8.25 מ"ר - קפקא במחלקת הגבייה

תצלום מפארק השעשועים המפורסם בווינה, ה"פראטר"(Prater), משמאל לימין: פרנץ קפקא, אלברט ארנשטיין, אוטו פיק, ליזה וולטש, צולם ב-1913. התמונה לקוחה מתוך ארכיון אלברט ארנשטיין בספרייה הלאומית
תצלום מפארק השעשועים המפורסם בווינה, ה"פראטר"(Prater), משמאל לימין: פרנץ קפקא, אלברט ארנשטיין, אוטו פיק, ליזה וולטש, צולם ב-1913. התמונה לקוחה מתוך ארכיון אלברט ארנשטיין בספרייה הלאומית

זה סיפור מקומי מאוד, לכן מוטב לספר אותו בקיצור:

בתחילת השנה קיבלנו מהרשות המקומית הודעה שהבית שלנו גדל ב-27 מטר רבועים. לא שבמציאות השתנה משהו – הבית נשאר יציב וקבוע באותם גבולות גזרה. לא התרחב ולא התכווץ בכביסה. חדריו נאים ונאים הם גם דייריו, מלבד כותב שורות אלו, שעצביו נוטים לבגוד בו מעת לעת. כך או כך – עצבים לחוד ורשות מקומית לחוד.

בתחילת השנה קיבלנו מהרשות המקומית הודעה שהבית שלנו גדל ב-27 מטר רבועים. לא שבמציאות השתנה משהו – הבית נשאר יציב וקבוע באותם גבולות גזרה. לא התרחב ולא התכווץ בכביסה

ומכיוון שכך ישבתי מיד לכתוב מכתב לרשות שאין בלתה – מכתב ובו תמיהה גדולה, איך נוספו להם ככה פתאום כל כך הרבה מטרים רבועים בלי שנרגיש. לא אלאה אתכם בכל הפרטים – היה שם שטח מקורה בהיקף של 14.74 מ"ר, ש"מתחתיו אין שום ריצוף ושום מבנה", ושטח מחסן שאינו מחסן בהיקף של 10.03 מ"ר, ושטח נוסף בגודל 8.25 מ"ר שבו לא נעשה שום שינוי, אלא אם כן אותה הרשות שמצויה כרגע בגרעון גדול, מחפשת דרכים איך להעמיק את הגביה מהתושבים ולהחזיר חלק מהחוב האבוד.

בקיצור המכתב נכתב, והעניין תוקן במהירות סבירה יחסית בעגלא ובזמן קריב, למעט עניין אחד – אותו שטח נוסף בגודל 8.25 מ"ר שבו כאמור לא נעשה שום שינוי.

מכאן התחילה סאגה שלמה, שנחוצים כנראה כותבים הרבה יותר חדים ומיומנים ממני, דוגמת אפרים קישון המנוח, כדי לתאר אותה – מכתב רדף מכתב וטלפון רדף טלפון, ואפילו הגיע בחור ג'ינג'י (נשבע לכם!) ועלה על הגג כדי לשוב ולבדוק ששום שינוי לא נעשה, ועדיין ה-8.25 מ"ר תוספת חיוב בארנונה נשארה עומדת על תילה כמו צוק איתן.

וברגע מסוים, שקשה בדיוק להגדירו, ה-8.25 מ"ר הפכו למעין ישות מופשטת. חמקמקה. אוורירית, שמתקיימת מחוץ לגבולות הזמן והמקום. חיה מוזרה שמסתובבת בחדר "כציפור בחפשה לה אשנב" כמו שכתב נתן אלתרמן ב"שיר משמר". ציפור חרדה, מבוהלת. מרחפת בחדר של האחראית על הגביה ונמלטת אחוזת תזזית מ"מאבן קלע, מסכין, מציפורניים…"

ברגע מסוים, שקשה להגדירו, ה-8.25 מ"ר הפכו למעין ישות מופשטת. חמקמקה. אוורירית, שמתקיימת מחוץ לגבולות הזמן והמקום. חיה מוזרה שמסתובבת בחדר "כציפור בחפשה לה אשנב"

ואני חשתי פתאום שיש משהו עמוק יותר מאחורי הסירוב של הרשות לוותר על ה-8.25 מ"ר, משל נגעתי פה בהיסח הדעת באיזה עצב רגיש. קו פרשת מים. מצדה על הכרמל. כוחותיו של הגנרל הגרמני רומל שועטים בלב המדבר האפריקאי. ואם הרשות תוותר חלילה על ה-8.25 מ"ר, משמע אנחנו צפויים לכיליון מוחלט וסופי של הישוב היהודי בארץ.

ובכלל אחרי רגע כבר לא היינו ישובים במשרד הקטן של הרשות אלא היינו בתוך שדה רחב עם עשרות פרחי פרג. האחראית על מחלקת הגביה הוציאה מתוך סלסלה בקבוק יין, שתי כוסיות ומעט לחמניות וצנצנת ריבה, פרשה מפה מול הבתים של כפר חב"ד, שילבה רגל על רגל ובקול נמוך שאלה:

"אז מה בעצם אתה אומר על ה-8.25 מ"ר?"

מטוסים חלפו בשמיים. אנשים טסו לחופשה וחזרו. ריח דק של בושם עדין, התפשט בחלל האוויר. ככה זה כשיש לך שפע של זמן ושטח מוניציפלי בלי הגבלה.

8.25 מ"ר? משהו נשמע לי מוכר. כמו זיכרון ילדות רחוק בעמק. כמו עקיצה של דבורה. אבל מה?

אחרי רגע כבר לא היינו במשרד הרשות הקטן אלא בשדה רחב עם פרחי פרג. אחראית מחלקת הגביה הוציאה מסלסלה בקבוק יין, שתי כוסיות, לחמניות וצנצנת ריבה, ושאלה: אז מה בעצם אתה אומר על ה-8.25 מ"ר?

ומטבע הדברים, מכיוון שהיינו בטבע, ואפילו הריחות של חירייה ברקע כבר לא הפריעו לנו, גלשה השיחה לענייני ספרות. ונזכרנו שנינו – האחראית על מחלקת הגביה ואני, בדיוק בסדר הזה, ב"טירה", הרומן האחרון של פרנץ קפקא. ולא. לא מה שאתם חושבים. לא אווירה מפחידה ומדכאת חלילה, אלא אווירה מופזת, חלומית הייתה שם. טעות גדולה עושים כל אלה שמזכירים את קפקא, אמרה האחראית. הם חושבים שאפשר לקרוא כמה שורות בוויקפדיה וטראח! לדעת הכל עליו.

אני לא בטוח שזאת היא שאמרה את המילה "טראח"! זה היה מין ביטוי גס וקולני מדי, שלא תאם כבר את היופי ואת העדנה שבה היינו שרויים שנינו. לרגע היה נדמה לי שאנחנו כבר מדברים בקול אחד. עם אחד ושיר אחד.

"אתה זוכר מה כתב עליו מקס ברוד בהקדמה לרומן"? נאנחה פתאום האחראית. "לשונו צלולה כבדולח!"

"ואף על פי כן", מיהרתי אני להשלים את דבריה "זורמים מתחת חלומות והזיות שאין חקר למעמקיהם".

אתה יודע, המשיכה האחראית, קפקא רצה לשרוף את כל הכתבים שלו, אבל מקס ברוד לא נתן לו. גם לי היה פעם מקרה כזה. תושב אחד הגיע אלי פעם למשרד ורצה לשרוף את עצמו יחד עם דוח שהוא קיבל מהפקח. ברגע האחרון הזמנתי מכבי אש והצלתי אותו. תאר לך שכל בנין המועצה היה עולה באש!

אתה יודע, המשיכה האחראית, קפקא רצה לשרוף את כל הכתבים שלו, אבל מקס ברוד לא נתן לו. גם לי היה פעם מקרה כזה. תושב אחד הגיע אלי פעם למשרד ורצה לשרוף את עצמו יחד עם דוח שהוא קיבל מהפקח

ובשלב הזה היא התחילה לבכות נורא.

אל תבכי. רק אל תבכי, אמרתי לה. שמרי נפשך מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, מן הדומם, מן המחכה והמושך והממית כמי באר ואש כיריים.

אני אשלם. כמה שצריך. אפילו עכשיו.

"יופי!". היא אמרה והוציאה טופס 17 מהסלסלה.

אבל למה טופס 17 אמרתי לה. ולמה ככה באמצע השדה.

"מותק" היא אמרה, "מרוב 'הוא אמר' 'היא אמרה' מישהו פה יכול לחשוב שנקלעו לסיפור של עגנון. יאללה. תחתום. אתה חושב שיש לי את כל היום להרוג על הסיפורים שלך? אם אתה לא חותם לי עכשיו ה-8.25 יהפכו ל-17 מ"ר"

"איך 17?" נדרכתי. "8.25 כפול שניים זה 16.5 מ"ר"

"חכמולוג הא?
זה תמיד אותו העניין. אנשים חושבים שאפשר לטפס לי על הלב ולשבת שם יום שלם כאילו שהם נמצאים במילואים בשארם א-שייך."

"אין סיני. אין שארם א-שייך. עזבנו הכל ב- 1982", לחשתי.

"אל תכניס לי פוליטיקה עכשיו", היא אמרה, אני עובדת ציבור. מבחינתי הסיפור ביננו נגמר.

חתמתי.

לא הייתה לי ברירה.

פתאום הייתי בתוך תיבה גדולה וראש המועצה התיז קילוחי מים קרים על פרצופי.

נמלאתי רחשי תודה על שהורשתי סוף סוף לשבת.

רק אל תבכי, אמרתי לה. שמרי נפשך מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, מן הדומם, מן המחכה והמושך והממית כמי באר ואש כיריים. אני אשלם. כמה שצריך. "יופי!". היא אמרה והוציאה טופס 17 מהסלסלה

"אדוני מודד הקרקעות", אמר לי פתאום מישהו. "לא תוכל להישאר כאן. אנחנו מתנצלים על חוסר הנימוס".

"גם לא רציתי להישאר" אמרתי בקול מעט צרוד, "אלא רק לנוח מעט. זאת עשיתי ועכשיו אקום ואלך לי".

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
לכל בעל נכס יש סיפור דומה. בבאר שבע עפים רחפנים מעל בתי התושבים ובודקים חריגות בנייה, וגם לאימא שלי (כדי לא להפליל אותה לא אכתוב יותר מזה) היה עניין דומה עם המחסנים שבחצר שלה. הרשות, מר... המשך קריאה

לכל בעל נכס יש סיפור דומה. בבאר שבע עפים רחפנים מעל בתי התושבים ובודקים חריגות בנייה, וגם לאימא שלי (כדי לא להפליל אותה לא אכתוב יותר מזה) היה עניין דומה עם המחסנים שבחצר שלה. הרשות, מרגע שהיא נועצת שיניים, קשה לשחרר את הטרף מפיה.

עוד 963 מילים ו-2 תגובות
סגירה