הסיטואציה כל כך משונה. בעל כורחך אתה מציץ מעבר לכתף, ומקווה למצוא שם במאי קולנוע צעיר שמעריץ את פליני וחולם לחקות את הסגנון של המאסטרו האיטלקי מתקופת "סטיריקון".

פליני חלם אז "למחוק את הגבול בין מציאות ודמיון: להמציא הכל ולאחר מכן להחפיץ את הפנטזיה. לקחת קצת מרחק מהיצירה על מנת לחקור אותה כמשהו שלם ועקבי שהוא מעבר ליכולת ההבנה".

עתמאן אבו-קביטה עומד מטר ממני, במקום שהוא על הגבול בין מציאות לדמיון. זו פיסת שדה בנאלית באמצע שום מקום, שאיכשהו גם נמצאת מעבר ליכולת ההבנה.

גדר ארוכה מפרידה בין החלקה שעליה אנחנו עומדים לחלקה הסמוכה, שנמצאת מעבר לדרך העפר. ובאמצע הגדר יש שער ברזל, שנראה לאורח לרגע כאילו מחבר בין שום מקום אחד לשום מקום שני, אבל מבחינת אבו-קביטה מאפשר לו לעבור לצד השני של חלקת האדמה המשפחתית שלו.

עתמאן אבו קביטה ליד השער שהציב צה"ל באמצע השטח שלו (צילום: אלדד רפאלי)

את הגדר פרש המינהל האזרחי. את השער קבעו באמצע הגדר אחרי שאבו-קביטה איים לעתור לבג"ץ.

"זה שער באמצע האדמה שלי. המנהל האזרחי באו, אמרו שיש איתנו כל הזמן בעיות ואז נעלו את השער במנעול של הצבא. אמרו לי שאני לא יכול יותר להיכנס לשטח עד שאגיע למת"ק (מינהלת התיאום והקישור). שרק הם יכולים לבטל הכל. ישר הלכתי דרך עורך דין. כל דבר אני עושה דרך עורכי דין. אין לי ברירה. אני כל הזמן בקשר עם עורכי הדין שלי. יש עורך דין לעניינים של האדמות. יש עורך דין לבעיות בניה.

"אז אחרי בדיקה של ארבעה-חמישה חודשים ככה, שלחו לי החלטה: שהקרקע שלי והכל בסדר, והנה קח את המפתח של השער. תוכל לעבור אבל אנחנו עושים לך תנאי: אם אתה נמצא מחוץ לאדמה – אתה חייב לסגור אחריך את השער ולנעול אותו. אמרתי 'כל הכבוד! הצבא נותן לי מפתח!'. זה סיפור שקורה אחד למאה!".

"אז אחרי בדיקה שלחו לי החלטה: שהקרקע שלי והכל בסדר, והנה קח את המפתח של השער, אבל אם אתה נמצא מחוץ לאדמה – אתה חייב לנעול. אמרתי 'כל הכבוד! הצבא נותן לי מפתח!'. זה סיפור שקורה אחד למאה!"

סיפור השער שמוביל משום מקום לשום מקום, אבל בכל זאת חייבים לנעול אותו בכל פעם שעוזבים, הוא רק אחד מאינספור סיפורים שאבו קביטה – עוד מעט בן שלושים – מספר על חייו המסובכים, המטורטרים, הלחוצים, בפינה הדרומית של הגדה המערבית, שנמצאת – כמו בהזיה סוריאליסטית – גם מחוץ לישראל וגם מחוץ לרשות הפלסטינית, גם מעבר לגיאוגרפיה וגם מעבר להיסטוריה.

אבו-קביטה ומשפחתו גרים במרחב התפר.

מרחב התפר: אזור הדמדומים של השטחים (צילום: אלדד רפאלי)

13 סוגי היתרים ב-13 קטגוריות

כשמדברים על הסיפוח, אי אפשר שלא לדבר גם על מרחב התפר. זה שטח של כמעט עשירית מהגדה המערבית שישראל "גילחה" כשהקימה את גדר ההפרדה ב-2003, כדי לבלום את פיגועי האינתיפאדה השנייה.

"מרחב התפר" כולל חלקים של הגדה המערבית שנמצאים בין גדר ההפרדה לבין הקו הירוק. רובם קרקעות פרטיות של פלסטינים, שמתגוררים מעבר לגדר וצריכים אישורים מיוחדים כדי להגיע אליהן.

עתמאן אבו-קביטה הוא אחד מכמה אלפי פלסטינים שחיים בתוך מרחב התפר. לכן הוא נהנה מהמעמד הנחשק של "תושב קבע", מה שאולי מסביר את מצב הרוח הטוב עליו הוא מצליח לשמור גם כשהוא מספר על מסכת ההתעמרויות שהחיים כאן כופים עליו.

ישראלים ותיירים יכולים להסתובב בשטח הזה בחופשיות. לצאת ולחזור כאוות נפשם, כמעט בלי עיכובים ושאלות. הפלסטינים חיים ביקום מקביל. והנה אנחנו צונחים אל תוך מאורת הארנב של ההיתרים המיוחדים. נשאבים אל החור השחור של ביורוקרטיית הכיבוש.

עתמאן אבו קביטה וילדיו (צילום: אלדד רפאלי)

יש 13 סוגי היתרים ב-13 קטגוריות שונות שמסדירות שהות של פלסטינים במרחב התפר. תעודת "תושב הקבע" של עתמאן אבו-קביטה מאפשרת לו להיכנס למרחב התפר בלי הגבלה וגם להישאר לישון בו (כי הרי הבית שלו נמצא שם).

"יש אנשים מהמשפחה שלי, אחים שלי, שהם לא גרים פה, אבל נגיד הם רוצים להגיע לפה, כי יש להם אדמות כאן. הם מקבלים אישור לפי שעות. מחמש עד שבע. ואסור להם לישון פה. במקום שאצלי בתעודה רשום 'תושב קבע' אצלם רשום 'תעסוקה במרחב התפר' או 'חקלאי במרחב התפר'. הם לא יכולים לעבור את המחסום אם יש סגר. אני יכול לעבור. כי אני תושב קבוע.

"את כל הדברים האלה אנחנו חייבנו את המדינה לעשות. בבג"ץ. בהתחלה היו משחקים איתנו. היינו צריכים לחדש את האישורים כל שלושה חודשים. אני גר פה, אז מה אחרי שלושה חודשים נגמר הכל? נגמר האישור שלי? מה זה אומר? שהפסקתי לגור פה?

"הלכנו לבג"ץ. אמרו שישה חודשים. אמרנו לא. אמרו שנתיים ושלושה חודשים. לא הסכמנו. בסוף הגענו לארבע שנים. ככה יש לי אישור מ-2018 עד 2022".

עתמאן אבו קביטה עם התעודה שמוכיחה כי הוא "תושב קבע במרחב התפר" (צילום: אלדד רפאלי)

זה שיש לו אישור כניסה קבוע לא אומר שלא מטרטרים אותו. בכל פעם שהוא עובר את המחסום כדי לנסוע ליאטה, עיר המחוז הפלסטינית של דרום הר חברון, שנמצאת עשר דקות מביתו ובה מרוכזים החיים באזור, הוא צריך להביא בחשבון שכשיחזור הביתה יעבור בידוק שיימשך לפחות חצי שעה, ולפעמים יותר. כל חזרה שלו הביתה מהעיר הסמוכה, היא בעצם כמו חזרה מחו"ל.

"גם אם אני נכנס ויוצא ואז חוזר שוב אחרי זמן קצר, אני כאילו בן אדם חדש. שוב הכל מתחיל מהתחלה. אין כזה דבר להיכנס לחדר (הבדיקות) ואז לצאת מהר. צריך להוריד את כל מה שעליי. לעבור בדיקה. יש מכונה של שיקוף. כל פעם מחדש, כשאני חוזר מיאטה זה כאילו שחזרתי מירדן".

"גם אם אני נכנס ויוצא ואז חוזר שוב אחרי זמן קצר, אני כאילו בן אדם חדש. שוב הכל מתחיל מהתחלה. אין כזה דבר להיכנס לחדר (הבדיקות) ואז לצאת מהר. כל פעם מחדש, כשאני חוזר מיאטה זה כאילו שחזרתי מירדן"

אבל אתה גר פה. הם כבר בטח מזהים אותך במחסום. זה לא משנה?
"זה לא קשור אם מכירים אותך או לא. אני יכול להגיע לחלון ומי שיושב שם יזהה אותי ויקרא לי ישר בשם שלי. אבל אז – לך תשב שם. חכה. ככה זה".

והילדים, כשהם חוזרים מבית הספר?
"אותו דבר. בטח. בודקים אותם. והם חייבים להיות עם קושאן עליהם. תעודת לידה. כל פעם".

עתמאן אבו קביטה וילדיו (צילום: אלדד רפאלי)

ואבו-קביטה, כאמור, בר מזל. הוא "תושב קבע" של מרחב התפר. ההיתר הנחשק ביותר. חוץ מזה יש תעודות ל"חקלאי קבוע", "חקלאי זמני", "היתר מסחר", "היתר תעסוקה", "היתר צרכים אישיים", "היתר עובד הוראה", "היתר עובד הרשות הפלסטינית", "היתר עובד ארגון בינלאומי", "היתר עובד תשתית", "היתר עובד רפואה", "היתר תלמיד" ו"היתר קטין". חגיגה שלמה של היתרים מהיתרים שונים, שלכל אחד מהם כללים ותקנות והגבלות ותנאי חידוש. והכל רק כדי לנוע, לעבוד ולחיות במרחב שכלוא בין הגדר לבין הקו הירוק. מסופח אבל לא מסופח.

והתעודות הן רק אחד ממכבשי הלחץ שמופעלים כל הזמן על אבו-קביטה ובני משפחתו.

על אישורי בניה למשפחה המתרחבת, גם על קרקע שכבר הוכרה על ידי המדינה כקרקע פרטית שלהם, הם יכולים רק לחלום. "שום בניה פה לא חוקית", אומר אבו קביטה, "מישהו מתחתן? רוצים לבנות לו בית? אי אפשר. אף פעם לא קיבלנו אישור לבנות פה. אתה בונה, הורסים לך. הרסו לנו הרבה פעמים. מספיק שאתה אפילו מביא לפה לוחות מבודדים (לתקרה), רק מתכנן לבנות, ישר באים ומחרימים לך אותם אנשי הביטחון של יתיר".

סלימן איברהים אבו קביטה, בן אחיו של עתמאן אבו קביטה (צילום: אלדד רפאלי)

יתיר היא "בית יתיר", ההתנחלות שצמודה לחלקה שעליה מתגוררים בני משפחת אבו-קביטה. כמו כל אבן שמרימים באזור, גם כאן הכל מתפקע מעודף סמליות ומשמעויות היסטוריות. השם הרשמי של בית יתיר הוא "מצדות יהודה" – כשם המחסום שבו עתמאן אבו-קביטה נאלץ להתעכב בכל פעם שהוא חוזר הביתה.

המושב הוקם אחרי המהפך של 1977 בשם "מצדות יהודה" מפני שזוהה עם "מצדות" המקראית שאליה ברח דוד מפני שאול, בדרמה שמתוארת להפליא בספר שמואל א':

וַיַּעֲלוּ זִפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ בַמְּצָדוֹת בַּחֹרְשָׁה בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן.

והדרמות מימין לישימון לא פסקו מאז. לאבו-קביטה אין טענות לבית יתיר על גזילת קרקע. היישוב נבנה על אדמות בסיס ירדני שנשא את השם הסמלי "מצודת לוציפר" וננטש במלחמת ששת הימים.

הבתים של עתמאן אבו קביטה (צילום: אלדד רפאלי)

"אבא שלי היה מספר לי שהיו גרים פה למעלה חיילי צבא ירדנים והמצב שלהם לא היה כל כך טוב. לא היה להם מספיק אוכל. כשהיו שוחטים אצלנו כבש, כל החיילים היו באים לאבא שלי או לדוד שלי, מתחננים שייתנו להם לאכול. המצב שלהם היה לא טוב. עד עכשיו המצב של הממשלה הירדנית לא כל כך טוב".

משפחת אבו-קביטה גרה צמוד למצודת לוציפר לפחות מסוף המאה ה-19. "כשהם (מתנחלי יתיר) באו לפה, הם חשבו שיעשו לנו פסטטט… ואנחנו ישר הולכים. הם לא ידעו שאנחנו עם היסטוריה פה. הם חשבו שאנחנו יושבים על הקרקע סתם ככה, כמו שיש בדואים בנגב שיושבים על הקרקע בלי אישורים.

"כשהמתנחלים באו לפה, הם חשבו שיעשו לנו פסטטט… ואנחנו ישר הולכים. הם לא ידעו שאנחנו עם היסטוריה פה. הם חשבו שאנחנו יושבים על הקרקע סתם, כמו שיש בדואים בנגב שיושבים על הקרקע בלי אישורים"

"אבל אחרי שהלכנו איתם גם לבית משפט צבאי וגם לבית משפט עליון בירושלים, ושם כל האמת הייתה על השולחן, ראו את כל המסמכים שלנו, ראו שיש לנו טאבו טורקי שרשום על שם הסבא של אבא שלי. אחמד אבו-קביטה.

"זו קרקע שרשומה על שמנו מלפני 150 שנה לפחות. מתקופת הטורקים. אבא שלי נפטר בן 90 שנה. הוא נולד ב-1914. אז תעשה חשבון מתי היה סבא שלו. לפחות 150 שנה. אחרי שהראינו את האישורים הטורקיים לבית המשפט קיבלנו ניירות ישראלים על השטח".

אשתו של אבו קביטה (צילום: אלדד רפאלי)

"יש להם טנדר מיצובישי. הם אנשים רעים"

העניינים הסתבכו עוד יותר, כשלאזור הגיע יעקב טליה, שהקים ממש מעל החלקות של אבו-קביטה את "חוות טליה".

דרך העפר שמובילה לחוות טליה היא דרך העפר שמתפתלת מאחורי הגדר שבה נקבע השער שאבו-קביטה חייב לנעול בכל פעם שהוא חוזר הביתה. על דרך העפר הזו הוא מעדיף לא לצעוד, כדי שלא יתחילו בעיות עם הילדים של יעקב טליה – ידידיה ובצלאל – שמנהלים את החווה המשפחתית מאז שאביהם נהרג בתאונת טרקטור לפני כחמש שנים.

"יעקב טליה הגיע לגור פה בשנת 97', כשהייתי בערך בן שש. בשנה שניה בבית ספר. מהתחלה היו בעיות בינו לבין אבא שלי. טליה טען שכל השטח שלו. הוא ואבא שלי הלכו להרבה משפטים. בסוף קיבלנו החלטה – והכל הסתדר.

"מה שהילדים של טליה מנסים לעשות עכשיו, זה לפתוח משהו שכבר היה סגור מהזמן של אבא שלי. חוזרים עוד פעם על כל הסיפורים על הקרקע שאנחנו כבר שכחנו. ואז הצבא שוב בודקים – ורואים שיש החלטות, בית משפט, ואומרים להם ללכת אחורה. וככה זה כל הזמן. לפעמים הם טוענים שאני גונב אבנים מהקרקעות של המדינה. ואני אומר להם – בואו, קחו איזה אבנים שאתם רוצים מהקדימה של הבית שלי.

השטח של משפחת אבו קביטה במרחב התפר (צילום: אלדד רפאלי)

"יש לנו כל הזמן בעיות איתם. פגשתי הרבה יהודים בחיים, יהודים כאלה לא פגשתי. יש להם סוסים. יש להם כבשים. יש להם ג'יפים. יש להם טנדר מיצובישי. הם אנשים רעים. פעם הרביצו עם אגרופן, בום בפנים, לזקן בן שבעים שנה. אם הוא (אחד הבנים של יעקב טליה) עובר לידך, בחיים הוא לא יגיד שלום. תמיד יקלל אותך. תמיד. מקללים את כל מי שהם רואים איתנו. וכל דבר הכי קטן זה להגיש תלונה. להיכנס להתדיינויות משפטיות.

"למשל מה שקרה לפני שנה בערך. הייתי בשטח ביום חמישי כרגיל והלכתי. ביום שישי אנחנו תמיד הולכים להתפלל ביאטא. מתפללים שעתיים שלוש וחוזרים הביתה. כשחזרתי לשטח ביום ראשון, אחרי יומיים, אני מסתכל – אה, יש זיתים בשטח שלא היו קודם. הוא שתל אותם לא בתוך השטח שלו, אלא ליד השטח, יעני נכנס קצת לתוך השטח שלי.

"ישר התקשרתי לעורכת הדין שלי. והתקשרתי למשטרה. באו, צילמו, הכל בסדר. שאלו אותי 'ממתי זה?'. אמרתי בין חמישי בערב לעכשיו. אמרו לי במשטרה 'בוא תתלונן'. הלכתי להתלונן במשטרה בקריית ארבע. עכשיו, כשאתה מגיע למשטרה, בהתחלה לא מתייחסים. זורקים אותך שעה-שעתיים לחכות בחוץ. חצי יום הולך על זה.

עתמאן אבו קביטה ליד השער שהציב צה"ל באמצע השטח שלו (צילום: אלדד רפאלי)

"בסוף קיבלתי אישור של התלונה. וככה יש סיפורים כאלה בלי סוף. הם חושבים שככה הם יעיפו אותנו מפה".

הציעו לך למכור את האדמה? שתיקח כסף ותלך מפה?
"בטח. ניסו. הרבה פעמים. לא אצלי. אני לא אמכור אף פעם".

למה בעצם? הרי קשה לחיות פה.
"אני אף פעם לא אמכור. לא משנה כמה מיליונים יציעו לי. גם מיליארדים. אלה האדמות שלנו. הדם שלנו. אנחנו חיים פה. אתה לא יכול למכור את עצמך. זה מה שאני מרגיש".

צילומי רחפן: אלדד רפאלי ויואב אלון

* * *

מחר, בפרק הבא: ידידיה טליה בטוח שהוא המקופח האמיתי בסיפור הזה