התקשורת הזרה אינה אנטי-ישראלית

ביבי בטיסה עם העתונאים המפחידים (צילום: דן פרי)
דן פרי
ביבי בטיסה עם העתונאים המפחידים

כל כמה שנים עולה הזעקה: התקשורת הזרה מוטה לטובת הפלסטינים ולא הוגנת כלפי ישראל. זה יקרה שוב אם ממשלת ישראל החדשה תממש את כוונתה לספח חלקים מהגדה המערבית, מהלך שבוודאי יוצג בתקשורת הבינלאומית כפרובוקציה פזיזה.

הסנונית הראשונה כבר הופיעה בימים אלה בצורת מאמר מטעם מרכז בגין-סאדאת ללימודים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן, אשר טען כי "דיווח מוטה ומטעה על הסכסוך הישראלי-ערבי נפוץ בשנת 2020 כתמיד". לשכת העיתונות הממשלתית וקבוצות לחץ נלוות נוסח CAMERA ו- honestreporting.com יצטרפו לחגיגה ברגע שהסיפוח יצא לדרך.

כל כמה שנים עולה הזעקה: התקשורת הזרה מוטה לטובת הפלסטינים. זה יקרה שוב אם הממשלה תממש את כוונתה לספח חלקים מהגדה המערבית, מהלך שבוודאי יוצג בתקשורת הבינלאומית כפרובוקציה פזיזה

אני מכיר את זה מצויין. במהלך האינתיפאדה השנייה שירתתי כראש המשרד של סוכנות AP בירושלים וגם כיו"ר התאחדות העיתונאים הזרים, הארגון המייצג עשרות כלי תקשורת מרחבי העולם שמכסים את הסיפור הישראלי-פלסטיני. מצאנו עצמנו נאבקים ללא הרף גם עם ממשלת שרון וגם עם יאסר ערפאת בנושאי חופש גישה וביטחון. אף אחד משני הצדדים לא אהב במיוחד את התקשורת.

ישראל היא מקום מסוכסך למדי, אבל זו הייתה תקופה של קונצנזוס חריג. בעיני רוב הישראלים אהוד ברק הגיש הצעות שלום סבירות בקמפ דייוויד ובטאבה, וזכה בתמורה למלחמת טרור. עד היום לא ברור אם ערפאת הוביל או שמא הוא פשוט רכב על הגל, אבל לא היית צריך להיות ציניקן כדי לחשוד שהמנהיג הפלסטיני משחק משחקים.

כך נהגה גם ישראל, בנוגע לעיתונות הזרה.

בשלב מוקדם במהלך האינתיפאדה החליטה לשכת העתונות לבטל את תעודות העתונאי של מרבית העובדים הפלסטינים בתקשורת זרה – תעודות שבלעדיהן אי אפשר היה לתפקד כעיתונאי. ישראל גם אסרה על אזרחיה – כולל צלמי וידיאו ישראלים – להיכנס לרוב לגדה המערבית, מטעמי ביטחון סבירים. ואז, לקינוח, המדינה החליטה כי צלמי וידיאו זרים אינם זכאים לוויזה כעיתונאים אלא יתויגו "טכנאים" הזקוקים להיתרי עבודה ממשרד העבודה (שדאג לפרנסת המקומיים ואשר במשך חודשים לא העניק שום אישורים). אני זוכר שהופעתי בפני וועדת הכנסת הרלוונטית ושאלתי: "את מי אנו אמורים להעסיק כצלמי וידיאו בגדה המערבית, אם לא פלסטינים, לא ישראלים ולא זרים? חייזרים?" איש שם לא התרשם.

אני זוכר שהופעתי בפני וועדת הכנסת הרלוונטית ושאלתי: "את מי אנו אמורים להעסיק כצלמי וידיאו בגדה המערבית, אם לא פלסטינים, לא ישראלים ולא זרים? חייזרים?" איש שם לא התרשם

פעלולים מסוג זה לא יזכו שום מדינה בחברים חדשים. אך הם שיקפו את התחושה של ישראלים רבים שהם במצור והתקשורת הזרה מגלה אמפטיה יתרה לתוקפים.

בואו נבחן את זה.

התקשורת העולמית נוטה להכחיש בצדקנות שהיא אי פעם מוטה בדיווחי חדשות. ארגוני חדשות רציניים הרי מקפידים על אתיקה וסטנדרטים עיתונאיים. דעתם האישית של עיתונאים לא קובעת דבר.

מצד שני, זה די אופנתי בימינו להכחיש את עצם רעיון האובייקטיביות. מתוחכמים יטענו שכל בחירה שעיתונאי עושה, לא רק בהצגת הדברים אלא גם בבחירת הנושאים, היא פונקציה של התנסות והעדפה אישית של העיתונאים (המחמירים יוסיפו את מילת הגנאי המפחידה "פריווילגיה"). אפשר להגזים עם הקו הזה, אך יש בו גם אמת. לא נוח לי לטעון כי שנאת כתב כלשהו לנאצים לא הייתה משפיע בשום דרך על הכיסוי (אני גם לא מאמין באיסור על איזכור נאצים בכל וויכוח – הם שימושיים).

אז האם יש עמדה רווחת של כתבים זרים המגיעים לישראל?

מהניסיון שלי, כן – אבל זה לא רק מה שגדודי ההסברה מספרים. רוב העיתונאים מקבלים את זכותה של ישראל להתקיים כמדינת רוב יהודי (גם אם לפעמים בהיסוס). את הישראלים זה לא מרשים (ברור שהם מקבלים את זה! כל דבר אחר יהיה אנטישמיות!). אך העובדה היא שיש אנשים רבים שאינם מקבלים את ישראל, כפי שאנו יכולים לראות מעצם קיומה של מילה נפרדת למי כן מקבל. המילה הזו היא "ציונים".

מכיוון שהדבר לא נעלם מעיני הפלסטינים, גם הם חושדים בעיתונות הזרה. תוסיפו לזה גם את העובדה שרבים ובכירים בתקשורת הזרה הם בעלי קשרים אמיצים לישראל (ואני ביניהם) ואולי תבינו.

מדוע הישראלים רואים זאת הפוך? הסיבה היא הכיבוש. בין אם הם ציונים או לא, אני מתקשה להזכר בכתב זר כלשהו שאוהב את הסטטוס קוו בגדה המערבית, ולפני 2005 בעזה. זה לא בלתי אפשרי שהדבר מוצא ביטוי בסיקור.

אולי, למשל, יעשו כתבות על איך ישראל שולטת ביד רמה ולעיתים בחוסר רחמים במיליוני אנשים שאינם יכולים להצביע בבחירות לכנסת. עיתונאי לא צריך לנקוט עמדה ממשית כדי שדיווחים כאלה יהיו לא מחמיאים. וגם אם הכתב יזכיר בצייתנות כל פעם שהפלסטינים דחו הצעות שלום וביצעו פיגועים והסיתו בבתי הספר וגם בטלוויזיה, לא יעזור שום דבר. הכתבה לא תוסיף אוהדים לכיבוש.

אולי, למשל, יעשו כתבות על איך ישראל שולטת ביד רמה ולעיתים בחוסר רחמים במיליוני אנשים שאינם יכולים להצביע בבחירות לכנסת. עיתונאי לא צריך לנקוט עמדה ממשית כדי שדיווחים כאלה יהיו לא מחמיאים

אין זה מפתיע שכתבי חוץ אינם בדרך כלל אוהדי הכיבוש. כתבים זרים אלה נוטים להיות אנשים יחסית משכילים, אינטליגנטים ומיודעים, שאינם לרוב דתיים. ישראלים העונים להגדרות הללו בעצמם לרוב לא אוהדים את המצב העגום.

סביר להניח שעיתונאים זרים המוצבים בארצות הברית אינם חובבים במיוחד את דונלד טראמפ או את תרבות הנשק. סביר להניח שהעיתונאים הזרים בצרפת אינה חסידים של מרין לה פן. זה לא פופולרי לציין זאת, בקרב עיתונאים. זה נשמע כמו הודאה בניתוק ומנוגד לאופנת ההלקאה העצמית בעוון אליטיזם. אבל זו האמת.

העולם המערבי נמצא במלחמת תרבות, ועיתונאים נוטים להיות בצד ה"ליברלי". לא כולם, אבל רובם. כך גם רוב הסופרים, המשפטנים, עובדי הרפואה, מתכנתי המחשב ומוזיקאי הרוק, מניסיוני. זה מה שיש, ועם זה ננצח (אבל בעצם, מפסידים).

התקווה היא שעיתונאים לא מאפשרים לדעותיהם להשפיע באופן מוגזם על המוצר – מוצר שהוא קריטי לחברה אזרחית מתוקנת ומתפקדת. אם לה פן אומרת משהו חשוב ונכון יש לדווח על זה בהגינות. אותו דבר עם טראמפ. וזה אכן מה שקורה, אפילו עכשיו, ברגע די טעון בדיסקורס העולמי.

הגינות לא מחייבת נייטרליות תמיד. לא תמיד כולם צודקים ולא תמיד כולם מושחתים. יש לי המון הבנה למצבה של ישראל; אין לה הרבה אפשרויות טובות. אבל זה לא אומר שהפרנויה מוצדקת, וזה לא הוגן ולא חכם לירות בשליח. זה בדיוק מה שקורה. ויש כאלה שלא ישכחו לשלוף טיעונים כוזבים על אנטישמיות – זילות של מונח חשוב.

הגינות לא מחייבת נייטרליות. יש לי המון הבנה למצב ישראל, אבל זה לא אומר שהפרנויה מוצדקת, וזה לא הוגן או חכם לירות בשליח. ויש שישלפו טיעוני אנטישמיות כוזבים – זילות של מונח חשוב

לפני מספר שנים קולגה לשעבר בשם מתי פרידמן זכה לתהודה מסויימת עם כתבה שהתיימרה לחשוף "מבפנים" את הטיית התקשורת כביכול. בין היתר טען כי כתבים אמיצים של AP גילו בתחילת 2009 כי אהוד אולמרט הציע לפלסטינים הצעות מפליגות שנדחו, ו"עורכים בכירים" במשרד גנזו את הסיפור כדי לשמר "נרטיב" הגורס כי "הפלסטינים היו מתונים והישראלים קיצוניים יותר ויותר." בזעם כבוש הוא הרחיב אודות העלילה: "דיווח על הצעת אולמרט … יגרום לנרטיב הזה להראות כמו שטויות. וכך קיבלנו הנחיות להתעלם מכך ועשינו את זה יותר משנה וחצי. "

מאיפה להתחיל, בבואך לפרק שטות כל כך טוטאלית?

  1. ראשית, למעשה דווח על הצעת השלום באופן נרחב (הנה הכתבה המפורטת שפרסמו אותם עורכים בדיוק, משנת 2008, מלפני ה"חשיפה").
  2. שנית, הסוכנות אובססיבית לסקופים בגלל התחרות הקשה עם סוכנות רויטרס, והרעיון שהיא תוותר על כזה כדי לשרת איזו אג'נדה מקומית הוא הזוי, לא פחות.
  3. שלישית, המשרד המקומי אינו עצמאי: היא מדווח לעורך המזרח התיכון בקהיר (תפקיד שמלאתי בעצמי בשנים שאחרי התקרית לכאורה) והמבנה לא מאפשר חבלה עיתונאית מעין זו.

זה העיקר, וזו המהות. אבל זה לא משנה למכונת תעמולה, לא בארץ ולא בשום מקום. התעמולה רוצה לשלוט במחשבות ולסדר עובדות מובחרות בהתאם לסדר יום. מחבר המחקר של מרכז BESA, רפאל קסטרו, הציע לנצל את "הירידה בשכר ובתקציבים של העיתונאים" כדי לשכנע אותם ללמוד קורסים בנושאי "אוריינות היסטורית, תרבותית ודתית" ואז לתגמל כספית את אלה שיעברו בהצלחה מבחן.
הייתי מגיע לאסטרטגים הגדולים מאונ' בר אילן לחסוך בהוצאות.

אי אפשר למכור את הכיבוש. לא ניתן למכור יישובים יהודיים שנבנו בכוח הזרוע על אדמות מריבה (שבינתיים אפילו לא סופחו). אי אפשר למכור מערכות משפט נפרדות לערבים ויהודים באותה יחידת שטח די קטנה. לא אחרי 53 שנים.

אי אפשר למכור את הכיבוש. לא ניתן למכור יישובים יהודיים שנבנו בכוח הזרוע על אדמות מריבה (שבינתיים אפילו לא סופחו). אי אפשר למכור מערכות משפט נפרדות לערבים ויהודים באותה יחידת שטח קטנה. לא אחרי 53 שנים

סיפוח חד-צדדי של גבעות יהודיות תוך שרטוט גבולות פתלתלים סביב אזורים פלסטינים כדי לא לפגוע על הנייר ברוב היהודי – תוך ייצור המפה המגוחכת ביותר בהיסטוריה האנושית – את זה אי אפשר למכור. לא למי שמכיר את העובדות ומבין את העניין. כמו שהוכיח בג"ץ לאחרונה, לא יעזור בית דין.

זה לא בדיוק "דעה". העובדות פשוט מאד לא אסתטיות.

לא לחינם סיפוח כזה הוא דבר ששום ממשלה ישראלית לא העלתה על דעתה מאז מלחמת ששת הימים, וששום שחקנים חיצוניים משמעותיים לפני טראמפ לא חלמו לתמוך בו. זה פיגוע אסטרטגי מהסוג שאמורים להבין בבר אילן.

אם תלך בדרך זו תמצא את עצמך לבד – מלבד האוונגליסטים האמריקאים שבגללם טראמפ דוחף את ישראל להימור המיותר. אולי למישהו זה נחמד שהאוונגליסטים הם כאלה ציונים. כדאי רק לזכור שהעסק אמור להסתיים, אליבא דחברים אלה, במלחמת גוג ומגוג. באמת סיפור עיתונאי מעניין.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,387 מילים
סגירה