כשהתחלתי ללמוד את תחום הכלכלה האישית לפני בערך 20 שנה, היו מומחים שאמרו: "שימו בצד 10% מההכנסה השוטפת שלכם לחיסכון". אחרים אמרו 30%, והיו גם כאלה שאמרו 50%.
50%?!
איך ישראלים, שבקושי סוגרים את החודש, יכולים לשים בצד 50% עבור חיסכון ממשכורות הנטו שלהם?
לפני כ-20 שנה היו מומחים שאמרו: "שימו בצד 10% מהכנסתכם השוטפת לחיסכון". אחרים אמרו 30%, והיו שאמרו 50%. איך ישראלים שבקושי סוגרים את החודש יכולים לשים בצד 50% ממשכורות הנטו שלהם?
לאחרונה שמעתי את דן אריאלי מעביר פרזנטציה מצויינת על רקע תקופת הקורונה. הוא שיתף תובנה מעניינת.
חלק מהשווי הפיננסי שלנו נראה לכל: הבית שאנחנו גרים בו, הרכב שאנחנו נוסעים בו, הבגדים והתכשיטים שאנחנו לובשים ועונדים, והשמחות שאליהן אנחנו מזמינים את קרובינו וחברינו.
אבל חלק מהשווי שלנו מוסתר ואינו ידוע לאנשים מבחוץ, כלומר כמה כסף ונכסים אחרים צברנו.
אריאלי הצביע על כך שאנשים נוטים להשקיע יותר ברכוש הנראה, אשר מרשים אחרים ומקנה מעמד חברתי. לעתים קרובות, השווי האמיתי שלהם במדד של יציבות כלכלית נמוך בהרבה לעומת האופן שבו הוא נראה לקהילה מסביב.
כתוצאה מכך, כשנוחת משבר, אנשים אינם נערכים ואין להם כרית מגינה ליפול עליה.
מאחורי הקלעים ממתינים כמובן הבנקים וסוחרי השוק האפור, שמציעים הלוואות עם סיכוי גבוה שהלווים לא יוכלו להחזיר.
ככל שחוסר היציבות החברתית קשה כרגע, הצרות יהיו הרבה יותר קשות בעוד שנה-שנתיים כאשר מספר גדול של אנשים לא יוכלו להחזיר את ההלוואות ויכנסו להליכי הוצאה לפועל.
אז מסתבר שאולי המומחים הפיננסים צדקו, אולי צריך באמת לשים בצד יותר כסף למצבי חירום.
אולי הקורונה היא הזדמנות טובה לבחון מחדש את הרגלי הקניות שלנו, ובמיוחד לחשוב על הערכים שאנו רוצים להעביר לדור הצעיר.
מי קובע מה אנחנו צריכים לקנות? הסטייליסטים ומעצבי המותגים שמרוויחים הון עתק מהתאווה האינסופית שלנו לרכוש אופנה חדשה וחפצים יותר חדשניים?
דן אריאלי הצביע על הנטיה להשקיע יותר ברכוש הנראה, שמרשים אחרים ומקנה מעמד חברתי. לעתים קרובות, השווי האמיתי במדד היציבות הכלכלית נמוך בהרבה לעומת האופן שבו הוא נתפש בעיני הקהילה מסביב
מי אומר שאנחנו צריכים להזמין מאות אנשים לשמחות משפחתיות? האם אנשים באמת נהנים מהאירועים הללו?
כל כמה זמן אנחנו צריכים לאכול בחוץ? האם אנחנו יכולים להכין יותר אוכל בעצמנו ולשבת ולהינות מארוחות בבית?
מה מביא לנו אושר? ארון צפוף ודחוס בדברים, או יותר מדפים מרווחים ומסודרים?
בשורה התחתונה, מי אחראי למצב הכלכלי שלנו? על מי אנחנו יכולים לסמוך שיושיע אותנו? הממשלה, הבנקים, ההורים והחמים שלנו, או אנחנו עצמנו?
קורונה היא שעון מעורר חשיבה מחדש כפויה של הניהול הכלכלי האישי שלנו.
אולי נחשוב לעשות דברים אחרת, ולשנות כמה הרגלי קניה וחיסכון.
והכי חשוב מכל, אנחנו חייבים להעביר את הלקחים הללו לדור הצעיר.
מינדי אייזנר היא מייסדת ומנכ"לית עמותת "חיים בפלוס". היא פועלת למניעת חובות ועוני באמצעות חינוך פיננסי לצעירים. מינדי עלתה לארץ מטורונטו, קנדה וגרה עם משפחתה ברעננה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם