אמנות וקורונה. אילוסטרציה (צילום: agsandrew/iStock)
מה קרה למוזה בתקופת הסגר

מונולוגים מהקורונה

פרויקט מיוחד

ברגעים של אופטימיות אפשר לדמיין, שממש בקרוב יקדמו את פנינו יצירות מופת עליהן שקדו יוצרים ואמנים במהלך החודשיים האחרונים בחדריהם המסוגרים ● אמיר בן-דוד ביקש מיוצרים שהוא מעריך לספר מה עשתה להם המגפה והאם הצליחו ליצור בתקופה הזו ● רות אלמוג ● דב אלפון ● אריה הספרי ● רפאל בלולו ● יצחק לאור ● ענת בצר ● חנוך פיבן ● על הפחד, השעמום, הפרנסה - והלקחים שייקחו עמם מהסגר

ברגעים של אופטימיות אפשר לדמיין, שממש בקרוב יקדמו את פנינו יצירות מופת עליהן שקדו במהלך החודשיים האחרונים בחדריהם המסוגרים הסופרים, המחזאים, המוזיקאים והאמנים שנותקו מחייהם הרגילים, נזרקו ליקום מקביל של רגישות-יתר ופנאי רב, בכלא הזמני של ההסגר הכפוי. ניתוק כזה הוא הרי החלום של כל אמן, הלא כן?

יש לנו אפילו תקדימים היסטוריים להישען עליהם. אומרים שוויליאם שייקספיר כתב את "המלך ליר" בתקופת הסגר שכפתה עליו מגפת הדבר. אמנם אין לזה ראיות חד-משמעיות, חוץ מהעובדה שבין 1603 ל-1613, כשהמחזאי הגדול היה בשיאו היצירתי, התיאטראות בלונדון היו סגורים רוב הזמן בגלל התפרצויות חוזרות ונשנות של המגפה הקטלנית שכפתה ריחוק חברתי על אנגליה של הימים ההם.

אנחנו יודעים שהצגת הבכורה של המלך ליר נערכה מול המלך ג'יימס הראשון אחרי חג המולד של 1606, יכולים להניח שהמחזה נכתב זמן קצר קודם לכן ואנחנו יודעים שבקיץ של 1606 נרשמה אחת ההתפרצויות הקשות של מגפת הדבר באנגליה, ששיתקה את החיים כמעט לחלוטין. אז הנה, שייקספיר בהסגר, כותב יצירת מופת. למה שלא תעשו כמוהו, עכשיו, כשבית הקפה הקרוב לביתכם סגור ואתם נאלצים להישאר בבית?

חוץ מהפרט השולי, שאנחנו כנראה מעט פחות מוכשרים משייקספיר, יש עוד כמה הבדלים שקופצים לעין. יש לנו נטפליקס, עם המון סדרות חדשות ורשימת המלצות אינסופית שמתעדכנת בכל יום. הטוויטר גועש. מישהו כתב פוסט ממש מעצבן בפייסבוק, שחייבים להגיב עליו. מייקל ג'ורדן וגבי ברבש לא הסיחו את דעתו של שיקספיר, אז הוא יכול היה להתפנות ליצירות המופת שלו.

זה אם אתם מאמינים שאפשר עכשיו ליצור משהו שיהיה ראוי פעם לתואר יצירת מופת. בצד יושבים בפרצוף משועמם למוות הציניקנים המקצועיים, שמצחקקים ואומרים ששום דבר טוב לא ייצא מהמשבר הזה, בטח לא יצירה בעלת ערך.

"היצירה השתתקה מול הסיטואציה חסרת התקדים", כתב ניסן שור ב"הארץ", "התקופה הזאת, גם עשרות שנים קדימה, אני מעז להתנבא, לא תיזכר בזכות יצירות המופת שלה… הקורונה היא אירוע די משעמם ונטול דרמה, נמתח כמו מסטיק חסר טעם, הוא לא מייצר ספקטקל מרשים ומעורר בעתה ובוודאי שאין בו השראה גדולה. סתם שגרה ארוכה ומבאסת".

אבל רגע, איך זה שאירוע כה דרמטי, משנה סדרי עולם, מחריב עסקים, כולא משפחות, יכול להיות גם "די משעמם ונטול דרמה"? ואם בעולם הגדול ובין קירות הבתים מתחוללת עכשיו דרמה גדולה – למה שהיא לא תעורר השראה גם לאמנות גדולה? אנחנו הרי נזדקק לאמנות הזו, כשנחזור לחפש את עצמנו בעולם שאחרי המגפה.

ברור שאי אפשר לנהל על זה דיון עקרוני ותיאורטי, שמתקיים במנותק מהשאלות הקונקרטיות איפה ואיך תפס אתכם הנגיף. אם חליתם ואושפזתם או נשארתם בריאים בבית; אם נפגעתם כלכלית, או שאתם עוברים את התקופה הזו ברווחה יחסית; אם אתם קשישים עם מחלות רקע או שילדים קטנים מתרוצצים לכם כל היום בין הרגליים. יצירה לא נולדת בחלל ריק.

ביקשתי מיוצרים שאני מעריך, מתחומים שונים, לענות על כמה שאלות שמעניינות אותי בהקשר הזה, של יצירה בתקופת הסגר ומשבר. ביקשתי מכל אחד מהם לספר לי איך הוא עובר את הימים האלה, והאם הוא נפגע כלכלית ושאלתי כל אחד מהם: האם לדעתך הסגר והבידוד הכפויים טובים או רעים ליצירה? האם הרגשת התכנסות פנימה וחיבור חדש לעצמך, או ננעלת ונאטמת?

האם הדרמה הגדולה בחוץ – מגפה, משבר כלכלי, אי ודאות – מעוררים אותך להגיב אליהם, או משאירים אותך מרוכז/ת בעניינך? האם הרגשת שהחודשים האחרונים היו מבחינתך פוריים, מקוריים – או להיפך? האם להערכתך החודשים האחרונים יתגנבו בהמשך לעבודותיך הבאות או שאין מצב? האם צריכת התרבות שלך בחודשים האחרונים השתנתה? האם האקטואליה דחקה הצידה את הקריאה/מוזיקה/אמנות/דוקו/דרמה?

וגם ביקשתי תמונה מהבידוד. זו התוצאה.

 

מונולוגים מהקורונהרות אלמוג, סופרת

אני חיה את הימים האלה בלי שמחה, בלי רגשות, רק במעין תחושת מיאוס מטמטם. חשבתי, שאוכל לנצל את הזמן לסידור ניירותיי, לסידור הארונות, לניקיון הספרים וברירתם, ואיני מסוגלת לעשות דבר

תמיד הייתי זקוקה להפריה שנגרמה על ידי גירויים מבחוץ כדי ליצור. כשכל זה נגזל ממני דעכתי כמו נר. כשבתי דרשה ממני להישאר בבית ועמדה על כך שעל המטפלת לישון אצלנו, חשתי כעס גדול על שגוזלים ממני את מעט החירות והפרטיות שנותרו לי וחשתי כמי שמנסים להרוג אותו. כשטענה שאיני מבינה מה קורה, רבתי אתה מריבה איומה, כי חשבתי שהיא מכניסה אותי לכלא מפני שהיא היסטרית, ולא האמנתי שהיא רוצה בטובתי. בלבי לא רציתי עוד קשר אתה, כי הרגשתי שהורגים אותי, שלא אוהבים אותי ולא צריכים אותי.

אחר כך חשבתי, שהקורונה פרצה בעצם כדי לעשות סדר בכדור הארץ. יש יותר מדי אוכלוסין כאן, אי אפשר להזינם, צריך לדלל את האוכלוסייה כמו שחקלאי מדלל ערוגה, כדי שהצמחים החזקים יוכלו לצמוח, כדי לעשות את מה שהרפואה קלקלה. הקורונה, חשבתי, באה להרוג את הקשישים שהם מיותרים ולא תורמים עוד לחברה כי אינם יצרניים. חשבתי שזה כמו שהאסקימואים מוציאים את הבלתי יצרניים הזקנים לשלג וחשבתי שזה מוצדק.

