משפחת עתמאן אבו קביטה (צילום: אלדד רפאלי)
"אלה האדמות שלנו. הדם שלנו. אנחנו חיים פה. אתה לא יכול למכור את עצמך"

אזור הדמדומים של הכיבוש

פרק 15

כשמדברים על הסיפוח, אי אפשר שלא לדבר גם על מרחב התפר - שטח של כמעט עשירית מהגדה, שישראל "גילחה" לטובת גדר ההפרדה ● עתמאן אבו-קביטה הוא אחד מכמה אלפי פלסטינים שחיים בתוך מרחב התפר ● וכדי לנוע בחלקת האדמה השייכת למשפחתו, אבו-קביטה צריך לעבור דרך שער נעול ● צה"ל, אחרי מאבק משפטי, הסכים לתת לו את המפתח ● אמיר בן-דוד והצלם אלדד רפאלי הגיעו למקום שבו נמחק הגבול בין מציאות ודמיון

הסיטואציה כל כך משונה. בעל כורחך אתה מציץ מעבר לכתף, ומקווה למצוא שם במאי קולנוע צעיר שמעריץ את פליני וחולם לחקות את הסגנון של המאסטרו האיטלקי מתקופת "סטיריקון".

פליני חלם אז "למחוק את הגבול בין מציאות ודמיון: להמציא הכל ולאחר מכן להחפיץ את הפנטזיה. לקחת קצת מרחק מהיצירה על מנת לחקור אותה כמשהו שלם ועקבי שהוא מעבר ליכולת ההבנה".

עתמאן אבו-קביטה עומד מטר ממני, במקום שהוא על הגבול בין מציאות לדמיון. זו פיסת שדה בנאלית באמצע שום מקום, שאיכשהו גם נמצאת מעבר ליכולת ההבנה.

גדר ארוכה מפרידה בין החלקה שעליה אנחנו עומדים לחלקה הסמוכה, שנמצאת מעבר לדרך העפר. ובאמצע הגדר יש שער ברזל, שנראה לאורח לרגע כאילו מחבר בין שום מקום אחד לשום מקום שני, אבל מבחינת אבו-קביטה מאפשר לו לעבור לצד השני של חלקת האדמה המשפחתית שלו.

עתמאן אבו קביטה ליד השער שהציב צה"ל באמצע השטח שלו (צילום: אלדד רפאלי)
עתמאן אבו קביטה ליד השער שהציב צה"ל באמצע השטח שלו (צילום: אלדד רפאלי)

את הגדר פרש המינהל האזרחי. את השער קבעו באמצע הגדר אחרי שאבו-קביטה איים לעתור לבג"ץ.

"זה שער באמצע האדמה שלי. המנהל האזרחי באו, אמרו שיש איתנו כל הזמן בעיות ואז נעלו את השער במנעול של הצבא. אמרו לי שאני לא יכול יותר להיכנס לשטח עד שאגיע למת"ק (מינהלת התיאום והקישור). שרק הם יכולים לבטל הכל. ישר הלכתי דרך עורך דין. כל דבר אני עושה דרך עורכי דין. אין לי ברירה. אני כל הזמן בקשר עם עורכי הדין שלי. יש עורך דין לעניינים של האדמות. יש עורך דין לבעיות בניה.

"אז אחרי בדיקה של ארבעה-חמישה חודשים ככה, שלחו לי החלטה: שהקרקע שלי והכל בסדר, והנה קח את המפתח של השער. תוכל לעבור אבל אנחנו עושים לך תנאי: אם אתה נמצא מחוץ לאדמה – אתה חייב לסגור אחריך את השער ולנעול אותו. אמרתי 'כל הכבוד! הצבא נותן לי מפתח!'. זה סיפור שקורה אחד למאה!".

"אז אחרי בדיקה שלחו לי החלטה: שהקרקע שלי והכל בסדר, והנה קח את המפתח של השער, אבל אם אתה נמצא מחוץ לאדמה – אתה חייב לנעול. אמרתי 'כל הכבוד! הצבא נותן לי מפתח!'. זה סיפור שקורה אחד למאה!"

סיפור השער שמוביל משום מקום לשום מקום, אבל בכל זאת חייבים לנעול אותו בכל פעם שעוזבים, הוא רק אחד מאינספור סיפורים שאבו קביטה – עוד מעט בן שלושים – מספר על חייו המסובכים, המטורטרים, הלחוצים, בפינה הדרומית של הגדה המערבית, שנמצאת – כמו בהזיה סוריאליסטית – גם מחוץ לישראל וגם מחוץ לרשות הפלסטינית, גם מעבר לגיאוגרפיה וגם מעבר להיסטוריה.

אבו-קביטה ומשפחתו גרים במרחב התפר.

מרחב התפר: אזור הדמדומים של השטחים (צילום: אלדד רפאלי)
מרחב התפר: אזור הדמדומים של השטחים (צילום: אלדד רפאלי)

13 סוגי היתרים ב-13 קטגוריות

כשמדברים על הסיפוח, אי אפשר שלא לדבר גם על מרחב התפר. זה שטח של כמעט עשירית מהגדה המערבית שישראל "גילחה" כשהקימה את גדר ההפרדה ב-2003, כדי לבלום את פיגועי האינתיפאדה השנייה.

"מרחב התפר" כולל חלקים של הגדה המערבית שנמצאים בין גדר ההפרדה לבין הקו הירוק. רובם קרקעות פרטיות של פלסטינים, שמתגוררים מעבר לגדר וצריכים אישורים מיוחדים כדי להגיע אליהן.

עתמאן אבו-קביטה הוא אחד מכמה אלפי פלסטינים שחיים בתוך מרחב התפר. לכן הוא נהנה מהמעמד הנחשק של "תושב קבע", מה שאולי מסביר את מצב הרוח הטוב עליו הוא מצליח לשמור גם כשהוא מספר על מסכת ההתעמרויות שהחיים כאן כופים עליו.

ישראלים ותיירים יכולים להסתובב בשטח הזה בחופשיות. לצאת ולחזור כאוות נפשם, כמעט בלי עיכובים ושאלות. הפלסטינים חיים ביקום מקביל. והנה אנחנו צונחים אל תוך מאורת הארנב של ההיתרים המיוחדים. נשאבים אל החור השחור של ביורוקרטיית הכיבוש.

עתמאן אבו קביטה וילדיו (צילום: אלדד רפאלי)
עתמאן אבו קביטה וילדיו (צילום: אלדד רפאלי)

יש 13 סוגי היתרים ב-13 קטגוריות שונות שמסדירות שהות של פלסטינים במרחב התפר. תעודת "תושב הקבע" של עתמאן אבו-קביטה מאפשרת לו להיכנס למרחב התפר בלי הגבלה וגם להישאר לישון בו (כי הרי הבית שלו נמצא שם).

"יש אנשים מהמשפחה שלי, אחים שלי, שהם לא גרים פה, אבל נגיד הם רוצים להגיע לפה, כי יש להם אדמות כאן. הם מקבלים אישור לפי שעות. מחמש עד שבע. ואסור להם לישון פה. במקום שאצלי בתעודה רשום 'תושב קבע' אצלם רשום 'תעסוקה במרחב התפר' או 'חקלאי במרחב התפר'. הם לא יכולים לעבור את המחסום אם יש סגר. אני יכול לעבור. כי אני תושב קבוע.

"את כל הדברים האלה אנחנו חייבנו את המדינה לעשות. בבג"ץ. בהתחלה היו משחקים איתנו. היינו צריכים לחדש את האישורים כל שלושה חודשים. אני גר פה, אז מה אחרי שלושה חודשים נגמר הכל? נגמר האישור שלי? מה זה אומר? שהפסקתי לגור פה?

"הלכנו לבג"ץ. אמרו שישה חודשים. אמרנו לא. אמרו שנתיים ושלושה חודשים. לא הסכמנו. בסוף הגענו לארבע שנים. ככה יש לי אישור מ-2018 עד 2022".

עתמאן אבו קביטה עם התעודה שמוכיחה כי הוא "תושב קבע במרחב התפר" (צילום: אלדד רפאלי)
עתמאן אבו קביטה עם התעודה שמוכיחה כי הוא "תושב קבע במרחב התפר" (צילום: אלדד רפאלי)

זה שיש לו אישור כניסה קבוע לא אומר שלא מטרטרים אותו. בכל פעם שהוא עובר את המחסום כדי לנסוע ליאטה, עיר המחוז הפלסטינית של דרום הר חברון, שנמצאת עשר דקות מביתו ובה מרוכזים החיים באזור, הוא צריך להביא בחשבון שכשיחזור הביתה יעבור בידוק שיימשך לפחות חצי שעה, ולפעמים יותר. כל חזרה שלו הביתה מהעיר הסמוכה, היא בעצם כמו חזרה מחו"ל.

"גם אם אני נכנס ויוצא ואז חוזר שוב אחרי זמן קצר, אני כאילו בן אדם חדש. שוב הכל מתחיל מהתחלה. אין כזה דבר להיכנס לחדר (הבדיקות) ואז לצאת מהר. צריך להוריד את כל מה שעליי. לעבור בדיקה. יש מכונה של שיקוף. כל פעם מחדש, כשאני חוזר מיאטה זה כאילו שחזרתי מירדן".

"גם אם אני נכנס ויוצא ואז חוזר שוב אחרי זמן קצר, אני כאילו בן אדם חדש. שוב הכל מתחיל מהתחלה. אין כזה דבר להיכנס לחדר (הבדיקות) ואז לצאת מהר. כל פעם מחדש, כשאני חוזר מיאטה זה כאילו שחזרתי מירדן"

אבל אתה גר פה. הם כבר בטח מזהים אותך במחסום. זה לא משנה?
"זה לא קשור אם מכירים אותך או לא. אני יכול להגיע לחלון ומי שיושב שם יזהה אותי ויקרא לי ישר בשם שלי. אבל אז – לך תשב שם. חכה. ככה זה".

והילדים, כשהם חוזרים מבית הספר?
"אותו דבר. בטח. בודקים אותם. והם חייבים להיות עם קושאן עליהם. תעודת לידה. כל פעם".

עתמאן אבו קביטה וילדיו (צילום: אלדד רפאלי)
עתמאן אבו קביטה וילדיו (צילום: אלדד רפאלי)

ואבו-קביטה, כאמור, בר מזל. הוא "תושב קבע" של מרחב התפר. ההיתר הנחשק ביותר. חוץ מזה יש תעודות ל"חקלאי קבוע", "חקלאי זמני", "היתר מסחר", "היתר תעסוקה", "היתר צרכים אישיים", "היתר עובד הוראה", "היתר עובד הרשות הפלסטינית", "היתר עובד ארגון בינלאומי", "היתר עובד תשתית", "היתר עובד רפואה", "היתר תלמיד" ו"היתר קטין". חגיגה שלמה של היתרים מהיתרים שונים, שלכל אחד מהם כללים ותקנות והגבלות ותנאי חידוש. והכל רק כדי לנוע, לעבוד ולחיות במרחב שכלוא בין הגדר לבין הקו הירוק. מסופח אבל לא מסופח.

והתעודות הן רק אחד ממכבשי הלחץ שמופעלים כל הזמן על אבו-קביטה ובני משפחתו.

על אישורי בניה למשפחה המתרחבת, גם על קרקע שכבר הוכרה על ידי המדינה כקרקע פרטית שלהם, הם יכולים רק לחלום. "שום בניה פה לא חוקית", אומר אבו קביטה, "מישהו מתחתן? רוצים לבנות לו בית? אי אפשר. אף פעם לא קיבלנו אישור לבנות פה. אתה בונה, הורסים לך. הרסו לנו הרבה פעמים. מספיק שאתה אפילו מביא לפה לוחות מבודדים (לתקרה), רק מתכנן לבנות, ישר באים ומחרימים לך אותם אנשי הביטחון של יתיר".

סלימן איברהים אבו קביטה, בן אחיו של עתמאן אבו קביטה (צילום: אלדד רפאלי)
סלימן איברהים אבו קביטה, בן אחיו של עתמאן אבו קביטה (צילום: אלדד רפאלי)

יתיר היא "בית יתיר", ההתנחלות שצמודה לחלקה שעליה מתגוררים בני משפחת אבו-קביטה. כמו כל אבן שמרימים באזור, גם כאן הכל מתפקע מעודף סמליות ומשמעויות היסטוריות. השם הרשמי של בית יתיר הוא "מצדות יהודה" – כשם המחסום שבו עתמאן אבו-קביטה נאלץ להתעכב בכל פעם שהוא חוזר הביתה.

המושב הוקם אחרי המהפך של 1977 בשם "מצדות יהודה" מפני שזוהה עם "מצדות" המקראית שאליה ברח דוד מפני שאול, בדרמה שמתוארת להפליא בספר שמואל א':

וַיַּעֲלוּ זִפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ בַמְּצָדוֹת בַּחֹרְשָׁה בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן.

והדרמות מימין לישימון לא פסקו מאז. לאבו-קביטה אין טענות לבית יתיר על גזילת קרקע. היישוב נבנה על אדמות בסיס ירדני שנשא את השם הסמלי "מצודת לוציפר" וננטש במלחמת ששת הימים.

הבתים של עתמאן אבו קביטה (צילום: אלדד רפאלי)
הבתים של עתמאן אבו קביטה (צילום: אלדד רפאלי)

"אבא שלי היה מספר לי שהיו גרים פה למעלה חיילי צבא ירדנים והמצב שלהם לא היה כל כך טוב. לא היה להם מספיק אוכל. כשהיו שוחטים אצלנו כבש, כל החיילים היו באים לאבא שלי או לדוד שלי, מתחננים שייתנו להם לאכול. המצב שלהם היה לא טוב. עד עכשיו המצב של הממשלה הירדנית לא כל כך טוב".

משפחת אבו-קביטה גרה צמוד למצודת לוציפר לפחות מסוף המאה ה-19. "כשהם (מתנחלי יתיר) באו לפה, הם חשבו שיעשו לנו פסטטט… ואנחנו ישר הולכים. הם לא ידעו שאנחנו עם היסטוריה פה. הם חשבו שאנחנו יושבים על הקרקע סתם ככה, כמו שיש בדואים בנגב שיושבים על הקרקע בלי אישורים.

"כשהמתנחלים באו לפה, הם חשבו שיעשו לנו פסטטט… ואנחנו ישר הולכים. הם לא ידעו שאנחנו עם היסטוריה פה. הם חשבו שאנחנו יושבים על הקרקע סתם, כמו שיש בדואים בנגב שיושבים על הקרקע בלי אישורים"

"אבל אחרי שהלכנו איתם גם לבית משפט צבאי וגם לבית משפט עליון בירושלים, ושם כל האמת הייתה על השולחן, ראו את כל המסמכים שלנו, ראו שיש לנו טאבו טורקי שרשום על שם הסבא של אבא שלי. אחמד אבו-קביטה.

"זו קרקע שרשומה על שמנו מלפני 150 שנה לפחות. מתקופת הטורקים. אבא שלי נפטר בן 90 שנה. הוא נולד ב-1914. אז תעשה חשבון מתי היה סבא שלו. לפחות 150 שנה. אחרי שהראינו את האישורים הטורקיים לבית המשפט קיבלנו ניירות ישראלים על השטח".

אשתו של אבו קביטה (צילום: אלדד רפאלי)
אשתו של אבו קביטה (צילום: אלדד רפאלי)

"יש להם טנדר מיצובישי. הם אנשים רעים"

העניינים הסתבכו עוד יותר, כשלאזור הגיע יעקב טליה, שהקים ממש מעל החלקות של אבו-קביטה את "חוות טליה".

דרך העפר שמובילה לחוות טליה היא דרך העפר שמתפתלת מאחורי הגדר שבה נקבע השער שאבו-קביטה חייב לנעול בכל פעם שהוא חוזר הביתה. על דרך העפר הזו הוא מעדיף לא לצעוד, כדי שלא יתחילו בעיות עם הילדים של יעקב טליה – ידידיה ובצלאל – שמנהלים את החווה המשפחתית מאז שאביהם נהרג בתאונת טרקטור לפני כחמש שנים.

"יעקב טליה הגיע לגור פה בשנת 97', כשהייתי בערך בן שש. בשנה שניה בבית ספר. מהתחלה היו בעיות בינו לבין אבא שלי. טליה טען שכל השטח שלו. הוא ואבא שלי הלכו להרבה משפטים. בסוף קיבלנו החלטה – והכל הסתדר.

"מה שהילדים של טליה מנסים לעשות עכשיו, זה לפתוח משהו שכבר היה סגור מהזמן של אבא שלי. חוזרים עוד פעם על כל הסיפורים על הקרקע שאנחנו כבר שכחנו. ואז הצבא שוב בודקים – ורואים שיש החלטות, בית משפט, ואומרים להם ללכת אחורה. וככה זה כל הזמן. לפעמים הם טוענים שאני גונב אבנים מהקרקעות של המדינה. ואני אומר להם – בואו, קחו איזה אבנים שאתם רוצים מהקדימה של הבית שלי.

השטח של משפחת אבו קביטה במרחב התפר (צילום: אלדד רפאלי)
השטח של משפחת אבו קביטה במרחב התפר (צילום: אלדד רפאלי)

"יש לנו כל הזמן בעיות איתם. פגשתי הרבה יהודים בחיים, יהודים כאלה לא פגשתי. יש להם סוסים. יש להם כבשים. יש להם ג'יפים. יש להם טנדר מיצובישי. הם אנשים רעים. פעם הרביצו עם אגרופן, בום בפנים, לזקן בן שבעים שנה. אם הוא (אחד הבנים של יעקב טליה) עובר לידך, בחיים הוא לא יגיד שלום. תמיד יקלל אותך. תמיד. מקללים את כל מי שהם רואים איתנו. וכל דבר הכי קטן זה להגיש תלונה. להיכנס להתדיינויות משפטיות.

"למשל מה שקרה לפני שנה בערך. הייתי בשטח ביום חמישי כרגיל והלכתי. ביום שישי אנחנו תמיד הולכים להתפלל ביאטא. מתפללים שעתיים שלוש וחוזרים הביתה. כשחזרתי לשטח ביום ראשון, אחרי יומיים, אני מסתכל – אה, יש זיתים בשטח שלא היו קודם. הוא שתל אותם לא בתוך השטח שלו, אלא ליד השטח, יעני נכנס קצת לתוך השטח שלי.

"ישר התקשרתי לעורכת הדין שלי. והתקשרתי למשטרה. באו, צילמו, הכל בסדר. שאלו אותי 'ממתי זה?'. אמרתי בין חמישי בערב לעכשיו. אמרו לי במשטרה 'בוא תתלונן'. הלכתי להתלונן במשטרה בקריית ארבע. עכשיו, כשאתה מגיע למשטרה, בהתחלה לא מתייחסים. זורקים אותך שעה-שעתיים לחכות בחוץ. חצי יום הולך על זה.

עתמאן אבו קביטה ליד השער שהציב צה"ל באמצע השטח שלו (צילום: אלדד רפאלי)
עתמאן אבו קביטה ליד השער שהציב צה"ל באמצע השטח שלו (צילום: אלדד רפאלי)

"בסוף קיבלתי אישור של התלונה. וככה יש סיפורים כאלה בלי סוף. הם חושבים שככה הם יעיפו אותנו מפה".

הציעו לך למכור את האדמה? שתיקח כסף ותלך מפה?
"בטח. ניסו. הרבה פעמים. לא אצלי. אני לא אמכור אף פעם".

למה בעצם? הרי קשה לחיות פה.
"אני אף פעם לא אמכור. לא משנה כמה מיליונים יציעו לי. גם מיליארדים. אלה האדמות שלנו. הדם שלנו. אנחנו חיים פה. אתה לא יכול למכור את עצמך. זה מה שאני מרגיש".

צילומי רחפן: אלדד רפאלי ויואב אלון

* * *

מחר, בפרק הבא: ידידיה טליה בטוח שהוא המקופח האמיתי בסיפור הזה

עוד 1,797 מילים
כל הזמן // שבת, 8 באוגוסט 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

סקר: הליכוד יורד במנדט, בנט מצמצם את הפער מנתניהו

מיקי זוהר: אם כחול-לבן יסכימו לתקציב חד שנתי לא יהיו בחירות ● ניר ברקת: לכ"ץ אין קשב, האגו שלו גדול מדי ● מאות הפגינו בבלפור ובקיסריה ● פייסבוק הסירה שלושה חשבונות שפורסמו בהם דברי הסתה נגד נתניהו ● "מעיין נובע של חכמת ישראל": הפוליטיקאים ספדו לרב עדין שטיינזלץ שמת הבוקר

עוד 28 עדכונים

גוף ראשון עולם של יהודה נוריאלים

פרשת יהודה נוריאל, והתגובות עליה, העלו בי שדים שביעבעו מתחת לפני השטח. הציפו את הפרדוקס שמוטמע עמוק כל כך בתוכנו. זה מתחיל כשהחברה – ההורים, הפרסומות בטלוויזיה, חברים לשכבה – אומרת לך: כאישה, עליך להיות עדינה, עלמה במצוקה, לחכות לנסיך שיגאל אותך מרפיון ידייך הנובע מהיותך אישה בעולם.

כשאת מנסה להתנגד, להציע אלטרנטיבה, לומר – "אני שווה לכל גבר, אני אישה חזקה", יאמרו לך שלא ניתן להתכחש לשוני הביולוגי הבסיסי שמאפשר לכל גבר באשר הוא לתפוס אותך ולזיין אותך בניגוד לרצונך. לא שאנחנו אומרים שזה בסדר, כן? לא שאנחנו מצדיקים אותו, אבל רק שתדעי שאת לא יכולה להתנגד גם אם היית רוצה כי את אישה, ואישה – חלשה.

אספר לכם מה קורה אחר כך:

אחר כך את מתבגרת קצת, עדיין ילדה, מנסה להבין מי את בעולם הזה. לרוע מזלך גיל 16 הוא גיל אטרקטיבי במיוחד לרווקים מבוגרים שמחפשים קצת אקשן בלי מחויבות. שמפחדים להזדקן ומחפשים מישהי צעירה שתאשר להם (ולכל שאר הגברים שסביבם) שהם עדיין בחיים.

לרוע מזלך גיל 16 הוא גיל אטרקטיבי במיוחד לרווקים מבוגרים שמחפשים קצת אקשן בלי מחויבות. שמפחדים להזדקן ומחפשים מישהי צעירה שתאשר להם (ולכל שאר הגברים סביבם) שהם עדיין בחיים

והם יודעים מה את צריכה – שיגידו לך שאת יפה, שאת חכמה, שאת משהו מיוחד. שיסתכלו עליך ויראו אותך. וכשאת באה ממקום של חוסר – ובגיל ההתבגרות, כשאת רק מגלה ניצנים ראשונים של זהות, כשאת עדיין מנסה להבין מי נגד מי, ואולי אבא שלך, גבר בעצמו, הוא לא האב הנוכח של השנה, או נרקסיסט בעצמו, או שניהם – לא צריך הרבה כדי לקנות אותך.

כולם מודעים לקלישאה וכולם משחזרים אותה שוב ושוב. את תגידי לעצמך "יש לי דדי אישיוז" ותחשבי שזה מגניב ומתוחכם, והזאבים שסביבך ישמעו את הדלת נפתחת ויתקעו את הרגל בחריץ.

עד גיל שמונה-עשרה איבדתי אמון בגברים מכל הסוגים. זה התחיל בגיל צעיר, כשנקריתי בדרכם של חבורת בנים מתבגרים "סקרנים", שהעבירו אותי מיד ליד ועד היום לא התנצלו על זה. יש לציין שהיינו "חברים טובים" ונשארנו בקשר עד לפני שנים אחדות. אולי אתם שואלים את עצמכם, איך זה הגיוני. אז ככה:

ההורים בשלהי תהליך גירושים די מכוער, שניהם מרוכזים בעצמם בעיקר, לא פנויים לשים לב, וגם סומכים עליי – כי אני ילדה נורא עצמאית. בגיל ארבע-עשרה אני יוצאת לעולם, מצוידת בהרבה עקרונות ומעט הבנה אמיתית של המורכבות הגדולה שמרכיבה את המציאות.

בבית-הספר אני מוזרה מכדי להיות מקובלת, וגם החברות המעטות שיש לי לא מבינות אותי. תמיד הייתי החוצנית של הכיתה, והחוצנות הלא מתנצלת שלי גררה השפלות לרוב. אותה חבורה שמאוחר יותר הפכה לחבורה שלי, ואחר כך לנקודה שבה הכל התחיל להידרדר – התחילה בתור חבורת בנים שמשפילים אותי כי אני לא מנסה להתאים את עצמי לסטנדרטים שלהם.

כולם מודעים לקלישאה וכולם משחזרים אותה שוב ושוב. את תגידי לעצמך "יש לי דדי אישיוז" ותחשבי שזה מגניב ומתוחכם, והזאבים שסביבך ישמעו את הדלת נפתחת ויתקעו את הרגל בחריץ

בשלב מסוים משהו השתנה, התקרבתי לאחת הבנות שהיתה חברה שלהם, והיא הציגה אותי כאחת משלהם ומהר מאוד הדחקתי את ההשפלה וקיבלתי את ההצעה להיות חלק. זה הרי כל מה שרציתי.

מאותו רגע הפכתי לכלי, למשחק, לאיזה גוף שאפשר לעשות עליו ניסיונות ואחר כך לצאת לעולם האמיתי ולפגוש בנות אמיתיות. כל כך הייתי תלויה בקבלה של אלו שהוקיעו אותי, ששכנעתי את עצמי שזה התפקיד שלי בעולם הזה. שמעתי את המונח שרמוטה ואמרתי, אם יש מונח כזה זה אומר שיש דבר כזה, ואם יש דבר כזה מישהו צריך להיות הדבר הזה, וכנראה שאני פשוט זה. שרמוטה.

וכך (תכתיבי החברה ו)היגיון של ילדה בת ארבע-עשרה המשיכו להוביל אותי כמעט עשור קדימה בכל צעד ומצלים על צעדיי עד עצם היום הזה.

בשלב מסוים נפסקו ה"התנסויות", כפי שהגדרתי אותן אז, ומה שהיה לא דובר יותר בינינו עד היום. בשלב זה כבר הייתי מטושטשת לגמרי לעצמי. הרגשתי שהגוף שלי הוא הנכס היחיד שיש לי, והבנתי שאני צריכה לעבוד עם מה שיש לי. קיבלתי עליי את תפקיד הקורבן בלי להבין מה זה אומר בכלל. פלירטטתי עם העלובים שבגברים ונעניתי לחיזורים משפילים ומבזים, משום שזה מה שהכרתי. מבחינתי, אלו הגברים שהרכיבו את העולם, שלי לפחות, ומי שלא היה כזה – או שהוא עושה בכאילו או שאני פשוט לא מספיק טובה בשבילו.

קיבלתי עליי את תפקיד הקורבן בלי להבין מה זה אומר בכלל. פלירטטתי עם העלובים שבגברים ונעניתי לחיזורים משפילים ומבזים. מבחינתי, אלו הגברים שהרכיבו את העולם, שלי לפחות

כל פעם ששכבתי עם מישהו והוא התכחש אליי מיד לאחר מכן, לרוב כי אני צעירה מדי – צעירה מדי בשביל לבלות איתו, אבל בוגרת מספיק כדי לשכב איתו – זה היה עוד אישור לעליבות שלי עצמי, לחוסר התקווה, לאמונה שאני טובה מספיק רק בתור זיון.

הסתמכתי על מדגם מפוקפק של גברים בין הגילאים 23 ו-40 שלא עצרו לרגע להקשיב לילדה השבורה שביקשה חיבוק, ובמקום זה עשו כאילו הם מקשיבים עד שהיא התפשטה ואז הם זיינו אותה והזמינו לה מונית כי הם "צריכים לקום מוקדם".

אחרי הזיונים הגיעו מערכות היחסים. החבר הראשון שלי היה קצת לפני שהתגייסתי, בן 40, רווק מבוגר, עצוב ומדוכא מהחיים, שגרר אותי לתוך הבור החשוך שלו בלי לחשוב פעמיים, בעידוד חבריו הרווקים המזדקנים שעבורם זו הייתה מטרת חיים לזיין כל כוס בעיר, וכמה שיותר צעיר, וכל האמצעים כשרים.

הדובדבן שבקצפת היה חבר של חברים, כמעט בגילי. התרגשתי מהמתח שנבנה בינינו, הרגשתי שסוף סוף מישהו רואה אותי כפי שאני, הוא ידע שאני מזדיינת ולא הייתה לו בעיה עם זה. בדיעבד, זו היתה הנקודה. אחרי שנים שבהן האמנתי שאף גבר לא ירצה אותי כשאני "משומשת" ככה, הוא ידע וזה לא הפריע לו. באותה נקודה כבר הייתי שלו.

מעבר לכך שלא הפריעה לו ההיסטוריה המפוקפקת שלי, נראה שבאופן כללי לא ממש עניין אותו מי אני ומה אני. כבר בתחילת הקשר הוא לא טרח להסתכל עליי או לדבר איתי. יכולנו לצאת לאכול ובמשך שעה שלמה הייתי מתפתלת ומחפשת נושאי שיחה והוא היה עונה בלקוניות ובקושי יוצר איתי קשר עין. כשהייתי מנסה למחות, הוא היה הופך לגבר רגיש ורחום וחנון, מלטף לי את השיער ואומר לי שהוא אוהב אותי ושהוא לא התכוון. כל כך ניסיתי לשכנע את עצמי שסוף סוף מצאתי גבר הגון, שמשפט כזה היה מספיק כדי למוסס, או לפחות לדחוק לפינה אפלה מאוד, את כל מה שידעתי שאני מרגישה.

אחרי הזיונים הגיעו מערכות היחסים. החבר הראשון שלי היה קצת לפני שהתגייסתי, בן 40, רווק מבוגר, עצוב ומדוכא מהחיים, שגרר אותי לתוך הבור החשוך שלו בלי לחשוב פעמיים

מהר מאוד התחלתי לראות את עצמי רק דרך העיניים שלו – שיעממתי את עצמי, לא ראיתי בעצמי שום דבר טוב. האפאתיות המוכרת כל כך גרמה לי לצאת למלחמה על תשומת הלב שלו, לנסות להוכיח לו שאני כן מספיק טובה, רק לא להפסיד אותו. כי מי עוד מסוגל לדעת עליי את מה שהוא יודע ועדיין לאהוב אותי.

זנחתי את כל מה שעניין אותי לטובת מחקר אובססיבי על תחומי העניין שלו. כל מי שהייתי סבב סביבו – והפחד להיות לבד גדל וגדל ומילא את כולי. כשהוא היה שם, היה רע. אבל כשהוא היה הולך – הייתה חרדה שאי אפשר לסבול אותה. אם כל מה שאני זה הוא, כשהוא הולך לא היה נשאר ממני כלום מלבד הציפיה שיחזור.

הוא היה מפלרטט עם בנות אחרות לידי והייתי אומרת לעצמי – עדיף לו להיות איתה, היא הרבה יותר מעניינת ממני. מה יש לי להציע בכלל שאין לכל בחורה אחרת ברחוב. הייתי תופסת אותו מתכתב עם בנות אחרות, שולח לבבות ומצחקק כמו ילדה מאוהבת, והייתי מוכנה כבר לעימות כשהוא היה פשוט מתוודה.

וכשהתלבטתי מה עכשיו, כשאני יודעת בעומק ליבי שאני לא מסוגלת לעזוב אותו, הוא היה מפטיר "אני אוהב אותך, אני בחיים לא אפגע בך", בלי לדבר על הצעדים הקונקרטיים שבהם הוא מתכנן לנקוט כדי לא לפגוע בי, והייתי עוזבת את זה. הוא אמר לי שהוא בקטע של החברה הכי טובה שלי כאילו שזה דבר לגיטימי להגיד ואני, שכבר לא נשאר לי היגיון עצמאי, הצדקתי אותו ותירצתי בשבילו וסיפרתי לעצמי שכנות זה מרכיב חשוב בקשר.

זנחתי את כל מה שעניין אותי לטובת מחקר אובססיבי על תחומי העניין שלו. כל מי שהייתי סבב סביבו – והפחד להיות לבד גדל וגדל ומילא את כולי. כשהוא היה שם, היה רע. אבל כשהוא היה הולך – הייתה חרדה בלתי נסבלת

כשנחלצתי בקושי נותרתי צל של בנאדם, לא זכרתי מי אני ולמה. לקח לי חודשים ארוכים לשלוף את עצמי מהדיכאון השחור שנכנסתי אליו, עמוק יותר ויותר עם כל יום שבו הוא היה חלק מחיי.

לא הכרתי את יהודה נוריאל והוא לא פגע בי, אבל הכרתי יהודה נוריאלים כמוהו. אז מה אני, פשוט טיפשה? אישה חלשה? זה מה שאמרתי לעצמי שנים. אל תטעו. וכל טוקבק של גבר שלא יודע מה זה להיות אישה בעולם של מסרים סותרים, בעולם שבו מנצלים אותך ואז מאשימים אותך שאת מאפשרת או מבקשת (!) את זה, מעלה שוב את הקול הקטן הזה בפנים שאומר – את חלשה, את תמימה מדי, את נותנת שינצלו אותך, לא התנגדת, התלבשת חשוף מדי, שתית יותר מדי ואז עלית אליו – מה ציפית שיקרה?

תשמרי על הכוס שלך! אם את לא תשמרי עליו אף אחד לא ישמור עליו בשבילך! ואם לא שמרת עליו מספיק טוב זו אשמתך הבלעדית! 

אומרים לנו שאנחנו חלשות כי לא אמרנו לא, כי אף אחד לא הצמיד לנו סכין לצוואר (ברוב המקרים) ובכל זאת נשארנו שם.

ואז אנחנו מנסות להשמיע קול ולהגיד די! ואז אומרים לנו שאנחנו אופורטוניסטיות, שאנחנו פתייניות ונקמניות.

אז מה כן?

מפקפקים באמינות שלנו כאילו יש למישהי סיבה להתלונן על פגיעה מינית סתם ככה, כי זה כזה כיף וקליל, ולא תהליך שהוא נורא כמעט כמו האונס המקורי, שבו חוקרים אותך כאילו היית את הנאשמת, ושואלים שאלות כמו "האם היית רטובה", ואז את מגיעה למשפט (או שהתיק נסגר הרבה לפני כן) ואת נאלצת לעמוד מול שופטים שמרשים לעצמם להגיד ש"יש נשים שנהנות מאונס".

וכל טוקבק של גבר שלא יודע מה זה להיות אישה בעולם של מסרים סותרים, בעולם שבו מנצלים אותך ואז מאשימים אותך שאת מאפשרת או מבקשת (!) את זה, מעלה שוב את הקול הקטן הזה בפנים

וכולנו קורבנות בתוך המציאות האלימה הזו. גם גברים נפגעים מינית – עד גיל שלוש-עשרה אפילו בשיעור שווה לזה של הנשים הנפגעות. כמעט אף אחד מהם לא מדבר על זה, כי אם מישהו הצליח לכבוש אותך אתה לא גבר, או לכל הפחות גבר חלש מאוד – עוד חתיכה ממשחק התפקידים הענק שכולנו פיונים בו.

וכך מעגל האימה הולך ומשחזר את עצמו, כשהפוגעים ממשיכים בחייהם ומקבלים אישור שבשתיקה למעשיהם, והנתקפים נותרים לברוח ולברוח מסכנות ממשיות ולא ממשיות, עם בוחן מציאות לקוי, זרים לעצמם וגופם זר להם, עם סיוטים בלילה וקשיי שינה, עם דיכאונות וחרדות ועוד מגוון השלכות ארוכות טווח ומחריבות חיים שבהן, משומה, אף אחד לא ממש מתעסק.

ואז הפוגע שלך מת ואת מחליטה לצאת לאור כי את מבינה שכבר אין לך ממה לפחד, ואת מבינה שאם תמשיכי לשתוק את תמשיכי לפחד ותמשיכי להאשים את עצמך. ואז מהביבים מזדחלים כל מיני טוקבקיסטים שכלואים כל כך עמוק בתוך המשחק, ומאשימים אותך כדי להרגיש יותר טוב עם הפעם ההיא שהם שכבו עם איזה אחת חצי מעולפת בלי לחשוב, או שהם ראו איזו אחת כזו עם חבר שלהם ולא אמרו לו כלום.

והם לא מבינים בכלל כמה המילים שלהם מכוונות בדיוק לפצע המדמם הענק שנמצא עמוק בתוכך, שאת נאבקת איתו כל יום, כל דקה, כל פעם שמישהו אומר לך שהוא אוהב אותך ואת לא בטוחה אם להאמין לו.

אומרים לך לגלות קצת אחריות אישית. ואני אומרת לכם – תתחילו להסתכל פנימה. תתחילו לעשות חשבון נפש עם כל החלקים הרקובים שמדברים מתוככם. אלימות היא לא רק אונס בסמטה חשוכה, היא לא רק סימנים סגולים. אלימות היא עליונות, היא האמונה שזכותי לשלוט באדם אחר, להחליט בשבילו, להגיד לו מה נכון ולא נכון לו.

הנתקפים נותרים לברוח ולברוח מסכנות ממשיות ולא ממשיות, עם בוחן מציאות לקוי, זרים לעצמם וגופם זר להם, עם סיוטים בלילה וקשיי שינה, עם דיכאונות וחרדות ועוד מגוון השלכות ארוכות טווח ומחריבות חיים

בסופו של יום כולנו בני אדם, כולנו זקוקים לחום ואהבה ולאישור, כולנו זקוקים לבית. אין בזה רע. אל לנו לתת לאף אחד להשפיל אותנו משום שאנו מוכנים להודות בכך, או להשתמש בידיעה הזו כדי לנצל ולפגוע בנו. אל לנו לתת יד להצדקה של מעשים מהסוג הזה. ועלינו להיות מודעים להשלכות של המעשים ושל המילים שלנו, וגם של השתיקה. ולהבין שאנחנו עוסקים בבני אדם אמיתיים, בשר ודם לב וכליות, בדיוק כמותנו, ומוטלת עלינו האחריות ללמוד להקשיב זה לזה, ולהיות ראויים להקשבה.

אשמה

אני החתול
והעכבר
והמלכודת
וחתיכת הגבינה
וחתיכת הבשר
אני החתול
והעכבר
והמלכודת
וחתיכת הגבינה
וחתיכת הבשר

לכן אפשר, ולכן אפשר,
לכרסם אותי. לכרסם אותי.
ולכן אפשר לכרסם אותי.

גם אם אני קצת קשה ללעיסה
גם אם לא נראה שאני ממש רוצה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה

ולכן אפשר לכרסם אותי
לכרסם אותי
לכן אפשר לכרסם אותי.

הגר שמיע היא סטודנטית לפסיכולוגיה, מורה ליוגה, סולנית בלהקת רוק וכותבת. מאמינה בטוב הבסיסי בבני האדם, מכירה בסבל הקיומי הבלתי נמנע, ומתקיימת בתווך שבין השניים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
4
הגר כמה אומץ לכתוב. קראתי בכאב עצום. קראתי חשבתי על עצמי. איפה הייתי אני בתחנות הגיל שבהן היית. את מוכשרת, את חזקה מספיק לספר ולהתמודד עם העבר, אני קורא שאת עושה הרבה דברים יפים וטובים ... המשך קריאה

הגר כמה אומץ לכתוב. קראתי בכאב עצום. קראתי חשבתי על עצמי. איפה הייתי אני בתחנות הגיל שבהן היית. את מוכשרת, את חזקה מספיק לספר ולהתמודד עם העבר, אני קורא שאת עושה הרבה דברים יפים וטובים לעצמך ולטובת אחרים. זן גם דרך נהדרת להתמודד גם עם התלאות שחווית. אני לא מכיר אותך אבל הסיפור שלך היה עבורי סיפור חשוב ללמוד משהו על נערה בגיל ההתבגרות. ואני פוגש מאות נערות ונערים כל יום ואת נתת לי מתנה גדולה ברשימה הזו שלך. תודה. רם כהן

עוד 1,960 מילים ו-4 תגובות

ראיון ממלזיה באהבה

מלזיה הרשמית נחשבת למבקרת חריפה של ישראל, והמנהיג המיתולוגי שלה ידוע באנטישמיות שלו ● אבל מחקר שמבוסס על שיחות אישיות עם מלזים צעירים מגלה תמונה אחרת ● הם סקרנים להכיר ישראלים ויהודים, ונתקלים בבעיות דומות מול שלטון דתי ולאומני, הפועל להגבלת חירויות הפרט שלהם ● החוקרת מארי איינסלי מספרת על "המלזים החדשים", ושופכת אור על התרבות הפוליטית הייחודית במדינה שישראלים מעטים ביקרו בה

עוד 2,093 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
חַיְזָרִים

מי שידוע בקמצנותו החולנית לא יוכל להאמין שאנשים מוכנים להשקיע מזמנם, ממרצם ומכספם בהתנדבות למען עקרונות שהם מאמינים בהם. מבחינתו, חייבת להיות אחרי הפגנה לפחות ארוחת בוקר במלון יוקרה, ובלי ספק גם מימון נדיב מבעלי הון זרים. אחרת, למה שיעשו זאת?

עוד 1,124 מילים ו-1 תגובות
מירוץ 2020
המירוץ לבית הלבן / 88 ימים לבחירות

הרפובליקאים שמנסים להיפטר מטראמפ, או לפחות לשגע אותו

קבוצת רפובליקאים מצליחה בימים אלה לעשות את מה שאף דמוקרט לא הצליח: להוציא את דונלד טראמפ משלוותו ● פרויקט לינקולן, שהושק על ידי פעילים רפובליקאים בולטים, משחרר פרסומות ויראליות בקצב מסחרר במטרה להעיף את טראמפ מהבית הלבן ולהחזיר את המפלגה למסלול השמרני ● ספק אם זה ישפיע על הבחירות ● וספק אם המפלגה של ימי רייגן עדיין קיימת

עוד 1,253 מילים

למקרה שפיספסת

שכחו שהם עובדים בשבילנו

לפי האלימות הגואה במוקדי המחאות השבוע, אנחנו דה-פקטו במלחמת אזרחים. זה עניין של זמן עד שמוחים יתחילו להביא איתם אמצעי הגנה מפני כנופיות בחסות הממשל, ומהמשטרה קלת הלום וההדק. ומשם הדרך להרוג הראשון של מחאת 2020 היא בלתי נמנעת.

כדי למנוע את העתיד הזה הגיע הזמן שנתחיל דיון על מה המחאות האלו באמת, ונפעל בהתאם.

לפי האלימות הגואה במוקדי המחאות, אנחנו דה-פקטו במלחמת אזרחים. זה עניין של זמן עד שמוחים יביאו אמצעי הגנה מפני כנופיות בחסות הממשל, ומהמשטרה קלת הלום וההדק. ומשם הדרך להרוג הראשון קצרה

אני מעריץ את אמיר השכל, ומאמין שיום אחד הוא ידליק משואה. מעבר לזה שאמיר הוא גיבור אמיתי – טייס, יום כיפור, יזם את “עדים במדים” – הוא עומד מאז שנת 2016 במחאת יחיד הקוראת להתפטרות ראש הממשלה. כמו כל התנועות והפרטים שבאו בהשראתו, אמיר שם כי הוא מרגיש שגנבו לו את המדינה. המדינה האהובה שלנו, שנבנתה על נרטיב מוסרי שאליו אנחנו מחויבים. 

מחויבים, עקב הלקחים שאנחנו למדנו על עצמנו כעם נרדף. מחויבים, כי בשם הנרטיב הזה הקרבנו כבר כל-כך הרבה. ועכשיו, הנרטיב הזה – הישראלי הצודק והיפה שלנו – מושחת ע”י העומד בראשה. כאילו שהעומד בראשה הוא הבעיה, ולא רק עוד סימפטום לשיטה שהפסיקה לתפקד.

שכבת הגיל שאפיינה את המחאות עד פרוץ הקורונה היא 50+, והם אף פעם לא הבינו למה הם לא רואים איתם את הילדים והנכדים שלהם, “הדור הצעיר” בשפתם.

בכנות, לדור שלנו לא כל-כך אכפת מהעבר. חשוב לנו מאוד ללמוד ממנו, אבל האמת היא שאנחנו לא נעולים על לשמר אותו. גם כשאנחנו מסתכלים אחורה, על האידיאל הזה שמתארים, אנחנו מגלים שכבר העלימו כאן עין מהרבה עוולות עבר; כלפי מיעוטים, כלפי עולים, כלפי עדות, כלפי נשים, כלפי ניצולי שואה, כלפי הסביבה.

כלפי כל מי שלא היה חלק מ'המחוברים'. אז עכשיו התעוררתם? תודה באמת. האדמה כבר חרוכה.

בכנות, לדור שלנו לא כ"כ אכפת מהעבר. חשוב לנו ללמוד ממנו, אבל אנחנו לא נעולים על לשמר אותו. גם כשמסתכלים אחורה, על האידיאל הזה שמתארים, אנחנו מגלים שכבר העלימו כאן עין מהרבה עוולות עבר

אנחנו תמיד הרבה יותר עסוקים באיך לבנות את העתיד החדש. זה שאנחנו והילדים שלנו באמת ראויים לו.

אותו 1% שנאחז במוקדי ההון והכוח עומד לחלוף מהעולם, מתוקף החוק הפיזיקלי הבסיסי שנקרא זמן. והשאלה האמיתית היא מה יהיה כאן ביום שאחרי. אכן, ישנם “בומרים” שהרוויחו מכך שבדור שלהם מנועי הקפיטליזם נכנסו להיפר-דרייב, ואפשרו להם להגיע לקורת גג ופנסיות מנופחות יחסית בקלות. זאת הזדמנות שאנחנו לא נזכה לה. אבל התודעה של הדור שלנו תמיד שאפה רחוק יותר מאשר רק להזדקן בנוחות ונהנתנות.

אנחנו פחות חומריים, יותר חולמים, ויותר פרו-אקטיביים. בזמן שאתם קוננתם על מה שאבד, אנחנו בנינו מנגנונים, חברות, טכנולוגיות ותוכניות כדי לקחת חזרה את מה ששלנו.

אז פרצה הקורונה, וההתנהלות הכושלת של הממשלה שלנו על כל נציגיה ומוסדותיה, בהווה ובעבר, נחשפה במערומיה.

פתאום אתה אדם בן 31, שמסתכל ימינה ושמאלה ורואה את האנשים והנשים שעמדו איתו כתף אל כתף במסע אל עבר אותה תמונת עתיד – קורסים אחת אחרי השני. עצמאיות, שכירים, בעלות עסקים, אמנים, עובדות סוציאליות, עובדי ציבור – כולם בקושי מחזיקים את הראש מעל המים. בזמן שהממשלה הנוכחית ממשיכה לממן קבוצות לחץ ופשיטות רגל של מליארדרים, מתוך הנכסים הכלכליים המעטים שכן הצלחנו לצבור.

אותו 1% שנאחז במוקדי ההון והכוח עומד לחלוף מהעולם. ישנם “בומרים” שמנועי קפיטליזם בהיפר-דרייב אפשרו להם קורת גג ופנסיות מנופחות, הזדמנות שלא נזכה לה, אבל התודעה שלנו שואפת רחוק יותר

מחאת הדור החדש היא לא על העבר שגנבו לנו. היא על זה שגונבים לנו מתחת לאף את האפשרות לבנות עתיד.

לכן, כל הזעקות והמחאות הסקטוריאליות, נכונות וצודקות ככל שיהיו, טועות בדרישות שלהן. הם שם למעלה שכחו שהם בעצם עובדים בשבילנו. ואמנם בחרנו בהם, אבל הם עדיין צריכים להביא תוצאות.

ומה עושים כשעובד לא מתפקד כמו שהוא אמור? מבקשים ממנו לבנות תכנית ולהציג למנהל.

במקום שכל אחת ואחד מאיתנו ימשוך קצת אליו את השמיכה שגם ככה לא קיימת, כולנו אמורים לעמוד שלובי ידיים ולדרוש ביחד את הדבר ההגיוני היחידי שיאפשר לנו לצאת מהמשבר הזה כעם אחד אל עבר עתיד נורמלי: תקציב הבראה לאומי עקרוני לחמש שנים, אשר יחייב כל ממשלה שתקום, יתייחס בצורה שווה ושוויונית לכל צרכי האוכלוסייה, ויובא לאישור במשאל עם.

ועד אז שיפסיקו עם בזבוז כספי הציבור ויצאו לחל"ת בעצמם, כמו 20% מעם ישראל.

נ.ב.

דור חדש זה לא עניין של גיל.

(וגם גילוי נאות: אמיר השכל היה המדריך שלי במסע לפולין במסגרת קורס חובלים, והוא גרם לי לבכות משיר של אפרת גוש. לא מתאים).

נתי בירמן מנועים הוא אבא של איתמר ולוקא, בן זוגה של איירין, סטארטרפיסט בדימוס, ועובד כמנהל פיתוח עסקי בהייטק. בעברו היה מנכ”ל מפלגת ישר ז”ל, וממובילי מחאת "מוציאים את הבנקים מכיתות הלימוד". כיום אחד מיני רבים בקואליציית ‘דור חדש’.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 676 מילים
עודכן לפני 3 שעות

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

נתניהו מביט קדימה לנובמבר ובעיני רוחו רואה את גוש הימין זוכה ב-61 מנדטים לפחות ● הוא מדמיין כיצד יבצע סוף סוף את המהפכה שלו - יועמ"ש חדש, פסקת ההתגברות, חוק צרפתי, וכל מה שצריך כדי למחוק/לעכב/לדחות את המשפט שאין לו סיכוי רב לצאת ממנו בשלום ● את הפנטזיות האלה, לא המפלגות החרדיות, לא כחול-לבן ואפילו לא בכירי הליכוד יכולים לעצור ● פרשנות

עוד 448 מילים

הממונה התעמר, ההנהלה התעלמה

מעקב זמן ישראל עשרות בני נוער והוריהם מוחים על התנהלות משפילה בתחנת מד"א ברחובות, תחת ניהולו של ציון בוארון ● תלונות שהוגשו למנכ"ל מד"א טופלו בכפפות של משי או טויחו, אף שחלקן נמצאו מוצדקות ● "ראיתי ילדים בוכים בתחנה מהאגרסיביות של ציון. הם פשוט לא מצליחים להתמודד עם האימה הזאת", אומר הורה של אחת המתנדבות בתחנה ● מד״א בתגובה: "הטענות החדשות שהגיעו לידי מד"א יבדקו באופן מעמיק"

עוד 1,398 מילים

ב-1 בספטמבר תיפתח כאן עונת הציד. ולא, זאת לא מטפורה

אלפי ישראלים רשאים להרוג חיות בר להנאתם ב"עונת הציד" בין ספטמבר לינואר, מתוקפן של מסורות ישנות וחקיקה לא מעודכנת ● הצעת חוק חדשה קוראת להוציא את הציד ה"ספורטיבי" מחוץ לחוק ● ישראל של היום היא לא אנגליה של המאה ה-18, והגיע הזמן להכיר בכך

עוד 611 מילים ו-2 תגובות

הדרך היחידה לחשוף את הבלוף של נתניהו

בחדשות 12 מזהירים מדי ערב מפני "סכנת הבחירות" כאילו מדובר באירוע קטלני ● גם באופוזיציה ובכחול-לבן חוששים מהליכה לקלפי ● אבל לנתניהו, שלא ניצח באף מערכת בחירות מאז 2015 ומכהן כמעט מכוח האינרציה, יש סיבות טובות יותר לפחד ● בהיעדר אפשרויות ריאליות אחרות להחליפו, בחירות הן אולי המהלך היחיד שיכול לתת תקווה לאזרחי ישראל ● דעה

עוד 1,353 מילים ו-2 תגובות

פדופיליה הרבנית החשודה, והפוליטיקה הקטנה

הקהילה היהודית באוסטרליה נודעה בתמיכה הכמעט-מוחלטת שלה בישראל, שהתבטאה גם בתרומות כספיות משמעותיות ● אבל אז הגיעה פרשת החרדית החשודה בפדופיליה, מלכה לייפר, והניסיון של ליצמן למנוע את הסגרתה לאוסטרליה ● גם נתניהו תרם את חלקו, בכך שהאריך בעבר את כהונת ליצמן במשרד הבריאות ● "חשבנו שישראל היא מדינה קטנה ומושלמת", אומרים האוסטרלים, "עכשיו זה התנפץ"

עוד 2,491 מילים

הליכוד לא עומד בהסכמים - ממשלת האחדות על סף פיצוץ

לראשונה אי פעם, אין סדר יום לישיבת הממשלה ביום ראשון ● בכחול לבן משוכנעים שנתניהו רוצה לפרק את הממשלה ● סקר: הליכוד ממשיך לאבד מנדטים ● מידת ההתאמה של גנץ לראשות הממשלה בשפל ● סגר סופי השבוע בוטל ● החרדים לא יתמכו בהליכה לבחירות ● גלנט: לא בטוח שהכל יהיה מוכן לפתיחת שנת הלימודים ● המכון בנס ציונה קיבל אישור לניסוי בבני אדם בחיסון קורונה ● פייסבוק הסירה את הפוסט של פייגלין שהביע שמחה על האסון בביירות

עוד 29 עדכונים

הכנסת זרקה לפח את פסקת ההתגברות של איילת שקד

שרת המשפטים לשעבר רשפה אתמול מזעם, אחרי שהצעת חוק פסקת ההתגברות שלה נדחתה בקריאה טרומית ● אלא שגם אם כל חברי הליכוד והמפלגות החרדיות היו נוכחים בהצבעה, זה לא היה עוזר לה ● אם יש דבר ששקד מבינה היטב, זה את המשמעות של רוב מוחץ של 71 ח"כים ● שקד נוהגת לומר כי הכנסת משקפת את רצון העם. ובכן, העם אמר את דברו ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
בנט עלה על סוס חזק - הקורונה - בעוד ששותפתו העיקרית לשעבר מתמקדת בסוס הרבה יותר חלש. סמוטריץ איתה בענין - הצעה שלו לחקיקה פרלממטרית של שופטים גם נדחתה. אם בנט אוהב את המודל של בוני וק... המשך קריאה

בנט עלה על סוס חזק – הקורונה – בעוד ששותפתו העיקרית לשעבר מתמקדת בסוס הרבה יותר חלש. סמוטריץ איתה בענין – הצעה שלו לחקיקה פרלממטרית של שופטים גם נדחתה.
אם בנט אוהב את המודל של בוני וקלייד יש לו באג'נדת הקורונה שלו מישהי פוטנציאלית חדשה שגם צעירה וגם נראית טוב וגם פופולרית עתה: יפעת שאשא ביטון.
והיא אפילו באופן בולט (לפי שמה הן מהבית והן מנישואים) מזרחית כך שמוסיף מימד לתהודה הפוליטית שלו בזמן שענין העדתיות שוב צף (מיקי זוהר, מירי רגב, דודי אמסלם) כי נתניהו זיהה אותו כמכשיר יעיל (אף שבפועל האינטגרציה העדתית בישראל כמעט מליאה. אך זכרונות ומרירות העבר נשארו).
טלנובלה נשית פוליטית בישראל: שרה שנאה את אילת ויפעת תחליף את אילת בשותפות עם נפתלי.
בינתיים לפחות מערכת המשפט ניצלה מעוד התקפה. אם בנט חכם הוא לא יעשה ממנה אג'נדה נוספת. ישאיר זאת לזוג בצלאל-אילת. הרי היא זו ששכנעה את בנט לחבור שוב בבחירות האחרונות לבצלאל – שאבן רחיים על צווארו.

עוד 1,156 מילים ו-1 תגובות

53% ממצביעי הימין בבחירות האחרונות תומכים בטענות המפגינים נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה, 28% מהם תומכים במחאה האישית נגד נתניהו, ו-34% סבורים שהתנהלותו הערכית-אישית גרועה או לא טובה ● בפרק על משבר הקורונה השיבו קרוב ל-70% מהנשאלים כי הכנסתם נפגעה במידה כזאת או אחרת בחודשים האחרונים

עוד 754 מילים

בדרום אפריקה מפיקים לקחים מהאיידס, ומסרבים למות מבושה

דרום אפריקה מתמודדת עד היום עם ההשלכות הקשות של הכחשת מגפת האיידס על ידי מנהיגיה הקודמים ● אבל רופאים וחוקרים הפועלים במדינה רואים בכך קרן אור, בכל הנוגע להתמודדות עם מגפת הקורונה ● בניגוד לארה"ב, למשל, אצלנו מתמודדים עם המשבר בישירות ובאחריות, הם אומרים ● ועדיין, דרום אפריקה ניצבת במקום החמישי בקרב המדינות מוכות הקורונה ובמקום הראשון בשיעור ה-HIV

עוד 1,104 מילים

ההרתעה הישראלית התחזקה - בלי אף ירייה

הפיצוץ בלבנון מבחינת הלבנונים, הימצאות חומרי נפץ של חזבאללה במתחמי מגורים הייתה כל השנים משהו אמורפי ● אבל אחרי הפיצוץ האדיר בנמל ביירות, כולם מבינים את פוטנציאל הנזק והסכנה ● כשמוסיפים זאת למצב הכלכלי בלבנון, חזבאללה הוא הכתובת למחאה ● "דוקטרינת הדאחייה" הישראלית - שמדברת על הרס תשתיות נרחב בלבנון - קיבלה אתמול ממד הרתעתי משמעותי, מבלי שנורה אף כדור ישראלי ● פרשנות

עוד 539 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה