דן פרי
הזמן של
דן פרי

שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה.

הדמוקרטיה הליברלית תחת מתקפת ה"דמוקרטיה"

רומניה, 1990 (צילום: דן פרי)
דן פרי
רומניה, 1990

ערב אחד השבוע פגשתי זוג תיירים מתורבתים. יהודים אירופיים בגיל העמידה, הם היו מקושרים מאד וחוו פגישות רמות-דרג כאן, אבל לא עשו מזה עניין. היה לנו נעים מאוד על הבר המצוחצח, עד שהשיחה עברה  לפוליטיקה.

ציינתי שבמסגרת תפקידי הקודם כעיתונאי זר הכרתי מקרוב את דיכוי הפלסטינים בגדה המערבית. הם נראו מופתעים. "זה לא רמאללה? "שאלה האשה. "כן", אישר האיש. "היינו שם. כל כך נחמד! הם מדוכאים? "

ניסיתי להסביר להם מה באמת קורה שם.

נראה היה שהאישה הבינה, אבל זה גם לא ממש היה אכפת לה, והיא לפתע נעשתה עוינת. "אם הם לא אוהבים את זה, יש להם הרבה מדינות לעבור אליהם ועדיף שיסתלקו". האיש נראה מהסס, אבל נצר את לשונו בחוכמה.

"כולם צריכים ללכת?" שאלתי. "לעזוב את הבית היחיד שהכירו? מיליונים?" היא היססה לרגע ואז אמרה: "כן!" היא אמרה זאת בפסקנות פתאומית ששידרה סיפוק מסויים.

שתינו את השאבלי. אכלנו עוגת גבינה. המוסיקה הצרפתית הייתה בווליום מתורבת, המאפשר שיחה.

מוקדם יותר באותו ערב חוויתי תחושה דומה בעת ראיון הטלוויזיה עם שר המשפטים הנכנס אמיר אוחנה, שהכריז כי אין צורך לציית לכל פסקי הדין של בית המשפט העליון. (מאז הבהיר את דבריו בצורה לא ברורה, וראש הממשלה, שאותו אוחנה משרת במסירות, מלמל משהו גם כן).

אבל למחרת היום גם שר אחר, יואב גלנט, תקף את מערכת המשפט. אין מנוס מהמסקנה: זאת עמדה מרכזית של הימין הישראלי. זה קשור בוודאות לתיקי ראש הממשלה, אבל זה עניין עמוק יותר גם כן.

טיעונו של הליכוד, בדומה לימין הפופוליסטי ברחבי העולם, הוא שבניגוד לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת, מערכת המשפט אינה נבחרת על ידי הציבור; לכן אין לתת לה עליונות כלשהי על אלה שמייצגים ישירות יותר את רצון העם. הם גם אומרים שבית המשפט העליון בישראל שתלטן ומפריע; אנשים רבים זוכרים שאהרן ברק אמר פעם ש"הכל שפיט", וזה אכן נשמע יהיר. יש גם יותר מרמז שבית המשפט הוא שמאלן, אכן רוב השופטים אנשים משכילים, וההנחה, במצב והנוכחי, לא מופרכת מיסודה.

אבל ישנן גם עובדות.

ראשית, בית המשפט העליון ב-30 השנים האחרונות פסל פחות מ-20 חוקים, הרבה פחות מאשר בארה"ב ובבריטניה; הוא לא כזה אקטיביסטי. שנית, הוא לא כל-כך ליברלי: בית המשפט אכן מתערב כאשר אפשר להוכיח בוודאות דיכוי מרושע, אבל בדרך כלל הוא נתן לגיטימציה לכיבוש. שלישית, בית המשפט הוא הערובה העיקרית לקדמה בארץ: אוחנה, הומו עם בעל וילד, חייב את זכויותיו השוות לעובדה זו. אבל הוא חייב את התפקיד לפריץ החשוד בפלילים. אם הוא מרגיש בושה, הוא מסתיר את זה במיומנות רבה.

ההתקפה על בתי המשפט היא רק חלק ממסע המכוון גם לעמודי תווך אחרים של דמוקרטיה ליברלית: עמותות התומכות בזכויות מיעוטים, התקשורת החופשית, הקולנוע, התיאטרון והאמנויות, ואפילו המשטרה. כל מי שלא הולך בתלם, בקיצור.

למי אכפת? בעיקר לאליטה אינטלקטואלית קטנה למדי, העוסקת כיום בהעמדת פנים שהיא אינה אליטה, משום שאופנתי להלחם באליטות. התיירים ואוחנה, כל אחד בדרכו, הביעו עמדות שפעם היו נחשבות שערורייתיות, אבל כיום נהנות מתמיכה לא מבוטלת וגוברת.

יש להם תמיכה לא מבוטלת וגוברת, כי המוני אנשים כועסים מדי וחדלו מלשתף פעולה עם רצון האליטות בקידמה. הם כועסים על המינוס בבנק, על העדר קביעות ופנסיה, ועל המאיון העליון. במקומות מסוימים הם כועסים על הגירה המטשטשת את השפות והחברות שלהם. הם כועסים כי הם מעולם לא רצו את הליברליזם כל כך. הפרויקט הליברלי אכן הונדס על ידי האליטות כשיכלו לעשות את זה, בתקופת השפל הגדול שנות ה-20 של המאה שעברה ולאחר ההלם הטוטאלי של מלחמת העולם השנייה. תקשורת מודרנית ומדיה חברתית היו מקשים על זה כיום.

עד לא מזמן, בישראל ובמקומות רבים בעולם, היו כללים של חברה מנומסת, שהונהגו כאמור על-ידי האליטות ונתמכו במידה מסויימת על-ידי החברה השמרנית והדת. אבל בימינו מנהיגים רבים משקרים בתדירות כזאת שזה נהיה שגרתי ומשפיע על הכל. הדת לרוב הפכה לכוח ריאקציוני. תעמולה דיגיטאלית משכנעת את ההמונים ש"כולם משקרים ", כאילו אין בעולם שאלה של מידה.

בשלב מסוים השקרים והטירוף הופכים למקובלים ונורמליים. ומה שנורמלי עכשיו הוא מלחמה נגד הדמוקרטיה הליברלית, בישראל ובמקומות אחרים. אנחנו חייבים להתרגל להשתמש בשתי המילים האלה, לא רק במושג הפשוט יותר של "דמוקרטיה". המושג הזה נחטף, ונהיה משהו אחר: עריצות הרוב.

הדמוקרטיה הליברלית שנהנו ממנה ברוב המערב במשך רוב המאה האחרונה היא משהו אחר: דמוקרטיה אמיתית היא גם זכויות המיעוט. זוהי מערכת של בלימות ואיזונים שבהם עקרונות פרוגרסיביים המוגנים מפני דעת הרוב. חייבים להיות כנים: דמוקרטיה ליברלית עשויה להזדקק לעיתים לדיכוי עמדה של הרוב. הרוב, למשל, עשוי  לא להסכים לממן חינוך לילדים, או לרצות לסקול אישה נואפת.

הדמוקרטיה הליברלית אינה גזרת שמים ואין בטחון שהיא תשרוד. בישראל לא היתה סיבה שהיא תקום בקרב ציבור אנשים שבאו בעיקר ממזרח אירופה ומהעולם הערבי, עם מיעוט ערבי גדול ואוכלוסייה חרדית הנראית כלא דמוקרטית בעליל. זה סוג של נס, שביר, מופלא, כמעט נשגב מהבינה.

תומכי הדמוקרטיה הליברלית יכולים לוותר, ולאפשר לעולם להיראות כמו הליכוד, פוטין, טראמפ, ארדואן ודומיהם. או שהם יכולים להילחם, גם אם זה נראה כמלחמה נגד האינסטינקט של הרוב. זהו פרדוקס, אבל לא הפרדוקס היחיד בעולם. הליברלים באירופה מתמודדים עם הצורך להיות לא ליברליים כלפי אלה – מהגרים שמרנים מצד אחד, שונאי זרים מצד שני – שיהרסו את הליברליזם האירופי.

המחבר מדבר עם בונו על מושג הפרדוקס (צילום: דן פרי)
המחבר מדבר עם בונו על מושג הפרדוקס (צילום: דן פרי)

לפני שנים ראיינתי את בונו, סולן להקת U2. אמרתי לו שהבחנתי באהבת הפרדוקס שמשתקפת ברבים משיריו, דוגמת RUNNING TO STAND STILL. זה נשמע אולי כליקוק המזכיר את אוחנה, אבל זה היה גם נכון. בונו אישר את זה וגם אמר לי שאני ZEN. הייתי ללעג בקרב עמיתי, לתקופה.

אני באמת טיפוס רגוע למדי. אבל זה לא הזמן לזה. זה הזמן לזהות את מה שקורה, ולהלחם על העיקר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 841 מילים. מחכים לתגובתך.

דמוקרטיה במשבר: האם למומחים נמאס מהאנשים?

Rom4 (צילום: דן פרי)
דן פרי
חוכמת ההמונים

ביסוד הדמוקרטיה צמד הנחות: הראשונה היא שפעוטות – כמו חתולים, מקררים וזבובים – אינם יודעים ומבינים מספיק אודות עולמנו המורכב, כדי שיותר להם להצביע ולהשפיע; השנייה היא שמבוגרים כן יודעים ומבינים מספיק, כך שהזכות ניתנת.

הרעיון הוא שיש סיכוי סביר שמבוגרים אלו יטרחו וילמדו על נושאים כגון ההתחממות הגלובלית, ושאם יעשו כך יהיו להם הכלים להכריע אם התופעה מאיימת להטביע בקרוב את תל אביב, לונדון, קהיר וניו יורק.

ייתכן שיש עם זה בעיה.

לפני שנים, במהלך מסע הבחירות ב-2003, פגשתי בעל בסטה בשוק הכרמל אשר אמר לי שאריאל שרון הוא אסון. עמדותיו היו הכי שמאלניות שאפשר. "אני אומר לא רק לתת לפלסטינים את מזרח ירושלים", הסביר. "תן להם גם את המערב – וכך ניפטר מהחרדים!"

נדהמתי לשמוע דבר כזה. כשהתאוששתי, ניבאתי ששרון ינצח.

"בטח!", השיב. "אני מצביע לליכוד. הם כמו קבוצת הכדורגל שלי. הם מפגרים, אבל זה לא משנה".

באותו רגע התחלתי לחשוד שיש בעיה בדמוקרטיה: ויכוחים פוליטיים לא ישנו דבר אם המוחות אטומים, אנשים לא מקשרים בין פעולות לתוצאות, ועצלות אינטלקטואלית מרדימה את האנשים.

מאז המצב נהיה רק יותר ויותר מגוחך. רצון העם נעשה, במובן מסוים, אבל ניתן לזהות בעיות:

דמוקרטיה לא נועדה להיות עריצות הרוב; זוהי מערכת רחבה יותר, שמטרתה היא ליצור הגינות ותוצאות טובות. 51 אחוזים אינם יכולים להחליט להרוג 49 אחוז באופן דמוקרטי, משום שלמיעוט יש זכויות. את זה הימין בארץ, למשל, מבקש לערער, בשם ה"משילות"; הרוב עשוי לחשוב שזה בסדר.

אפשר היום להשפיע על רצון העם בפרופגנדה מתוחכמת, המבוססת פעמים רבות על שקרים ועיוותים, תוך עקיפת שומר הסף, התקשורת החופשית. לכן, אויבי הדמוקרטיה משמיצים כל הזמן את התקשורת כעושת דברם של "האליטות". אנשים ממורמרים ברחבי המערב קונים את הסחורה הזאת.

לרבים אין מושג בנושאים חשובים, גם ללא מניפולציה של כוחות אפלים. המצב בכלכלה העולמית ובגזרת הטכנולוגיה פשוט מסובך להדהים.

עבור אלה שאכפת להם מהדמוקרטיה, קשה לחלוק על כך שאיננו משיגים תוצאות אופטימליות.

זה לא לגמרי חדש. וינסטון צ'רצ'יל אמר (ייתכן שלא היה המקור) שהדמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר – למעט כל השאר. היא נבחרת כאפשרות הפחות גרועה. אבל העיקרון אינו מוחלט. אילו ידענו שהעולם יושמד כתוצאה מבחירות בלטביה, היינו מכבדים את התוצאה?

נכון שתרחיש אפוקליפטי כזה עוד לא היה, ובינתיים מדברים הרבה על חכמת ההמונים. זהו רעיון נעים ומתקדם, אבל האם הוא נכון?

בכל משימה, יש רמה מינימלית של ידע ויכולת שדרושים להצלחה. לשתות ספל קפה, מספיק מעט; למצוא תרופה לסרטן, צריך הרבה. רבים יגידו שזה אליטיסטי, עד שזה נוגע להם אישית. מי מאיתנו, כאשר אובחן עם גידול במוח, יחליט בין הטיפולים השונים באמצעות משאל עם? ישר יפנו לדיקטטורה של האינטליגנציה.

לעולם יש גידול במוח. לישראל יש גידול במוח. לאמריקה יש גידול במוח. לבריטניה יש גידול במוח. העולם הערבי בכלל גוסס. אבל אנחנו מתעלמים מהבעיה וממשיכים עם הדמוקרטיה.

האינטליגנציה המינימלית הדרושה כדי להבין מה קורה בעולם עולה כל הזמן. הדברים היו פשוטים יותר לפני 126 שנים, כאשר ניו זילנד הפכה לדמוקרטיה הראשונה בכך שנתנה לנשים את הזכות להצביע.

בתקופתנו יש שווקים המשפיעים זה על זה, הפרעה טכנולוגית מסיבית, ואסונות טבע חוצי גבולות ומעשה ידי אדם. כאשר האדם הממוצע לא עומד בקצב, לדמוקרטיה יש בעיה מבנית. האם עברנו את נקודת המפנה?

יובל נח הררי טוען שבני אדם שיודעים מעט על שינויי האקלים או הנדסה גנטית עדיין יציעו מדיניות בנושאים אלה, בעוד שאחרים "מחזיקים בדעות חזקות ביותר על אוקראינה ועיראק מבלי שיוכלו לאתר את הארצות האלה על מפה".

זה אפילו יותר גרוע.

לרוב לא משנה מה קורה בבחירות. הימין והשמאל בגרמניה אינם רחוקים זה מזה. אבל לפעמים זה כן משנה. לרוב, כשזה כן משנה, כל הצדדים מציגים טיעונים סבירים – יש להכריע, לקבל את התוצאה ולקוות לטוב.

אבל לעתים – מיעוט שבמיעוט של המקרים – צד אחד צודק והשני אומר 2 ועוד 2 שווה 10. במקרים נדירים אלה, כאשר חשוב מה יקרה וצד אחד צודק, רוב המומחים עומדים בשורה ומנסים לשכנע. האם זה עוזר או מפריע?

נראה שההמונים כל כך כועסים על "האליטה הגלובלית", שכאשר אנשים משכילים ומצליחים פונים אליהם בבקשה הם יעשו דווקא את ההפך כדי לעצבן. ואכן, מייקל גוב בבריטניה, תומך הברקזיט, הכריז כי "לאנשים נמאס ממומחים" (שכמעט כולם התרעמו על השקרים שגוב וחבריו הפיצו בקמפיין המצליח).

זה פחות או יותר מה שקרה בארצות הברית עם טראמפ, וזה היה גורם מרכזי בבחירות ה-9 באפריל בישראל. מעטים "המומחים" בארץ שתמכו בבנימין נתניהו.

כמה ישראלים יודעים מה הגודל של אוכלוסיית עזה והגדה המערבית, אפילו בערך, ועל כן מבינים את ההשלכות הדמוגרפיות של הריסת הסיכוי לחלוקה? לדעתי אחד מכל חמישה, אולי.

לא פשוט לפתור את הפלונטר. הדמוקרטיה, למרות הבעיה הקולוסלית, היא אכן השיטה הפחות גרועה. אין לנו שום דרך סבירה לבחור מומחה שיטפל בכל הדברים בהצלחה ויהיה איכשהו גם מקובל כמכריע במחלוקות מוסריות.

כל הניסיונות ברוח זו, כולל הפיכות צבאיות, הסתיימו בדמעות. רעיונות סבירים כמו דרישת מינימום של ידע כתנאי לזכות בחירה ייקרעו לגזרים על-ידי פופוליסטים ויידחו על ידי הרוב.

יש לי הצעה אחת בלבד: להשקיע בחינוך. לא ניתן להעלות את האינטליגנציה של האנושות, עד כמה שידוע לי – אבל רמת הידע חשובה לא פחות, ועל זה אפשר להשפיע מאוד. דרך השקעה בחינוך.

אשתי היא מורה; אין מקצוע חשוב מזה. החינוך הוא התקווה היחידה. אך כמעט בכל מקום שתפנה המורים אינם מקבלים שכר גבוה, כיתות הלימוד גדולות מדי, והחינוך הפרטי (אם הוא בכלל קיים) יקר מנשוא. במדינות דמוקרטיות זו בעקיפין בחירת העם. אבל אני צופה שפוליטיקה יכולה לעזור; למעט כמה יוצאים מן הכלל (החרדים הישראלים ודומיהם), כולם רוצים תכנית ליבה וחינוך חובה וסיכוי משופר לילדיהם להתקדם (ואם לא, במקרה יחד זה, צריך לעקוף אותם).

השקיעו בחינוך, מדינות עולמינו המורכב! ממנו אותו היטב, וממנו אותו מהר.

נ.ב. שרון הלאומן זכה ב-2003 ומיד הפר את הבטחותיו ויצא מעזה. אצבע אלוהים? הקשבה מוזרה למומחים? אין לי הסבר. אולי ההמונים בכל זאת צדקו.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 872 מילים. מחכים לתגובתך.

מסלול התנגשות הימין עם ארה"ב ויהודיה

המחבר לפני שנים, כשהקמפוס בארה"ב היה ידידותי
המחבר לפני שנים, כשהקמפוס בארה"ב היה ידידותי

אם הייתי שונא ישראל הייתי מייחל לניצחון חוזר של נתניהו בבחירות החוזרות, כי שלטון הליכוד הוא מתנת אמת לאנטישמים.

כל כך מגוונות המתנות, שקשה לבחור את הנדיבה ביותר: ערעור השלום, השמירה על החמאס, הפגיעה בסיכויי ההישרדות הדמוגרפיים, רמיסת זכויות אדם, החלשת המוסדות הדמוקרטיים, נירמול השחיתות, ניכור ערביי ישראל וחיזוקם של קנאים דתיים. לכל אחת יש טיעונים משכנעים לבכורה, אבל לי יש הצעה משלי: יצירת קרע מול צעירי המערב, כולל היהודים שבהם. כאן הנזק הוא אדיר; לאויבים לא נותר אלא לשמוח.

כמה נתונים מעודכנים:

• מחקר שפורסם לפני שבועות ספורים על ידי מכון PEW האמריקאי הראה כי רפובליקנים בני 65 ומעלה הם קבוצת הגיל היחידה בארה"ב שבה רוב (57%) מחזיקים בדעה חיובית על ממשלת ישראל, בעוד שבקרב בני פחות מ-30 מכל הקשת הפוליטית רק 27% עונים כך. בקרב הדמוקרטים רק רבע התייחסו לממשלה בחיוב. סקרים של אקונומיסט / יוגוב מראים גם את השחיקה המתמדת בתמיכת הציבור האמריקני בישראל בכלל: בשנת 2015 47% מהאמריקנים תיארו את ישראל כ"בעלת ברית"; זה ירד ל-37% כעת.

• סקר AJC (הועד היהודי האמריקאי) שפורסם לפני שבוע הראה כי 49% מיהודי ארה"ב רואים עצמם דמוקרטים לעומת 19% רפובליקנים. למעלה מ-70% החזיקו בדעה שלילית כלפי הנשיא טראמפ, האהוב כל כך על הישראלים, ורובו אף התנגד למדיניותו התומכת בישראל. הם בעד נסיגת מהגדה המערבית כחלק מפתרון שתי המדינות, שנתניהו עשה כמיטב יכולתו לסכל, בפער של 64% בעד מול 26% נגד; רבע מהם חשים שהקשרים עם יהודים ישראלים נחלשים.

• סקר נוסף הראה כי התמיכה בישראל בקרב סטודנטים יהודים בארה"ב ירדה מ -84% ב-2010 ל-57% ב-2016. כמעט 6 מכל 10 בסקר AJC הרגישו שהאקלים הולך ונעשה עוין יותר בקמפוסים האמריקאים בכלל. לדוגמה, מחלקה באוניברסיטת ניו יורק (NYU) גרמה לאחרונה לסערה על החרמת הקמפוס של אוניברסיטה זו בארץ. כשלמדתי בעצמי באוניברסיטת פנסילבניה ובקולומביה כמעט מחצית מהסטודנטים היו יהודים אבל לא עוד: כעת מדווחים על 10% או פחות. ידידי ליאל ליבוביץ 'ממגזין "טאבלט" קורא עכשיו ליהודים לוותר על האוניברסיטאות בכלל.

]PEW מצא קשר ישיר בין גיל לתמיכה בישראל

התמונה באירופה, כפי שיעיד כל מי שחי שם או ביקר לאחרונה, היא במובנים רבים קשה יותר – אם כי זה מתאזן בינתיים על ידי איסלאמופוביה הנובעת מהגירה וטרור איסלמי.

חלק מהמצב קשור לאנטישמיות קלאסית, חלק לאנטי-ישראליות, וחלק הולך וגדל להתנגדות לפעולותיה של ישראל – מצד גם כאלה שתומכים בקיום המדינה. יש להבדיל.

מי שלא מבין מדוע גם צעירים מערביים ידידותיים ביסודם ספקנים כיום כלפי ישראל צריך רק להרהר בדבריו של שר המשפטים המיועד בעיני עצמו, בצלאל סמוטריץ', שהביע השבוע תמיכה בהקמת מדינת הלכה. הוא עקבי בדרכו: אותו סמוטריץ' אמר בעבר שלא ירצה את אשתו במחלקת יולדות עם ערבים.

גם השבוע נמסר כי הליכוד הגיע להבנות עם המפלגות החרדיות לאפשר הפרדה בין המינים בשטחים הציבוריים. ברור שזו רק ההתחלה בדרך שתכלול איסור על שירת נשים בפומבי, הגבלות על פרסומות, סנקציות על מסחר ואפילו כדורגל בשבת, ובזיונות דומים. למותר לציין שממשלת נתניהו גם היתה ממשיכה ואף מגדילה את מימון בתי ספר חרדיים המסרבים ללמד תכנית ליבה, ולא היתה עושה דבר לטובת נישואים אזרחיים (כמו בכל מקום אחר) או תחבורה ציבורית בשבת.

סקר AJC של יהודי ארה"ב מצא שרק 10% מזדהים כאורתודוכסים. וגם בקרב חלק מהאורטודוקסים קיים זעם רב על הממסד הדתי בישראל שמקשה על גיורים ונישואים, משגע רבנים אמריקאים, ומקדם קיצוניות מכל הסוגים. כמה רצויים ירגישו יהודים אלה בישראל? לא מאד.

בהתחשב בסלידתם הגורפת כלפי טראמפ גס הרוח, כמה מהם שמחים שנתניהו מחבק לא רק אותו אלא גם רודנים בחצי שקל כמו ויקטור אורבן מהונגריה, אילהם אלייב מאזרבייג'אן, רודריגו דוטרט מהפיליפינים, ויאיר בולסונרו מברזיל (שמייחל שבנו ימות אם יתברר שהוא הומוסקסואל)? כמה יעריכו את הזלזול המתנשא כלפי כיסי הליברליות כאן שאיכשהו שרדו? לא הרבה מהם.

ערכי הימין הישראלי ובעלי בריתו אינם כאלה שרוב הצעירים במערב, כולל רוב היהודים, יכולים לאמץ או אפילו לסבול. ללא תיקון, המדינה לא תמשיך להיות בעלת ברית קרובה של ארצות הברית ואירופה כשצעירים אלה יאחזו במושכות. התהליך יואץ אם טראמפ יכשל ב-2020 – תרחיש סביר למדי.

זה יהיה המצב אם הימין יישאר בשלטון. ואל תטעו, ליברלים מבולבלים: זה גם המצב שאליו אתם מובילים אם תתמכו באביגדור ליברמן בספטמבר כדי לגמול לו על בגידתו המרהיבה בנתניהו.

כן, הוא מנע את הקמתה של ממשלה ימנית-דתית, אבל מיצובו כמגן החילוניות מגוחך. האמת הפוכה: כבר זמן רב שליברמן משמש כציר מרכזי במכונה המשמרת את שלטון הדת. תפקידו לרתום כמה שניתן מהציבור הרוסי למחנה הימין שהדתיים אוחזים בגרון. מה יעשה בספטמבר? הכל אפשרי. אני מעריך שהוא מקווה למהלך שיושיבו על כס ראש הממשלה. הסיכויים נמוכים אך לא אפסיים, וזה יהיה שיא חדש של אבסורד: ישראל תחליף חשוד אחד בשוחד באחד שתיקיו נסגרו בעקבות מותם המיסתורי של עדים.

יש הטוענים שממשלות שמאל מן העבר גם הן כללו מפלגות דתיות, אבל טיעון זה מפספס את העיקר: זה קורה רק אחרי שהשמאל כבר ניצח. המפלגות הדתיות לא מוסרות ולא תמסורנה את השלטון לשמאל. כשהן מצטרפות בלית ברירה, אין להן את אותה יכולת סחיטה. אם כחול לבן תנצח בספטמבר היא אולי תשב עם חרדים ואולי גם תשפוך עליהם תקציבים – אבל לא תהיה הפרדה בין המינים ואפשר אפילו לקוות לרפורמות חיוביות.

ומה אם הליכוד ישאר בשלטון? מה יקרה אם התיקון לא יגיע לעולם? כיצד תראה ישראל כאשר ארצות הברית ויהודי ארה"ב כבר לא יהיו לצדה? האם הסיוע הצבאי, המטרייה הדיפלומטית, והדלת הפתוחה ימשיכו איכשהו להתקיים? מה עם השותף המסחרי הגדול ביותר של ישראל, האיחוד האירופי? עד כמה שזה בלתי נתפס, האם תסולק ישראל ממוקדמות היורו, או אפילו מהאירוויזיון?

הדתיים יאמרו שלאלוהים פתרונים. מוטב שיזכרו: נסתרות דרכי האל.

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 841 מילים. מחכים לתגובתך.

הקנאה, בישראל ובעולם, משגעת את האנשים

P1280780 (צילום: דן פרי)
דן פרי
הייאוש יותר נוח

ביקור בבירת צרפת גרם לי להרהר באי-השוויון שבעולם, ובטירוף שהוא מביא.

הלוא צרפת היא מדינת הבית של הכלכלן תומאס פיקטי, שהעצים את הדיון בסוגיה באמצעות ספרו מ-2013, "הון במאה העשרים ואחת".

קל ללעוג לצרפתים, שכמה מהם עדיין מסתובבים בפריז עם כובע ברט על ראשיהם, מבט ספקני על קלסתרם, ובגט בוקע בפראות מתוך שקית נייר חומה.

כשהייתי עורך סוכנות AP באירופה חששתי מאד מהקריאות הנשנות להתייצב בפריז לעימותים עם איגוד הכתבים. לא הייתי הביורוקרט היחיד עם תחושות קשות לגבי צרפת: המסים גבוהים מדי והאווירה העסקית מחניקה. כתב אחד סירב פעם לכסות את גירושיו של הנשיא סרקוזי, סיפור גדול בזמנו, והודיע לי בטלפון, בשיחה ללונדון, כי הוא חייב חוזית לעסוק רק בפוליטיקה, לא רכילות.

בישראל מעוררים היסטריה בנוגע למוסלמים שכובשים כביכול את צרפת והופכים אותה בדירבון ה-BDS לגיהנום אנטישמי. כרגיל עם השקרים של הימין יש בזה משהו: כמובן שישנה בעיה, אך חלקם באוכלוסיה הוא כ-8%, מספר המתאסלמים לא ימלא את איצטדיון פריז סן ז'רמן, והרחובות מלאים במהגרים שרובם מאפריקה הגיעו.

כן, פרברי המהגרים המרוחקים עגומים למדי, אבל מרכז העיר עדיין נוצץ, לאורכם ולרוחבם של קילומטרים רבים, יותר מאשר אפילו בלונדון, אולי.

לצרפת יש גם מספר מדהים של חברות ברשימת פורצ'ן 500 העולמי. היא ממוקמת מספר 5 בעולם (עם 28 חברות כאלה), ממש מאחורי גרמניה עם 32, ולכן עם יותר מהן בחישוב לנפש. יש לה חברות גלובליות כגון טוטאל, בי אן פי פאריבאס, פז'ו ודיור. למעשה היא מובילה את העולם במספר חברות כאלה על בסיס חישוב לנפש, יחד עם ארה"ב (הזוכה למקום ראשון) ויפן (שלישי) המאוכלסות יותר – והיא מובילה בקלות על מספר 2 סין (כמו כמעט כולם, אם להודות על האמת).

במונחים נומינליים פשוטים, צרפת מקדימה מדינות כמו דרום קוריאה, קנדה, איטליה ואפילו בריטניה המוערכת יותר (עד לפיאסקו עם הברקזיט, בכל אופן).

יש בעיות. האבטלה עומדת על 9%, יותר מאשר כפול באמריקה (אבל נתון זה בעייתי ובדרך כלל מסנן אנשים שוויתרו על עבודה או לא התחילו לחפש – כמו, למשל, המוני חרדים ישראלים). קיצונים משני הקצוות משגעים את הממשלה לאחרונה עם מהומות ה"אפוד הצהוב". מדי פעם חמומי מוח מבעירים מכוניות חונות. הבירה יקרה להרגיז (כמו בארץ).

ובכל זאת, המקום עדיין לא ירד מהפסים. יתר על כן, הרומנטיקה עדיין מורגשת באוויר, הזקנים אינם מוסתרים, וארוחת צהריים אלכוהולית היא עדיין עניין שבשגרה.

IMG_E9115

בבחירות האחרונות לנשיאות זכה עמנואל מקרון, שנראה שפוי אם כי מוזר, ובוודאי לא מישהו שעשוי להבעיר מכוניות בעצמו. נשווה את זה למה שקרה בארה"ב, בריטניה, ברזיל, רוסיה, אוקראינה, איטליה, הונגריה, פולין ובישראל (מה, באמת, כבר אפשר להגיד על ישראל).

מדוע צרפת נותרה שפוייה?

מידה פחותה של אי-שוויון – זה המפתח. צרפת היא אחת מתוך 5 מדינות בלבד מתוך 36 מדינות ב- OECD שבהן אי-השוויון והעוני ירדו ב -20 השנים האחרונות. דוח על ידי הכלכלנים ברטרנד גרבינטי, ג'ונתן גופיל-לברט ופיקטי עצמו, מהשנה שעברה, מוצא ששיעור ההכנסה של העשירון העליון בצרפת עומד על כ-32%, בערך כמו בשנת 1990, נמוך ב-5% מאשר ב-1960, ונמוך בהרבה מאשר לפני מאה שנה (ראה גרף).

graf1

השווה את זה למה שקרה בארצות הברית, שם העשירון העליון שולט יותר ויותר.

US INEQUALITY

כמעט לפי כל קנה מידה, כולל הכנסה, הון והשפעה, רמת האי-השוויון ברוב המדינות המפותחות (בעיקר בישראל ובארצות הברית) עלתה פלאים ב-40 השנים האחרונות. ובעולם המתפתח המצב גרוע עוד יותר, כך שלפי הערכת Oxfam המאיון העליון שולט במחצית העושר בעולם.

graf2-400×250

חשבו לרגע אם כישורי האחוזון העליון מצדיקים דבר כזה.

זו תוצאה של גלובליזציה, טכנולוגיה, וליברליזציה כלכלית (במובנים רבים וברוב המקומות, למעט בדרך כלל צרפת והמדינות הנורדיות). המיסים הורדו, הוקל על מעבר ההון, המסחר הבינלאומי עודד, הורידו מיסי ירושה, וכו'. ערך המניות הפך לשיקול עליון במערב, מתוך הנחה די מופרכת שהעושר יטפטף מטה, ולא ישמש לצבירת הון ונדל"ן בלונדון.

בתור בוגר הנדסת מחשבים ובן למהגרים יהודים שנמלטו מנאצים וקומוניסטים, אני תמכתי, לאורך שנים, בכל השלושה. אבל אני שם לב בתקופה זו שאי השוויון המטורף שזה יצר משגע את האנשים. יחד עם גזענות וכעס על תקינות פוליטית, זה מסביר את נצחונו הביזארי של דונלד טראמפ.

יש הטוענים שהציפיות גבוהות מדי, ושהמודרניות מספקת שורה של יתרונות שלא קל לכמת אבל שחייבים להכלל במשוואת שביעות הרצון – כמו העובדות שיש אנציקלופדיה וספריית וידאו אינסופית בכל כיס, בעוד תוחלת החיים עלתה פלאים ברחבי תבל.

זה היה מרשים יותר אילו טופלו העניינים הבסיסיים. בכל רחבי אירופה בני 30 גרים עם הוריהם. בישראל משלמים במשך חיים שלמים על משכנתא עבור נכסים בינוניים בגלל חוסר איזון עצום בין מחירים למשכורות בגין אחיזת המדינה בקרקעות. באמריקה, על פי bankrate.com, כמעט שני שלישים לא יכולים למצוא 500 דולרים לעת צרה. ברוב המערב, כולל ארה"ב ובריטניה, הפנסיה הופכת לנחלת העבר, מקומות עבודה יציבים עשויים להיכחד, ויותר אנשים נקלעים לעבודות קבלן.

צעירים רבים מרגישים חוסר תקווה ואדישות; בבריטניה ההשתתפות הנמוכה שלהם (ככל הנראה כשליש) במשאל הברקזיט של שנת 2016 גרמה לתוצאה שרובם מתעבים, אבל כה עצום הניתוק שלהם שאין לדעת אם הלקח אף נלמד.

נאמר לנו שכל זה תוצאה בלתי נמנעת של שוק חופשי. אבל למעשה זה קשור למדיניות מיסוי ותקציב שניתן לשנות ולווסת. בעלי ההון של העולם הפוסט-תעשייתי תמרנו בהצלחה מרובה את דעת הקהל כדי לשמר ולהעצים את יתרונם. המנופים שעומדים לרשותם כוללים לוביסטים, תרומות פוליטיות, ועוד.

מה לעשות? כמה הצעות:

אין סיבה שהון יניב יותר מעבודה. על רווחי מסחר בנכסים, סחורות, נדל"ן וכולי צריך להטיל מס זהה למס הכנסה. האם זה הגיוני שמיליארדר ישלם מעט מאד לקופת המדינה על עסקאות פיננסיות עצומות (או במקרה של טראמפ, על פי הדיווחים, לפעמים שום דבר בכלל) בעוד ששכיר ממעמד הביניים משלם בארץ מס שולי באיזור ה-50% (ויותר, בתוספת מסים עקיפים) על הכנסות מעבר לכ-40 אלף שקל לחודש? זה אבסורד.

הניחו לאותו מעמד ביניים. הם אלה שבאמת רוצים לקנות יותר שהם כרגע יכולים, ועם יותר כסף בכיסם יביאו לעלייה בצריכה ויצירת מקומות עבודה. רוב בני מעמד הביניים ישמחו לשלם יותר מס על דמי השכירות ועל מניות אם הדבר היה מקביל לירידה במס הכנסה ורמת המיסים הכללית הייתה סבירה.

יש להעלות מסים באופן דרמטי על עשירים באמת – אנשים שמרוויחים מספיק שאין כמעט שום דבר סביר שהם לא יכולים להרשות לעצמם. נאמר, באופן שרירותי, מיליון דולר בשנה.

העובדה שהציבור לא דורש כל זאת בזעקה צריך למלא כל אחד ביראת כבוד ליכולת השדולתית של המעמד העליון הפיננסי. זה מעורר השראה.

נתקלתי בכך בשיחה לאחרונה בקהיר, עם שני חבר'ה ממעמד הביניים ששנאו את ברני סנדרס. "הבחור הוא קומוניסט!" אמר אחד, אזרח מצרי-אמריקני. "הוא רוצה לעשוק את העשירים. אתה מאמין? אני שואף להיות עשיר, והוא רוצה שהעשירים לא רק ישלמו יותר אלא גם אחוז גבוה יותר! "

LADIES (צילום: דן פרי)
LADIES (צילום: דן פרי)

נאלצתי להסביר כי מיסוי פרוגרסיבי הוא עיקרון השורר בכל מקום ואפילו הרפובליקנים בארה"ב מסכימים. לכן הדיון הוא לא על עקרון אלא מידה. במצבים כאלה יש תמיד דעות שונות והמפתח הוא איזון נכון. האיזון במרבית ארצות המערב כרגע אינו נכון (זה ודאי המצב בישראל). וזו הסיבה שהעולם יורד מהפסים.

כמו ברוב הדברים, פינק פלויד מנסח את זה בצורה הטובה ביותר: "יש; אין. ומי יכחיש שעל זה הלחימה? "

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,055 מילים. מחכים לתגובתך.

רגע האמת של הזוג המוזר ליברמן את כחלון

F151118YS56-e1557915173576 (צילום: FLASH 90)
FLASH 90

לעיתים נדמה כי בנימין נתניהו יכול היה לחדור לדירה, לפרוץ לכספת התכשיטים ולא להוריד מים בשירותים – ובני הבית עדיין יצביעו לליכוד. קצת כמו טראמפ, שהתפאר שהוא יכול לירות במישהו בשדרה החמישית ולא לאבד שום קול בקלפי.

השמאל (סליחה, "מרכז-שמאל") מיואש ממש מיכולות ההיפנוזה הללו של הארדואן הישראלי, ומתפלץ מכך שהימין נראה כבלתי-מנוצח למרות ההרס שהוא זורע. אבל למעשה הימין נאבק תדיר בפגיעות כפולה שמשתקפת בעת הזו בדמות הצמד המוזר, אביגדור ליברמן את משה כחלון.

ראשית, העניין החרדי. ללא 16 המושבים של המפלגות החרדיות לימין יש רק 49 מנדטים, פחות בהרבה מה-61 הדרושים לשלוט. המצב תמיד דומה, וכך הם סוחטים את הזכות למנוע חינוך בסיסי מילדיהם, למלט את נוער הישיבות מאימת הגיוס הצבאי, ולגרוף סובסידיות ענק המאפשרות למבוגרים לא לעבוד. בינתיים, הרוב הלא-חרדי נאלץ לעמוד בדריכות מתמדת נגד סכנת הכפייה הדתית: איומי איסור סחר בשבת, הפרדה בין המינים, דיכוי נשים, שמרנות מכל הסוגים.

שנית, העניין החברתי. התמיכה בימין חזקה במיוחד בקרב המשכילים פחות, העניים יותר, התלויים במיוחד בחסדי המדינה. הימין פוגע בהם בשלוש דרכים: הסטת כספים להתנחלויות (סקטור מסובסד כמעט כמו החרדים); פגיעה בכלכלה באופן כללי, שכואבת לעניים יותר; ומדיניות ניאו-ליברלית של קפיטליזם שמרני. האחרון נכון מתמיד בעידן נתניהו, שנראה בעיני רבים כמעין רפובליקאי ישראלי (האנגלית שלו, וגם הידע הבסיסי, טובים בהרבה מרוב חברי המועדון ההוא).

שתי הבעיות מתחברות יחדיו בסוגיית התחבורה הציבורית בשבת, שנאסרת ברוב הארץ בלחץ החרדים. זה משפיע במיוחד על השכבות החלשות. שם גם רוב אוהדי הכדורגל שמתמודדים מול לחצי הדתיים להעביר את המשחקים ליום אחר מאשר היום היחיד שבו הם חופשיים להגיע ליציעים.

הליכוד נאלץ לחשב תמיד באילו להטוטים שומרים על קואליציה שבירה שכזו. וכאן תפקידם של צמד המכובדים.

תפקידו של כחלון היה לשמר מצביעים "חברתיים" איכשהו בשורות הימין (וכבן ליוצאי לוב הוא בכלל שימושי למנהיגות האשכנזית של מפלגה עם בייס מזרחי). הוא בחור רגיל שלא משדר אידיאולוגיה אך העמיד פני מתנגד להתנתקות מעזה כשהיה בזה רווח מסויים, קנה את שמו הטוב בפתיחת שוק הסלולר כשר תקשורת, ועזב את הליכוד בתואנה כלשהי.

לקראת בחירות 2015 הבליח כחלון עם מפלגה חדשה בשם "כולנו" ובפיו בשורה שאיננו עוד שייך לאף אחד מהגושים – כל מעייניו "חברתיים". לא מעט פראיירים שמאלנים בעלי מצפון חברתי תמכו בו. שנייה לאחר סיום ההצבעה הסתיימה גם אחיזת העיניים: פתיים אלו צפו בכחלון מעביר בצייתנות לנתניהו את עשרת מנדטיו, שבלעדיהם לא היה רוב לימין.

כשר האוצר הוא לא השיג הרבה, אבל כן שיחק תפקיד אחר די מעניין, כקרן האור הכמעט יחידה בקואליציה חשוכה, חוסם המזימות נגד שידור ציבורי, בתי המשפט, ליברלים היכן שיימצאו, ומה לא. ציניקנים חשדו שגם זה סוג של מיצוב: כחלון ישמש כקולט ברקים לימנים ששמרו על צלם אנוש. לכחלון יצביעו כדי "להעניש" את הליכוד, ובימין, נעבעך, השאר ישארו. בבחירות כינה עצמו "ימין שפוי"; זה נראה כהומור שלא בכוונה: הכרה בכך שהיתר לא שפויים, ושפיותו שלו ייחודית, ראויה לציון ממש. אבל זה לא מצחיק עכשיו.

כחלון אמר פעמים רבות שהוא לא יכהן תחת ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום. נתניהו עומד כעת בפני סעיפים של שוחד, מרמה והפרת אמונים (בכפוף לשימוע שעוכב שוב על ידי היועץ המשפטי הנוח לממשלה, לאחר תמרונים קרקסיים שבהם עורכי דינו של נתניהו סירבו לקבל חומרי חקירה ופרשו לאחר שסירב לשלם להם, והמיליונר המרושש נותר ללא ייצוג בעודו מבקש סיוע כספי מקרובי משפחה באישור פקידים מאיזו ועדה). מבחינה טכנית החוק מאפשר לראש ממשלה להמשיך לכהן תחת משפט ואפילו הרשעה עד תום כל ההליכים – בדיוק כפי שהוא מאפשר לנשיא ארה"ב להסתיר דוחות מס ולגרוף הון בזמן אמת מתפקידו. פעם זה לא היה בא בחשבון בלי קשר לחוק, אבל אלה ימים אחרים, והעמדה האתית של כחלון הייתה קצת מרשימה.

עכשיו כל זה מגיע לידי למבחן. לפני הבחירות הכחיש נתניהו שינסה להימלט מאימת החוק. הוא אמר בטון סמכותי שבשימוע הוא יסביר הכל – והחששות יתמוטטו כמגדל קלפים. האמת היא כמובן שנתניהו כבר הסביר שבועות כחודשים אצל חוקריו המרובים, והליך השימוע לא משנה דבר לרוב. אבל מספיק פתיים קנו את הספין כדי לאפשר לליכוד תיקו של 35 מנדטים עם מפלגת האופוזיציה המאוחדת כחול לבן. ובדיוק כמו בפליק-פלאק של כחלון לפני ארבע שנים, לאחר ההצבעה האמת יצאה לאור: נתניהו וסריסיו מתכננים מגוון מהלכי חסינות כדי לשמור על כסאו ולמלטו ממשפט.

אבל ייתכן שהגזימו עם "פסקת ההתגברות", שתאפשר לכנסת לבטל ברוב פשוט החלטות של בית המשפט העליון – כמו, למשל, החלטה לדרוש הסרת חסינותו של נתניהו. משמעות הדבר היא קץ לביקורת השיפוטית על שאר הרשויות, שהיא המפתח לשימור מקומה של ישראל במשפחת העמים המתורבתים (ולמנוע, בין היתר, העמדה לדין של קצינים ישראלים בהאג). גם ישראלים ציניים בדרך כלל – כמו עורכי דין ועיתונאים – יוצאים מגדרם בהבינם כי אם גם זה יעבור הדמוקרטיה הישראלית תתחיל להיראות כמו טורקיה או רוסיה; לא רצינית, קצת אפלה.

לאחר שלא הצליח לעבוד שוב על שמאלנים נותר כחלון עם 4 מנדטים. מה יעשה בהם?

תפקידו של ליברמן היה למשוך מצביעי הימין השונאים כפייה דתית, ואז למסור אותם פק"ל, לאחר כאילו מקח וממכר, חזרה לקואליציית הימין. הוא מתעמת כעת עם המפלגות החרדיות שרוצות להוביל את המדינה עוד כמה צעדים לכיוון משטר נוסח איראן, ונלחם כארי, כך זה נראה, בעד שימור חוק הגיוס המוצע (בהוראת בג"צ).

שומר הברים לשעבר ממוצב כבריון ולאומן קיצוני, אבל לא אחד טיפש. על אף שהוא עצמו מתנחל בגדה המערבית, הוא מרבה לדבר על הצורך לחלק את הארץ כדי לשמר את הרוב היהודי – עד כדי כך שהוא הציע פעם למסור גם אזורים בתוך קווי 67' אם יש בהם ערבים. באופן מוזר, זה ממקם אותו בסוג של שמאל, בקריאת הדמוגרפיה אם לא באופי ההתנהלות. ללא 5 המושבים שלו אין לביבי ממשלה. מה יעשה בהם?

שני ה"מנהיגים" לא מצמצו עד לרגע זה, וישראל נמצאת במצב חסר תקדים של היעדר הסכמים קואליציוניים עם שום מפלגה ימים ספורים לפני פקיעת המנדט שקיבל נתניהו. אם עד יום רביעי לא יציג לנשיא ריבלין קואליציית רוב, המון דברים יכולים לקרות. התרחישים כוללים מתן הזדמנות להקים קואליציה לליכודניק אחר שמוכן לקחת על עצמו מלחמת עולם נגד נתניהו, או למנהיג כחול-לבן בני גנץ, או לאחד משני הגיבורים (באירופה כבר היו ראשי ממשלה ממפלגות קטנות). או כמובן בחירות חוזרות.

יש שילעגו לעצם המחשבה שה"מיקוח" של השניים הוא יותר מעוד ועוד שקרים. אבל אני הייתי שם, בכנס הרצליה בדצמבר 2003, כשאריאל שרון הפך מול עינינו לסוג של שמאלן. מעטים האמינו לו, אבל אני דווקא כן, כי פינוי עזה היה כל כך הגיוני (אפילו רק כאמצעי להמשיך ולהחזיק בגדה). אני לא מנבא שהם יתגלו כרציניים, אבל גם לא פוסל דבר. יתכן שליברמן, למשל, מריח דם.

הממסד והאליטות בישראל בוערים מרוב להט להיפטר מנתניהו – אפילו יותר מאשר רצו בזמנו להפטר מהרצועה. הם יקבלו כל תכסיס שיוביל לכך, מגוחך ככל שיהיה, ויגידו תודה. הרבה ליכודניקים, בשקט בשקט, יאמרו תודה גם כן.

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,046 מילים. מחכים לתגובתך.

הבחירות בישראל לא היו דמוקרטיות

1983 Phila 1 (צילום: דן פרי)
דן פרי
דמוקרטיה לחתול

עדיף לראות את חצי הכוס המשעשעת, במיוחד בימים עצובים. שם נמצאת יכולתו המדהימה של האדם להשלות את עצמו.

וולטר קבע כי "המוח האנושי הוא איבר מורכב בעל כוח מופלא המאפשר לאדם למצוא סיבות להמשיך להאמין בכל מה שהוא רוצה להאמין".

יובל נוח הררי, אינטלקטואל ציני ועולץ, הוסיף בתקופתנו שנטייתם של בני האדם להאמין ב"מיתוסים" היא למעשה מקור הצלחתם – משום שהיא מאגדת קבוצות גדולות אלי פעולה קולקטיבית.

אציע שכלול (על אף שאינני שואף לגבהים הרריים): שקר (סליחה, מיתוס) יעיל הוא שקר פשוט. האמת סבוכה; היא מפוררת אותנו ללהקות קטנות של מתפלפלים מלהגים. הב נא שקר פשוט לבריות, ולנצח תנצח בבחירות.

אין דוגמא מאלפת ממדינת ישראל.

בתמיכת 65 מתוך 120 חברי הכנסת כנראה, בנימין נתניהו עומד להקים ממשלה שתהווה סכנה לדמוקרטיה, בזיון למודרניות, אויבת לשלום ובכייה לדורות. זו לא מליצה: בעוד דורות מספר, אנשים ישבו ויבכו, מנסים להבין מה קשר די-די-טי להתאבדות לאומית.

החלק של הציבור שמשלם את המסים, מגן על הגבולות ומקיים את סטארט-אפ ניישן מיואש מהחורבן שזרע החלק שני. אבל לימדו אותו שחייבים לא רק לקבל אלא אף לכבד את "דין הבוחר". דין זה משקף, כך שיננו, את "רצונו של העם". הם מתבקשים להאמין שהבחירות ב-9 באפריל היו דמוקרטיות. וכך הם אכן מאמינים, כמעט כולם.

יש ביטוי חדש יחסית, מעצבן ויעיל במידה ממש שווה: אז זהו, שלא.

הבחירות לא היו דמוקרטיות. טענת ישראל להיותה דמוקרטיה תלויה לחלוטין במיתוס מגוחך. המיתוס אומר, ברצינות תהומית, שהגדה המערבית איננה חלק מישראל, ולכן מה שקורה שם לא נחשב בבואנו לתאר את המדינה. בדיוק כפי שנדרש: השקר פשוט וכך השקר משכר.

נביט במספרים. כ-9 מיליון תושבים לישראל, בשעה טובה, וכ-3 מיליון איש בגדה המערבית. ישראל שולטת בהם זה 52 שנה, ולא תמצאו סימן לקץ שליטה זו עם מיקרוסקופ. נהפוך הוא: נתניהו אומר כעת שישראל חייבת "שליטה ביטחונית" (והמפה מעידה שהרעיון אינו מופרך).

ישראל בונה ברחבי השטחים עיירות אשר משום מה מכונות "התנחלויות" (וגם באנגלית זוכות לשם מוזר ונפרד). ישראל הקימה באמצע השטח אוניברסיטה המוכרת על-ידי הרשויות. ישראל נוטלת ממשאבי הטבע לעצמה באין מפריע. לישראל שליטה מלאה על כל כניסה ויציאה (ובמקרה של ערבים, על כל תזוזה בינעירונית כאשר בכך היא חפצה).

נכון שרוב הפלסטינים נמצאים באזורי האוטונומיה שהוקמו בשנות ה-90 (הגאונים בליכוד התנגדו אז בהיסטריה גם לזה). אבל הדבר דומה בעיקר לאיגוד מועצות עירוניות, לא לממשלה עצמאית. ישראל שולחת חיילים למובלעות ה"האוטונומיות" והמנותקות זו מזו, עוצרת ושופטת ועושה שפטים כרצונה (דין נפרד ליהודים). ישראל שולטת בבנייה ובפיתוח על רוב השטח. ישראל מנהלת גם את המטבע.

שימו לב: ישראל לא מאפשרת הצבעה לאזרחיה הנמצאים בחו"ל ביום הבחירות – אבל ה"מתנחלים" בוחרים גם בוחרים, כמו תושבי ישראל ממש. שכניהם הפלסטינים לא. בחברון המצב מדהים: קומץ יהודים רדיקלים, השולטים בחסות הצבא במרכז שפונה בכוח מערבים, היו היחידים, בעיר של 150 אלף איש, שיכלו להצביע ב-9 באפריל.

ישראל לא סיפחה רשמית את הגדה המערבית כדי לשמר את עלה תאנה המתחזק את מיתוס הדמוקרטיה. זה כל כך פיקטיבי שכמעט אין אדם בישראל שאפילו שם לב לכך שדי מוזר שהמתנחלים מצביעים, משל היו הם דיפלומטים, או ימאים, למצער.

מי שיפקח את עיניו, יבחין בבירור שכרבע מנתיני ממשלת ישראל חסרים את הזכות הבסיסית להצביע בבחירות לממשלתם. ממשלתם איננה הרשות הפלסטינית, כשם שממשלתי אינה העירייה.

זאת ועוד: אם אלו שהתנגדו להתנתקות מרצועת עזה ב-2005 היו מצליחים למנוע אותה (וחלקם בימים אלה מתכוננים למשרת שר), אחוז התושבים מנועי ההצבעה היה מזנק ל-40% משום השליטה גם בעזתים.

אם לפלסטינים בגדה המערבית (או עזה) הייתה זכות בחירה כפי שיש לאזרחי ישראל הערבים (כתוצאה של קווי שביתת נשק מ-49'), האם הייתה אפשרות כלשהי שהימין הזחוח היה מנצח בבחירות? ברור שלא.

במילים אחרות, הסיבה היחידה שנתניהו ימשיך לכהן (וינסה להחריב את שלטון החוק הקיים בקווי 67') היא שרבע מהאוכלוסייה (40% בלי הנסיגה מעזה) מנועים מלהצביע נגדו.

יש שיאמרו שהפלסטינים בגדה רוצים עצמאות ולא אזרחות ישראל. ראשית, זה עשוי להשתנות: סביר להניח שהדרישה לסיפוח רשמי בא תבוא, וישראל תקלע למבוכה (תחושה שונה מבושה, שאליה התרגלנו זה מכבר). שנית, זה פשוט לא משנה: הם אינם יכולים להצביע לממשלה השולטת בהם.

יש הטוענים בשיא הרצינות שהפלסטינים צריכים לקבל זכויות דמוקרטיות במדינה אחרת, ירדן למשל. טוענים אלה, אפעס, מבולבלים: הרעיון הוא לא להצביע לממשלה כזו או אחרת, אלא לזו שמושלת במקום בו אתה נמצא.

אני לא מטיף לסיפוח, כמובן. הייתי לפני שבוע בבלגיה ומוזר שם למדי, עם שני עמים מעורבים זה בזה ללא רצון ובאין הגיון. המצב כאן יהיה דומה, בתוספת מרכיב חזק של אלימות אין קץ. התוצאה תהיה הגירה של יהודים ומדינה ערבית. ישראל על דרך המלך ישר לשם, בגלל הימין האווילי וציבור גדול שלא חושב.

וולטר היה כנראה משתעשע לשמע ישראלים המדקלמים סיסמאות כגון "אין כזה דבר, פתרון המדינה האחת" ו"לא תהיה מדינה דו-לאומית." עיניים להם, ולא יראו: מדינה דו-לאומית כבר כאן, על השולחן. היא נשפכת על הרצפה ומציפה את החדר כולו.

זו פשוט לא מדינה דו-לאומית דמוקרטית.

הדרך היחידה ליצור כאן שוב דמוקרטיה (ובדרך גם להציל את הציונית) היא חלוקה, למרות הסיכונים. עד אז, בואו לא נעמיד פנים שהממשלה שעומדת ליטול את השלטון בירושלים, שתשלוט למעשה במיליוני פלסטינים, נבחרה באופן דמוקרטי על ידי כלל האוכלוסיה.

טראמפ אולי לא מוטרד מאחיזת עיניים שכזו, אבל זה לא מחייב את הקורא.

הרבה עמים לאורך ההיסטוריה האמינו בשטויות ובחרו בדרך אווילית. הישראלים אינם הגרועים ביותר. אבל האחרים לא התאבדו ממש, ולבטח לא קראו לעצמם "אור לגויים". כאן זה כבר באמת נהיה מצחיק. גם קצת עצוב.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 819 מילים. מחכים לתגובתך.

דווקא ספרים ישרדו את עידן השטחיות

חנות הספרים בנתב״ג
חנות הספרים בנתב״ג

הרי לכם תמונה ששווה 1,000 מילים: חנות הספרים בנתב"ג צולעת לה קדימה בגאון מסוים, עם גליונות האקונומיסט מהשבוע שעבר המוצגות להן לצד ערימות רבי מכר, מדריכי תיירים וספרי בישול; בסמוך, מימין, שוכנת לה, ממש לא בבטחה, חנות הדיסקים לשעבר. היא מציגה כיום כבלים, אוזניות וקשקושי אלקטרוניקה למיניהם לצד מבחר תקליטורים מביש למדי.

אסתכן בתחזית: המוזיקה נדונה לגיהנום דיגיטלי בעוד שספרים ישרדו. לאחרונה אף נראה שהמכירות בסימן עליה.

כיצד זה יתכן? הרי שני התחומים חשופים לדיגיטליזציה בדיוק באותה מידה, התקופה איננה מהמוארות, וחברות כמו אמזון היו שמחות לוודא הריגה בעניין הספרים ובזאת להפטר מעול המחסנים.

מפתה לחשוב שספרים ישרדו כיוון שאנשים אוהבים את החוויה המישושית של החזקת הדפים, הרחת הדיו וסימון קטעים מיוחדים כך שתמיד יוכלו לחזור ולחוות רגעי שנינות, תובנה והברקה מחשבתית.

לא נראה לי שכך. רוב האנשים לא קוראים הרבה (וזה אף פעם לא היה). הם מעיינים במדורי הרכילות והספורט.

לא, קורא יקר: ספרים ישרדו כי מיעוט מסוים תמיד ישמח להתהדר בהם כרהיטים, קישוטים ועדי אופי לאספניהם האדוקים.

אני מודה שגם אני קצת כזה. במשרדי הביתי שוכנים כ-1000 ספרים (וזה עוד כלום: לידידי הלונדוני ג'יימס יש פי כמה והוא מנפנף במספרם ללא בושה כדי לכפר על עיסוקיו בענייני קרנות גידור). איך שלא יהיה, יש דברים גרועים יותר מלהעיר חודשים בקריאת אוספים אלה.

בחודשים האחרונים קראתי כמעט את כל כתבי גי דה מאופאסאנט, צרפתי מהמאה ה-19 שכתב על נבלים מתוך מה שנראה כידע אישי. המדפים כורעים תחת משקלם של נבוקוב וקונדרה, צווייג ומוהם, גרין ואיימיס (האב, לא הבן). יש שם מעט אמריקאים לצערי (מלבד וונגוט ודיימון ראניון) וכמעט שום דבר אקטואלי (למעט איאן מקיואן, יבדל לכתיבה ארוכת ימים). יש העדפה ברורה לסיפורת על פני עיון. לטעמי היא מכילה אמת עמוקה יותר בשל שחרור הכותב מתחום הגזרה של רק אשר שמע וראה. לפעמים אני מביט במדפים אלה ואני מודה שהדבר מסב לי הנאה מפוקפקת. זו לא תחושה שספריית קינדל מעניקה.

לעומת זאת, על אף שאני מעריץ גדול של מוסיקה, הרמתי ידיים בעניינה הפיזי. כבר שנים שאני ב-iTunes שוכן. ברור שזה חבל. אין להשוות רשימת Spotify לאובייקט הפיזי שמגיע ארוז עם תמונות ומילים וחוברת שאולי מאוירת על ידי האמן, או למצער על ידי אמן הגרפיקה של האמן.

אנשים זקוקים לאובייקטים כדי להימנע מלהרגיש כמו סובייקטים. מדוע, אם כן, נטשו את החפצים המוזיקליים? מה גרם לכך שרק קומץ קנאים טורח עדיין לרכוש קלטות, תקליטים ותקליטורים? כמה רעיונות כשרות לציבור:

ראשית, הפלסטיק לא בא טוב. תקליטורים השתלטו על השוק בסוף שנות השמונים, ומארזי הפלסטיק הארורים שלהם התגלו חיש מהר כבלתי מושכים, שבריריים להרתיח, ובעלי ערך קישוטי הקרוב לאפסי. מעבר מאוחר למארזי קרטון אלגנטייים יותר היה בגדר מעט מדי, מאוחר מדי.

שנית, החוויה המוסיקלית הינה, עבור רוב האנשים, פחות מעמיקה. זה משהו שניתן לצרוך ברקע ולחוות באקראי, בתיווך הרדיו או הפלייליסט. ככה לא בונים רמת מחוייבת של קריאת ספר.

שלישית, תעשיית המוסיקה בגדה בלקוחותיה. כמה אלבומים שאינם נקראים "הצד האפל של הירח" או "סוף עונת התפוזים" שווים שמיעה לאורכם ורוחבם? לרובם יש שיר טוב אחד או שניים, ואז ממלאים את הזמן. הרצף לא חשוב והשלם אינו שלם. בספרים אי אפשר לשנות את סדר הפרקים או להעלים את חלקם. באלבומים, לרוב, מדובר היה בברכה.

רביעית, מוסיקה חותרת תחת ההרמוניה הבין-דורית. אמנם לא כולם אוהבים את אותם ספרים, אבל יש קרוב לקונצנזוס בנוגע לגבולות בין זבל, ספרות זולה, בידור, איכות וקלאסיקה.

במוזיקה, שאלת האיכות היא פוליטית — עניין של זהות. אף אחד לא מסכים על שום דבר כיום.

יש לי ידיד מהתקופה הארוכה שגרתי בקהיר, מבוגר ממני בדור (על אף שכמנהג הגולים מטפח הוא תעלומה סביב גילו המדויק); הוא מענה את באי ביתו במוסיקת ביג באנד, אותה הוא מעריץ, משנות השלושים של המאה שעברה.

ידידי היה מסוגל בדוחק לסבול את הרוק הקלאסי שמידי פעם הצלחתי להשמיע כאשר לא היה שם לב (מדי פעם היה קם להביא עוד בירה מהמקרר העמוס בבקבוקים), אבל בשום אופן לא יכול היה לבלוע משהו מודרני יותר.

"אני אפילו לא מכנה את זה מוזיקה," היה מכריז במבטא טקסני מטריד.

לעגתי לו כשם שבנותי לועגות לי היום. אין דבר המרתק אותן פחות מהבוז שאני חש כלפי המוזיקה הפופולארית של ימינו הקודרים. האומנים היחידים שאני מסוגל לשאת הם שרידי העבר שעדיין עומדים, כמו U2, ברוס ספרינגסטין או שלום חנוך (וגם במקרים אלה רק חסיד שוטה יכחיש שזוהרם דהה קמעה).

אתגעגע לחנויות המוסיקה. הייתי צרכן אידיאולוגי. לפני שנים, כשעוד היה למה לטרוח וגרתי בחו"ל, הייתי מבקר בארץ, הולך ישר לחנות התקליטים, מבקש את עשרת האלבומים הטובים שיצאו לאחרונה, מקשה רק במידה וקונה את כולם מתוך פרינציפ. היתה בזה רומנטיקה; כך חשתי, לפחות.

בשבוע שעבר לפני טיסה לאירופה צעדתי בלב כבד לעבר אותה חנות מצד ימין. בחנתי את הדוכן העלוב עם הדיסקים הלא קוסמים בו. קניתי כבל עבור אוזניות הבלוטות' שלי.

אין רומנטיקה בכבלים.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 726 מילים. מחכים לתגובתך.
סגירה