רות אלמוג (צילום: פלאש90)
רות אלמוג (צילום: פלאש90)

כל חברותי הקשישות נראו לי פתאום חסרות עניין ומשעממות. ואני שממילא חושבת שאני משעממת חשבתי שבאמת כבר הגיעה השעה להסתלק. ומה שקרה הוא שנעלתי את החלק הרגשי שבי במנעול של ברזל, כדי להפסיק להרגיש. כי הכל היה בלתי נסבל. אבל מסתגלים. אני חיה את הימים האלה בלי שמחה, בלי רגשות, רק במעין תחושת מיאוס מטמטם. חשבתי, שאוכל לנצל את הזמן לסידור ניירותיי, לסידור הארונות, לניקיון הספרים וברירתם, ואיני מסוגלת לעשות דבר.

אני קוראת כמו קודם וגם – אם הספר ראוי – כותבת עליו וזה מרחיק אותי מעצמי אל עולמות אחרים. בעיקר אני מחכה לשעת הערב שהיום כבר ייגמר ואוכל לראות את שתי הטלנובלות שאני רואה עכשיו. 'השולטן' מרחיק אותי אל המאה ה-16 ואל עולם לא מוכר והיסטוריה שאיני מכירה והטלנובלה הספרדית פשוט מותחת וסוחפת אותי הלאה מעצמי אל עלילה טיפשית ולא מתקבלת על הדעת.

וכך הימים עוברים כמעט בלא מעש. בישול, קניות, קצת ניקיון וסיפוק צרכיו של בן זוגי (המשורר אהרן אלמוג – א.ב.ד). לפעמים אני פותחת את הנייד ומסתכלת בווידיאו של נכדי שר שיר ורוקד. אבל איני מרגישה לא התפעלות ולא שמחה. זה מעצים את התחושה שאני כבויה. על יצירה אין מה לדבר. אפילו לא תרגום שירה. קצת כמו רובוט.

רק אוכל מעניין אותי. שוקולד. כל היום אני אוכלת ומעלה במשקל. אני חושבת על העוני. המצב הכלכלי מפחיד אותי. שוב אהיה ענייה והלא חשבתי שאיכשהו אעזור לבנותיי בקיום אחרי מותי, וגם פה נכזבה תוחלתי. ואני בעיקר מבולבלת, בטוחה שאנחנו נולדים מחדש אל עולם אחר שאיני יכולה לנחש מה טיבו ואיך יתנהל. אולי בגלל זה איני מרגישה שיש לי באמת עתיד.

 

מונולוגים מהקורונהדב אלפון, סופר

אני לא חסיד של המשפט העיתונאי הקלאסי ״אף תסריטאי לא יכול היה להמציא דבר כזה״, אבל לראשונה אני מוכן להודות שהמציאות אכן עולה על כל דמיון

לא הצלחתי לכתוב מלה מזה חודשיים. ראשית בגלל שזו מלאכה לא פשוטה עם ילדה בת שנתיים שסגורה בבית, ושנית בגלל האימתנות של המגפה, המשמעויות החברתיות והכלכליות שלה, החד-פעמיות של מה שאנחנו עוברים. הרגשתי שאני רוצה לחיות את כל זה במלואו, לא לחמוק בהתכנסות עצמית או בסדר-יום של עבודה כרגיל.

עדיין לא נפגעתי כלכלית, למעשה כרגע זה הפוך. אני מתפרנס בארבע השנים האחרונות בעיקר מהתמלוגים העולמיים של הספר היחיד שכתבתי, ״לילה ארוך בפריז״ (מצב מוזר כשלעצמו), והספר מופיע בהמלצות לימי הקורונה של חנויות ספרים, של עיתונים ושל אתרי אינטרנט כמעט בכל המדינות שבהן הוא ראה אור.

דב אלפון ובתו בהסגר (צילום: ליטל לוין)
דב אלפון ובתו בהסגר (צילום: ליטל לוין)

במדינות בהן חנויות הספרים סגורות, כמו צרפת, קיבלתי פיצוי מיוחד של 1,500 יורו לחודש, ואנחנו זכאים לעוד 1,500 יורו לחודש כפיצוי על סגירת הגנים ובתי הספר. הסופרים והאמנים כאן מתלוננים שזה מעט יחסית לגרמניה או לסקנדינביה, אבל כשאתה בא מישראל כל הודעה כזאת מתקבלת כסוג של נס.

העתיד הכלכלי פחות ברור, ואני עלול להיפגע אם המצב יימשך. למשל, יתכן שסדרת הטלוויזיה המתוכננת על בסיס הספר תידחה, או אפילו תתבטל. הספר צפוי לראות אור בארצות הברית, עדיין השוק הגדול בעולם, בראשית יוני, אבל אני לא בטוח שאנשים רוצים עכשיו לקרוא מותחן ריגול, מומלץ ככל שיהיה, אחרי כל מה שהם עברו.

אני לא חסיד של המשפט העיתונאי הקלאסי ״אף תסריטאי לא יכול היה להמציא דבר כזה״, אבל לראשונה אני מוכן להודות שהמציאות אכן עולה על כל דמיון. התחלתי בשנה שעברה לכתוב ספר המשך, אבל כשאני קורא (באופן אובססיבי, אני מודה) חדשות, מאמרים ותחקירים על המציאות שבה אנו חיים, קצת מתחשק לי לחזור לעיתונות.

 

מונולוגים מהקורונהאריה הספרי, מוזיקאי

הרגע הקורונה הוא זרז עבור הדור המנומנם שלי, שמקבל סוף סוף בעיטה בתחת ומבין שהוא לא יכול יותר לשבת במים הרדודים ולחכות שיד נעלמה תמשה אותו

נפגעתי כלכלית וכמו רבים אני חרד בימים אלו בעיקר לגורלי ופרנסתי. התגובה הראשונה שלי היתה להילחץ מזה שלא יוצא לי כלום, ושכל מה שכתבתי עד לקורונה נראה פתאום לא רלוונטי נוכח המציאות המתגבשת. כמו יצירות תקופתיות. הייתי כותב את השורה "הולך ברחוב" ואז חושב בראש "וואלה יופי, הולך ברחוב, מה זה פה, 2019?".

אחר כך עברתי למצב ספיגה ודווקא קראתי וראיתי יותר תוכן מבדרך כלל. כמוזיקאי אני בדרך כלל מייצר מוזיקה מתסיסה שבאה להדליק נורות אדומות, אבל מרגע ששרביט הפאניקה עבר אל הציבור הרחב כאילו נרגעתי. בסופו של דבר יש ברגע הזה גם סוג של הקלה.

אריה הספרי, תמונת בידוד
אריה הספרי, תמונת בידוד

בתקופה שלפני הקורונה, הדברים שכתבתי גם כמוזיקאי וגם כתסריטאי העמידו את האינדיבידואל מול הקהילה. בין היתר שאלתי את עצמי אם המצב הנוכחי של מלחמת תרבות בין שמרנות, רומנטיציזם ונאו-פאשיזם לבין הומניזם וליברליזם מחייב אותנו כקולקטיב ליברלי לשים בצד לרגע את הערך הקדוש מכולם – הגשמה עצמית – ולאמץ משמעות חדשה, דומה לזו של דור תש"ח, שהיא החיים למען הדורות הבאים.

עכשיו אני כבר לא שואל את עצמי. רגע הקורונה הוא זרז של תהליכים. נגיד אם מאז אירועי אסון התאומים, הממשלות פלשו באופן סמוי ומזדחל לחייהם של האזרחים, כעת לפיתת הממשלה את האזרחים נעשית גלויה, ודיקטטורת ההייטק הסינית מודל לחיקוי. אם העולם התאגידי הלך והשתלט על יותר ויותר משאבים ותפס פער מהשחקנים הקטנים בעזרת הטיית הרגולציה לטובתו, כעת מתבצע מחטף אגרסיבי שמוחק לחלוטין את התחרות.

אבל הרגע הזה הוא גם זרז עבור הדור המנומנם שלי, שמקבל סוף סוף בעיטה בתחת ומבין שהוא לא יכול יותר לשבת במים הרדודים ולחכות שיד נעלמה תמשה אותו. לדעתי, עוד לפני הקורונה התגבשה בדור הזה איזו פנטזיה קולקטיבית שתבוא התמוטטות גדולה ותגאל אותנו מהפינוק והאימפוטנציה של עצמנו. שלא תהיה ברירה אלא להוביל.

אני לפחות יכול לומר שהרגשתי שאי אפשר להמשיך בלימבו המייסר הזה שבו מתקיימת אינפלציה אינסופית של קולנוענים וסינגר-סונגרייטרים כאילו השנה היא 1994 וקלינטון ורבין כבר ידאגו לנו. שהליברליזם הפך מאידאולוגיה שמקדמת תרומה לחברה באמצעות הגשמה עצמית למעין פס יצור של נפשות מהורהרות ומגלומניות שרודפות אחרי חלומות אינפנטיליים, במקום לעשות את מה שהם באמת טובים בו. או במקרה הזה, במקום לצאת ולהילחם. זה לא שונה בהרבה מהאברכים בישיבות.

אז עכשיו אני במקום של השלמה. ככל שהצונאמי הכלכלי שעתיד לשטוף אותנו הולך ומתרומם באופק וממדיו נעשים ברורים, כך אני מרגיש שמשקולת כבדה נגולה מעל ליבי. אני משתחרר משיקולים לא ענייניים, וגם התשובה בעניין היצירה נעשית ברורה. כבר אין לבטים בין שמירה על אינטגריטי אמנותי לניסיון לייצר איזשהו רווח מהדבר, כי אני מבין שהחגיגה נגמרה וכבר לא מצפה להתפרנס מאמנות.

מנגד, אני מבין שהיצירה שלי צריכה קודם כל לענות על צורך קהילתי ורק אחר כך לייצא אותי כאינדיבידואל. משוררי דור תש"ח טענו שלקחו מהם את ציפור הנפש והם נאלצו ליצור אמנות מגויסת. אני עושה זאת מרצון.

 

מונולוגים מהקורונהרפאל בלולו, קולנוען

אני מקווה שאהיה רגיש וחכם מספיק כדי לזכור את האפשרות שהחיסכון נתן לי ושאתפתה פחות לעסוק בפרויקטים שמכילים משקל של פרנסה על פני יצירה אותנטית שלי

עבורי כל הסיטואציה הזו שחררה משהו מבחינה יצירתית. השקט הפתאומי, המקטע בזמן שנוצר ואיתו הפסקה קטגורית של פרויקטים, הקרנות והרצאות. חוסר הוודאות בשבועות הראשונים היה גדול וכמו רבים התכנסנו, המשפחה שלי ואני, אל תוך הבית והשכונה.

במקביל, המצוקה הכלכלית הקונקרטית וזו המדומיינת מעתיד לא ברור, גרמו לכך שחדלנו להוציא כסף על דברים שאינם הכרחיים כמו שכר דירה ומזון. זה אפשר לי לחזור ולכתוב לא מתוך דד-ליין ולא מתוך תנאים חוזיים. פתאום, בגיל שבו הקולנוע והטלוויזיה הם המקצוע המפרנס שלך, אין פרנסה ויש זמן לחשוב ולדמיין. יש בזה משהו ילדי, להסתובב חסר מעש לכאורה, בלי תכלית כלכלית, ולהתבונן בעולם ובאנשים סביבך. התגעגעתי לזה מבלי שידעתי.

רפאל בלולו
רפאל בלולו, סלפי סגר

במקביל, הלך הרוח בעולם היה של ספירת גופות, ספירת חולים, מעין מדיקטטורה שהשתלטה על חיינו, וכל מיני מומחים בלתי נסבלים שהקרינו לנו במדיה. כל אלה גרמו לי להתעלם כליל מכל סוג של אקטואליה והגבירו את התודעה היצירתית, את השקט.

אני חושב שיוצרים רבים יסכימו שהצורך להתפרנס והצורה בה קולנוע עובד, כך שאתה צריך לפתח ולעבוד על מספר פרויקטים במקביל, מחטיאים משהו בדרך. יש אולי בעלי סגולה או כאלה עם כסף שמפרנס אותם מהבית, שיכולים אולי לייצר את השקט הזה. לצערי לא אני.

אני חושב שהקורונה כבר נעלמת ותכף תהפוך לזיכרון נוסטלגי. הקפיטליזם חזק מדי. אני מקווה שאהיה רגיש וחכם מספיק כדי לזכור את האפשרות שהחיסכון נתן לי ושאתפתה פחות לעסוק בפרויקטים ואירועי תרבות שמכילים יותר משקל של פרנסה על פני יצירה אותנטית שלי.

בפרופורציה, הקורונה עשתה לי טוב בתור יוצר. מבחינה כלכלית פחות. אני מאמין שהדבר הזה יחלוף והתועלתנות של השיטה הכלכלית תגבור על הניסיונות לייצר משהו אחר. החשש שלי הוא שעכשיו בעלי הממון יאלצו לגלגל אל היוצרים והיצירה את הפגיעה הכלכלית שלהם או ינצלו את הסיטואציה כדי לקצץ במחירי השוק שהיו נוהגים.

מתוך גישה של ״להיכנס תחת האלונקה״ הכסף הדל ממילא יהפוך דל עוד יותר. היוצרים ישלמו את המחיר והעשירים ימשיכו להיות עשירים.

 

מונולוגים מהקורונהיצחק לאור, משורר

אני מוכרח למצוא רגיסטר חדש של קשיש, ולא הולך לי. משהו בי סירב לקבל את דין השנתון, או איפשר לי, לאושרי, לא לקבלו. והנה, הפחד לחלות, למות בייסורים, מצמית אותי

נפגעתי כלכלית, ודאי. הפנסיה שלי נשענת גם על חסכונות. ניזוקתי. אני חי עם אלינה והיא עסוקה מאוד בהוראת הזום, ואני לא נפגש עם חברותי, הטלפון או הווטסאפ מתמוססים. הייתי אמור להיות באביב בגרמניה, מלגת כֵּף, וערב שירה לכבודי בברלין, וחברים שחיכו לי, קרובים מחברי כאן. אבל זה כלום. אבק.

לכאורה, רק מעט השתנה בחיים שלי. בלאו הכי יצאתי מעט מאוד מהבית, והקדשתי משך שנים את הזמן הפנוי לכתיבה ולעריכת 'מטעם', או לחברויות קרובות מאוד, לא בפאבים ומקומות תל אביביים. אבל אני כמעט לא כותב.

החיים בבית מלאי שקט, אני מוקף ספרים שדחיתי תמיד את קריאתם, עובר מספר לספר בקוצר רוח, מהיסטוריה לספרות יפה לארכיאולוגיה לגמרא, מוקף מוזיקה קלאסית, ושקט מסביב, הכל מוכן היה לכתיבה.

יצחק לאור
יצחק לאור

התחלתי בסתיו רומן חדש, וגמרתי מחזורי שירים, ואז באה הקורונה. עכשיו, יכולתי להתלונן על משהו פרטי מאוד, 'פריצת דיסק', שלא הניחה לי חודשיים, כי לא נסעתי לפיזיותרפיה, ואין בריכה. שנים שאני שוחה, ועכשיו אין בריכה. אין השקט שמתחת למים, ובעיקר אין הסיפוק ביציאה אחרי 60 בריכות, כל יום, כמעט כל יום, משהו נשבר בי.

אסביר: אני בקבוצת סיכון גבוהה. המון שנים אני לוקח כל בוקר את התרופות שלי, ומשום שהן מלוות אותי עשרות שנים, אף פעם לא הרגשתי זקן בגללן והודות לעוד כמה דברים.

בסתיו האחרון הסברתי לחברה קרובה, שאני מוכרח למצוא רגיסטר חדש של קשיש, ולא הולך לי. משהו בי סירב לקבל את דין השנתון, או איפשר לי, לאושרי, לא לקבלו. והנה, הפחד לחלות, למות בייסורים, מצמית אותי. אפילו בדלקת הריאות האחרונה, שנמשכה על פני אוקטובר ונובמבר, לא הסכמתי ללכת למיון. מפחיד שם. מתים שם. עד כאן המגפה ואני, והפחד.

לכתוב ספרות על המגפה? יכול להיות שהמגפה תעשה לשירה הצעירה מה שעשתה לה 'המחאה החברתית'. יצוצו אנתולוגיות של 'משוררי מגפה' והתקשורת תריץ אותם לסיבוב. אבל זה לא מעניין. אתה שואל אותי מה כותב אדם שאפוקליפסה אחת בשיאה סביבו (אין לי מושג איפה העקומה אצלנו, אני מתנזר מחדשות. הנה הניתוק הכי מוקפד)? אני לא יודע.

אני צריך זמן. להבין. אני לא מבין גם את האפוקליפסה הבאה, של הצעירים, שאין להם רכוש או עבודה, והיא תכאב מאוד, ושום מערכת בריאות לא תעזור (וכשיהיו בעיות דיור שוב יתנפלו על החרדים, כי האנטישמיות עוזרת למקד איזה זעם).

איך אפשר לכתוב על כל זה? אולי אפשר. לי אין סבלנות למי שמנסים לערוך כבר מחקרים, כנסים. לא רק האקדמיה. זו מעצם הגדרתה מפטפטת בלי קשר לממשי, ואולי זה רק שאין לי כרגע כלים. מאז התגייסתי, חיי עברו עלי שזורים במלחמות ומבצעים, גם כשברחתי מכאן, ומשך 50 שנה הייתי נאמן לצד מסוים במלחמות הללו, ידעתי איפה "הרוע", וכל מה שעשיתי בספרות, פוליטית או לא פוליטית, הושפע מעמדת המיעוט הזאת שלי.

עכשיו אין אויב אלא הטבע (ואולי משום כך מעניינת אותי המגפה במקומות שהיא פוגעת בחלשים, סוג של פוליטיקה, בבתי האבות, ברבעים המוסלמיים של לונדון, בקרב המיעוט השחור בארה"ב). ובחלל הזה של יקום עוין, מתפוררת הדמוקרטיה ונגנבת בידי מנוולים, אלא שמול היקום המתנכל, אני לא יודע עדיין מה לומר, זולת התודה העמוקה לבת הזוג שלי, חודשיים אנחנו כל הזמן יחד, וטוב לנו, מאוד, וזולת הגעגוע הנוקב לבן שלי.

אני לא אוכל לשוב ולהיות מה שהייתי קודם, עמוק השינוי שעברתי: אני יודע שאני זקן, גם אם מצבי הפיזי מצוין, בינתיים. לכן אני נהנה לגדל זקן שיבה, ואף שההליכות המהירות של קילומטרים בלילות הן תחליף לשחייה, אין לי מושג מה יהיה עלי.

כשאלינה תחזור ללמד, נצטרך ללמוד לחיות בדירה אחת כדרך שחיה חברה שלי במדריד, ששרדה את המחלה, יחד עם בת הזוג שלה. אני יודע שלא אצא מהבית עוד חודשים. פעם אמרו "אחרי החגים", אבל מוטב "אחרי החיסון".

(וגם אם כל זה היה חלום נורא, הרי עבר אותי החלום הזה).

אני מצרף את השיר "נוח לי", שהתפרסם ב-28 באפריל ב"הארץ". זה מה שאני עושה:

עַכְשָׁו, תֵּשֵׁב לִכְתֹּב שִׁירָה
קָרָה, רְחוֹקָה מִן הַגּוּף
הַלּוֹהֵט, גַּם אֶת הַסְּטָטוֹסְקוֹפּ
הֲלֹא קָרָאתָ, אוֹ תִּקְרָא
הִמְצִיאוּ כְּדֵי לְהַרְחִיקוֹ מִן הַגּוּף
הַמַּקְשִׁיב וּמְחַטֵּט, יַהֲלֹם הַלֵּב
כְּפַטִּישׁ בְּתוֹךְ צְדָפָה דַּקָּה (גַּם אֶת
הָאוּלְטְרָה סָאוּנְד — לְצֹרֶךְ הַרְחָקָה)
שֵׁב לִכְתֹּב שִׁירָה, בְּלִי נֵר לְהָאִיר
אֶת הָרֶחֶם, יִדְעַךְ נֵרָהּ
בְּאִישׁוֹן חֹשֶׁךְ
גָּם בְּשָׁעוֹת כָּאֵלּוּ, לִפְנֵי יוֹם הַהֻלֶּדֶת
שֶׁלִּי, רַק שֶׁלִּי, אֲנִי מוֹדֶה שֶׁאֵין לִבִּי
לְשִׁירָה כָּזֹאת, אֲנִי חוֹשֵׁב לִי מַחְשְׁבוֹת
חֹם עַל אִמִּי, גּוּפָהּ כְּבָר שֶׁלֶד קַר
רָחוֹק, אֵין הוּא גּוּפָהּ, אֶלָּא בְּתוֹךְ
גּוּפִי, גַּם עֵת הִיא מְבָרֶכֶת וְעֵינֶיהָ
מְכֻסּוֹת, וַאֲנִי יוֹדֵעַ: אֵין מְבָרְכִין
עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ
שָׁנִים הִתְעַקַּשְׁתִּי לְהַאֲמִין אֵיךְ יוֹם
אֶחָד אֶפְגֹּשׁ אוֹתָהּ, וְלֹא אִכְפַּת הָיָה
לִי שֶׁאֵין קוֹרְאִים בִּשְׁבִיל הָאֱמוּנָה
הַזֹּאת. כְּתֹב, אוֹמְרִים לִי, הַנָּח לַקּוֹרְאִים
בָּהוֹוֶה, גִּצִּים מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ, וְאִמְּךָ
אַף הִיא מְדוּרָה שֶׁתִּכְבֶּה, וּבְכָל זֹאת
אֲנִי בּוֹעֵט בְּרַחֲמָהּ, מַכְאִיב לָהּ, וְהִיא
מַפְצִירָה, שֶׁאָבוֹא, בּוֹא, הִיא קוֹרֵאת
לִי, בּוֹא בְּאֵפֶר, בְּדָם וּבְמָרָה, בּוֹא
לָעוֹלָם, אֵין עוֹלָם הַבָּא
וּכְכָל שֶׁהַשָּׁעָה קְרֵבָה, בָּרוּר שֶׁגַּם
דִּינִי נִגְזַר כְּדִין הָאֲחֵרִים וּפַעֲמוֹנִים
לֹא יְצַלְצְלוּ לִי וְשׁוּם תַּרְנְגוֹל לֹא
יִצְרַח עִם הָנֵץ הַחַמָּה כְּבִידֵי
שׁוֹחֵט, וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲפִלּוּ אִמִּי
תֹּאבַד לִי, אִם אֵצֵא, חַיַּי יֹאבְדוּ
לִי, לֹא לִי, יֹאבַד יוֹם אִוָּלֵד
בּוֹ, וְאֵין בִּי לֹא פַּחַד וְלֹא אֹמֶץ
"אִם יִרְצֶה לַחְזֹר לֹא יַחְזֹר".
אֶשָּׁאֵר

 

מונולוגים מהקורונהענת בצר, ציירת

לצערי אני צופה גל אמנות קורונה – ציורי מסכות וציורים על מסכות, פסלי אלכוג׳ל, שירי הייקו כביסה ובייגלה ויבוא שוטר עם הילדים. זה הולך להיות מאד מאד משעמם

לכאורה הרבה לא השתנה, גם ככה אני מעבירה ימים ארוכים לבדי בסטודיו, בעבודה, קריאה, צפיה בסדרות (עם גיחות קטנות לבתי קפה) ובכל זאת, הכל השתנה.

אפשר אולי לקרוא לזה אנרגיה, חיצונית או פנימית. אני מודה שכשהתחילו הידיעות על הקורונה בסין לאט לאט ובשקט התחלתי לאגור מצרכים, מילאתי את הבוידעם בבטטות כי שמעתי פעם שבטטות מחזיקות הרבה מאד זמן, וכשנחתו בארץ ״ניצולי״ ספינת הקורונה כבר היה לי ברור שהולך להיות רע ומר.

אני אם לשני בנים ובת יחידה לשני הורים מאד חולים כך שנכנסתי מהר לזון הישרדותי/אחראי קשוח.

ענת בצר
ענת בצר

בשבועות הראשונים לסגר לא ממש יכולתי לעבוד, ליצור. הייתי מעבירה זמן בסטודיו, מנקה, עושה קצת סדר.

הדאגה הכלכלית החלה להתגנב לה אט אט, אז בלי לחכות יותר מידי יזמתי עבור עצמי מכירה מוזלת של סדרת עבודות דרך הפלטפורמות הדיגיטליות, שיחררתי משהו שקשור למחירים, שקשור לאיזו מידתיות שפתאום נדמתה לא רלוונטית וגם ביקשתי קצת לשמח, אולי קצת לגעת במקומות ובאנשים חדשים.

״הבית״, שהוא מושג ממשי ומטאפורי שמאכלס את יצירתי, הפך להיות הטריטוריה היחידה של כולם והאמנות שלי הפכה פתאום בעלת ערך אחר.

בלון הניסוי הזה שהפרחתי היה מאד מוצלח ותוך שעות בודדות כל הציורים שהצעתי למכירה נמכרו. היה לי חשוב מאד לדאוג שהם גם יגיעו במהירות ליעדם. ההתרגשות והשמחה שחוויתי מהקונים בנקודת הזמן המסוימת הזו היו מפתיעים בעוצמתם.

אולי זה יהיה השינוי הקונספטואלי הגדול, המוזיאונים העולמיים הגדולים כולם פתחו את תצוגותיהם באופן מוחלט לציבור, ובחינם. האופן בו המוזיאונים ״באו״ לקהל במקום התנועה הידועה של ה״עליה לרגל״ להיכלות התרבות יביא איתו אולי שינוי.

אין לי ספק שהפלטפורמות הדיגיטליות יהפכו לערוץ מקביל לצריכת אמנות ולא ישמשו רק כמעטפת נפרדת. אולי זו תהיה גם הזדמנות חדשה ליוצרים עצמם.

אז עשיתי קופה קטנה שתעזור לי בחודשים הקרובים אבל בוא לא נתבלבל, התרבות והאמנות הן הילדים הכי מוזנחים בסדר היום הציבורי והכלכלי של מדינת ישראל. אמנים מזה שנים רבות חיים על הקצה, מתפרנסים מהוראה ומעבודות דחק אחרות, יתומים לחלוטין.

השרה הממונה על סדר היום התרבותי שונאת אותנו ובזה לנו ועושה ככל שביכולתה להרע לנו ואנחנו נסמכים על אנשים פרטיים וקרנות ציבוריות קטנות ודלות. בקיצור, עוד לפני הקורונה עולם האמנות חי על פירורים, אנחנו הסוס הזה שלאט לאט מתרגל לחיות ללא מזון. מצד אחד אנחנו כבר רגילים, מצד שני, עוד קצת ואנחנו מתים.

בשבועיים שלושה האחרונים חזרתי לצייר. אני ממשיכה לכאורה מהנקודה בה הפסקתי, אני לא מתעסקת בקורונה באופן ישיר ואין לי מושג אם היא תחלחל בהכרח לתוך עבודתי, זה מוקדם מידי. אמנות טובה תמיד מגיבה באיחור, וככה זה צריך להיות.

לצערי אני צופה גל אמנות קורונה – ציורי מסכות וציורים על מסכות, פסלי אלכוג׳ל, שירי הייקו כביסה ובייגלה ויבוא שוטר עם הילדים, סיפורים ארוטיים קצרים על ״כשהבדידות פגשה את הסופרפארם״ וכמובן מדריכי הישרדות לרווקה המחפשת אהבה ממרחק שני מטר. זה הולך להיות מאד מאד משעמם.

צריכת התרבות שלי מעט השתנתה (אפייה זה תרבות? כמו 99% מהאנושות הפכתי מומחית לשמרים). אני מקשיבה הרבה יותר למוסיקה וקוראת פחות, אני עושה הרבה מאד יוגה ורוקדת עם עצמי שעות ארוכות. הגוף קצת יותר נוכח, קצת יותר חשוב מבזמנים רגילים ולמרות המצב ולמרות הדאגה ולמרות הגעגוע אני צוחקת המון וממסכת את עצמי בשטויות.

השילוב של הקורונה, הסגר, החרדות הכלכליות והתוצאה האיומה של שנת הבחירות האחרונה שהיא ממשלת ״אחדות״, מסואבת, זדונית, איומה ומפחידה, גורמים לי כנראה לחפש את נחמת הצחוק, ובעזרת חברים טובים והרבה אלכוהול אני צוחקת, הרבה צוחקת, לא צחוק של שמחה כי אם צחוק של היסטריה, צחוק של בעתה.

 

מונולוגים מהקורונהחנוך פיבן, מאייר

די מהר הבנתי הוא שזה לא זמן לאגו. החשיפה של כוכבים בנעלי בית, מבטלת במקצת את היררכיות ומדגישה את הפגיעות של כולנו. נדמה לי שהאמנות הרלבנטית היום תהיה זו שמצליחה לגעת רגשית ולשבור מחיצות

אני חי בדרך כלל בשני מקומות. הסטודיו שלי ביפו ואישתי בברצלונה. ואני תמיד בדילוגים. סגירת הגבולות תפסה אותי בשבוע מנוחה בספרד שממנו כבר לא חזרתי לארץ.

כמו הרבה אחרים חטפתי ביטולים גם בפעילות החינוכית שלי בעולם וגם מגזין התעופה של יונייטד איירליינס עמו אני עובד קבוע הפסיק בינתיים לצאת לאור.

יחסית, אני שורד כי למזלי בגלל ריבוי הנסיעות, כבר היה לי ניסיון בהוראה מרחוק דרך זום ודי מהר נוצרו אפשרויות להתחיל סדנאות בזום.

חנוך פיבן בסגר
חנוך פיבן בסגר

גיליתי, קודם כל, שישנו צורך עמוק "לעשות" משהו. רוב הפגישות בזום הן הרי של אנשים נייחים מול מחשב שמקטרים, והיכולת לגרום לאנשים לקום וליצור ודרך היצירה לחקור לעבד ולשתף את רגשותיהם עוזרת ולו בקטנה לתחושת חוסר השליטה שיש לנו כיום.

הדבר השני שדי מהר הבנתי הוא שזה לא זמן לאגו. החשיפה של – לדוגמה – פול סיימון, שר בשבריריות בחצר ביתו, ושל הרבה כוכבים אחרים בנעלי בית, מבטלת במקצת את היררכיות ומדגישה את הפגיעות של כולנו. בהקשר הזה נדמה לי שהאמנות הרלבנטית היום תהיה זו שמצליחה לגעת רגשית ולשבור מחיצות.

ההתמודדות הכלכלית בעת הזו מצד אמנים מאד מעניינת אותי. כמובן שיש רמות שונות. ישנם אמנים המבוססים יותר כלכלית, או כאלו שלא תלויים ביצירה שלהם לצרכי פרנסה, והם יכולים להתנהל באזורים, איך נקרא להם, אנינים או אידיאלים יותר.

דוגמה: כשניק קייב אומר ״זה עבורי זמן לשתוק״, ברור שהוא יכול להרשות את זה לעצמו, אבל אנחנו יודעים שרובנו תלויים במה שנרוויח בחודש הבא ובעוד חודשיים. ראיתי כבר אמנים (כמו רונה קינן) שהחלו להופיע בהופעות מקוונות מצומצמות ושמחתי על זה. חבל שלא ראינו יותר כאלו. זו, אני מאמין, משוכת אגו שהרבה עוד צריכים לקפוץ מעליה.

אצלי, שחרור מסוים של האגו, התבטא בלהבין שמצד אחד אני חייב איכשהו להרוויח ולפרנס, אבל מצד שני אהיה הכי נגיש ונדיב שאני יכול להרשות לעצמי. אבקש מעט כדי שדברים יקרו ולא אראה בזה פגיעה בהערכתי העצמית.

כמובן שזה גם זמן להתגייס ולכן אפילו לבקש מעט תמורה בתקופה זו יכול להראות רע, אז בסופו של דבר זה עניין של מציאת האיזון הנכון לכל אחד בין נתינה לבין פרנסה. פעילויות שעשיתי בהתנדבות לעמותות שונות בארץ ובעולם איזנו אותי ריגשית, כשעמדתי על כך שיישלמו לי על פעילויות אחרות.

ההתמסרות שלי כעת היא לשני צרכים בסיסיים. האחד: כאמור, פרנסה. השני: דאגה ואהבה לסביבתי הקרובה. למשפחתי, להוריי, אחיי, וגם לחברים הקרובים ולאנשים שעובדים איתי. שתי הפעילויות הללו מביאות הרבה שעות מול המחשב ובשיחות זום. ואיכשהו הפכו לטיפול נפשי מדהים עבורי לתקופה זו.

בכל ערב אני מוזג לעצמי כוסית (המשפחה כבר מתחילה להרים גבה) וביחד עם אשתי ובתי שחזרה הביתה מלימודיה בניו יורק אנחנו מתמסרים יחד לצפייה שטותית ומהנה של עונות של ׳המשרד׳ בגרסה האמריקאית. זו התרבות שאני צורך עכשיו. לדעתי זה לא זמן למוזות גדולות. לפחות לא אצלי. יש לי ספר שעלי למסור בעוד חודשיים וברור לי שהוא לא יהיה מוכן ושתהיה דחיה.

אבל אני כן חושב שמפגשי הזום ישנו את הצורה שבה נלמד ונתקשר בעתיד. השבוע הספקתי לבקר בדרום אפריקה, בארגנטינה, ובמלא ערים בארה"ב. והחיסכון העצום במשאבים ובאנרגיה שמפגשי הזום מאפשרים (גם אם החוויה שהם מעניקים היא מוגבלת) ישפיעו על העתיד.

לסיום, מחשבה פילוסופית, שלא ייצא שאני רק חושב על פרנסה: אני רואה לאורך השנים את תהליך היצירה ואת היכולת לחיות בתנאי אי וודאות של השתנות מתמדת כשני תהליכים שזורים זה בזה ולכן אני מנסה להסתכל גם על הדרמה הזו כעוד אתגר יצירתי. הרי ניסיון חיים מול תסכולי היצירה – שהוא כבר די רחב בשלב הזה של החיים – מלמדים אותך כמה טריקים. אז זה קצת מקטין את הדבר הענק הזה שאנחנו עומדים עכשיו מולו לממדים שלי לפחות קל יותר להתמודד איתם.

לפחות כך אני אוהב לחשוב בתשע בערב עם הכוסית ביד.

עוד 3,910 מילים ו-1 תגובות
כל הזמן // יום חמישי, 28 במאי 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

משרד הבריאות מזהיר מעליה חריגה בהדבקה: 64 מקרים ביממה האחרונה

בכירים בצה"ל וברשות הפלסטינית ממשיכים בפגישות התיאום, בניגוד להצהרות ● שגרירות ארה"ב מזהירה מפני הסלמה בשטחים ● אהוד ברק נגד שופטי העליון: שתיקתם בעניין נתניהו כשל מוסרי ● גבי אשכנזי תקף את הכוונה לקצץ בתקציב משרדו: פגיעה בלתי סבירה במשרד החוץ ● איציק שמולי ביטל קיצוץ של 20 מיליון שקלים בתקציב הטיפול לגברים מכים

עוד 39 עדכונים

שיקום האמון? לפחות תקרעו את התחת למעננו

הפוסט הזה צריך היה להיפתח ברצף קללות קשות, חריפות, המבטאות את התגובה לעוצמת המעשה החמור שביצעו הפוליטיקאים. אבל יש דברים שלא אומרים בפומבי. אנחנו בני תרבות. לכאורה. לא מקללים במאמרים מכובדים.

אבל האם המעשה שביצעו עשרות פוליטיקאים בהחלטתם למעול באמון הציבור שבחר בהם, אינו מעשה אלים? חריף? בוטה? חסר תרבות? האם השקר ששיקרו גנץ, אשכנזי, שמולי ופרץ, אורלי אבקסיס לוי וחבריהם לכחול לבן העבודה ודרך ארץ, אינו מעשה שמחייב תגובה חריפה בהתאם לחומרת מעשיהם?

הפוסט צריך היה להיפתח ברצף קללות קשות, המבטאות את התגובה לעוצמת המעשה שביצעו הפוליטיקאים. אבל יש דברים שלא אומרים בפומבי. אנחנו בני תרבות, לכאורה

השבר שנגרם לאמון הבוחר אינו ניתן לתיקון במצב החוקתי הנוכחי בישראל. אין חוק שמונע מפוליטיקאים לקחת את פתק הבוחר ולעשות בו כרצונם דקה אחרי הבחירות. שבר האמון הזה ילווה אותנו עוד שנים אחרי שגנץ יהפוך לאבק היסטורי ונתניהו לאסיר היסטורי. 

עשרות נבחרי ציבור בגדו באמון בוחריהם והם יושבים כיום בפרלמנט, מחוקקים כאוות נפשם ומשחקים את המשחק הדמוקרטי כאילו יש להם מנדט ציבורי לכך. ההיפך הוא הנכון. אין להם מנדט. המנדט שניתן להם ניתן למטרות אחרות ולערכים אחרים. הם עצמם התחייבו פומבית לערכים הללו ובגדו בהם. התחייבו לא לשבת תחת נאשם בפלילים והפרו את הבטחתם.

גם אם כחול לבן יציגו סקרים המצביעים על תמיכת  60% מבוחריהם במהלך ההצטרפות לממשלת "נתנימינהו", הרי ברור שעם 60% מבוחריהם הם לא היו מגיעים ל"הישג" של ממשלה פריטטית. ואולי בכלל לא היו יכולים להצטרף לממשלת אחדות שוויונית. המנדט הוא של כלל בוחרי המפלגה ולא רק של חלק מהם.

לכן הבגידה כה מקוממת. לכן התיקון חייב להיעשות לעומק – בחקיקה, הסברה, ובהפיכת הליך הבחירות להליך מחייב מבחינה משפטית. כל עוד נבחר ציבור לא חותם על מחוייבות למצע הבחירות ולהתחייבות שנתן לבוחרים תמורת המנדט שקיבל מהם, אי אפשר יהיה להחזיר את האמון לדמוקרטיה הישראלית ולשיטת הבחירות.

המעשה הנדרש כעת מחברי הכנסת הוא לשנות את חוק הבחירות, על מנת לשקם את אמון הבוחרים. כל עוד החוזה בין הבוחר לנבחר אינו חוזה משפטי מחייב, שניתן לתבוע את הפרתו בבית המשפט, אין שום ערך לאף מילה או הבטחת בחירות של שום פוליטיקאי בישראל.

כל עוד החוזה בין הבוחר לנבחר אינו חוזה משפטי מחייב, שניתן לתבוע את הפרתו בבית המשפט, אין שום ערך לאף מילה או הבטחת בחירות של שום פוליטיקאי בישראל

בבחירות השיקום הבאות, אם אכן יתרחשו, תיאלץ כל מפלגה לבחור את נבחריה בפריימריס פתוחים דמוקרטיים כפי שיקבע חוק חדש. כל מפלגה תהיה חייבת להחתים את נבחריה על מצע מחייב. חתימה חוזית על פי חוק חדש. כל חבר כנסת או מועמד לכנסת, יהיה  חייב לחתום על התחייבות חוזית מול בוחריו שתאפשר להם לתבוע אותו בביהמ"ש במידה ויפר את התחייבויותיו הבסיסיות היסודיות.

בחירת מועמדים בשיטה של מועמד יחיד, הבוחר את רשימת המועמדים לפי רצונו ובכך הם חייבים לו את בחירתם, חייבת לעבור מן הארץ. בכל המפלגות. הסכנה מרוחה לנגד עינינו כל יום שבו סמרטוטי נתניהו מתחנפים אליו ובועטים בכל ערך למענו ובכל יום שנאמני גנץ שותקים וסותמים את אפם מול ההתקפות הפרועות על מוסדות החוק, רק כדי להישאר בממשלת החירום אחדות המזויפת שנוצרה כאן.

כדי לשוב ולהיבחר יהיה עליהם לתקן את המעוות. לתקן את מה שהם עצמם קילקלו.

הבחירות הבאות צריכות להתקיים רק לאחר שכל מפלגה תציג מצע בפרק זמן סביר לפני הבחירות, תאפשר דיון ציבורי אודותיו, תתחייב עליו בחוק מול יו"ר ועדת הבחירות (רצוי שופט עליון שלא ישב בין ה-11 שאישרו את כהונת נאשם בפלילים כרה"מ), תבחר את נציגיה באופן דמוקרטי ותחתים אותם על המצע.

הבחירות הבאות צריכות להתקיים רק לאחר שפתק הבוחר ישתנה ויוחלף בדף אלקטרוני שבו הבוחרים יבחרו (דיגיטלית מהבית או במחשב בקלפי) שלושה דברים מרכזיים – מפלגה, רשימת נבחרים ורשימת נושאים לאומיים לטיפול מיידי של הממשלה. זה יהיה סדר העדיפות הלאומי לממשלה שתוקם אחרי הבחירות.

קורות חייהם של נבחרי הרשימה במפלגה המועדפת על הבוחרים יפורסמו מראש, אלה יצטרכו להיות אנשים עם רזומה ציבורי ראוי. אחרי כן יבחרו הבוחרים בדף האלקטרוני את הנושאים החשובים ביותר לדעתם, המחייבים את טיפולה של הממשלה שתיבחר.

מיד לאחר הבחירות יפורסמו התוצאות. שמות חברי הכנסת שנבחרו, המפלגות שנבחרו והנושאים שמחייבים את הממשלה שתורכב מקואליציה של מפלגות. כל אלה יעוגנו בחקיקה מחייבת. הממשלה שתוקם תהיה חייבת לפעול לפי סדר העדיפויות שקבעו רוב הבוחרים מכל המפלגות.

לאחר הבחירות יפורסמו שמות החכ"ים, המפלגות והנושאים שנבחרו, ומחייבים את הממשלה. כל אלה יעוגנו בחקיקה מחייבת. הממשלה שתוקם תהיה חייבת לפעול לפי סדר העדיפויות שקבעו רוב הבוחרים

ממשלת ימין לא תוכל לקדם רק סיפוח כאשר בוחרי המפלגות המרכיבות את הקואליציה ובוחרי יתר המפלגות, יצביעו קודם כל על שיקום כלכלי ועל הורדת מחיר הדיור ויוקר המחיה. הבוחרים מכל המפלגות ייצרו בעצם סדר עדיפות לאומי לכל ממשלה שתקום וזהו הסדר שיחייב את הממשלה בחוק.

חינוך מתקדם לכל, בתי חולים ראויים וחדשים, הורדת יוקר המחיה, דיור במחיר סביר, הפסקת ההסתה נגד מוסדות החוק, גיוס שוויוני, השקעות במחקר ומדע, מינוי אנשי מקצוע לתפקידים בממשלה ולא עסקנים פוליטיים, הגנה על ערכי הדמוקרטיה, הסכמים מדיניים שיקדמו שלום, מאבק בגזענות, שמירה על משאבי הטבע של המדינה ועל תשתיות אנרגיה ומים, שחרור כשלים ביורוקרטיים, תמיכה בניצולי שואה וקשישים ועוד.

הבחירות בשיטה החדשה לא יסמנו רק את זהות אנשי השלטון הבאים כתוצאה מבחירת המפלגות לקואליציה, אלא הן יסמנו את רצון כל העם בתחומים ובנושאים שאותם הממשלה חייבת לקדם. מעין משאל עם שיתקיים אחת לארבע שנים שאחריו הממשלה פועלת לפי רצון העם ולא רק לפי רצון מרכיבי הקואליציה.

הליך השיקום של אמון הציבור הוא המשימה הראשונה כעת לטיפולם של חברי הכנסת שהעדיפו לשבת תחת נאשם בפלילים ובלבד שלא ייאלצו לסכן את עכוזם בעוד מערכת בחירות. אם כך – לפחות תקרעו את התחת חברים, בניסיון להחזיר את אמוננו. למהלך כזה יתכן שגם חבריכם לשעבר יצטרפו ויהיה לכך רוב בכנסת הנוכחית.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 866 מילים

תיעוד מיוחד ירוק זה מעולה, אדום זה הכי גרוע

"הפסקתי להתעניין במספר החולים והנדבקים בקורונה בסין, יש לי תחושה שהמידע שנמסר לנו אינו אמין" ● בפרק השלישי ביומנה של יפעת פרופר, מתחילים לעלות סימני שאלה סביב דיווחי הממשל על פרוץ המגפה והטיפול בה, והשלטונות מצרים את צעדיהם של האזרחים - באמצעות אפליקציה מיוחדת שמקטלגת אותם לפי צבעים ● תיעוד מיוחד של עידן הקורונה בשנגחאי, הפרק השלישי בסדרה

עוד 3,045 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
הַמִּשְׁפָּט

טיוטה להקדמה למבוא לעבודה סמינריונית בספרות, שתיכתב בעתיד על הרומן הגדול "המשפט", מאת פרנץ ביסמוט

עוד 1,494 מילים

"אנחנו יכולים להציע להם שיעורים אמיתיים ולראות את המרצים!"

ההתעניינות של סטודנטים יהודים מארה"ב בלימודים בישראל מעולם לא הייתה גבוהה יותר ● הסיבה: האקדמיה בארץ נערכת לחזרה לשגרה בסתיו, בעוד שבאמריקה שוררים כאוס וחוסר ודאות ● "זו תהיה הפעם הראשונה מזה זמן שנוכל לבלות עם חברים, ולהתחיל לחזור לחיים"

עוד 735 מילים

למקרה שפיספסת

השמאל וסיפוח - עמוק בבור וממשיכים לחפור

השמאל בישראל לא מפספס הזדמנות להחמיץ הזדמנות. הנה שוב: אחרי שבמשך שנים הוא הזניח את ניסוחה של עמדה מדינית חדשנית שעשויה לאתגר את פיתרון שתי המדינות (2SS) הדועך, על ידי קבלת המציאות ופיתוחה של הצעה חלופית פרוגרסיבית, בטוחה וישראלית – הוא חוזר כעת על הגישה השלילית שלו בהתמודדות עם הסיפוח.

בדיוק כמו שהשמאל בשארית כוחותיו מנסה להחזיק את פיתרון שתי המדינות בחיים לאחר שתוכנית טראמפ למעשה חיסלה אותו סופית, הוא עושה כעת מאמץ דומה, חסר תוחלת, על מנת לסכל סיפוח שסביר להניח שיתרחש במידה זו או אחרת, כחלק מאותה תוכנית טראמפ.

בדיוק כמו שהשמאל בשארית כוחותיו מנסה להחזיק את פיתרון שתי המדינות בחיים לאחר שתוכנית טראמפ למעשה חיסלה אותו סופית, הוא עושה כעת מאמץ דומה, חסר תוחלת, על מנת לסכל סיפוח שסביר להניח שיתרחש

כל המאמצים לקדם את מימוש פיתרון שתי המדינות בזמן שחלק הולך וגדל של הציבור הישראלי הפך להיות יותר ויותר ספקן לגבי ישומו, ובוודאי שאין לו עניין לקבל רבים מהתנאים הכרוכים בו, רק גרמו לצמצום התמיכה הציבורית בשמאל.

באופן דומה, המאמצים להילחם בסיפוח בלי להתחשב בכך שחלק גדול מהציבור תומך בסיפוח חלקי לפחות, אינם מציאותיים וחמור מכך, הם פוגעים בקידום הערכים של השמאל.

בכך שהוא ממשיך לקדם פיתרון שתי מדינות שאינו ניתן ליישום ודוחה את הסיפוח על הסף, השמאל מבטיח לעצמו את עמדת הדובי לא לא. בעיני חלק גדול מהציבור זו עמדה שמקלה ראש בשיקולי ביטחון רלוונטיים ומתעלמת מרצון חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בישראל, שלא מוכנים לוותר על גישה חופשית ליהודה ושומרון. המשך קידום גישה זו לא יאפשר לשמאל להחזיר לעצמו את אמון הציבור שאותו איבד במהלך השנים האחרונות.

הנחישות של השמאל לפעול למען היפרדות שתי מדינות, אחת יהודית ואחת פלשתינית מסמלת את הדחיה של ערכי השמאל המסורתיים. השמאל פועל למען הלאומיות הפלסטינית ביותר נחישות מאשר הפלסטינים עצמם. אלה לרוב רק רוצים לחיות חיים נורמליים ובעצם לא כל כך חשוב להם מה כתוב על הדרכון כל עוד יש להם שיוויון זכויות.

כמו כן תמיכת השמאל בהיפרדות כאילו מדובר בתנועה אתנוצנטרית וקידום חלוקה על בסיס אתני עומדת בסתירה לערכיה. מה קרה לשמאל המסורתי הקורא לאיחוד העמים ופועל למען זכויות אדם ואזרח ושגשוג כלכלי לכולם ללא קשר לאתניות, דת או השתייכות לאומית?

כשהשמאל ממשיך לקדם פיתרון 2 מדינות בלתי ישים ודוחה את הסיפוח על הסף, הוא מבטיח לעצמו את עמדת הדובי לא לא ונתפש כמקל ראש בשיקולי ביטחון וכמי שמתעלם מרצון חלק ניכר מהעם

השמאל הגיע לסוף דרכו כי פעל באופן עקבי ומתמשך נגד הערכים שלו ונגד רחשי ליבו של הציבור. אין זה מפתיע אם כן שיחד עם הרשימה המשותפת הוא אפילו לא השיג 20 אחוז מהמושבים בכנסת.

הדרך היחידה להחזיר לעצמו את הכוח הפוליטי הניכר שאבד במשך השנים היא באמצעות קידום מדיניות פרגמטית למדינת ישראל דמוקרטית בין נהר הירדן לים התיכון, הנושקת למדינת עיר פלסטינית עצמאית ברצועת עזה. שום אפשרות אחרת לא תספק את הביטחון הדרוש לישראל, את הלגיטימיות שבלעדיה ישראל לא יכולה לשגשג, את ההזדמנות הכלכלית שתיתן ליהודים ולפלסטינים סיבה לגרום לזה לקרות והבטחה לעתיד משותף בשלום בארץ ישראל / פלסטין.

עמנואל שחף הוא מהנדס, מנהל, איש מוסד, פעיל פוליטי וחברתי, בעל ניסיון רב תרבותי יוצא דופן, מעוניין במיוחד בחלופות מדיניות ומקדם היום פדרציה בארץ ישראל. חי עם שוש באזור השרון, אבא לשנים וסבא ל-8

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 465 מילים
עודכן אתמול

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

משפט נתניהו: מה הלאה?

אחרי הפתיחה הדרמטית בתחילת השבוע, משפטו של ראש הממשלה נכנס כעת למסלול רצוף אתגרים ● מתי יתחיל מצעד העדים? בכמה ימים בשבוע יתנהלו הדיונים? מתי הנאשם מס' 1 יתייצב שוב באולם? והאם המשפט יעשה היסטוריה ויעבור למבנה אחר, הרחק מרחוב צלאח א-דין? ● יובל יועז צופה פני עתיד על בסיס תקדימי העבר

עוד 1,095 מילים

יו"ר לשכת עורכי הדין תוקף בחריפות את השר אוחנה

פרסום ראשון המשרד לביטחון פנים מקדם בימים אלה הצעת חוק לפיה השר אמיר אוחנה יהיה רשאי להגביל ואף לאסור לחלוטין ביקורים של עורכי דין, בני משפחה ואחרים אצל אסירים ועצירים - הכל תחת האמתלה של מניעת התפשטות הקורונה ● במכתב ששלח יו"ר לשכת עורכי הדין אבי חימי לאוחנה הוא תוקף בחריפות הן את עצם הצעת החוק - ובמיוחד את האופן החפוז והנסתר לכאורה שבו אוחנה מקדם את ההצעה

עוד 805 מילים ו-4 תגובות

סקרים שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלים כי האמון בבית המשפט העליון גדול כמעט פי שניים מהאמון שנותנים האזרחים בכנסת ובממשלה ● אפילו במחנה הימין, כמעט מחצית המצביעים תומכים דווקא בחיזוק מערכת המשפט ● כדאי לזכור את זה בפעם הבאה שנתניהו ותומכיו מכריזים כי "לפחות חצי מהעם חושב שתופרים פה ראש ממשלה" ● פרשנות

עוד 1,114 מילים ו-1 תגובות

מסתבר שזו באמת הבירה הטובה במזרח התיכון

פרק 7מדיס ח'ורי חזרה לטייבה אחרי שהשלימה תואר במנהל עסקים בבוסטון, כדי להשתלב בעסק המשפחתי, ובשנים האחרונות היא מנהלת את "בירה טייבה" ביד רמה ● היא הייתה שם באינתיפאדה השנייה, שכמעט חיסלה את העסק ● היא מתמודדת עם משבר הקורונה והפוגת הרמאדן ● אבל את הסיפוח, היא לא יודעת אם הם ישרדו ● אמיר בן-דוד ביקר אותה במפעל וחזר עם שלושה ארגזי בירה - שחוסלו במהירות גדולה בהרבה מהמתוכנן

עוד 1,914 מילים

נתניהו וכ"ץ הצהירו על סיוע של 100 מיליארד שקל, והעבירו רבע מזה

תכנית הסיוע הגרנדיוזית עליה הכריזה הממשלה כוללת סעיפים שבוצעו בתקציב נמוך בהרבה ממה שהובטח, הלוואות שאינן מהוות בכלל הוצאה תקציבית, ומענקים פיקטיביים שחוזרים על מענקים שמוזכרים בסעיפים אחרים ● כל זאת בזמן המשבר הכלכלי הקשה בתולדות המדינה, כאשר כרבע מהעובדים מובטלים ● הכלכלן ד"ר עאמר אבו קרן: "זו תכנית של שליפות וחוסר שקיפות מוחלט" ● "נראה כאילו נתניהו זרק מספרים, ואנשיו היו צריכים למלא אותם בתוכן"

עוד 2,538 מילים

אפקט הקורונה מאה אלף ישראלים עשויים לפשוט רגל

במשרד המשפטים נערכים לגל פשיטות רגל ופירוקים במשק ● החקיקה האחרונה בנושא עלולה לגרום לכך שרבים מפושטי הרגל יאבדו גם את הבית ● הממשלה לא הקדימה תרופה למכה, ולא הכריזה על הקורונה כ"אסון טבע" - מה שהיה משפר דרמטית את מצב החייבים ● ובמקביל, מתרחבת התופעה של ישראלים שלוקחים הלוואות בשוק האפור, תוך מגע עם גורמים מפוקפקים ואלימים

עוד 1,995 מילים

נתניהו נגד רגב: "התבטאויותייך פוגעות באחדות הממשלה"

פורסם פסק הדין המלא של בג"ץ בעניין הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו וההסכם הקואליציוני; השופט מזוז: הרכבת ממשלה בידי נאשם בפלילים משקפת כשל מוסרי ● סקר: מחנה נתניהו - הליכוד, ש"ס, יהדות התורה וימינה - מקבל 67 מנדטים ● נתניהו פנה למח"ש בדרישה לחקור מי הגורם המשטרתי, שלדבריו, איים עליו ● מנהל ביה"ח ברזילי חזי לוי יתמנה למנכ"ל משרד הבריאות

עוד 45 עדכונים

כחול-לבן מאיימים ללכת הביתה אם נתניהו יציג סיפוח חד-צדדי. בליכוד מגחכים בתגובה

ככל שמתקרב המועד שהציב נתניהו להעביר את חוק החלת הריבונות בגדה המערבית, כך מתקרב לכאורה העימות העקרוני הגדול בין כחול-לבן והליכוד ● "אם נתניהו ילך לסיפוח חד-צדדי, גנץ יארוז את חפציו וילך הביתה", מאיימים בכחול-לבן ● "נתניהו יעשה מה שהוא רוצה עם הסיפוח, והם יסתמו את הפה", מגיבים בליכוד ● אם לשפוט לפי התנהלות גנץ עד כה, גם הפעם הוא לא יעשה כלום ● פרשנות

עוד 584 מילים

פרשת וילה שוקן: עיריית ירושלים נדרשת להתערב בסיפוח המתחם לבית רה"מ

מעקב זמן ישראל בעקבות חשיפת "סיפוח" וילה שוקן למעון רה"מ בבלפור, ועדת השימור של עיריית ירושלים נדרשת לסוגיית ההשתלטות על הנכס, שחלקים ממנו מיועדים לשימור ולשימוש הציבור ● מגישת השאילתה, ציפי רון: "לאיש אין מושג מה קורה שם. אם בונים שם, זה לא תקין"

עוד 621 מילים
שגריר ארצות הברית בישראל דיוויד פרידמן (רביעי מימין) מסייר בהתנחלות אפרת עם ראשי המתנחלים, 20 בפברואר 2020

מיוחד המתנחלים טסו לחגוג. ואז הכל השתבש

ראשי המועצות בשטחים נהרו בינואר לוושינגטון, כדי לחזות מקרוב בטראמפ ונתניהו משיקים את תכנית המאה, וסוללים את הדרך לסיפוח ● הם הבטיחו לא לתקוף את התכנית מיד לאחר פרסומה - אבל בסוף אחד מהם תקף אותה עוד קודם לכן ● את הטקס החגיגי הם כבר ראו בטלוויזיה, ועל ההאטה ביישום התכנית שמעו בדרך לארץ ● ג'ייקוב מגיד מפרסם לראשונה את מאחורי הקלעים של המסע השלומיאלי לוושינגטון, את הבדלי הגרסאות, ואת חשבון הנפש של חלק ממשתתפיו

עוד 3,260 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה