גבריות רעילה ושקרים אחרים

גברים רבים מרגישים בשנים האחרונות שהם תחת מתקפה תקשורתית, חברתית ומשפטית. מתקפה מאורגנת ומתוזמרת על יד ארגונים פמיניסטיים למיניהם, ארגונים שבעבר נלחמו עבור זכויות שוות לנשים, והיום נדמה שמאבקן השתנה והפך ל״מלחמה״ נגד הגברים, ואפילו נגד מושג הגבריות עצמו.

מאד קשה לכתוב כתב הגנה על הגבריות מבלי להיות משויך אוטומטית לקבוצה פריבילגית שנמצאת בפאניקה מפני מה שנראה כמו איבוד זכויות היתר שלה.

אכן יש בין מבקרי ומתנגדי הפמיניזם לא מעט גברים מהסוג הזה, אבל חשוב להבחין בין ביקורת רציונלית שנשמעת (גם אם בקול רפה וחושש) מצד אנשים שתפיסתם היא ליברלית, ובין שמרנים ריאקציונרים, שמנצלים את הלהט והתוקפנות הפמיניסטית כדי להגן על תפיסת עולמם שמבוססת לא פעם על שנאת נשים וכרוכה בדרך כלל בשמרנות דקדנטית כלפי זרים, מהגרים, וכל מה שהם רואים כאיום על הסדר החברתי שהם הנהנים העיקריים ממנו.

שיטת ״איש הקש״ היא טקטיקה לעוסה עד זרא אבל אפקטיבית, בשילוב עם ad hominem fallacy בצורת התקפה אישית על הדובר במקום על עמדותיו, כל ניסיון שלי להבעת דעה ביקורתית כלפי הפמיניזם או מה שאני רואה כרדיפת גברים, הופכת אותי למטרה מיידית להכפשות מהסוג הזה, קל מאד להמנע מויכוח רציונלי אם הטוען מתויג כשונא נשים, שמרן, מתנגד הפלות ופטריארך פריבילגי.

ובכל זאת בתור מי שמחזיק בעמדות ליברליות אני מרגיש חובה לצאת נגד מה שנראה לי כמלחמה שגויה, מיותרת ומזיקה נגד הגבריות בכלל והגברים כפרטים.

לא, אני לא חושב כמו דונלד טראמפ ש״מסוכן להיות גבר״ בימים אלה באשמת הפמיניזם, ברור לי שגברים, בעיקר לבנים והטרוסקסואלים הם עדיין במעמד של כח ולא בדיוק מיעוט נרדף. אבל אני מצטער, זה לא תירוץ ולא הצדקה למסע ההכפשה, הזלזול וההשתקה של גברים.

יהודים במדינות המערב גם הם מעמד פריבילגי, מבוסס, אשר מחזיק בעמדות כח לא פרופורציונלית למספרם באוכלוסיה. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים למחות כאשר אנחנו רואים מתקפות אנטישמיות, הכללות והכפשות. לא יעלה על הדעת שכל ניסיון מחאה נגד אנטישמיות יענה בזלזול ששמור למעמד פריבילגי ובכיין שמנסה לשמור על זכויות היתר שלו, אבל זה בדיוק מה שקורה לגבר שמוחה נגד ההכללות, ההאשמות והשנאה שמופנות כלפינו כל יום, שעה שעה.

70% ממקרי הרצח של ילדים עד גיל חמש מתבצע על ידי נשים, רובם אמהותיהם. כשמדובר על ילדים מתחת לגיל שנה השיעור עולה לכתשעים אחוז. מדובר כאן בנשיות רעילה? אימהות רעילה? מישהו מעיז להשמיע טענה מופרכת כזאת?

אין דבר כזה נשיות רעילה, כמו שאין גבריות רעילה.

התנהגויות נשיות רעילות אפשר למצוא למכביר.

נשים שדורשות או מתמרנות גברים לקיום יחסי מין, בידיעה שהם אינם מעונינים ״כי גברים תמיד רוצים״ זו לא אגדה אורבנית, כולנו מכירים ויודעים על התנהגות כזאת.

נשים שמאיימות בפגיעה עצמית בסיטואציה של פרידה שנכפית עליהן.

נשים שנוקטות באלימות כנגד גברים בידיעה שהסיכויים קלושים שיצטרכו לתת את הדין על כך.

נשים שמשקרות וטוענות שהן משתמשות באמצעי מניעה, או ממציאות הריון לא קיים כדי ״לבדוק״ את תגובת הגבר שאיתן.

נשים שמתלוננות על אלימות או ניצול במשפטי גירושין או אחזקת ילדים כמניפולאציה להשגת סימפאטיה מצד בית המשפט.

נשים שמתרצות התנהגות שלילית בסיבות ״הורמונאליות״

נשים שמפגינות חוסר אונים מדומה כלפי סיטואציה מאיימת כדי לתמרן גבר לסייע להן.

נשים שסבורות שגברים ״חייבים להן״ משהו בגלל שקיימו יחסי מין איתן.

גם מקרים של הטרדה מינית מילולית ואפילו פיזית, מצד נשים אינם נלקחים ברצינות. ברור לגמרי שהסיטואציה איננה דומה בגלל הבדלי הכח בין המינים ותחושת הסכנה האמיתית שמרגישות מוטרדות מינית לעומת הסכנה הפחותה שאליה חשופים הגברים, אבל הטרדה זו התנהגות רעילה בכל מקרה, הלא כן?

אין לי שום כוונה לכתוב מניפסטו נגד נשיות רעילה, אני לא מאמין בקיום מושג כזה.

האמת היא שלכולנו, גברים ונשים מותר להיות זבלים מניפולאטיביים והרסניים, כל עוד אין בכך עבירה על החוק, לא ברור לי ידו של מי מין המינים על העליונה בתחרות המניפולאציה הרגשית והאלימות המילולית, וזה גם לא כל כך משנה.

לגברים ולנשים דפוס התנהגות שונה, ולא מדובר רק בקונסטרוקציה חברתית ופטריארכיה, מדובר באבולוציה. המשפט הידוע של הביולוג תאודוסיוס דובזאנסקי, מזכיר לנו שלביולוגיה אין משמעות מבלי שמפרשים אותה לאור האבולוציה.

האבולוציה סידרה לנו חלוקת תפקידים בין נשים לגברים, חלוקה שאין לנו שום סיבה לקבל או לקדש בחברה המודרנית, אבל חלוקה שהשפיעה על דפוסי התנהגות באופן שאסור להתעלם ממנו.

האבולוציה נתנה לנו את הגבריות ואת הנשיות שסייעו למין האנושי לשרוד ולהתקדם.

הגבריות היא חיובית, בדיוק כפי שהנשיות היא כזו. שתיהן תוצאה של מיליוני שנות אבולוציה, שהביאו אותנו הלום, לטוב ולרע.

גבריות פירושה רמות אנרגיה גבוהות, בטחון עצמי, התמדה, סקרנות, אומץ, אלטרואיזם ונטיה מולדת להגנה על החלש. לפני שסוקלים אותי באבנים, לא אמרתי וגם לא אומר שנשים אינן ניחנות בתכונות האלה, בוודאי שכן. אבל האבולוציה שדאגה לכך שגברים ייצרו פי עשרים יותר טסטוסטרון מנשים, הורמון שאחראי על חלק גדול מהתכונות האלה ועל היכולת הפיזית לנצל אותן.

ברור שנשים ניחנות בתכונות דומות, כמו שגברים יכולים להיות אמפאטים ורגישים, אבל מי שמתעלם מההבדלים הביולוגיים משפיעים על ״הגבר הממוצע״ מול האישה הממוצעת״ חוטא לאמת, ומנסה לכפות את תפיסותיו האידיאולוגיות על המציאות.

התכונות הגבריות סייעו למין האנושי לכל אורך הדרך. גברים חזקים והחלטיים הבריחו את הנמרים מהמערות, והביסו את הנאצים. גברים הגנו על משפחתם מאיומים פיזיים וכלכליים והורישו תכונות אלה לצאצאיהם.
אנחנו חייבים לגבריות (ולנשיות) את עובדת קיומנו כמין.

תכונות כמו אלימות, ניצול, חוסר רגישות ותוקפנות אינן תכונות גבריות, הן תכונות אנושיות שקיימות אצל נשים וגברים, ומהוות סיכון ואיום בעיקר אצל גברים בגלל כוחם הפיזי. 90% מהתינוקות בני פחות משנה נרצחים על ידי אימותיהן, האלימות אצל נשים, בשונה מאשר אצל גברים מתבטאת בדרך כלל כלפי בני משפחה קרובים ופגיעים. גברים אלימים הם אלימים כלפי הסביבה באופן כללי, וגם לא פעם כמובן כלפי נשים וילדים.

הגבריות, כמו הנשיות זכאים לכבוד והערכה. התנהגויות רעילות על כל סוגיהן, אלימות, ניצול ופגיעה בחפים מפשע צריכות להיות מוקעות ונרדפות ע״י חברה שוחרת חוק וצדק.

אנחנו כחברה מודרנית לא מחוייבים ל״חלוקת העבודה״ שסידרה לנו האבולוציה. כולנו רוצים חברה שמושתתת על חופש זכויות והזדמנויות, לא צריך לציית לאבולוציה, אבל אי אפשר שלא לקחת אותה בחשבון.

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 885 מילים. מחכים לתגובתך.

אינטגרציה בבורגר ראנץ׳

ערסים, צ׳חצ׳חים ועוד מילים שהיום לא יפה להגיד הן חלק מהזכרונות שלי כפריבילג אשכנזי בקרית ביאליק.

באחד מהביקורים האחרונים שלי בארץ,  כמה אירועים שזה לא המקום לפרטם, טלטלו אותי טלטלה עזה עד כדי אוורור וניעור פינות חשוכות ששכחתי מקיומן. במסגרת הפירוק וההרכבה מחדש של חוויות ותובנות צפה בזכרוני חוויה עתיקה שלא בהכרח קשורה לטלטול האמור, אבל אולי דוקא כן.

החוויה הנ"ל קשורה קשר הדוק באזור בו העברתי את רוב שנות ילדותי המאוחרות, איזור הידוע לשמצה בשם "הקריות", ולא סתם הקריות אלא קריה אחת ושמה קרית ביאליק, מעוזם של עולים מגרמניה הלא הם היקים המפורסמים שנשלטה ביד רמה במשך מי יודע כמה שנים על ידי ראש העיר האגדי קרלינר.

קרית ביאליק של ילדותי לא היתה עיר אלף הכיכרות שהיא היום, הגנן של העיריה בתקופתו של קרלינר לא פרק את תסכוליו האומנותיים בשתילת פרחים צבעוניים בכל כיכר ותחת כל דקל רענן. את הצמחים לגינות הציבוריות הוא היה קונה במשתלה של הורי במושב כפר ביאליק הסמוך, והם היו צבעוניים פחות, צנועים יותר ומקומיים יותר.

בקרית ביאליק של ילדותי היתה אינטגרציה. גילינו לראשונה שיש אנשים שלא באו מגרמניה ואפילו לא מרוסיה או מפולניה אלא ממקומות אחרים ומוזרים. אנשים שלא דיברו כמונו, לא התלבשו כמונו, לא חשבו כמונו ובגלל שהם היו כל כך שונים ואלימים ומפחידים שיכנו אותם בשכונה מרוחקת – צור שלום, ליד בית הקברות, במרחק עצום עבורינו שהתרוצצנו ממקום למקום באופניים. לצור שלום אי אפשר היה להגיע באופניים, או ככה זה נראה לנו אז.

האנשים האלה מצור שלום היו מתרכזים בהמוניהם בצומת הבורגר ראנץ'. אם אתם לא יודעים מה זה צומת הבורגר ראנץ' אז אתם לא מהקריות, שזה לא נורא, או שאתם צעירים מדי, שזה גם לא ממש נורא, כי המזללה הנ"ל כבר מזמן לא שוכנת בפינת דרך עכו ושדרות ההסתדרות ובעצם גם ההסתדרות כבר לא שם, ולשדרה בכלל קוראים גושן שזה כמו קרלינר אבל של קרית מוצקין.

היום הצומת נקראת צומת מוצארט, ויש בשינוי השם הזה משהו סימבולי, אני בטוח בזה אבל טרם פיענחתי אותו.

האירוע מן העבר שנזכרתי בו בביקורי האחרון והוא הסיבה לפוסט הנוסטלגי – מלנכולי הזה התרחש כולו בצומת הבורגר ראנץ' והוא כולו מופת לאינטגרציה או שמא לחוסר האינטגרציה בקרית ביאליק 1982.

כבר לא היינו ממש ילדים, חלקנו כבר היה בצבא. יאיר למשל בדיוק חזר ממסע בטירונות של סיירת גולני והיינו צריכים לסחוב אותו על הידיים ממקום למקום כי הוא לא יכל לדרוך על הרגליים, שחר היה בחופשה בלתי נגמרת אחרי שנפצע בטירונות של הנדסה קרבית ואני הצוציק עוד חיכיתי לגיוס. רק חזרתי אז מטיול באירופה והרגשתי כמו כולנו שהעולם הזה קטן עלי. יום שישי בערב בדרך לבית של איל, עוצרים לקנות בירות בבורגר ראנץ'. אני בלנצ'יה בטא ספורט, המכונית הכי כיפית שיכולתם להעלות על הדעת באותה תקופה, שחר לצידי במושב הקדמי ויאיר נאנק מכאבי מסע האלונקות תחוב במושב האחורי.

בקבוקי  הגולדסטאר (או שמא מכבי? זכרוני מתעתע בי…) בידינו, שחר ואני חוזרים בהליכה לכיוון האוטו כשאנחנו נתקלים בטיפוס צור שלומי טיפוסי, מה שהיום מכנים ערס ואז בקושי עיכלנו את עובדת קיומו לצידנו. "אחי תביא איזה בירה בחיית אמא'שך" אני לא בטוח שזה בדיוק מה שהוא אמר, בטח המשפט הזה התערבל לי בזכרון עם סלנגים וביטויים מאוחרים שלא היו מקובלים בשנות השמונים, אבל זו היתה רוח הדברים ללא ספק.

את משפט התגובה של שחר אני זוכר לעומת זאת כאילו זה קרה אתמול אחר הצהריים – “ בא תתקרב ואני אדחוף לך אותה בתחת" היתה התשובה האלגנטית. לא היינו מודעים אז לרגישות המיוחדת של ערסים לעניין "הכבוד" והערס הנ"ל לא חשב לצאת פריאר ולשתוק על עלבון מהסוג הזה.

עד שהגענו לאוטו, נכנסנו פנימה והתרווחנו במושבים הספורטיביים של הלנצ'יה, הערס התפצל לארבעה ערסים שהקיפו אותנו מכל הכיוונים, מטלטלים את האוטו לא ממש בעדינות ומשדרים לכיוונינו באופן חד משמעי את חוסר שביעות הרצון שלהם מהתנהגותנו ומקיומנו באופן כללי ובודאי מקיומנו הספציפי והזחוח בתוך מכונית הספורט האלגנטית.

זאת בכלל קורבט, ממש לא לנצ׳יה
זאת בכלל קורבט, ממש לא לנצ׳יה

בשלב הזה התוכנית היתה להתקדם בנסיעה איטית ולהתרחק מהמקום ביללת צמיגים בליווי תזמורת של גידופים ואולי איזה בקבוק או שניים מתעופפים, לא שום דבר לכתוב עליו.

אבל התוכניות סוכלו ברגע שאחד מארבעת המוסקטרים, שהפכו באופן מסתורי לשישים בערך, הניף לכיווננו צינור השקיה מאלומיניום תוך כוונות ברורות לבדוק את עמידות היפהפיה האיטלקית לחבטות אלימות. מאיפה צינור השקיה מאלומיניום  בצומת הבורגר ראנץ' בודאי תשאלו,  ובכן, זוהי אחת מאותן תעלומות שמטילות צל על תיאור השתלשלות המאורעות בכל אירוע היסטורי, אך לא ניתן להן לעורר ספק בדבר נכונותו של האירוע או אמינותו של הזכרון.

בשלב זה התרחש נס. טוב, לא נס ממש, ניסון כזה קטן, בלתי מוסבר מבחינה מדעית.  כטיבם של ניסים גם הנס הספציפי הזה לא ממש שיפר את מצבנו אלא דווקא סיבך אותו לא מעט. יאיר מיודענו שעד לאותו הרגע היה שותף פסיבי לארוע, נאנק מכאבים ממרבצו במושב האחורי, החלים באורח פלא מכל מכאוביו ובתרגיל שלא היה מבייש את הודיני הגדול הצליח לפתוח את דלת הלנצ'יה ולהשחיל את גופו הדואב בין משענת המושב של שחר לבין הדלת הקדמית (רק דלתות קדמיות יש לאוטו הזה, ספורט אמרתי כבר, לא?) ולפני שהספקנו להגיד "ערס", מה גם שאז בימי טרום דודו טופז המילה המקובלת היתה צ'חצ'ח שהיא ארוכה יותר, הוא היה עסוק בחילופי מהלומות, לא מילוליות, עם הטיפוס נושא צינור ההשקיה.

בחוסר חשק בולט נאלצנו לצאת מהאוטו ולחוש לעזרתו שכן שישים הערסים לא הפסיקו להתפצל כהרגלם, והפכו להיות משהו כמו מאתיים בשלב הזה. אם החלטתם שהתאורים שלי אמינים כמו תיאורי הפגנת ארבע מאות האלף שהתרחשה פחות או יותר באותה תקופה הרי אתם צודקים מן הסתם, אבל תאמינו לי, היו שם הרבה ערסים. הרבה יותר מדי.

מהומה כזו לא זכיתי לראות כל כך מקרוב לא קודם ולא לאחר מכן. המוני אדם בפרצופים מעוותים משנאה הקיפו אותנו והחליפו איתנו מהלומות מהסוג המילולי והפיזי לסירוגין. סכינים נשלפו, לשמחתי ככל הנראה לצורכי סגירת חשבונות פנימיים. אף אחד מאתנו לא נחתך, אבל מתנדב מגן דוד אדום שיצא כדי לנסות ולהרגיע חזר למשרדו כשהתלבושת הלבנה שלו מעוטרת בכתמים אדומים, ככל הנראה כתוצאה ממפגש עם אחד מן הסכינים הנ“ל.

באחת מן ההפוגות הופיע מורדי. בחור עב בשר שהכרנו מבית הספר. למרות שהוא לא היה "משלנו" אחדים מאתנו החליפו איתו מילות ברכה מפעם לפעם, וחלק מאתנו הוא אפילו הכיר בשם. מורדי, למרות חזותו המאימת ביותר היה ככל הנראה בעליה של נפש טהורה ומשכין שלום בפוטנציה. הוא החל מיד במבצע הרגעת רוחות שכלל צעקות, איומים ותלישת אוזניים לאחדים מחבריו הערסים ובמקביל הוא טרח להודיע לנו שנוכחותנו במתחם הבורגר ראנץ' לא רצויה ושעדיף היה שנתפזר לעינינינו, הכל לטובתנו כמובן.

תוך כדי "מבצע מורדי" וכשתשומת ליבנו היתה נתונה למרות שהוא ניסה להטיל על חבריו, התגנב יצור שפל מאחורי, והוריד על ראשי השאנן את קורת העץ הכבדה שנשא בידיו, ללא כל התגרות ממשית מצידי. הרעש של החבטה התפשט בסביבה, והעולם הקיף אותי שש או שבע פעמים ונעצר.
בשלב כלשהו חשבתי שאיבדתי את חוש השמיעה שלי כי לא שמעתי כלום פרט לשקט סמיך, אבל מסתבר שהחבטה גרמה לרושם עז כל כך, שכולם פשוט השתתקו באחת ושלחו מבטים מודאגים לכל עבר.

לכולם היה ניסיון בהסתבכות בקטטות מסוגים כאלה ואחרים אבל ככל הנראה מדובר היה בערסים צעצוע שקורבן נפש לא היה בתוכניות שלהם. 
כמה מאלה שעד לאותו רגע הפגינו באופן ברור חוסר אהדה מוחלט לקיומי הפיזי, התקרבו אלי לראות האם שלום לי וחשש קל היה במבטם. לא ברור לי אם בדאגה כנה מדובר היה או שהמח האנליטי שלהם כבר חישב את משמעות המעורבות בקטטה קטלנית לגבי התיק הפלילי שלהם והחליט שלטובת כל הצדדים המעורבים עדיף שאשאר בחיים.

עד הים אינני יודע אם פספסנו כאן הזדמנות לידידות נפלאה בינינו לבין הערסים, בזכות ההתקרבות הרגעית שחווינו בעקבות החבטה בראשי. לא היתה לנו הזדמנות לבדוק את זה מכיוון שמתנדב מד"א השטינקר צלצל למשטרה וזו שלחה את מיטב בניה הידועים בשם "הבולשת"  על מנת לפזר את ההתקהלות. שלוש מכוניות "סמויות" ועוד שתי ניידות הגיעו ביללת סירנות וחריקת צמיגים, וכדי להוכיח לנו שהמילה אינטגרציה היתה יותר בגדר משאת נפש מאשר מצב עינינים עובדתי, התעלמו משלושתינו באופן מוחלט והחלו לדחוס לתוך הניידות ככל הבא ליד ערסים שנקרו על דרכם.

אחד הראשונים להדחף לתוך ניידת היה כמובן מורדי מיודענו, שככל הנראה היתה לו היכרות מוקדמת עם שוטרינו האמיצים. עד כדי כך היה ברור לכולנו באותה תקופה מי הם הרעים, מי הם הטובים, למי מותר לדבר עם השוטרים ומי יעשה טוב אם ישתוק במהלך הלילה בבית המעצר, שהעזנו לפנות לשוטרים ולדרוש מהם לשחרר את מורדי מייד כי "הוא רק ניסה לעזור". השוטרים נענו לבקשתנו ואנחנו זכינו בהגנה של מורדי לתמיד. לפחות בתיאוריה, כי בפרקטיקה לא ראינו אותו יותר מעולם. גם בבורגר ראנץ' לא ביקרנו במשך כמה שנים לאחר מכן, היינו עסוקים בשלב הבא של האינטגרציה בשרות הצבאי.

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,319 מילים. מחכים לתגובתך.
״אלימות כלכלית״ זה שם נהדר, ושוב הנשים המסכנות שלא מסוגלות לחיות בזוגיות בריאה או מאוזנת (הפעם לא מדובר בבעל מכה אלא ״אלים כלכלית
הפגנה נגד אלימות נגד נשים (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
מרים אלסטר/פלאש90

אחת מתוך חמש בעלך לא מרשה לך לבדוק את חשבון הבנק? זאת אלימות

"הן לא מודעות לכך שהן סובלות מאלימות, אבל את הסימנים הכחולים שלהן אנו רואים בחשבון הבנק" ● כל אישה חמישית בישראל סובלת מאלימות כלכלית - אך הממשלה לא מקצה משאבים לטיפול בתופעה ● יוזמה של המפקחת על הבנקים, ד"ר חדווה בר, מסייעת לחלק מהנפגעות

זוגיות עם תרגום

סבא שלי היה מסתכל כל יום בחדשות בערבית.

אני מדבר על ישראל של שנות השבעים, ערוץ אחד שחור לבן, בתשע מבט לחדשות עם חיים יבין ובשש חדשות בערבית.
 שלא יהיו אי הבנות, אשכנזי לגמרי הוא היה הסבא שלי, עלה מפינסק בתחילת שנות השלושים לקיבוץ גבת ואחרי הפילוג הגדול עבר ליפעת.

סבתא שלי היתה מקטרת, בלי הפסקה היא היתה מקטרת, אבל שום דבר לא מנע מסבא שלי לצפות בחדשות בערבית. למעלה משישים שנה הם חיו ביחד בסימביוזה מוחלטת, היא מקטרת והוא שותק. סבא שלי תמיד שתק, סבתא שלי אף פעם לא.

כשהקיבוץ החליט לא לאשר לאבא שלי ללכת לקורס טייס סבתא שלי הטריחה את עצמה לאסיפת החברים וגם שם היא לא שתקה, או הו איך שהיא לא שתקה, נתנה להם באבי אביהם. אסיפת החברים נכנעה ללא תנאי לפני סבתא שלי, ואישרה את יציאתו של אבא לקורס טייס. למרות שכבר היו שני פרחי טייס בשנתון, למרות שלאבא שלי בקושי היה את המשקל המינימלי שמאפשר גיוס לצבא ושאף אחד לא האמין שיש לו סיכוי לגמור את הקורס.

כמה שהיא התחרטה הסבתא שלי על הנצחון הזה באסיפה, כמה רגשות אשמה שהיא סחבה איתה. עשר שנים אחרי אסיפת החברים הזו, ולאחר שאבא שלי היה היחיד מבני המשק באותו שנתון שסיים את קורס הטייס כטייס קרבי, הוא נהרג. ולמרות שסבתא שלי האשימה את כל העולם במותו, את הרוח המערבית שסחבה את המצנח שלו לעומק שטח ירדן, את מכשיר הקשר שלא עבד, את הטייס שהוצמד אליו כדי לשמור עליו והתברבר בלי לראות שהמטוס שלו נפגע מתותחי הנ"מ, את הערבים ימח שמם, אפילו את אמא שלי שלטענתה של סבתא לא אהבה את הרעיון שאבא יפרוש מחיל האוויר ויעבור לאל על.

אבל למרות שכולם היו אשמים, כולנו הרגשנו שסבתא יודעת ובטוחה בכל ליבה שהאשמה כולה שלה, בגלל אסיפת החברים ההיא בה היא לא שתקה.
כמעט שלושים שנה חיה סבתא שלי עם האשמה הזו, מאז שנהרג אבא ועד שנפטרה בשיבה טובה. שלושים שנה כמעט היא שרדה את המוות של בנה הצעיר, אבל פחות משנה אחרי שהלך סבא היא וויתרה והלכה אחריו.

את סבא שלי הרג הקיבוץ.

סבא שלי

את המפעל למכונות חקלאיות בו עבד רוב חייו החליטו לסגור כדי "להתיעל".
לסבא היה ברור שלא התיעלות  חיפשו בקיבוץ אלא איך להפטר ממנו ומשאר הזקנים העקשנים שהמשיכו ללכת לעבודה יום יום בגיל שמונים ושמונה, למפעל בו סבא פיתח פטנטים שהועתקו אחר כך בעולם כולו.

סבא היה נגר, אבל אף מהנדס לא היה מתכנן טוב יותר את הסליקים של ההגנה אותם הוא תכנן ובנה בסגנון המערה החשמלית של חסמב"ה, מאחורי תנור אפיה בקיבוץ או מתחת לארגז החול בגן הילדים.

כשלא היו יותר אנגלים בארץ, ולא צריך היה לבנות סליקים, העביר סבא את כל היצירתיות והחריצות למפעל למכונות חקלאיות, שם המשיך לתכנן ולבנות את המכונות המופלאות שלו עד שאמרו לו די.

את השבץ המוחי הראשון שלו הוא קיבל זמן קצר אחרי שהבין שאין בשביל מה להוציא את הבגדים הכחולים מהארון. בגדי העבודה הכחולים עם העטים בכיס החולצה המגוהצת, העטים ששימשו אותנו הנכדים כדי לקשקש על שולחן השרטוט המשופע במפעל ועל הדף הלבן המהודק שהיה פרוש עליו.

כשהמפעל הפך למגרש גרוטאות, הזקנים נשלחו הביתה, אבל הקיבוץ דואג יפה לזקניו ומציע להם שלל של עיסוקים יצירתיים כדי להעביר את היום, עבודות יד למיניהן. רק המחשבה לראות את סבא שלי קולע סלים מקש מעבירה בי צמרמורת, אצלו הצמרמורת  הפכה לשבץ, אחד ואחריו עוד אחד ודי.

סבתא לא יכלה לסבול את החדר הריק, פתאום לא היה למי לקטר, על מי להתלונן. לעלות לבית הקברות כדי להשקות את העציצים על הקבר של אבא נהיתה מטלה קשה מדי עבורה. בכל זאת שלושים שנה כמעט, להשקות עציצים ולחשוב על אסיפת החברים ההיא.

כמו סטריאוטיפ של פולניה זקנה, ולמרות שהיתה בכלל מרוסיה, התלוננה סבתא שלי במשך כל החיים על מכאובים מכל הסוגים. סבא לעומת זאת היה בריא וזקוף גם בגיל שמונים ושמונה. בחמש בבוקר היה מתעורר בכל יום לשגרת תרגילי ההתעמלות היומית שלו.

סבא היה מתרגל יוגה שלמד בעצמו מספר שמצא, השד יודע איפה, כשבארץ עוד בכלל לא ידעו מה זה יוגה.
בקיץ היה מחליף את ההתעמלות בשחיה בבריכת הקיבוץ.

כל החיים שמר על בריאותו באגוצנטריות ונרקיסיזם כל כך לא קיבוצי.
רק לאחר מות אבא הפסיק לחלוטין את הפעילות הגופנית למשך שנה, ואז חזר זקוף  ושתקן  יותר מתמיד.

בריא כשור אבל כבד שמיעה היה, ללא מכשיר השמיעה שלו לא היה שומע מאומה כמעט, ובדרך כלל היה צריך להזכיר לו להדליק אותו. סבא שתק ורצה שהעולם ישתוק אליו בחזרה.

בערב הוא היה יושב בכורסא בפינה, צופה בחדשות בערבית בעוד סבתא מסתובבת בחדר ללא הפסקה. מקטרת, מדברת, מתלוננת שואלת  שאלות רטוריות ועונה לעצמה: שישים שנה אנחנו ביחד ואתה עוד לא יודע שכשעורכים את השולחן צריך לשים מפית ליד כל צלחת? יצחק? יצחק?? יצחק??? הוא לא יודע, נו טוב…

רק שנים אחר כך הבנתי איך החזיקו הנישואין שלהם מעמד כל כך הרבה זמן, ולמה סבא היה צופה בחדשות בערבית.

כדי לצפות במבט לחדשות הוא היה צריך להדליק את מכשיר השמיעה שלו, בחדשות בערבית היה צופה עם מכשיר השמיעה כבוי, וקורא את התרגום.
זה היה המתכון לזוגיות מושלמת.

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 766 מילים ו-1 תגובות. מחכים לתגובתך.

רעידת אדמה פוליטית בארגנטינה

כריסטינה קירשנר ואלברטו פרננדז (צילום: AP Photo/Natacha Pisarenko)
AP Photo/Natacha Pisarenko
כריסטינה קירשנר ואלברטו פרננדז

אתמול קריסטינה קירשנר שברה את הכלים בפוליטיקה הארגנטינאית, הפתיעה שוב והוכיחה שהיא כהרגלה מנהלת את העינינים, מחליטה, מכתיבה את הקצב וככל הנראה גם את התוצאות הפוליטיות בארגנטינה.

בוידאו ששיגרה לאומה, בטון מפויס ונטול פאתוס שלא כהרגלה, הכריזה הנשיאה לשעבר שלאור מצב החרום הציעה לאלברטו פרננדז להיות מועמד לנשיאות המדינה בעוד היא תתמודד כסגנית הנשיא. הלא יאומן קרה, קריסטינה שמה את האגו בצד ותתמודד כמספר שתיים של מי שהיה ״ראש ממשלה״ בזמן נשיאותו של בעלה, מי שפיטרה בבעיטה כשעלתה לשלטון, ושממנו זכתה לחרפות וגידופים אין ספור לאורך שנות שלטונה.

רעידת אדמה, שובר שיוויון, טלטלה או זעזוע. בחרו את ההגדרה שמתאימה לכם, אבל מה שקרה בארגנטינה אתמול (שבת) היתה הפתעה שאף אחד לא צפה והאחראית לה כמו תמיד היא נשיאת ארגנטינה לשעבר והאישה החזקה במדינה מזה למעלה מעשור קריסטינה פרננדז דה קירשנר.

מזה למעלה משלוש שנים נשיא ארגנטינה מאוריציו מקרי מבסס את אסטרטגיית התקשורת שלו על הפחדה, הממשלה בראשותו צועדת מכשלון כלכלי אחד לכשלון גדול ממנו. האינפלציה המשתוללת הגיעה ב 2018 כמעט ל 50%, ההאטה במשק לא נבלמת, העוני מכה ביותר משלושים אחוז מהאוכלוסיה והבטחות הבחירות מ 2015 נשמעות כמו בדיחה עלובה. הקלף היחיד שנותר למקרי הוא האיום בחזרתה של קריסטינה לנשיאות. קריסטינה, הנשיאה שקדמה לו ואשר משלה בארגנטינה במשך שמונה שנים היא דמות שנויה במחלוקת כמעט כמו אוויטה פרון בשעתה, המונים מעריצים את האדמה שכף רגלה דורכת עליה, ורבים אחרים מזדעזעים מעצם המחשבה על חזרתה לשלטון.

AP Photo/Gustavo Garello
מאוריציו מקרי

ב 2015 מאוריציו מקרי היה ״התקווה הלבנה״ של ארגנטינה. באנלוגיה חורקת מעט אפשר לומר שהוא היה מעין בני גנץ של ארגנטינה. אירופאי תכול עיניים שעמד בראש מפלגה חדשה שהוקמה אד הוק לצורך הורדתה מהשלטון של תנועת ״הקירשנריזם״ שהיא פלג מהמפלגה הפרוניסטית הארגנטינאית, פלג ששלט במדינה במשך 12 שנים, ארבע מהן בראשות נסטור קירשנר, ושמונה בראשות אשתו (ואחר כך אלמנתו) קריסטינה פרננדז דה קירשנר.

בני הזוג ובעיקר קריסטינה הנהיגו שלטון פופוליסטי כמיטב המסורת הפרוניסטית, נהנו מתמיכה עצומה של השכבות החלשות עימן הטיבו ויצרו פילוג ושנאה בעם עקב שימוש ברטוריקה תוקפנית של ״אנחנו והם״. המדינה חולקה לאוהבים ושונאים, פיות נסתמו, עיתונאים נרדפו, יריבים פוליטיים הושפלו, הותקפו והואשמו בבגידה. (כל דימיון לאירועים במדינה מזרח תיכונית מוכרת על אחריות הקורא בלבד)

בתקופת קריסטינה, הרטוריקה הפכה לאנטי אמריקאית קיצונית, בריתות נכרתו עם ונצואלה ועם איראן, הקשרים עם קובה התהדקו והכלכלה הפכה לסגורה וריכוזית יותר משנה לשנה.

בני גנץ (סליחה מאוריציו מקרי) עלה לשלטון ב 2015 אחרי שורת חשיפות של שערוריות שחיתות שלעומתן השחיתויות בהן מואשם בנימין נתניהו נראות כמשחק ילדים. לא מדובר במיליוני דולרים ולא בעשרות מיליונים, לפי חלק מההערכות הסכומים עלולים להכיע למאה וחמישים מיליארד דולר, והנזק הכולל לכלכלת ארגנטינה משחיתות במשך 12 שנות הקירשנריזם מוערך בתל״ג שנתי של המדינה (תל״ג שהוא כמעט כפול מזה של ישראל לדוגמא)

כמו בכל מדינות דרום אמריקה, השחיתות היא חלק בלתי נפרד מכל שלטון. כל מכרז או עבודה של חברה עבור המדינה כרוכה ב״החזר״ לכיסו של פקיד זוטר או בכיר שמשמן את המערכת, אבל אם בימים טרום קירשנר מדובר היה ב 5%-10% הסכומים האמירו ככל הנראה ל 25%-30% בימי שלטונו של הזוג, שתאוות הבצע שלו לא ידעה קץ.

בשנות שלטונו של נסטור קירשנר שעלה לנשיאות אחרי התמוטטות כלכלית מוחלטת של ארגנטינה, נערכו רפורמות כלכליות נרחבות והמדינה נהנתה משנים של צמיחה ושגשוג יחסיים, וכך השחיתות לא כל כך עינינה אף אחד, שנות שלטונה של קריסטינה היו שונות לחלוטין, ובעיקר השנים האחרונות. הכלכלה האטה, האינפלציה זינקה, מיליוני אנשים נזקקו לתמיכת סעד ממשלתית (תרופת הפלא הפרוניסטית לכל משבר) וההתמרמרות על המצב והשחיתות החלה לגאות.

הקיטוב והשנאה הגיעו לשיאם ב 2015 מה שמכונה פה La Grieta – השסע, חילק משפחות, ריסק חברויות והפך דיונים פוליטיים לבלתי אפשריים.
מאוריציו מקרי ומפלגתו שנקראת שינוי (איך לא) הבטיחו עתיד אחר, בלי עוני, בלי אינפלציה, די עם אירן וונצואלה חוזרים לעולם המערבי, ההשקעות הזרות יגיעו ואיתם השפע והשפיות. זה היה ניסיון אחרון של ״ארגנטינה של פעם״ האירופאית תכולת העיניים״ לנער את הפרוניסטים מהגב.

די לשחיתות, די לפופוליזם, די לקיטוב ולשנאה, אנחנו לוקחים את השלטון בחזרה.

התוצאות היו קשות. ״הצוות המבריק״ שהביא איתו מאוריציו מקרי, בן עשירים מפונק וחסר ניסיון פוליטי לא מצא כיוון, ההשקעות לא הגיעו, המדינה שקעה בחובות, האינפלציה דוהרת והמיתון מעמיק. כמעט ולא ניתן לזקוף לזכות השלטון הישג בשום תחום בעל השפעה ממשית על הציבור, גם ההבטחות על הורדת מיסים הופרו, לאכזבת מעמד הביניים, ולמרות שההרגשה הכללית היא שיש פחות שחיתות ושחלק מהמושחתים עומדים למשפט, את המוני המובטלים והרעבים זה לא ממש מעניין.

הקלף הפוליטי היחיד של מקרי כדי לנסות ולהבטיח זכיה בבחירות הבאות בסוף השנה הוא האיום בחזרה של קריסטינה. סקטור שלם בעם עדיין מפחד מהחזרה של האשה החזקה והמסוכנת הזאת, בעיקר כשהיא פגועה ושואפת נקם. הרבה מצביעים מאוכזבים יצביעו שוב עבור השלטון הכושל הזה רק כדי לא לראות את הסיוט שלהם מתגשם, לא לראות את ״ההיא״ בחזרה בשלטון. קריסטינה זוכה לתמיכה יציבה של כשלושים אחוז מהאוכלוסיה שיצביעו עבורה בכל סיטואציה, גם אם תואשם או תורשע בכל עבירה שלא תהיה, מבחינתם היא המושיעה, ושום עובדה לא תבלבל אותם (שוב, כל דימיון וגו׳) מצד שני יש גרעין קשה של אנשים שלא יצביעו עבורה בשום מצב, ושיהיו מוכנים להצביע שוב עבור אותו שלטון עלוב ורק לא לראות אותה שוב כנשיאה.

בחודשים האחרונים, ככל שהכלכלה ממשיכה לצלול, קריסטינה עולה בסקרים, וזאת למרות שטרם הכריזה על מועמדותה. השווקים מגיבים בעצבנות, כי המשמעות של קריסטינה נשיאה היא אפשרות ממשית של הכרזה על חדלות פרעון של החוב החיצוני. מבחינת מאוריציו מקרי במשך שלוש שנים האיום בחזרה של קריסטינה היה קלף מנצח, אבל לאט לאט החזרה שלה מתחילה להראות אפשרות ריאלית ואיום ממשי.

עד אתמול האופציות היחידות היו קריסטינה או מאוריציו מקרי. היו ניסיונות בתוך מפלגתו של מקרי לרמוז לו בעדינות שיפנה את מקומו למועמד אחר, אבל לא נראה היה שיש אפשרות כזו, המפלגה כולה מבוססת על אישיותו, כשלונו הוא כשלונה, לא ברור אם יש לו תחליף. במקרה של קריסטינה, האופציה להחלפההיתה אפילו יותר מתבקשת ועוד יותר בלתי מתקבלת על הדעת.

כריסטינה קירשנר (צילום: AP Photo/Alexander Zemlianichenko)
כריסטינה קירשנר (צילום: AP Photo/Alexander Zemlianichenko)

לקריסטינה 30% תומכים שהולכים אחריה באש ובמים, ו 60% שלא יצביעו עבורה לנשיאות בשום מקרה. תזוזה שלה למקום משני ותמיכה שלה במועמד מטעמה נראה כמו צעד הגיוני, וזה בדיוק הדבר האחרון שמישהו ציפה ממנה לעשות.

פולחן האישיות מסביבה כל כך גדול, שגעון הגדלות שלה נראה כל כך עמוק שאף אחד לא האמין שהיא מסוגלת לפנות את הבמה למישהו אחר. היא אף פעם לא עשתה את זה, היא תמיד במרכז הענינים, תמיד מכתיבה את הקצב, מחליטה לבד, ממנה מפטרת, מקרה קלאסי של הובריס.

אתמול קריסטינה שברה את הכלים, הפתיעה שוב והוכיחה שהיא כהרגלה מנהלת את העינינים, מחליטה, מכתיבה את הקצב וככל הנראה גם את התוצאות הפוליטיות בארגנטינה. בוידאו ששיגרה, בטון מפויס ונטול פאתוס, הכריזה הנשיאה לשעבר שלאור מצב החרום הציעה לאלברטו פרננדז להיות מועמד לנשיאות המדינה בעוד היא תתמודד כסגנית הנשיא. הלא יאומן קרה, קריסטינה שמה את האגו בצד ותתמודד כמספר שתיים של מי שהיה ״ראש ממשלה״ בזמן נשיאותו של בעלה, מי שפיטרה בבעיטה כשעלתה לשלטון, וממי שזכתה לחרפות וגידופים אין ספור לאורך שנות שלטונה.

אלברטו פרננדז שעד אתמול שמו אפילו לא הוזכר כמועמד אפשרי, נראה היום כמועמד מושלם. הוא ההפך המוחלט מקריסטינה. הוא שקול, רחוק מהקו הנוקשה של הפופוליזם פרו-ונצואלה, איש מעמד הביניים שמאוכזבי מאוריציו מקרי יכולים להזדהות איתו, הוא מדבר את שפתם. הוא איש בואנוס איירס, מקום בו התנועה הפרוניסטית לא זוכה לפופולאריות, שם הוא יכול לקושש קולות שקריסטינה לא יכולה לחלום אפילו להשיג. קריסטינה יודעת שהיא לא מאבדת אפילו תומך אחד בעקבות הצעד הזה, התומכים שלה איתה תמיד, יש לה רק מה להרוויח, קולות שלא יכלה לקבל בשום סיטואציה. מאוכזבי מקרי שלא רוצים לראות אותה כנשיאה, עשויים להצביע עבור אלברטו פרננדז אם תדע לשמור על מסע בחירות שקול, על הטמפרמנט שלה על אש נמוכה עם אותו טון מפויס של הוידאו שהפיצה אתמול.

תהיינה אשר תהיינה תוצאות הבחירות בארגנטינה, קריסטינה העבירה אתמול שיעור בפוליטיקה לכל המערכת הפוליטית, ולמרות כל קופת השרצים שהיא סוחבת על גבה, היא עלתה בדרגה מנשיאה למנהיגה אמיתית.

מניסיון העבר עם המפלגה הפרוניסטית תאבת השלטון, הצעד הזה יהווה זרז לאיחוד שורות של הפלגה המפוררת והמסוכסכת הזאת, הפרוניסטים מריחים נצחון בבחירות והם מסתדרים בתור כדי ליהנות מפירותיו, נאמנויות ישנות נשכחות, וכך גם השנאות העתיקות. הכח והשררה מעל הכל, ככה זה במפלגה הפרוניסטית וכך זה בארגנטינה.

עוד 1,263 מילים ו-1 תגובות. מחכים לתגובתך.

שירת הברבור

תוך כדי ניקיון מגירות מצאתי את המכתב העתיק הזה ששיעשע אותי מאוד.
מסתבר שגם כעורך דין חוויתי רגעים של עונג והנאה.
אני משתף אתכם במכתב האחרון שכתבתי כעורך דין, לפני שעזבתי את המקצוע ואת הארץ.
מתנצל על גודל האותיות.

למתקשי קריאה, הטקסט מתחת לתמונה:

לכבוד
הגב'…..
רחוב קרן היסוד
גבעת שמואל 54051

ג.נ.

הנדון – שטר חוב – הסכם שכירות הדס…. (מכתבך מיום 7.8.96)

הנני להשיב למכתבך הנ"ל כדלקמן:

1. נדהמתי לקבל את תשובתך לפנייתי מיום 17.7.96. מעודי לא נתקלתי בצירוף כה מבחיל של רשעות, קטנוניות וצדקנות מתחסדת כפי שמצאתי במכתבך.

2. ברי לכל הנוגעים בדבר, כי ידוע לך היטב שמרשתי שילמה את כל חובותיה עד השקל האחרון, וכי סרובך להשיב את שטר הבטחון אינו נובע אלא מרצון בלתי מובן למרר את חייה של מרשתי.

3. האם סבורה הינך כי מרשתי מנהלת בביתה בית דפוס להנפקת קבלות מזויפות? האם ידוע לך כי אפילו בבתי המשפט נוהגים להסתמך על העתקים צילומיים של מסמכים, אלא אם כן קיים חשד ממשי לזיוף?

4. לגופו של עניין אציין כי מרשתי הציעה לך בעבר לסור לביתך על מנת להציג בפנייך את החשבונות המשולמים, ואילו את סירבת והודעת כי תבדקי את החשבונות רק עם תום תקופת השכירות המקורית. נכון להיום, כאשר נותרו כשלושה שבועות עד תום תוקפה של תקופת השכירות הנ"ל, מתברר כי בדרכך הנלוזה השגת את מטרתך כפי שהצגת אותה בפני מרשתי.

5. הנני להודיעך כי יעצתי למרשתי לקבל את דרישותייך הבלתי סבירות, ולתאם עמך פגישה לצורך הצגת החשבונות, וזאת משום עוגמת הנפש שתגרם לה אם תאלץ להפגש עימך בבית המשפט, ועל אף בטחוני כי תצא כאשר ידה על העליונה מכל עימות משפטי. עם זאת, הרי באם תוסיפי לדחות את מרשתי בתירוצים עלובים, כפי שנהגת עד כה, הריני להבטיחך כי צעדה הבא של מרשתי יהיה הגשת תביעה משפטית. אני מצידי מוכן אהיה לייצגה בבית המשפט אף ללא תמורה ולו רק בשל הסיפוק הנגרם לי בראותי אנשים מסוגך מושפלים עד עפר בבית המשפט.

6. הנני לאחל לך כי בעתיד לא תזכי לשוכרים ישרים ואחראיים כמרשתי, כך תינחמי אולי על העוולות אשר את גורמת לאנשים טובים ממך.

בכבוד רב,
גיא נבו, עו"ד

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 316 מילים. מחכים לתגובתך.

כוחות השחור -0 גיא נבו -1 (תוצאה זמנית)

אתמול ביקר אצלי במשרד שליח של השטן.
הוא בכלל לא נראה מפחיד, אפילו די סימפאטי. לבוש בחליפה מהודרת, מגולח למשעי, שום ריח של גופרית או סימן לקרניים, אבל ללא ספק הוא היה שליח נאמן של כוחות השחור.

מסתבר  שאני משהו מיוחד, אקסקלוסיבי. רק 1800 איש בארגנטינה יש כמוני, ברי מזל המועמדים להשתייך לקבוצה נבחרת ומובחרת שאליה לוציפר רוצה להזמין אותי, ויש רק 500 מקומות, ככה שרצוי שאזדרז.

כמובן שסקרנות גדולה השתלטה עלי, תמיד ידעתי שאני משהו מיוחד (אפילו אמא שלי אומרת) אבל בחיי שלא חשבתי שעד כדי כך. רק 1800 איש בארגנטינה? כנראה שבאמת יש בי משהו.

לוציפר הניח על השולחן קופסא שחורה ומבהיקה, כולה משדרת אקסקלוסיביות יוקרתית ובתנועה איטית אך בטוחה פתח את המכסה המהודר וחשף אותה. על מצע של קטיפה שחורה (נו מה?) היא שרועה לה בנונשלנטיות, בקושי מבחינה בקיומי, מעוצבת להדהים (בגווני שחור כמובן) קרירה מתכתית ובלתי מושגת. אמריקן אקספרס סנטוריון.

איך איך איך הם עושים את זה? איך יכול להיות שמצליחים להפוך כרטיס אשראי למושא תשוקה, לחלום רטוב, לסמל סטאטוס שאין שני לו. בסך הכל כרטיס אשראי, כלומר, עוד כרטיס אשראי. עוד דרך לבזבז כסף על דברים שאת רובם אנחנו לא צריכים. למה הלב שלי החסיר פעימה כשראיתי אותה? למה הרגשתי חום שמתפשט לי בגוף כמו בהתאהבות פתאומית? למה לעזאזל אני מדבר עליה בלשון נקבה?

לוציפר הוסיף וסיפר והסביר על היתרונות, ההנחות, האירועים הנוצצים, על האנשים החשובים והנשים היפות בשמלות ערב מרשרשות, על מסעדות היוקרה, מחלקות עסקים, מלונות פאר, ודבריו היו כמו מוזיקה לאוזני.

ידעתי לחלוטין שאני צריך, חייב, זקוק ליפהפיה השחומה.
ידעתי שחיי ישתנו מקצה לקצה כשאוכל לשאת אותה בארנק לכל מקום אליו אלך. המבטים המצועפים שינעצו בי הנשים, מבטי ההערכה המהולה בקנאה שינעצו בי הגברים.

ידעתי שבקרוב כשאצא לאכול עם חברי החדשים, נהגי פורמולה 1, שחקני גולף ושחקניות קולנוע, אוכל גם אני לשלוף בנונשלאנטיות את הכרטיס, מה כרטיס? את יצירת האומנות הזו ולבקש מהמלצר המעונב שאת הטיפ בסך 30% יוסיף לחשבון (זה טוב בשביל המיילים  you know)

לוותר על נשמתי נראה לי מחיר הוגן למדי עבור ההזדמנות הזאת להפוך למה שתמיד ידעתי שהוא האני האמיתי שלי, בעיקר בגלל שכידוע כל העיניין של חיי העולם הבא לא מדבר אלי כל כך, לפחות לא מדבר אלי באותו ווליום שבקע מן הקופסה השחורה (שאגב, יכולה לשמש גם כקופסת סיגרים מהודרת משהו שתמיד רציתי לרכוש ולא היתה לי הזדמנות)

3000 דולר לשנה והיפהיפיה הזו שלך. זה פחות ממה ששפיצר שילם לשעה עבור היפהפיה שלו, והוא עוד היה צריך להחביא אותה מעיני הסביבה. מה זה 3000 דולר בשבילנו שועי ארץ, קבוצה נבחרת של 1800 איש מורמים מעם. מחיר צנוע ביותר לעומת שפע ההטבות והזדמנויות שמחכות לנו בתוך הקופסא השחורה.

לא יודע מאיפה אספתי כוחות נפשיים שלא חשדתי שהיו בי ועמדתי בפיתוי.
כן אני  יודע לוציפר שמספר המקומות מוגבל. אני יודע שאם לא אחתום עכשיו אולי אחר כך לא יהיה, אני מבין לוצי, אני מבין. בכל זאת, אני מודה לך שבאת, אני אחשוב על זה, באמת. לא, אין צורך שתתקשר, אם אחליט שאני מעונין אתקשר אליך. יש לי את הטלפון. גם את הנייד, באמת תודה.
לוציפר התפוגג בתוך ענן גופרית ואני נותרתי סחוט, מזיע ומבולבל.
איך הם עושים את זה? איך הם גורמים לי בכלל לשקול את האיוולת הזו שלא לדבר על להשתוקק אליה.

איזה תירוצים המצאתי לעצמי – זה טוב ליחסי הציבור עם הקלינטים, ראית איזה ביטוח בריאות לנסיעות הם נותנים? אם אתה מאבד מזוודה בטיסה הם משלמים לך 1700 יורו ליום עיכוב, שזה ממש מכסה את התשלום השנתי. וההנחות…

משהו בתוכי רצה בכל מאודו להכנע ללוציפר והמציא תירוץ אחר תירוץ כדי להפוך את כרטיס האשראי הזה, סמל הסטאטוס המזורגג הזה, לרכישה רציונאלית ומוצדקת.

בינתיים גבר כח ההגיון. נצחנו בקרב הזה, אין לכם ספק מי מנצח במלחמה, נכון?

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 571 מילים. מחכים לתגובתך.

טוס לאכול

הפוסט הזה נכתב במושב 30j באיירבאס 340 של חברת איבריה בטיסה 6842 מבואנוס איירס למדריד.  אם כתב היד שלי לא מובן הרי זה רק בגלל שמושב 30j נוח לכתיבה בדיוק באותה מידה שהוא נוח לאכילה.

אכילה היא פעילות חברתית, תענוג הדוניסטי, נושא מועדף לשיחה וויכוח והרבה פעמים פרמטר מצוין להגדרה עצמית. מה אומר משפט כמו "אני לא אוכל חומוס" על המשמיע אותו? משהו אחד בישראל ומשהו אחר לגמרי בשוודיה אני מניח.

ישנן שתי דרכים עיקריות ליהנות מארוחה. הראשונה היא הבישול בבית, בין אם תוך השקעת  מאמצים ויצירתיות ובין אם על ידי חימום במיקרו של שניצלים מהפריזר. הדרך השנייה היא "היציאה" לאכול במסעדה. גם כאן יש כמובן אינסוף אופציות לכל חיך ולכל כיס.

רחוק משתי האופציות הסטנדרטיות קימות הארוחות המיוחדות שמצדיקות ניתוח נפרד. יש אוכל של בתי חולים, אוכל של חתונות, אוכל של חדר אוכל צבאי וכמובן אוכל של מטוסים.

הפוסט הזה נכתב במושב 30j באיירבאס 340 של חברת איבריה בטיסה 6842 מבואנוס איירס למדריד.  אם כתב היד שלי לא מובן הרי זה רק בגלל שמושב 30j נוח לכתיבה בדיוק באותה מידה שהוא נוח לאכילה.

עם טעם הלוואי האגרסיבי של היין הזול בבקבוק הירוק, עם הפקק המתברג שנוכח עדיין בפה לאחר ארבע שעות, בין צרחות של התינוק מאחור והנחרות שמגיעות מן השורה שלפני, עולים בראשי מספר רעיונות לדיון בנושא העצוב של חווית האכילה בגובה 30,000 רגל.

ברור שבכל סיטואציה נורמלית, בין אם בבית ובין במסעדה, לא היינו מעלים על דעתנו לבלוע את העיסה הפושרת של מרכיבים תפלים, דחוסים במיומנות בקופסת אלומיניום, אבל כאן למעלה אנחנו מחסלים את הבליל הבלתי מזוהה עד לגרגר האורז הצהוב האחרון.

אנחנו טורפים תוך כדי שהרכבת האנושית דוהרת במעברים: זקנות חביבות נשענות לנו על הכתף בניסיון מעורר חמלה לגרור את גופן העייף לכיוון השירותים, משפחה חרדית בהרכב מלא של 11 ילדים בגילאי שנתיים עד שבע (איך עושים את זה?) מתרוצצת מצד לצד עד שאחד מהם מצליח להתנגש לך במרפק  ולקשט את החולצה  שלך באטריות ברוטב שמנת עם פטריות.

מה גורם לנו לשבור את השיניים בניסיון נואש לפתוח את שקית הניילון של הסכו"ם  ולהשתתף בטקס המשפיל הזה? איך אנחנו מצליחים לאכול תוך הפגנת גמישות שלא הייתה מביישת לוליין של הסירק דו סוליי? ולמה לעזאזל אנחנו סולחים לאוכל מטוסים את מה שהיה גורם לנו לקטר אפילו בבית חולים?

האוכל במטוסים ממלא עבורנו את אותה הפונקציה של הסרטים בטיסה. מצונזרים, בלי תרגום ובכלל כבר ראינו את אותם בטיסה הקודמת – הפונקציה של שרפת זמן. זו פעולה טקסית שגורמת לנו לשכוח לרגע את שתיים עשרה שעות הסבל שמחכות לנו.

כשאנו פותחים בזהירות רבה את שקית המלח המיקרוסקופית, התקווה הנאיבית לשפר במעט את הטעם של הארוחה העלובה שלנו מקלה לרגע על הכאב הנורא בעצם הזנב, על זרימת הדם המופחתת ברגלינו ועל הפחד הבלתי נשלט שהמשופם המתעטש מאחורה הוא מקסיקאי נגוע בשפעת החזירים.

אם השאלה "בשר או פסטה?” מככבת גם אצלכם בסיוטים כמו אצלי, יש לי טריק לחלוק אתכם. לא, אני לא מתכוון להמליץ לכם לשלם שלושת אלפים דולר ולטוס במחלקת עסקים, ככה כל אחד יכול ליהנות בטיסה, מדובר בטריק קטן שעשוי להפוך את החוויה לקצת יותר נסבלת.

בתור נוסע מתמיד (מאד..) למדתי שהדרך הטובה ביותר לאכול במטוס היא להזמין מראש ארוחה מיוחדת. זו יכולה להיות ארוחה נטולת גלוטן לחולי צליאק, ארוחה צמחונית,  ארוחה נטולת מלח או כל דבר אחר שמציעה חברת התעופה.

בנוסף להיות הארוחות האלה קצת יותר נסבלות מן הרגילות היתרון הגדול שיש בהן הוא העובדה שבדרך כלל הן מוגשות לפני הארוחות הרגילות והן מזכות אותך ביחס מיוחד מן הדיילת – אתה כבר לא "אדון בשר או פסטה"  אתה "אדון אוכל מיוחד”. לפעמים הם אפילו יקראו לך בשמך ויהפכו אותך מסרדין אנונימי לבן אדם עם זהות, זה הבדל גדול.

בנוסף אתה זוכה לאכול תוך שימוש בשתי ידיך, בלי להתנגש במרפק של השכן שלך, שנועץ בך מבטים ספוגי רעב וקנאה בעוד הוא מחכה למגש שלו יחד עם שאר בני התמותה שלא הזמינו אוכל מיוחד. התענוג הגדול ביותר הוא בכלל לראות את הפנים המופתעות של הדילת כשאתה מבקש ממנה תוספת לחם לאוכל נטול הגלוטן שלך. התענוגות הקטנים האלה מנעימים מעט סיטואציה בלתי אפשרית.

אנחנו נוסעי מחלקת התיירים חולמים קבוע על upgrade למחלקת עסקים. “מר נבו" תלחש הדילת בקול מפתה, רציתי להזמין את אדוני להצטרף אלינו למחלקת עסקים. “סוף סוף" אתה אומר בליבך, סוף סוף הם הבינו שאני לא שייך לכאן, זה לא בשבילי. קבלו את פני עם כוס שמפניה צוננת, שקדים חמים ובלאדי מרי כמתאבן ואחר כך אבחר מן התפריט את המנה החביבה עלי. די כבר עם "בשר או פסטה" הבו לנו שאטובריאן עם עשבי תיבול אקזוטיים.

בעשר שנים כנוסע מתמיד, החלום התגשם לי פעם או פעמיים, אבל בהזדמנויות אחרות ובנסיבות שמעורבות בהן כמויות מסחריות של "מיילים" זכיתי להשתייך לא אחת לכת הנוסעים המאושרים של מחלקת עסקים. הנוסעים האלה שנראים מגוהצים ומסורקים אחרי עשר שעות טיסה, אוכלים אוכל איכותי ומלווים אותו במבחר יינות איכות.

יש לי סוד לגלות לכם – שום מסעדת יוקרה לא מסתתרת לה בקדמת המטוס. נוסעי הביזנס לא יודו בכך לעולם, מכיוון שחלק גדול מההנאה בלטוס ביזנס היא לחוש את הקנאה מן השורות האחוריות, אבל מנה כמו שיגישו לכן במחלקת עסקים הייתה מוחזרת למטבח בשאט נפש ברוב המסעדות הסבירות שאני מכיר.

החוויה הכללית במחלקת עסקים נעימה הרבה יותר, לא אשקר לכם בעניין הזה, אבל האוכל עדיין טעון שיפור ברוב המקרים. זה לא קל כנראה לבשל אוכל ברמה בתנאים שיש במטוסים המסחריים, ואפילו היין המשובח ביותר מאבד ארומה וטעם בקבינה מווסתת הלחץ.

בכל מקרה, מנקודת המבט של מושב 30j האוכל הבינוני של מחלקת עסקים נראה כמו התגשמות כל המאוויים. אני מבקש מהדיילת עוד כוס מהיין האיום בבקבוק הירוק. זה לא שהוא מצא חן בעיני חס וחלילה, זה רק כדי לשטוף פנימה את שני כדורי השינה שאני הולך לבלוע.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 878 מילים. מחכים לתגובתך.

משחק הדמים

מה יותר שווה, אבא טייס מת או אח שיריונאי נעדר?

במשחק הפוקר של הילדות שלי, זו היתה שאלה לגיטימית.

אספנו נקודות שכול כמו שילדים אחרים אספו קלפים של העולם המופלא או תוצאות מופלאות בריצת 60 מטר. במשחק הפוקר של השכול לא היו כללים ברורים ולא הוראות בצד הפנימי של העטיפה, ובכל זאת הוא היה מוכרע בדרך כלל בהסכמה, מבלי צורך להכביר מילים.

השאלה הראשונה שעסקנו בה מגיל מאד צעיר היתה מה יותר כואב (שפרושו מה יותר "שווה" במשחק): לאבד אב, אח, בן או בעל? ברור היה שדוד או בן-דוד הם לא קלפים שאפשר לבנות עליהם, אלו היו קלפים "פשוטים", כמעט כמו "שכן שלי" או "החבר של אחותי". אבא + דוד, לעומת זאת, זה כבר היה שילוב מוערך ובהחלט מיקם אותך גבוה למדי בסולם האבל – כמו, נגיד, זוג שביעיות עלוב שכשהוא מצטרף לשלישיה הוא הופך אותה לפול האוס מעורר כבוד.

בנוסף לדירוג המשפחתי, השפיע כמובן הגיל שלך בזמן האובדן. גיל שלוש "אוכל" גיל 12 למרות, שמגיל שלוש אתה בכלל לא זוכר שום דבר, אז זה כאילו פחות כואב.

לאבד אב כשהיית בבטן של אמך זה כמעט נצחון בלי תנאי, גורם לזליגת דמעות אפילו אצל בעלי לב של אבן.

אבל עניין הגיל נותן לך נקודות זכות בעיקר לעניין אבא חלל – במידה פחותה גם אח נחשב – אבל גילך בעת נפילת הדוד, למשל, לא נותן שום נקודות. אז לדוגמא {אבא (גיל 12) + דוד} מול {אבא (גיל 3)} – איך מכריעים יד כזו?

כאן נכנסים למשחק שיקולים נוספים ופחות טהורים, אנחנו כבר לא מדרגים מסכנות אלא מוסיפים תבלין של גבורה למערכה, הכל למען הכרעה ברורה. אם, למשל, אחד האבות היה צנחן והשני שריונאי, צנחן לוקח. טייס לוקח כמעט את כולם, אבל טייס בתאונת אימונים לא לוקח צנחן מהתעלה. אלו דקויות שרק יודעי ח"ן מודעים להן. שלא לדבר על דירוג המלחמות…

את שכולי מלחמת השחרור לא הכרנו, זה היה מזמן מבחינתנו, הרבה מהם עולים חדשים וגלמודים שלא הותירו אחריהם קרובי משפחה שיספסרו בשווי של מותם. מלחמת יום כיפור, לעומת זאת, טרפה לנו את כל הקלפים. פתאום כל העולם איבד מישהו – 3,000 איש בישראל הקטנה של אז, צירפו למעגל השכול חצי מדינה.

הזוהר של להיות יתום צה"ל עומעם משהו כשהצטרפו אליך פתאום אלפי ילדים חדשים מנפנפים באובדנם. מקבוצה אקסקלוסיבית ומוערכת נהפכנו כולנו למין נטל משעמם על החברה, היו פשוט יותר מדי מאתנו. מזכיר קצת את השחיקה במעמד עורכי הדין כשנפתחו המכללות – פתאום כל אחד יכול להיות עורך דין, אז בשביל מה זה טוב?

המאבק בפוקר השכול נהיה קשה ואכזרי מאז יום כיפור. כבר לא היה מקום לכולם. אם פעם היינו מקבלים כל חלל וחלל, פתאום התחילו להשמע מצד קבוצות קיצוניות שהרגישו שהן מאבדות גובה ומעמד, זמירות חדשות – “תראו את זו, אלמנה עאלק, הרי בעלה בכלל נפטר מהתקף לב. אז מה אם בדיוק הוא היה במילואים באותו זמן, זה הופך אותה לאלמנת צה"ל?״

המילה "נפטר" תמיד נחשבה אצלנו למילה חלשה כזו, בלי מטען רגשי, בלי נקודות זכות. נהרג זה טוב, נפל גם הולך, אבל נפטר? זה היה ממש עלבון להגיד על מישהו שהוא נפטר. זה היה גזר דין גירוש למשפחתו מהמועדון היוקרתי שלנו.

את המתחזים אף אחד לא סבל. מה יש לאשתו של רס"ר ג'ובניק שנפטר מסרטן לעשות בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל? ועוד בשורה שלוש… ממש ביזיון, שמישהו יעשה משהו.

והאלמנות שנישאו מחדש? זה היה נושא בפני עצמו. בעיני חלק מהקבוצה הן איבדו עם נישואיהן השניים לא רק את קיצבת האלמנות אלא גם את המעמד של "אלמנה אמיתית". הקרבות שהתחוללו סביב העניין הזה בארגון אלמנות צה"ל יכולים להעמיד בצל כמה מהקרבות שהשתתפו בהם הבעלים ז"ל. מי אלמנה יותר אמיתית, אלמנת גיבור מלחמה שהתחתנה מחדש או אלמנת איש מילואים שנפטר במהלך שירותו ושנשארה בבדידותה?

אני מניח שבשלב הזה חלק משלושת קוראיי חושב שלא רק שיצאתי מדעתי אלא שאני פשוט הוזה דמיונות ממוחי הקודח. ובכן, טעות עמכם יקיריי, הקרבות והדיונים האלה אכן התנהלו במציאות, בגלוי ובמפורש.

באיזה שהוא שלב, עם השתנות המצב הפוליטי והבטחוני, פתאום הצמידו לנו את נפגעי פעולות הטרור וזה כבר ממש היה מוגזם. מה לנו ולהם? כאילו, עם כל הכבוד – ויש כבוד לנפגעי הטרור – מלחמה זה מלחמה, גיבור זה גיבור. אי אפשר ככה לערבב. עשו לנו יום השואה והגבורה. זה לא אותו הדבר שואה וגבורה, על זה אנחנו כבר לא יכולים לעבור לסדר היום.

פתאום הנכד שסבתא שלו התפוצצה בקו 18 בירושלים מוזמן לבית הנשיא לטקס בר המצווה שלו כאילו היה יתום צה"ל.

שיסלח לי, אבל אצלנו בשכונה, כשהייתי ילד, הוא היה מפסיד אפילו למי שחבר של אחותו נפצע קשה בתאונת אימונים.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 698 מילים. מחכים לתגובתך.

נזכור את כולם

נזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר, הגבוהים, השזופים, עם עיני התכלת החודרות. את האמיצים והנאמנים, הפחדנים והתכמנים, הרזים, השמנים, היפים והמכוערים. החכמים והטיפשים, הבוגדנים והשקרנים. הזיינים, האימפוטנטים, השמחים והעצובים. המאוננים המחוצ'קנים עם התחתונים הצואים והטחורים הנפוחים. המוצצים והמתכופפים, הגבריים והנשיים. כאלה שרצו ולא העזו, העזו ולא הצליחו. הממורמרים והשונאים והרקובים עם ריח הפה המבחיל. המשועממים והמשעממים, העמוקים והרדודים. האנשים.

לקראת יום הזיכרון המתקרב ובא, רציתי להביא את סיפורם של גיבורים עלומים, שנסיבות מותם טרם נחשפו לציבור. גיבורים אלה שבמותם ציוו לנו את החיים, מסרו את נפשם על הגנת המדינה. יהי זכרם ברוך.

נזכור את יושי, סא"ל שמנמן וקרח שליבו חדל לפעום לפתע באמצע הזיון עם סיגל, הפקידה הפלוגתית המכוערת בלילה הראשון של התרגיל החטיבתי. התחת הלבנבן שלו מפרפר פרפורי עונג אחרונים לאור הירח, פרפורים שהלכו ונחלשו עם נשימותיו האחרונות והמאומצות.

נזכור את יעקב עובד הרס"ר שבמריבת אוהבים עם שמעון הטבח קיפד את חייו, ראשו שקוע בסיר המרק הענק, נאבק בפראות עד טיפת האוויר האחרונה בריאותיו, בלי יכולת לגבור על אהובו הנבגד, דמעות עלבון בעיניו, שדחף את ראשו מטה מטה לתחתית הסיר עד שחדל.

נזכור את יוסי האפסנאי שהתפחם בהתגנבות לילית למטבח בחיפוש אחר בלוק גבנ"צ שלח את ידו בגישוש אחר מפסק החשמל ונגע בחוט החשמל החשוף.

נזכור את גיל שבמסיבת השחרור בבסיס המודיעין הסודי בצפון, נחנק מקיאו לאחר ערב של שתיה פרועה עם כל חבריו שנשארו שבת בכוננות.

נזכור את שוקי שכששמע את רס"ר הבסיס מתקרב קפץ מחלון מגורי הבנות שבקומה השניה ישר על ערימת גרוטאות הברזל החלודות.

נזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר, הגבוהים, השזופים, עם עיני התכלת החודרות. את האמיצים והנאמנים, הפחדנים והתכמנים, הרזים, השמנים, היפים והמכוערים. החכמים והטיפשים, הבוגדנים והשקרנים. הזיינים, האימפוטנטים, השמחים והעצובים. המאוננים המחוצ'קנים עם התחתונים הצואים והטחורים הנפוחים. המוצצים והמתכופפים, הגבריים והנשיים. כאלה שרצו ולא העזו, העזו ולא הצליחו. הממורמרים והשונאים והרקובים עם ריח הפה המבחיל. המשועממים והמשעממים, העמוקים והרדודים. האנשים.

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 292 מילים. מחכים לתגובתך.
סגירה