אודי בן סעדיה
הזמן של
אודי בן סעדיה

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

הקזינו של אפשטיין – טורפים ונטרפים בחברה האמריקאית

חופשת חג השבועות וסוף השבוע הארוך שבא בעקבותיה, זימנו לי אפשרות לצפות בשתי תכניות שונות של "נטפליקס", ענק הסטרימינג האמריקאי.

מצד אחד הסרט "קזינו", סרטו המצוין של מרטין סקורסיזה, משנת 1995, עם רוברט דה נירו, שרון סטון וג'ו פשי, שמוקרן שם, כך אני מניח, גם בגלל סוג של "עסקת חבילה" בין הבמאי המוערך לרשת, אשר הפיקה את סרטו האחרון לפי שעה, "האירי". ומצד שני סדרת הדוקו בת ארבעת הפרקים על ג'פרי אפשטיין, איש העסקים והמיליארדר היהודי אמריקאי, שהורשע בשורה של עבירות מין, והתאבד בבית המעצר העירוני במנהטן, ב-10 באוגוסט 2019, בעודו ממתין לסיום משפטו.

לכאורה שני דברים שונים. מצד אחד סדרה דוקומנטרית ומהצד השני סרט עלילתי. אבל לטעמי לפחות, שניהם, הסדרה והסרט, מצליחים לשקף משהו עמוק ומהותי לגבי החברה האמריקאית והכוחות שמניעים אותה כבר שנים, ואולי מעניקים לנו גם כמה כיווני מחשבה לגבי אופי החברה הישראלית כפי שהוא מתהווה לנגד עיננו בשנים האחרונות.

נתחיל בסרט "קזינו"

במרכז של הסרט "קזינו", עומדים שניים – סאם "אייס" רות'סטיין (רוברט דה נירו) וניקי סאנטורו (ג'ו פשי) – ששולטים בעולם ההימורים של לאס וגאס בשנות ה-60 וה-70. בדרכו הקצבית והמבריקה, חושף לפנינו סקורסיזה את הקרביים המדממים (תרתי משמע) של תעשיית ההימורים בעיר ושל הכוחות המפעילים אותה. התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת שם בצורה הכי גלויה וברורה, מתחת לאורות המנצנצים והבוהקים של המלונות היוקרתיים ב"סטריפ", וכמו שאומר שם דה נירו בסצנת הפתיחה המרהיבה של הסרט: "התפקיד שלי הוא פשוט למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים."

במאמר מוסגר אגיד, שאולי הדבר הכי עצוב שראיתי בזמן שבו אני חייתי באמריקה, היה מראה האנשים הזקנים, שצועדים בבוקר מהבתים הדלים והמתפוררים, לעבר הטיילת באטלנטיק סיטי, עוד עיר שהתפרסמה בזכות תעשיית ההימורים שלה, אם כי בסדר גודל קטן יותר.

התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת מתחת לאורות המנצנצים של מלונות היוקרה ב"סטריפ". כמו שאומר דה-נירו בסצנת הפתיחה: "התפקיד שלי הוא למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים"

ב"ריקוד האחרון", סדרה אחרת שעלתה לא מזמן בנטפליקס על הכדורסלן מייקל ג'ורדן, מתואר איך ערב אחד, לפני המשחק הקובע בין ה"שיקאגו בולס", קבוצתו של ג'ורדן, לבין ה"ניו יורק ניקס", שוכר מייקל לימוזינה מפוארת ונוסע עם אביו מניו יורק לאטלנטיק סיטי, כדי לשרוף שעתיים על הימורים באחד המלונות המפוארים שם.

זהו כמובן הדימוי הכי "קלאסי" של "החיים הטובים" ושל החלום האמריקאי – לימוזינה מפוארת, משקאות חריפים, סיגרים וכסף גדול שמתאדה תוך שניות על השולחן הירוק בלי להשאיר אחריו שום סימנים, אבל אני לצערי תקוע כמו אידיוט במראה הזה של האנשים הזקנים שהולכים כל חודש עם המעט שהם מקבלים מה-social security ויושבים בפנים כבויות מול מכונות המזל, ושום זיק של חיוך או של שמחה לא נדלק בפניהם, גם כשפעם בהרבה זמן הם זוכים.

הסידרה התיעודית על ג'פרי אפשטיין

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים.

נערות צעירות בנות 14-15, בדרך כלל ממשפחות בעלות רקע כלכלי וסוציאלי קשה, שנלכדות ומובאות כמו טרף קל מ-West palm beach לאחוזה המפוארת של אפשטיין.

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים

אחד אחרי השני מובאים לפנינו הסיפורים, ואחת אחרי השנייה, עולות הנשים שהיו אז רק נערות צעירות ובסדרה מקפידים לקרוא להן Survivors  (ניצולות או שורדות) ולא Victims (קורבנות) והן מרכיבות לפנינו את מה שדי מהר מתברר כמו דפוס פעולה קבוע ואכזרי:

איש עשיר וחסר מעצורים, שבדרכים לא ממש מתוחכמות מצליח כל פעם לטוות לפניהן רשת חלקלקה של הבטחות ופיתויים, עד שהוא מניח עליהן את היד הפוצעת והדורסת שלו, ומטביע בהן חותם וצלקת שלא יימחו גם אחרי שנים.

יש כמובן משהו שמעורר הרבה הערכה בדרך שבה כל הנפגעות "מצאו את קולן" כהגדרתה של הבמאית ליסה בראיינט, יוצרת הסדרה, ודאגו לכך שבסופו של דבר גם המיליארדר בעל העוצמה והקשרים הפוליטיים הענפים לא יצליח לחמוק מהדין. אם כי צריך לומר גם ביושר, שיש גם משהו שמעורר קצת רתיעה בדרך שבה החברה האמריקאית בוחרת להתנקות במהירות מהרעל, מסמנת איש אחד (מהלך ראוי כשלעצמו) ולא ממהרת אולי לקיים דיון מעמיק ומקיף על שורשיה של התופעה כולה.

במישור הישיר זהו למשל סיפורו של אלכסנדר אקוסטה, לימים שר העבודה בממשל של טראמפ, ועשר שנים קודם לכן, ב-2008, הוא זה שעומד בראש מערך התביעה הכללית במדינת פלורידה. מי שאיכשהו, אולי בהשפעת עורכי הדין המקושרים ועתירי ההשפעה של אפשטיין (אלן דרשוביץ כבר אמרנו?) סוגר עסקת טיעון מקלה מאוד עם אפשטיין, כשזה מועמד לדין בפעם הראשונה.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר לטעמי, משהו שעליו עמדנו כשהזכרנו, בקצרה אמנם, את העמדה הזאת של הטורפים והנטרפים והאנשים החלשים ונעדרי הקשרים.

קחו למשל נתון אחר מכיוון שונה לגמרי: על פי מחקר שפורסם  ב2018 על ידי לשכת מפקד האוכלוסין בארצות הברית  (United States Census Bureau) – ל-27.5 מיליון אמריקאים אין בכלל ביטוח רפואי! אתם קוראים נכון. נתון מדהים. משהו כמו עשרה אחוז מכלל האוכלוסייה בכל היבשת. נתון קטן ו"יבש" שמלמד אותנו כמה יש עד היום אחוז גבוה של גברים ונשים פגיעים ופגיעות כל כך, ועד כמה קל לטורף מהסוג הבזוי והנחות של אפשטיין לבוא ולהקיף את הקורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע הבריאותית והכלכלית פשוט נשמטת להם מתחת לרגליים.

ל-27.5 מיליון אמריקאים אין ביטוח רפואי. נתון שמלמד על האחוז הגבוה של אנשים פגיעים, ועד כמה קל לטורף כאפשטיין ללכוד קורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע תחתם נשמטת

שלוש הערות קצרות לפני סיום:

  1. קודם כל זה יהיה תמיד מאמץ יומרני מדי לנסות לשרטט את קווי המתאר של כל החברה האמריקאית רק על פי סרט או סדרה אחת בנטפליקס. החברה הזאת היא מן הסתם מורכבת הרבה יותר וכמובן גם עתירת זכויות. אבל נדמה לי שמה שמבצבץ שם בין הדברים שציינתי הוא בהחלט לא רק חולי נקודתי בלבד.
  2. דבר שני לגבי החברה הישראלית: אנחנו כבר רחוקים שנות אור מהתקופה ה"סוציאליסטית", שבה למדינה ובטח למערכת ההסתדרותית הייתה מעורבות גדולה בכל מה שקשור לחברה ולכל ההתנהלות הכלכלית בה. החברה הישראלית עברה מאז תהליך מואץ של הפרטה, תהליך שביסודו הוא טוב וחיובי, אבל צריך כל הזמן לזכור גם את הסכנות הגלומות בו, כפי שהן מודגמות בסדרה על ג'פרי אפשטיין – כלומר היווצרות שכבה לא קטנה של אנשים מוחלשים (העובדים הזרים הם בטח דוגמה די טובה לכך) ושל נשים פגיעות, שטורף חסר מעצורים יכול בקלות לשלוח יד זדונית ולפגוע בהן.
  3. ודבר אחרון לגבי נטפליקס (טורף לא קטן בזכות עצמו…): יש לרשת הענקית הזו נטייה לפעמים להושיט יד החוצה ולבדוק קודם לאן נושבת רוח התקופה. יכול להיות שהיו גם אילוצים משפטיים שאני לא מודע להם, אבל אני מנסה לחשוב אם הם היו מגלים את אותו אומץ ואת אותה תעוזה כשג'פרי אפשטיין היה בחיים, מוקף בכל סוללת עורכי הדין העשירים והמקושרים שלו.

כך או כך הסדרה הזאת היא חשובה ומעוררת מאוד למחשבה.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
מצד אחד המחבר מתאר בכשרון את התחלואים של החברה שהם תוצאה ישירה של ההפרטה והתנערות המדינה מכל אחריות לצרכים הבסיסים מצד שני מציין שהפרטה דבר טוב סתירה שאופיינית לשמאל הליברלי,ימין שמתחפש... המשך קריאה

מצד אחד המחבר מתאר בכשרון את התחלואים של החברה שהם תוצאה ישירה של ההפרטה והתנערות המדינה מכל אחריות לצרכים הבסיסים מצד שני מציין שהפרטה דבר טוב סתירה שאופיינית לשמאל הליברלי,ימין שמתחפש לשמאל לא רציני.

עוד 1,025 מילים ו-1 תגובות

תיקונים בזום – הרהורים על חג השבועות המתקרב

בחג הקרוב אשתתף גם אני בתיקון ליל שבועות.

אדבר שם בין השאר על המסע שעשיתי בעקבות 3 יצירות של עגנון.

אחת גדולה ומונומנטלית – עלילותיו של יצחק קומר והכלב בלק ברומן "תמול שלשום", ושתיים קצת יותר "קטנות" (כל יצירה של עגנון היא תמיד מבחינת יהלום לא קל לפיצוח).

בחג הקרוב אשתתף גם אני בתיקון ליל שבועות. אדבר שם בין השאר על המסע שעשיתי בעקבות 3 יצירות של עגנון

"המלבוש" –סיפור קצר בן שלושה פרקים, שהוא מעין אלגוריה מזהירה למצבו של האדם בעולם ולמערכת יחסיו עם הקב"ה, ו"מזל דגים" – סאטירה אכזרית וגם משעשעת שכתב עגנון על בוטשאטש, עיר הולדתו, ויצאה בספר "עיר ומלואה", שלוש שנים אחרי מותו.

יהיה מן הסתם ערב מעניין ומלהיב (מתנצל – אי אפשר להעלות היום טקסט בלי קורטוב של שיווק עצמי) ואני כבר כמה ימים נלהב מאוד מעצם ההכנות שאני עושה לקראת המפגש, ומנסה לחשוב איך לדחוס תמונות וקטעים מתוך ההצגות והעיבודים שעשיתי ליצירות של עגנון, לתוך המסגרת המעט מוגבלת והמצומצמת של ה"זום".

אבל ההכנות שאני עושה מביאות איתן גם הרהור נוסף על טיבו של חג השבועות והדרך שבה הוא מצוין בשנים האחרונות.

אני לא בדיוק היסטוריון של תופעות תרבותיות, אבל נדמה לי שהראשונה להתחיל במסורת הזאת של ה"תיקונים", הייתה מכללת עלמא, ושל ד"ר רותי קלדרון שעמדה בראשה, לפחות בשנים הראשונות.

אחריה, כמו פריחה משונה ואדמומית שמתפשטת לאט על העור, נדלקו כאן עוד ועוד תיקונים, עד שנדמה היה לרגע שלכל מקום שאליו תפנה, בטח בעיר העברית הראשונה, תיפול חלילה אם לא תשגיח לתוך סוג של "תיקון", עד כדי כך שכל חיפוש פשוט ב"גוגל" (מוזמנים לנסות בבית), אחרי המילה "שבועות", ישלח אותך ישר להיכנס או לצאת מתוך ארון הספרים היהודי.

כמו פריחה אדמומית שמתפשטת על העור, נדלקו כאן עוד ועוד תיקונים, עד שנדמה כי לכל מקום שאליו תפנה תיפול לתוך תיקון, וכל גיגול של המילה "שבועות", ישלח אותך להיכנס או לצאת מארון הספרים היהודי

והמחשבות האלה נשאו אותי גם לימים אחרים, רחוקים, שבהם הייתי איש התנועה הקיבוצית – סוג של חקלאי, פלאח, או מוז'יק – אתם יכולים למחוק או להוסיף כל מילה מיותרת שאתם רוצים – אבל היו אלה ימים שבהם החג הזה נשא אופי שונה לחלוטין.

עכשיו שלא תהיה טעות – אין בתוכי כמעט גרם של נוסטלגיה לימים האלה. גם הטקסים שעושים עדיין בתנועה הקיבוצית נראים לי כבר די נבובים וחלולים – מעין מוצר תיירותי שהראשון להצביע עליו, אמנם בהקשר אחר, היה הסופר מאיר שלו, בספר הראשון שלו, "רומן רוסי", שבסופו הופכים בתי הקברות של החלוצים ואנשי העלייה השנייה, למעין מוקדים של עליה לרגל, רחוקים מאוד מהערך והמשמעות אותם הם באו מלכתחילה לייצג.

ובכל זאת – טקסט נטול אדמה שווה אולי לפעמים לטקסט נטול שורשים.

מעכשיו טקסטים הם "אין", ואדמה, או יבולים, או חקלאי מיוזע שנוסע על הקטפת החדשה של הכותנה הם "אאוט". במקום להפוך את האדמה עם מחרשה או קלשון, הופכים והופכים בדף גמרא כזה או אחר.

טקסט הוא דבר שאפשר להכניס למחשב, או ללפטופ או לטאבלט – סביר להניח שכדי לקרוא את הדברים האלה שאני כותב כאן (אם החזקתם מעמד עד עכשיו) אתם עושים שימוש באחד מהאמצעים האלה, אבל טקסט הוא גם הדבר הראשון שאפשר להכניס לתוך מזוודת הנדודים, רחוק מאוד מכל סכסוכי האדמה הישנים והארוכים שעליהם הקיזו פה לא מעט דם בשבעים ושתיים שנות קיומה של המדינה.

מעכשיו טקסטים הם "אין", ואילו אדמה, או יבולים, או חקלאי מיוזע שנוסע על קטפת הכותנה החדשה הם "אאוט". במקום להפוך את האדמה עם מחרשה או קלשון, הופכים והופכים בדף גמרא

אני אוהב מאוד את הטקסט העגנוני גם משום שיש בתוכו לא מעט "ארכאולוגיה", שכבות על שכבות ורבדים על רבדים. את סיפור "המלבוש" למשל, פותח עגנון במילים: "חייט אחד היה יושב ועוסק במלבוש עם פנות היום", וכבר בצמד המילים האלה "פנות היום", הוא שולח אותנו ישר לרגע השיא בתפילת הנעילה של יום הכיפורים שבה נאמר: "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה היום".

יש משהו מסחרר אני מודה, בלימוד הזה, וב"התכתבות" בין טקסים חדשים לישנים, אבל החיבור הזה בעיני הוא גם סוג של מעשה תעתועים, ואם לא חטאתי עד עכשיו במין "ירחמיאליות" משונה, אני הולך לנעול עכשיו מגפיים מטאפוריים ולהגיד את הדברים הבאים:

הציונות היא בראש וראשונה ביטוי לחיבור של עם נודד עם המולדת ולא עם המקלדת. לחיבור הזה יש גם פנים מעט גרוטסקיות, כמו למשל תחרויות משיכת החבל וה"רד ומשוך", שהיו נערכות בחגיגות הקיבוציות אותן הזכרנו קודם או כל מופעי הזיעה האחרים, אבל הרגע הזה שבו הפכנו אולי משועבדים לגמרי ל"טקסט" קאנוני ככל שיהיה, ונמחק כמעט לגמרי ההקשר (הסימבולי – דרך החג) בין אדם לאדמתו, הוא רגע ששווה לעצור ולהרהר עליו מעט.

הציונות היא בראש וראשונה ביטוי לחיבור של עם נודד עם המולדת ולא עם המקלדת. הרגע הזה שבו השתעבדנו ל"טקסט", קאנוני ככל שיהיה, ונמחק ההקשר בין אדם לאדמתו, שווה עצירה והירהור

ואם כל זה לא מספיק ברור, תוכלו לשמוע על כך עוד, ביום חמישי הקרוב בלילה, הפעם לא במתבן של הרפת, ישובים על חבילות חציר, אלא איך לא –מול מסכים מהבהבים. שיהיה לכולנו חג שמח.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 761 מילים

בין מלחמה לאהבה - הבשורה על פי יהודה עמיחי

פעמיים בחיי פגשתי את המשורר יהודה עמיחי.

הפעם הראשונה הייתה בקיץ 1977, קצת אחרי שהשתחררתי מהשירות הסדיר, ושלושה חודשים בערך אחרי ה"מהפך" ועלייתו של הימין לשלטון.

נסעתי אז ביום שישי אחר הצהריים, להביא אותו מביתו בשכונת ימין משה בירושלים, להרצאה אצלנו בחדר אוכל של הקיבוץ, ואני זוכר את הנסיעה הזאת היטב. לאו דווקא בגלל נוכחותו הכובשת של המשורר החשוב במושב לידי, אלא מסיבה אחרת לגמרי. היתה אז נערה צעירה, מבנות הגרעין שהגיעו אלינו – נערה שכבשה את לבי, וביקשתי שתצטרף אלי לנסיעה בכביש 90 הלוהט החוצה את כל בקעת הירדן.

אני זוכר את הנסיעה הזאת היטב. לאו דווקא בגלל נוכחותו הכובשת של המשורר החשוב במושב לידי, אלא מסיבה אחרת לגמרי. היתה אז נערה צעירה, מבנות הגרעין שהגיעו אלינו – שכבשה את לבי

אני מודה גם שהרבה מאותה הרצאה אני לא זוכר עכשיו, אחרי 43 שנה, למרות שהייתי אז רכז התרבות של הקיבוץ ומטבע הדברים הייתי צריך להשגיח, למשל, שבשורה הראשונה לא יישבו אנשים מבוגרים (מן הסתם הם היו אז בני גילי עכשיו) שהיו נוטים לפעמים לעצום עיניים ולהירדם כבר אחרי דקות ספורות מול פני המרצה.

אני זוכר רק שהמון אנשים הגיעו באותו ליל שבת לחדר האוכל, ובחור צעיר ומוכשר מהגרעין ניגן בגיטרה ושר את "שיר ליל שישי" ("התבואי אלי הלילה/כבסים כבר יבשו בחצר/מלחמה שאף פעם לא די לה/ היא עכשיו במקום אחר…"). ואני זוכר גם שעמיחי, שהיה אז בן 53, בן גילה של אמי, והיה כבר משורר ידוע ומוכר, דיבר על שני יסודות מרכזיים שמניעים את העולם – מלחמה ואהבה.

ואיכשהו אותו ערב נחקק עמוק בלבי, גם מפני שעמיחי נראה לי עדיין נלהב ומלא תקווה ואנרגיה, כאילו שהוא יכול לעמוד בחלל חדר האוכל של הקיבוץ ולפזר את מילותיו הבוערות כמו אבקת קסמים – מילים שבאמצעותן ניתן אולי לנצח ולמגר את כל מה שרע ומכעיס ומחולל הרס בעולם.

עשרים שנה מאוחר יותר, כשעבדתי כשליח בקהילה היהודית בארצות הברית, הבאנו אותו שוב להרצאה אצלנו בקהילה. עמיחי הגיע אז ברכבת, ונראה לי קצת מותש ועייף. אין לי מושג אם באותה השנה כבר התגלתה אצלו מחלת הסרטן שממנה הוא נפטר שלוש שנים מאוחר יותר.

עשרים שנה חלפו בין שתי הפגישות ואלה היו כמובן עשרים שנה משמעותיות ביותר בתולדות המדינה – מלחמת לבנון הראשונה שפרצה ביוני 1982, הטבח הנורא במחנות הפליטים סברה ושתילה, ובעקבותיהם ועדת החקירה שהוקמה. הפגנת ה-400 אלף איש (נניח) בכיכר מלכי ישראל, האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-9 בדצמבר 1987, ועידת מדריד, הסכמי אוסלו וכמובן רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שהתרחש שנתיים לפני כן.

והנה, למרבה הפלא, גם בהרצאה הזאת, שנערכה ב"בית הישראלי" במרכז התרבות בפילדלפיה, הוא שב לדבר על אותם שני יסודות טהורים שמניעים בעיניו את העולם – מלחמה ואהבה. אבל משהו בתוכו, לפחות כמו שאני הרגשתי, היה כבר מובס וכבוי.

גם בהרצאה הזאת, אחרי עשרים שנה, הוא שב לדבר על אותם שני יסודות טהורים שמניעים בעיניו את העולם – מלחמה ואהבה. אבל משהו בתוכו, לפחות כמו שאני הרגשתי, היה כבר מובס וכבוי

נזכרתי בכל הדברים האלה השבוע, כשקראתי את "ספקות ואהבות", הביוגרפיה המרשימה שכתב ד"ר עידו בסוק על עמיחי ויצאה בהוצאת שוקן בסוף השנה שעברה.

עטיפת הספר "ספקות ואהבות"
עטיפת הספר "ספקות ואהבות"

זוהי ביוגרפיה מקיפה, מפורטת מאוד. שילוב של עבודת מחקר קפדנית, יחד עם יכולת לספר סיפור טוב ולבנות קישור מעניין ומקורי בין העובדות. סיפור חייו של לודוויג פויפר מהעיר וירצבורג בגרמניה, שנולד ב-3 במאי 1924, עלה לארץ יחד עם הוריו בגיל 12, נלחם בשורות גדוד 7 של הפלמ"ח וקודם לכן בשורות הצבא הבריטי, למד ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, הפך להיות יהודה עמיחי, וספרו הראשון "עכשיו ובימים האחרים", חולל מהפכה של ממש בשירה העברית.

עד שנת 1970, בוחר ד"ר בסוק ללכת בדרך הכרונולוגית הרגילה. בחלק השני, המקיף את שלושים השנה הבאות ביצירתו של עמיחי, עד פטירתו ב-22 בספטמבר 2000, הוא בוחר, במידה רבה של תבונה, להציג את תמונת עולמו ויצירתו של עמיחי בשנים אלה בתפיסה תמאטית, המאירה מרכיבים שונים ביצירה של המשורר. הוא מקדיש אפילו פרק ל'עמיחי הפוליטי', בהנחה שנושא יחסו לפוליטיקה הישראלית ולדמות החברה בארץ הוא משמעותי מאוד להבנת דמותו.

אבל בעיקר מה שנפרש שם להבנתי בין השורות, הוא מה שאני מכנה – הבשורה על פי עמיחי. ניסוח שהראשון להסתייג ממנו יהיה מן הסתם עמיחי עצמו, שלא היה עיוור למקומו וחשיבותו בציבוריות הישראלית, אבל בעת ובעונה אחת היה גם אדם פרטי מאוד.

במילה "בשורה", אני מתכוון בעיקר ל"הצעה" שמניח עמיחי לפני החברה הישראלית גם היום, כשנדמה לנו שאותה חברה הולכת ונפרמת ונקרעת לגזרים לנגד עיננו הנדהמות.

מה שנפרש שם להבנתי בין השורות, הוא מה שאני מכנה – הבשורה על פי עמיחי. אני מתכוון בעיקר ל"הצעה" שמניח עמיחי לפני החברה הישראלית גם היום, כשנדמה לנו שאותה חברה הולכת ונפרמת ונקרעת לגזרים

אני זוכר למשל דבר נוסף מאותה נסיעה מירושלים לעמק הירדן, שלושה חודשים אחרי ה"מהפך" – אני למשל הייתי בטוח שהנופים הנפלאים הנשקפים לעיני הנוסע, בדרך המתפתלת עד ליריחו ולכביש הבקעה, "יסחטו" מעמיחי איזו שורה "פואטית" בלתי נשכחת שאני אהיה בעל המזל להיות הראשון בעולם שישמע אותה, אבל עמיחי התייחס דווקא לשיכונים העלובים שגם אותם ראינו ביציאה מהעיר. או שזה היה כבר למחרת – בארוחת הבוקר בחדר האוכל הקיבוצי (באותן שנים גם המרצים הידועים ביותר היו נשארים בלילה לישון, לא בסוויטה מפוארת, אלא בחדר קיבוצי צנוע עם ריהוט פשוט ודל מאוד) – דווקא ההתייחסות הזאת, אל האנושי והפשוט, והדרישה שגם בני אדם רגילים ופשוטים יזכו ליהנות מאיזה מינימום של קיום מכבד והגון, היא זאת ששבתה את לבי.

ה"הצעה" של עמיחי, כללה אם כך, אם להסתכן בניסוח קצת פשטני, סוג של ראייה "בגובה העיניים" (בשיחה שערך פעם עם המשורר רוני סומק, הוא אמר: "באותו עט שבו אני כותב שיר, אני חותם על טופס מס הכנסה") וגם סוג של מתינות "אירופאית", שמבקשת "להלחים" שני יסודות מנוגדים כמו מלחמה ואהבה, וכש"עוקפים את האוטוסטרדות הלאומיות וסוללים דרכי עפר אל האישי והפרטי", כמו שכותב יפה רוני סומק, אפשר לנסות לצנן מעט את אזורי ההתלקחות והוויכוח שמתלהטים ומאיימים לפעמים להעלות באש את כולנו.

אין ספק שגם בימים האלה, כשההתרחשויות הפוליטיות התכופות מעלות, כנראה במידה רבה של צדק, קצף של זעם על שפתות רבים מחברי, צריך לחזור לשורות המוכרות כל כך של עמיחי, שמהן נטל גם ד"ר בסוק, את שמו של ספר הביוגרפיה הנפלא שכתב:

"מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ…"

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 963 מילים ו-1 תגובות

המלט עם מסכה - תיאטרון בימי הקורונה

"…אח, זה מעליב אותי ממש עד עומק הנפש לשמוע איזה טיפוס מתלהם עם פאה מקושקשת על הגולגולת קורע את הרגש לגזרים, מה גזרים – סמרטוטים, כדי לפוצץ את אוזני הקהל הרחב, שעל-פי-רוב לא מסוגל לקלוט שום-דבר חוץ ממראות-עיניים ורעשים באוזניים שאין להם קשר לכלום…"

(דברי המלט לשחקנים. "המלט" מערכה 3 תמונה 2 – תרגום דורי פרנס)

מוקדם, אולי מוקדם מדי לצאת בהכרזות מפוצצות בכל הקשור לעתידו של התיאטרון הישראלי בימים המעורפלים והמסובכים שעוברים על כולנו. זה בטח גם לא הזמן הנכון לנעוץ סכינים מטאפוריות – או לא – בגופו של מישהו. אבל נדמה שדווקא בזמן הזה ראוי ונחוץ להקדיש מחשבה גם למקום שאליו התגלגל מרצון, או שלא, התאטרון הישראלי בשנים האחרונות.

במאי תאטרון ותיק וחבר קרוב כתב לי:

"מעולם לא עברה על מדיום התיאטרון הורדת מסך טוטאלית וגלובאלית, כפי שהדבר קורה בשבועות האחרונים. באלפי השנים מאז הועלו במורדות האקרופוליס האתונאי הצגות תיאטרון ברוב עם, פרצו קטסטרופות בחלקים שונים ברחבי העולם, שכללו מלחמות רחבות היקף וממושכות, אסונות טבע ומגיפות קשות. אלה חוללו הרס ושיתקו חברות ותרבויות לזמן מה בחלקים שונים בעולם, אבל תמיד התקיימו במקביל יצירות במה בחלקים ובאזורים, שהיו במרחק לא רב מהקטסטרופות…"

עצוב. עצוב ומדכא לראות תאטרון סגור. עצוב לראות אולמות כניסה שבימים אחרים היו שוקקים ומלאי חיים עומדים עכשיו עזובים ונטושים, אבל אולי דווקא הזמן הזה, יכול לשמש מצע לסוג של "בדק בית" .

"מעולם לא עברה על מדיום התיאטרון הורדת מסך טוטאלית וגלובאלית כזו. באלפי השנים מאז הועלו במורדות האקרופוליס האתונאי הצגות תיאטרון, תמיד התקיימו יצירות במה במרחק לא רב מהקטסטרופות…"

אין ספק שהתאטרון הישראלי כולו יצטרך עכשיו "לחשב מסלול" ולהיוולד מחדש בדרך הרבה פחות ראוותנית והרבה יותר שפויה וצנועה. הגוף החי והנושם שנקרא "התאטרון הרפרטוארי" יצטרך למצוא עכשיו דרך להיפטר מלא מעט קפלי שומן.

לא מעט מנהלים אמנותיים ומנהלים כלליים יצטרכו מן הסתם לקום מחר בבוקר ולחשוב בראש צלול מה לנו ולכל ה"מאמא מיה" הזאת ("מאמא מיה" כמשל כמובן), ולנסות להבין איך נקלענו כולנו לתוך הסחרור המסחרי המטורף הזה שבא כאילו להציל, אבל אולי רק הלך והעמיק את התהום והבור (הכלכלי ואולי גם המחשבתי) שנדמה שרובץ עכשיו לפאתי כולנו.

יכול להיות שאני כותב את הדברים האלה גם משום שתמיד מתוקף הנסיבות, כיוונתי את היצירה שלי לתיאטרון העצמאי ולחללים קטנים ואינטימיים, שבהם ממילא מתקיים קשר קרוב וחי עם מספר לא גדול של צופים. אבל גם אני לא יכול לפטור את עצמי מדאגה לגורלם של לא מעט קולגות (חלקם משחקים גם בהצגות שלי), שפועלים בחצרות התאטרונים הגדולים וחרב גדולה של אי ודאות תלויה עכשיו מעל ראשם.

אז מה עכשיו?

איזה מין סוג של תאטרון דרוש לנו?

בטח לא כזה שמתאמץ להדביק על פני השחקנים חוט ומיקרופון ו"קורע את הרגש לגזרים" או כזה שמתאמץ בכל כוחו להעלות על הבמה חזיונות שבהם "אין דבר חוץ ממראות-עיניים ורעשים באוזניים שאין להם קשר לכלום…" (המלט, תרגום: דורי פרנס).

איזה מין תאטרון דרוש לנו? לא כזה שמתאמץ להדביק על פני השחקנים חוט ומיקרופון ו"קורע את הרגש לגזרים", או מתאמץ להעלות חזיונות שבהם "אין דבר חוץ ממראות-עיניים ורעשים באוזניים שאין להם קשר לכלום…"

העת הזאת מלמדת אותנו שקט, וצניעות וענווה והליכה פנימה במקום החוצה. יצירה תאטרונית צריכה להיות כתובה היטב, מעמיקה, מקורית, נוגעת, מצחיקה (לעתים)

משוחקת ומבוימת לעילא ועילא, וגם מוצגת בחלל מעוצב עם מחשבה, ולא תחת "פנס רחוב", אבל בדרך הרבה יותר חכמה. גם בימים האלה, ימי "המסכה" הרפואית ולא התיאטרלית צריך לזכור תמיד מה מטרתה:

"להניף ראי אל מול הטבע, להראות לטוב את הקלסתר, לרשע את הפרצוף, ולכל הדור את החותם והצורה".

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 532 מילים
כל הזמן // שבת, 6 ביוני 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

בירושלים הסטטוס קוו מתערער ● בדמשק נערך קונצרט היסטורי ● בוושינגטון מאיימים על אסד ● במצרים סוחרים במסכות משומשות ● בלוב מכנים את ברק אובמה "עבד" ו"טיפש" ● ואיזה אירוע נורא קרה בעיראק ביוני 1941 ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 917 מילים

למקרה שפיספסת

לא ידענו מאיפה נשלם שכירות, שכר לימוד, אפילו כיצד נרכוש אוכל

עכשיו, כשהעניינים כנראה מתחילים לחזור למסלולם, אפשר לבחון את מה שעברנו. אז איך זה היה להיות סטודנטית בתקופת קורונה? אותו דבר כמו להיות סטודנטית בתקופה רגילה, רק עם יותר בכי, התקפי חרדה, עומס, דאגות כלכליות ואי-ודאות משוועת.

הקורונה הכתה בנו כמו הודעה של מרצה על שיעור השלמה ביום שישי. צפוי, אבל אף אחד לא תכנן לקחת בזה חלק עד שהוא הודיע על נוכחות חובה, או במקרה שלנו בידוד.

איך זה היה להיות סטודנטית בתקופת קורונה? אותו דבר כמו להיות סטודנטית בתקופה רגילה, רק עם יותר בכי, התקפי חרדה, עומס, דאגות כלכליות ואי-ודאות משוועת

זה קרה ממש בתחילתו של סמסטר ב', אני זוכרת את המרצה מדברת איתנו על תוכנה בשם “zoom”, ושרוב הסיכויים נעבור ללמוד למידה מקוונת, מהבית. בהתחלה שמחתי, איזה כיף, נלמד מהמיטה, לא נצטרך להתעורר מוקדם יותר או לבשל מראש או ללבוש בגדים אמיתיים שהם לא פיג'מה.

אך עד מהרה מאוד החלום הפך לסיוט.

העומס הלימודי גדל בטענה ש"גם ככה אנחנו לא עושים כלום", לפתע סילבוסים שלמים השתנו והתהפכו, נוספו מטלות רבות, הדרישות עלו. וללמוד במיטה זה לא באמת נוח אז אין ברירה, את יושבת על כיסא מול מסך 12 שעות ביממה.

ההבנה העמוקה שישראל היא כנראה לא אומת הייטק גדולה כי בכל זאת כל שיעור השאלה הכי נפוצה הייתה "שומעים אותי?".

דברים שנקלטו במצלמות וידאו שאולי היה עדיף שלא היינו רואים. התמודדות עם קריוקי בעשר בבוקר של השכנים.

ובכל זאת, שום דבר לא הכין אותנו לגזירה הנוראית מכל. ולא, אני לא מדברת על ביטול הפאנג'ויה או ימי הסטודנט אלא על הודעת היציאה לחל"ת. קחו לנו את הקפה, את הסיגריות, את החומוס בבניין רפואה, אבל אל תקחו לנו את הפרנסה.
הקושי הכלכלי בתקופה זו הביא אותי ואת חבריי  לספסל הלימודים לנקודות אפלות ופחדים אמיתיים.

שום דבר לא הכין אותנו לגזירה הנוראית מכל. ולא, אני לא מדברת על ביטול הפאנג'ויה. קחו לנו את הקפה, את החומוס בבניין רפואה, אבל לא את הפרנסה. זה הביא אותנו לנקודות אפלות ופחדים אמיתיים

חלקנו לא ידענו מאיפה נשלם שכירות, שכר לימוד, או אפילו כיצד נרכוש אוכל. בעקבות כך לא הייתה ברירה מלבד לחזור לגור אצל ההורים. ענין שיש לו השלכות משלו, הן רגשיות, הן נפשיות והן פיזיות.

בנוסף, רוב גדול של הסטודנטים מסתמכים על מלגות שבוטלו או לא המשיכו להתקיים במתכונת רגילה עקב המציאות החדשה.

הדבר היחידי שקצת נתן לי אוויר לנשימה זו המלגה שקיבלתי מקרן אייסף, אבל לצערי זה לא מספיק. אני ממש מקווה שהמדינה תבין שציבור שלם של סטודנטים נמצא בבעיה קשה, ויוכלו לסייע לנו כדי שלא נאלץ חלילה לנשור מהלימודים.

לסיכום, אינני יודעת מה יותר גרוע: גל החום המכה בנו, המצב הכלכלי של הסטודנטים, ריבוי השרים בממשלה או העובדה שתקופת המבחנים ממש קרובה. אבל מה שאני כן יודעת זה שרובנו מבינים שהסמסטר הזה די אבוד. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד בהקשר ללמידה מקוונת ודווקא כסטודנטית לחינוך אני מבינה כמה הוראה טכנולוגית היא העתיד.

עדן בן אור לומדת לתואר דו-חוגי בחינוך שנה ב', ותרבות צרפת וצרפתית שנה א', באוניברסיטת תל-אביב,  מלגאית קרן אייסף

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 439 מילים

תיעוד מיוחד הסינים מראים לזרים את הדרך החוצה

בתי עסק ומקומות ציבוריים מגרשים אותי בזה אחר זה ● במקביל, הסינים מתקרבים לדת אחרי שנים של התרחקות כפויה, ומתחילים להבין שהנזק האמיתי והעמוק לכלכלה עוד לפניהם ● ואני מתחילה להתכונן לפרידה שלי משגנחאי ● הפרק הרביעי ביומנה של יפעת פרופר, המתעדת את עידן הקורונה בסין

עוד 3,460 מילים

תגובות אחרונות

אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
זַעַם

הזעם מורגש בכל פינה. גולמי, מופרז, רושף. רותח ועולה על גדותיו. רגש ראשוני, קדום, לא מעובד, לא מרוסן, לא מעודן. מעורר חרדה לא פחות משהוא מספק פורקן ● יכול להיות שהצלחנו לשטח את עקומת התפשטות הקורונה; ספק רב אם נצליח לחמוק מגלי הזעם שעוד יגאו בעקבותיה

עוד 1,065 מילים ו-1 תגובות

לדאוג ליהדות התפוצות גם ביום שאחרי הקורונה

בשיא משבר הקורונה נחשף הציבור הישראלי לפגיעה הקשה שספגה יהדות התפוצות. ההתעניינות הישראלית בנעשה בתפוצות בחודשים האחרונים היתה מפגן יוצא דופן של עניין ואיכפתיות מצד הישראלים כלפי הקהילות היהודיות בחו"ל. כעת, עם שוך המגפה, אנחנו שבים להתכנס בבעיות שלנו מבית, מה שעלול להוביל אותנו לדחוק שוב את יהודי התפוצות אל מחוץ לתודעה שלנו, דווקא ברגעים בהם הם זקוקים לקשר איתנו.

המספרים מדברים בעד עצמם. בעוד שבכל מדינת ישראל נפטרו כ-270 אנשים מהנגיף, בצרפת ובארצות הברית מתו אלפי חברי קהילה. בבריטניה – המונה בסך הכל כ-250,000 יהודים – נפטרו כ-500, כמעט פי-2 מאשר בארץ.

בעוד שבכל מדינת ישראל נפטרו כ-270 אנשים מהנגיף, בצרפת ובארצות הברית מתו אלפי חברי קהילה. בבריטניה – המונה בסך הכל כ-250,000 יהודים – נפטרו כ-500, כמעט פי-2 מאשר בארץ

בדומה לישראל, גם בניו יורק, בוסטון ומקומות נוספים ההשפעות של הנגיף אינן רק בריאותיות: הקהילות היהודיות חוות משבר כלכלי עמוק, עם פגיעה קשה בתשתיות החברתיות והקהילתיות שעליהן נשענת הזהות היהודית של מיליוני יהודים בעולם. כתוצאה מכך, חלה גם עלייה משמעותית בסיקור שהעניקה התקשורת הישראלית להשפעת הקורונה בתפוצות – נושא שלרוב נדחק לשוליים לטובת נושאים פנים-ישראליים.

העלייה בסיקור ביטאה גם את הרצון של הציבור הישראלי לדעת עוד על יהודי התפוצות בימים של משבר. סקר שנערך בחודש אפריל ביוזמת קרן משפחת רודרמן מצא כי 52% אחוז מהציבור היהודי בישראל עוקבים אחר ההתמודדות של הקהילות היהודיות בארצות הברית ובמדינות נוספות עם משבר הקורונה. 15% בלבד השיבו כי אינם מתעניינים במצב הקהילות בתפוצות.

כעת, כשאנחנו נכנסים לשגרת הקורונה, אסור שיתפוגג העניין שלנו, הישראלים, בקהילות היהודיות בחו"ל. למרות שיהודי התפוצות נוטים להיות רחוקים מהעין, אסור להם להיות רחוקים מהלב. מדינת ישראל היא פרויקט של העם היהודי אשר התגייס להקים אותה, ולאחר מכן לחזק ולפתח אותה. בשנות ה-50, לדוגמא, עשרות אחוזים מתקציב הליבה הממשלתי הגיעו מתרומות שהועברו לישראל. אך המציאות השתנתה. ישראל הפכה למעצמה טכנולוגית וכלכלית, והשינויים ביחסי הכוחות בין ישראל לתפוצות לא מסתכמות רק בעולם הכלכלי. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במאי 1948 חיו בעולם 11.5 מיליון יהודים, ורק 6% מהם בישראל. לעומת זאת ב-2014 חיו בעולם 14.3 מיליון יהודים: 43% מהם היו בארץ.

התמורות שעברו על מדינת ישראל, כמו גם על העולם היהודי, מחייבות דיון מחודש במבנה מערכת היחסים שבין הצדדים. אל מול השינויים שהתרחשו מאז קום המדינה, אי אפשר להמשיך ולהתנהל כאילו כלום לא קרה. ישראל כבר אינה האחיין הקטן והנזקק של יהדות התפוצות. היא מדינה חזקה, עצמאית ומבוססת, שיכולה וצריכה לקחת גם אחריות מסוימת על יהודי העולם שאינם אזרחיה. דוגמא חריגה לכך ראינו בשנת 2017, כאשר משרד התפוצות העביר כספי שיקום לקהילה בטקסס לאחר שזו נפגעה אנושות בהוריקן הארווי.

ישראל כבר אינה האחיין הקטן והנזקק של יהדות התפוצות. היא מדינה חזקה, עצמאית ומבוססת, שיכולה וצריכה לקחת גם אחריות מסוימת על יהודי העולם שאינם אזרחיה

משבר הקורונה מגביר את התובנה הזאת, גם בקרב ההנהגה היהודית בחו"ל וגם בקרב מקבלי ההחלטות בישראל. אחריות מסוג זה לא חייבת לבוא לידי ביטוי בתמיכה כלכלית. דוגמא ראשונה ראינו לפני שבועיים, כאשר משרד התפוצות והסוכנות היהודית כינסו שולחן עגול של ארגונים יהודים במטרה לדון על דרכים שבהן ישראל יכולה לסייע לקהילות בחו"ל.

פורום מעין זה צריך להמשיך ולהתקיים גם בימי שגרה, כמנגנון היוועצות בשלל נושאים הרלוונטיים לשני הצדדים, כגון גיורים או מאבק באנטישמיות. דוגמא נוספת ניתן לראות בשיתוף הידע על התנהלות במצבי חירום של ארגוני חברה אזרחית ורשויות שונות בישראל עם הקהילות בתפוצות.

משבר הקורונה הראה לנו כי הציבור הישראלי שותף לצורך בדיאלוג ובקרבה לקהילות היהודיות בעולם. בין ההצמדויות למסך כדי להתעדכן בהנחיות החדשות של משרד הבריאות, התרגלנו גם להתעדכן בשלום אחינו ואחיותינו בתפוצות. זה חידוש מרענן שצריך להמשיך גם מחר וגם בעוד שנה. אסור שהיחסים עם יהודי התפוצות יהיו ארעיים, כאילו היו חלק מהתקנות לשעת חירום. הם חייבים להיות חלק משגרת החיים שלנו.

אהרון קלמן, ירושלמי מלידה ומבחירה, שתמיד שמח לשחק כדורסל או לשתות כוסית וויסקי טובה. בין לבין עובד כמנהל תכניות יחסי ישראל-יהדות ארצות הברית בקרן משפחת רודרמן.(צילום: פיני סילוק)

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 578 מילים
עודכן עכשיו
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

שר האנרגיה יובל שטייניץ כינס השבוע את התקשורת כדי להציג את היעדים האנרגטיים של ישראל לעשור הקרוב ● היעד: 30% אנרגיות מתחדשות בישראל ב-2030 ● אפשר להיות חמוצים ולומר שזה לא מספיק, ואפשר להטיל ספק אם זה יתממש, אך עצם העובדה ששטייניץ מדבר על 2030 במדינה שהפכה את החלטורה וחוסר התכנון למקצוע, ראויה להערכה ● פרשנות

עוד 739 מילים

ישראלים ששוהים בארה"ב ללא ויזה חוששים לקבל סיוע בקורונה

מהגרים ישראלים בקליפורניה שאיבדו את עבודתם במשבר הקורונה, חוששים לבקש סיוע ממשלתי שעשוי לסכן את זכאותם לגרין קארד ● "אחרי שהחברה שבה אני עובד נסגרה לפרק זמן בלתי ידוע, רעדתי מפחד. אני דואג למצבי הפיננסי, דואג לבריאות, אבל בעיקר לכסף", מספר גיא, שחי בארה"ב עם משפחתו ● אך הוא מסרב לבקש עזרה

עוד 1,139 מילים

גנץ: "נשמור על חירות הפרט והדמוקרטיה גם בזמן חירום"

השר רפי פרץ: יש בתוכנית הסיפוח סעיפים שלא נוכל לקבל ● מנדלבליט: ישנה דחיפות לחוקק את חוק הקורונה, כי תקנות החירום יפקעו בקרוב ● נציבות שירות המדינה אישרה את מינוי פרופסור חזי לוי לתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות ● ועד רשות שדות התעופה הפסיק את שביתת הפתע בנמל התעופה בן-גוריון, לאחר שנקבעה פגישה בעניינו בין שרת התחבורה רגב ושר האוצר כ"ץ

עוד 22 עדכונים

"נתניהו מנתק את ארץ ישראל מהיהודים"

ראיון הקרע במחנה הימין סביב החלת הריבונות רק הולך ומחמיר ● בראיון לזמן ישראל, אומר עירא רפפורט, מי שהיה חבר במחתרת היהודית: "צריך להילחם בזה בצורה חריפה מאד" ● כמו רבים מחבריו ביו"ש, הוא תוקף בחריפות את טראמפ ונתניהו ● "כשאתה מוסר את ארץ ישראל לאויבים, זה החטא הגדול ביותר. אבל כשאתה גם מנתק את היישובים - זה עוון לא פחות גדול" ● אבל, הוא מרגיע, זה לא יזלוג לאלימות: "מה שהיה טוב בזמנו, לא נכון להיום"

עוד 987 מילים

פטר אקשטיין קובקס הגן על מיעוטים ברומניה במשך עשרות שנים ● וגם הוביל את מאבק הלהט"ב שם ● למרות שאביו היה יהודי, הוא מעולם לא שקל לעלות לארץ ● האם המורשת הליברלית שלו תשרוד שלו את גל הלאומנות באזור, שאותו מוביל השכן מהונגריה, ויקטור אורבן? ● ראיון

עוד 1,244 מילים

ציוץ אחד יכול לעצור את הדהירה לסיפוח חד-צדדי

פרשנות לפני כארבעה חודשים הציג נשיא ארה"ב את תוכנית המאה - "משלום לשגשוג: חזון לשיפור חייהם של הפלסטינים והישראלים" ● משפט אחד שאמר טראמפ בנאומו באותו יום, אשר עומד בניגוד גמור לתוכנית הכתובה והמושקעת, איפשר לנתניהו לחתור תחת התוכנית ולהפוך אותה למסך עשן עבור פעולת הונאה חד-צדדית - שתפגע קשות במרקם היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל ● האם טראמפ יתערב לפני שיהיה מאוחר מדי?

עוד 3,152 מילים

רוב הישראלים ציפו מבג"ץ לפסול את נתניהו

סקר מדד השלום מעלה כי רק 35% מהישראלים תומכים בפסיקת בג"ץ שאיפשרה לנתניהו לכהן כראש ממשלה, לעומת 51.5% שציפו מבג"ץ לפסול אותו ● לתמיכה הרחבה באקטיביזם שיפוטי במקרה של ראש ממשלה הנאשם בפלילים שותפים מצביעי ימין רבים ● קמפיין הליכוד להחרבת שלטון החוק פוגע אנושות גם בבני גנץ, העלול להיפלט מהפוליטיקה מוקדם מהצפוי ● פרשנות

עוד 854 מילים ו-1 תגובות

פייק ניוז תוצרת יולי אדלשטיין: הכריז על מהפכה שהתרחשה כבר

הביקורת על מיעוט בדיקות הקורונה, גרמה לשר הבריאות להכריז כי יאפשר גם לאנשים ללא סימפטומים להיבדק ● אבל בדיקת זמן ישראל מגלה: בדיקות כאלה נערכו כבר לפני ההכרזה ● אפידמיולוג בכיר: "אדלשטיין רק התאים את ההודעות הרשמיות למדיניות במציאות"

עוד 851 מילים

איימן עודה: "ההפגנה תתקיים על אפם וחמתם של ממשלת הימין והמשטרה"

אריה דרעי תועד נוסע באין כניסה בדרכו לראיון בבני ברק ● פטין מולא על ההדבקות של ח"כ אבו שחאדה: פיגוע של המשותפת בכנסת ● משרד רה"מ מסיים התקשרות עם חברת ניקיון בצל חשד לתצהיר שקרי של עובדות במעון ● ליברמן: "לא יהיה סיפוח, נתניהו בדרך למדינה פלסטינית" ● רגב ואדלשטיין הודיעו: הרכבות יחזרו לפעול ביום שני הקרוב

עוד 61 עדכונים

תביעת פעילי כחול-לבן נגד גנץ נוגעת ללב אך חסרת סיכוי

446 פעילים ומתנדבים של כחול-לבן הגישו אתמול תביעה אזרחית נגד יו"ר המפלגה בני גנץ, בטענה כי החלטתו לחבור אל בנימין נתניהו, בניגוד להבטחתו במהלך הבחירות, מהווה הפרת חוזה עמם ● אולם, ככל שקל לחוש בכאבם האותנטי של התובעים, כך גם קל להפריך את הקונסטרוקציה המשפטית שעליה העמידו את תביעתם ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
גנץ גם הבטיח ישראל לפני הכל,כלומר לפני ההבטחה לא לשבת עם נתניהו,אנשי יש עתיד בכיינים,שלא יודעים איך לאכול את המהלך של גנץ,לכן הם משתוללים כמו מטומטמים,מעליבים,משמיצים,וגם תובעים.במקום ל... המשך קריאה

גנץ גם הבטיח ישראל לפני הכל,כלומר לפני ההבטחה לא לשבת עם נתניהו,אנשי יש עתיד בכיינים,שלא יודעים איך לאכול את המהלך של גנץ,לכן הם משתוללים כמו מטומטמים,מעליבים,משמיצים,וגם תובעים.במקום לשבת בשקט,לתת לזמן לעשות את שלו.

אכן הגיע הזמן להתקדם אך בפעם הבאה יש לדרוש מהמועמדים להגיש כתב התחייבות מחייב למצביעו שקיים הבטחותיו העקרוניות . יש לעגן את הצבעתם של האזרחים בהתאם להתחייבות המועמדים. ניתוק מוחלט של הח... המשך קריאה

אכן הגיע הזמן להתקדם אך בפעם הבאה יש לדרוש מהמועמדים להגיש כתב התחייבות מחייב למצביעו שקיים הבטחותיו העקרוניות . יש לעגן את הצבעתם של האזרחים בהתאם להתחייבות המועמדים. ניתוק מוחלט של החלטתו של מועמד לאחר בחירתו מאפשרת את בגידתו שוב ושוב ומציבה את קו השבר בשיטה הדמוקרטית הנהוגה .

עוד 886 מילים ו-2 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה