• פברואר 2020: חיילים מתעמתים עם פלסטינים המוחים נגד ציון 26 שנה לטבח במערת המכפלה ע"י תומכי ברוך גולדשטיין (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)
    Wisam Hashlamoun/Flash90
  • המחאה החברתית בארה"ב בעקבות הרג ג'ורג' פלויד בידי שוטר, קנזס סיטי, יוני 2020 (צילום: AP Photo/Charlie Riedel)
    AP Photo/Charlie Riedel
  • ארכיון, מפגינים מחוץ לבית המשפט בו נדון עניינם של שבעת תושבי שפרעם שחיסלו את המחבל עדן נתן זאדה, 2013. למצולמים אין קשר לנאמר (צילום: פלאש 90)
    פלאש 90
  • מחאה חברתית בישראל, יוני 2020 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)
    AP Photo/Oded Balilty

דעה הגיע הזמן לנתץ גם את אתרי הזיכרון לגולדשטיין וכהנא

הישראלים צפו בריחוק ובפליאה מסוימים כיצד האמריקאים השחיתו בשבועות האחרונים את זיכרון הקונפדרציה האמריקאית וגיבוריה ● מעט היוזמות שביקשו להתמודד עם הסוגיות האלו מחוץ לאקדמיה זכו ליחס מזלזל, ולתיוג "לא פטריוטי" ואנטי-ציוני ● אבל התעמקות מהותית בעבר היא הצעד הראשון בלקיחת אחריות על המופעים שלו בהווה

משבר הקורונה הוא כבר הרבה יותר ממגפה בריאותית, והשלכותיו החברתיות והכלכליות התפתחו לניסיון כולל להתמודד חזיתית עם מבני העומק הבסיסיים המשמרים ומשעתקים את אי-השוויון ההולך ומתרחב לו אנחנו עדים היום.

ברחבי העולם, לצד חששות גוברים מהתפרצות קשה נוספת של קורונה, עם יותר עוני, אפליה ודעות קדומות משידענו, תשומת לב רבה יותר מופנית לשורשים ההיסטוריים של חוסר הוודאות הנוכחי. הרס האנדרטאות למנהיגי עבר, השחתת מצבות, מחיקת נקודות ציון תרבותיות בקולנוע, בטלוויזיה ובתחומי אמנות נוספים: כל אלו הם סממנים של צורך עמוק ובהול להתעמת עם היסטוריות מסוימות, לתקן עוולות עבר ולמצוא דרכים חדשות לבניית עתיד טוב יותר.

היכן ממוקמת ישראל בחיפוש הזה? האם התגובה כאן התקדמה מעבר לצורך המידי והפרגמטי לעבר בחינה מחודשת, גם שלנו, את ההיסטוריה ואת הזיכרון?

למעט מספר ממוקד מאוד של יוצאים מן הכלל, התשובה היא לאו מוחלט. אנחנו עדים ליותר מדי דוגמאות של הסתה, הטחת האשמות הדדית וחוסר סובלנות. אלא שבלי היכולת להתמודד עם העבר, החברה הישראלית לא תהיה מסוגלת להתמודד עם עצמה. ועד שיהיה לה האומץ לערוך חשבון נפש, היא לא תוכל להתמודד עם בעיות מידיות, ולא תוכל לעצב מתווה לגורל ראוי ובר יישום לעתיד.

בלי היכולת להתמודד עם העבר, החברה הישראלית לא תהיה מסוגלת להתמודד עם עצמה. ועד שיהיה לה האומץ לערוך חשבון נפש, היא לא תוכל להתמודד עם בעיות מידיות, ולא תוכל לעצב מתווה ראוי לעתיד

הישראלים צפו בריחוק ובפליאה מסוימים כיצד השחיתו אמריקאים בשבועות האחרונים את זיכרון הקונפדרציה האמריקאית וגיבוריה. הם המשיכו ותקפו לא רק את רוברט א. לי (מפקד צבא הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית, שנאבק למען השארת העבדות על כנה) אלא גם את ג'ורג' וושינגטון (אבי האומה, שהחזיק בעבדים) תוך שהם מנסים – לרוב ללא הצלחה – להבין מדוע "חיי שחורים חשובים" גם ללבנים וללטינו-אמריקאים, ליהודים ולמוסלמים.

ישראלים רבים היום לא מעלים בדעתם סיבות לכך שווינסטון צ'רצ'יל יעורר כל כך הרבה זעם בימינו. הם לא מצליחים להבין מדוע הוסרו פסלים של המלך לאופולד השני באנטוורפן ובמקומות נוספים. המתקפה הצרפתית על גדולי האומה של צרפת עצמה – כשהבולט מבניהם הוא שארל דה גול – היא, עבור רוב הישראלים, תופעה משונה שמנותקת מחוויותיהם האישיות ומחיי היום יום שלהם.

זה לא אומר שמרבית הישראלים לא מתעניינים בהיסטוריה או בהשפעתה על ההווה. ההפך: רובם עסוקים מאוד בעבר (שלא לומר, אובססיביים לגביו). אבל רק בגרסה הייחודית שלהם לתהליכים היסטוריים ולנרטיבים שלהם לאירועי פעם.

המחאה החברתית בארה"ב בעקבות הרג ג'ורג' פלויד בידי שוטר, קנזס סיטי, יוני 2020 (צילום: AP Photo/Charlie Riedel)
המחאה בארה"ב בעקבות הרג ג'ורג' פלויד בידי שוטר, קנזס סיטי, יוני 2020 (צילום: AP Photo/Charlie Riedel)

הררי מילים נכתבו על הנטייה הפלסטינית לסגוד לקדושים המעונים שלהם, השהידים, ולהנציח את פעילות הטרור שלהם – כמו במקרה של דלאל אל-מוגרבי, אישה בת 19 שהשתתפה בפיגוע בכביש החוף ב-1978, מתקפה שבה נרצחו 38 ישראלים, רבים מהם ילדים. כיכר קרויה על שמה בעיר הפלסטינית אל-בירה.

ויכוח נצחי מתנהל בנוגע לשימוש בכספי המסים הפלסטינים שגובה ישראל כדי לתמוך במשפחות של אלו שביצעו עבירות אלימות נגד אזרחים ישראלים חפים מפשע. וכל מחווה שמטרתה להאדיר ולהלל לוחמים ערבים או פלסטינים נתקלת בתגובות רעילות במעגלים ישראליים ימניים ומיינסטרימיים (אנדרטה שהוקמה בנגב אחרי חתימת הסכם השלום בין מצרים ולישראל לזכר חיילים מצריים שנהרגו ב-1948 נמצאת עכשיו במצב של הזנחה מתקדמת).

ויכוח נצחי מתנהל בנוגע לשימוש בכספי הפלסטינים כדי לתמוך במשפחות של אלו שביצעו עבירות אלימות נגד ישראלים. וכל מחווה שמטרתה להאדיר ולהלל לוחמים ערבים או פלסטינים נתקלת בתגובות רעילות

בו בזמן, אותן הקבוצות ממש בוחרות להתעלם מהעלייה לרגל לקברו המטופח של ברוך גולדשטיין, הרופא שרצח ביריות 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה בחברון ב-1994. הם מתעלמים מכך שהם ממשיכים לטפח פארק בקרית ארבע שקרוי על שם מאיר כהנא, מנהיגה הקיצוני והאנטי-ערבי של תנועת כך, שיורשיו המוצהרים במפלגת עוצמה יהודית, הגזענית בגלוי, קיבלו אישוש ולגיטימציה על ידי לא אחר מאשר ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, לפני כשנה.

הם טרם הודו שבמשך שנים מחלו לנוער הגבעות מיצהר ולמנהיגם הרוחני בישיבה בקבר יוסף, יצחק גינזבורג (מחבר "ברוך הגבר", ומהללו של ברוך גולדשטיין) ויצחק שפירא (שחיבר את החיבור הארסי לא פחות, "תורת המלך").

במקרים האלו, ובמקרים טעונים נוספים, לא הזיכרון הפלסטיני ולא הזיכרון הישראלי מותירים מקום לאחר. קיימת נכונות מעטה מאוד להתמודד עם נרטיבים חלופיים, ועל אחת כמה וכמה לנסות להבין אותם או לעסוק בשורשיהם.

במובנים רבים, השיח השולט בכל צד מבטל את הצד השני ונטול חמלה באופן דומה – סימן ודאי לעוינות המתמשכת ולחוסר האמון ההדדי. אבל יש פה הרבה יותר מכך: זאת תזכורת חיה וכואבת לכך שלאף אחד מהצדדים אין את האומץ או את הבגרות להתמודד עם ההיסטוריה שלו בכנות ובביקורתיות.

ארכיון, מפגינים מחוץ לבית המשפט בו נדון עניינם של שבעת תושבי שפרעם שחיסלו את המחבל עדן נתן זאדה, 2013. למצולמים אין קשר לנאמר (צילום: פלאש 90)
מפגינים מחוץ לביהמ"ש בו נדון עניינם של תושבי שפרעם שחיסלו את המחבל עדן נתן זאדה, 2013 (צילום: פלאש 90)

קיימים, כמובן, מספר יוצאי דופן ראויים לציון. אף שישראל רוויה בסמלי זיכרון להיסטוריה הרחוקה והקרובה של יהודים, ככל שחלף הזמן, הפנימו יותר ויותר ישראלים כמה מהאירועים הקשים ביותר של 1948 (כמו טבח דיר יאסין) ולקחו אחריות על רצח 49 ערבים – רובם ילדים – באוקטובר 1956 בכפר קאסם.

קומץ אנדרטאות הוקמו לזכר קרבנות מהומות יום האדמה ב-1978 (בסכנין, למשל). אתרים דומים מוקירים את זכר המפגינים שנורו ונהרגו בשנת 2000, במהומות אוקטובר. בשפרעם הוקמה אנדרטה לזכר הנרצחים באוטובוס בעיר ע"י חייל ישראלי ב-2005. וחלקם מצאו דרך לזכור את הנכבה ב-1948 לצד הסמלים ההיסטוריים הנוספים הללו (אנדרטאות כאלו קיימות בכפר כנא ובעילבון).

אף שישראל רוויה בסמלי זיכרון להיסטוריה הרחוקה והקרובה של יהודים, ככל שחלף הזמן, הפנימו יותר ויותר ישראלים כמה מהאירועים הקשים ביותר של 1948, ולקחו אחריות על רצח 49 ערבים בכפר קאסם

אלא שהאתרים הללו, והזיכרון שאותו הם מבקשים להנציח, הם מקומיים ודיסקרטיים. הם מתעלמים כמעט במודע מהשאלות הגדולות בנוגע לחלקה של ישראל בגירוש הפלסטינים ב-1948, והאפליה המערכתית כנגד ערבים אזרחי ישראל מאז, כפי שבא לידי ביטוי בהפגנות ביפו בשבוע החולף.

מעט היוזמות שביקשו להתמודד עם הסוגיות האלו מחוץ לאקדמיה זכו ליחס מזלזל ולתיוג "לא פטריוטי" ואנטי-ציוני. טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, שנתמך על ידי "חוג ההורים – פורום המשפחות השכולות" ו"לוחמים לשלום", על אף שהוא זוכה לביקורת ובוז, הצליח לצבור תמיכה הולכת וגוברת למבט מפוכח, פטריוטי ופתוח יותר של העבר – על ידי ישראלים ופלסטינים. רק לפני חודשיים נכנסו 180,00 משתתפים לטקס הווירטואלי שהתקיים בערב יום הזיכרון.

גם אנשי אקדמיה מתחילים לעסוק ברצינות בעבר כאמצעי לחשיפת מבנים מפלים ולמציאת דרכים להבניה של חברה כוללת ומכילה יותר.

התעמקות מהותית בעבר היא הצעד הראשון בלקיחת אחריות על המופעים שלו בהווה. מהלך כזה הוא הרבה יותר מפירוק אנדרטאות והתאמות קלות בזיכרון. מדובר בתהליך של השלמה עצמית, החייאת ערכי היסוד האנושיים שלנו, וניסוח מחדש של השאיפות השונות של כל אלו שמרכיבים את החברה הישראלית.

מחאה חברתית בישראל, יוני 2020 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)
מחאה חברתית בישראל, יוני 2020 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)

השבוע, ביום ראשון, הלך לעולמו אחד החלוצים הכנים, האמיצים והמאירים ביותר של הגישה הביקורתית הבונה הזאת, פרופ' זאב שטרנהל. שטרנהל, שנקבר בירושלים, היה פילוסוף פוליטי ששמו יצא לפניו בכל העולם: אחד החוקרים המובילים לפשיזם ודמוקרט ישראלי אמיתי.

הנכונות הבלתי מתפשרת שלו לעמוד מול העבר, והמחויבות העיקשת שלו לקיומה של ישראל הגונה, המבוססת על ערכי שוויון, צדק חברתי ושלום, העניקה השראה לרבים ששואפים להתמודד עם האתגר המהותי ביותר של תקופתנו.

המורשת שלו תמשיך להאיר ולמשוך אליה את כל הישראלים שמבינים שרק באמצעות בחינה ביקורתית של עברם הם יוכלו להמשיך ולהתקדם בחיפוש מכיל, מקיף ומוצלח אחר מחר טוב יותר.

פרופ' נעמי חזן, לשעבר סגנית יו"ר הכנסת ופרופסור (אמריטה) למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, היא עמיתת מחקר במכון טרומן ובמכון ון ליר בירושלים

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
למה פרופ׳ נעמי חזן לא הולכת עד הסוף? זה קל לדרוש מאיתנו לנתץ את אתרי הזכרון לגולדשטיין וכהנא, אפילו מורשת רחבעם ״גנדי״ זאבי עדיין נחשבת למוקצה בעיני חלקים רבים וטובים של החברה הישראלית ... המשך קריאה

למה פרופ' נעמי חזן לא הולכת עד הסוף? זה קל לדרוש מאיתנו לנתץ את אתרי הזכרון לגולדשטיין וכהנא, אפילו מורשת רחבעם "גנדי" זאבי עדיין נחשבת למוקצה בעיני חלקים רבים וטובים של החברה הישראלית מן המרכז שמאלה. אבל וושינגטון הוא לא גולדשטיין ולא כהנא, ואם העובדה שהוא נחשב לגיבור לאומי בארה"ב נחשבת לאצבע בעין של 13% מהאוכלוסיה האמריקאית, בגלל שהחזיק עבדים, מה מרגישים 20% מאזרחי ישראל לגבי בן גוריון ושאר מקימי המדינה, שאחראים מבחינתם על אסונם הלאומי – הנכבה? מה הם מרגישים לגבי הרצל, יוזם הרעיון של נישולם מאדמתם לטובת המפעל הציוני? לקרוא לניתוץ אתר הזכרון של גולדשטיין זה עדיין להתחבא בחיקו החמים של הקונצנזוס, פרופ' חזן יודעת את זה היטב. לקרוא לניתוץ סימבולי של דמותו של בן גוריון והרצל פירושו קריאה לקבורה של הציונות והפיכת מדינת ישראל למשהו אחר. זה מה שמבקשים המפגינים באמריקה לעשות. רביזיה מוחלטת של הנראטיב המכונן של ארה"ב, לשפוך את התינוק עם המים. לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה דמויות כמו ג'ורג' וושינגטון, טדי רוזבלט או צ'רצ'יל באנגליה, בתירוץ של חסרונות (אמיתיים וכואבים) על מנת להשליט נראטיב אחר חליפי, שמקדם אג'נדה ברורה של שנאה לכל מה שמסמל המערב הקפיטליסטי, לא רק לעוולות ולחטאים שלו, אלא לעצם קיומו.

עוד 1,071 מילים ו-1 תגובות
סגירה