בשעה היעודה הכל היה ערוך ומוכן.

טכנאי המזגנים הגיע כמה דקות קודם לתקן את התקלה ולהבטיח שהחדר יהיה מצונן בטמפרטורה הנכונה. המנחה בעל העיניים המוארות הציג את המרצה המחונן, שאר הקולות בחדר הווירטואלי הושתקו והמרצה עמד להתחיל לשאת את דבריו.

טכנאי המזגנים הגיע כמה דקות קודם לתקן את התקלה ולהבטיח שהחדר יהיה מצונן בטמפרטורה הנכונה. המנחה הציג את המרצה המחונן, שאר הקולות בחדר הווירטואלי הושתקו והמרצה עמד להתחיל

נושא ההרצאה היה "פגישה עם משורר" ספרה המרגש והחשוב של לאה גולדברג, הנחשב בעיני רבים וטובים כאחת מפסגות הפרוזה שנכתבו אי פעם בעברית.

גם המרצה הצעיר היה איש ידוע בתחומו. חוקר מזהיר שכבר קנה לו שם והשאיר את חותמו הברור בעולם המחקר הספרותי. לצורך ההרצאה הוכנה מצגת מאירת עיניים שסקרה בדרך בהירה ותמציתית את סיפור חייו של אברהם בן יצחק – סונה, מושא הספר, שהספיק להוציא בחייו רק 12 שירים אבל הצליח להטביע את רישומו כ"אחד מאבות השירה העברית המודרנית".

ואז, ממש שניה לפני שהתחיל השידור, רטט מכשיר הטלפון הנייד שלי, ועל הצג הופיעה משום מקום ההודעה הבאה, בקיצורים המתבקשים כמובן:

"שלום. בבדיקה שערכנו נמצא כי לפי נתוני מרשם האוכלוסין, אינכם רשומים כמתגוררים במקום יישובכם. מספר הנפשות הרשומות בספרי התאגיד לא מעודכן וככל שלא יוצג בפני התאגיד מידע מדויק על ידכם בתוך שלושים יום ממועד מכתבנו זה, יקטין התאגיד את מספר הנפשות בנכס ל-2. נא העבירו לנו עד יום זה וזה ספח תעודת זהות או תמצית מרשם אוכלוסין של כל המתגוררים בנכס, כולל ילדים בגיל 18".

ככה.

ומרגע זה לא יכולתי להתרכז אפילו לשנייה בנושא ההרצאה המקוונת.

שניה לפני שהתחיל השידור רטט הטלפון הנייד שלי, ועל הצג הופיעה משום מקום ההודעה הבאה: "שלום. בבדיקה שערכנו נמצא כי לפי נתוני מרשם האוכלוסין, אינכם רשומים כמתגוררים במקום יישובכם…"

23 שנה אנחנו מתגוררים באותו הבית ומשלמים כמובן בזמן את כל חשבונות הארנונה והמים, והנה בשנייה אחת ה"אינכם רשומים" מפציע על המסך כמו ראש של נחש. מבחינת התאגיד הכל יכול אנחנו רק אוויר פורח, וכדי להוכיח את קיומנו צריך עכשיו לקום מהכיסא, לרוץ בחום הבלהות החוצה, כדי לספק לתאגיד את כל הספחים והאישורים  הנדרשים.

והיה משהו סמלי בהופעה הזאת של ההודעה ממש שניה לפני שההרצאה התחילה.

כי אברהם בן יצחק המשורר היה מה שפעם היו קוראים בכפר הקטן שממנו באתי "איש העולם הגדול". יוצא ובא בטרקליני ספרות. פוגש אנשים רמי מעלה כמו ג'יימס גויס, פרידריך ניטשה, מרסל פרוסט ועוד ועוד. אחד כזה שיכול להגיד: "פגשתי את בובר ברחוב". מישהו שעל פי דבריה של גולדברג היה "המשורר העברי הראשון, אשר מחוג השעון שלו הורה לא רק את הזמן היהודי הספציפי, אלא את הזמן שהיה אותה שעה לספרות העולמית". כל חזותו אמרה "אירופה אירופה". והיה בו "משהו המשותף לאותו דור שימי נעוריו חלו במאה הקודמת, אותה אירופיות רחבת אופקים של אנשים שראו ארצות הרבה, וכל הגבולות היו פתוחים לפניהם".

והנה לתוך הטרקלין המהודר והמדומיין שבו פוסעים מעדנות אנשי תרבות מעונבים, פרצו פתאום עם חולצות רטובות מזיעה אנשי התאגיד עם ה"שלום. בבדיקה שערכנו" שלהם, כאילו הם אומרים למרצה ולקהל השומעים:

אירופה?

אנחנו נראה לכם מה זה אירופה!

23 שנה אנחנו מתגוררים באותו הבית ומשלמים בזמן את כל חשבונות הארנונה והמים, והנה בשנייה אחת ה"אינכם רשומים" מפציע על המסך כמו ראש של נחש. מבחינת התאגיד הכל יכול אנחנו רק אוויר פורח

ולרגע היה נדמה שגם מבין חרכי הספרייה המרשימה שניצבה מאחורי גבו של המרצה המחונן, החלו מציצות פתאום עשרות זוגות עיניים. אולי עיניהם הבוחנות של אנשי התאגיד, שהתגנבו ככה בחסות ה"זום" ובאו לבלוש באמצע ההרצאה גם בביתו של המרצה, לראות אם הוא רשום בפנקסי התאגיד וכמה אנשים מעל גיל 18 מתגוררים אצלו בנכס.

ומיד אחרי הפתיחה המרשימה של ההרצאה התחילו גם כל מיני רעשים מוזרים ו"כחח. כחח" בסאונד של השיחה המקוונת, כאילו מישהו אותת לנו מלמעלה: תשכחו מהרצאה מסודרת. אנחנו פה אנשי התאגיד, אבל התחום שעליו אנחנו שולטים הוא לא רק ביוב ומים, אלא גם מה תשמעו או לא תשמעו בכל רגע נתון. בקיצור – טרדה גדולה קמה והופיעה פתאום בחלל החדר.

והאירוע המשונה הזה, הוליד אצלי ולא בפעם הראשונה, את המחשבה שזה כנראה דרכו של העולם:

ההנאה באה לעולם כרוכה תמיד עם איזו טרדה. ברגע של קורת רוח "אירופאית" צץ משהו מאיזה מקום וטורד את מנוחתך.

וככה הן מהלכות תמיד שלובות זרוע בעולם: הטרדה וההנאה. מחייכות לעבר העוברים והשבים ובאותה עת ממש, נועצות ציפורניים זו בזרועה של זו עד זוב דם.

דוחות ממס הכנסה. מכתבים רשומים מהרשות המקומית. שיחות טלפון מועד הבית. ריב אידיוטי על חניה. סכין שכמעט נשלפת. מילה שלא נאמרה במקומה. כל טרדה ו"החליפה" המיוחדת שלה. משהו שמבטיח כבר מהשנייה הראשונה – אני כאן כדי להוציא אותך סופית מדעתך!

התחילו גם כל מיני רעשים מוזרים ו"כחח. כחח" בסאונד של השיחה המקוונת, כאילו מישהו אותת לנו מלמעלה: תשכחו מהרצאה מסודרת. אנחנו אנשי התאגיד, אבל תחום השליטה שלנו הוא לא רק ביוב ומים

ואין כמעט יום ואין כמעט שעה שלא צצה לה טרדה כזאת. ומה שמכריע בעולמך הוא לא דווקא ה"פוליטיקה" הגבוהה וכל הגנץ ונתניהו שפניהם ממלאים מבוקר עד ערב את המסך, אלא כל אותן טרדות יום יום שצצות ומעיקות ומכבידות ומאיימות כאמור לשבש ולמרר את חייך.

אבל למרבה הפלא התקלה בשידור תוקנה ופניו היפות של המרצה המחונן שבו לזרוח על המסך. שוב היינו באירופה. לא סתם אירופה – אלא אירופה האמיתית! ורוח גדולה עברה אותנו, כמו אותה רוח שעברה את אליהו הנביא כאשר נגלה אליו מלאך האלוהים.

ישבנו שם מול המסך בחדר הממוזג, והייתה לנו שעה קלה של קורת רוח, ולצדנו כנועות, רבצו כל הטרדות, שרועות על הרצפה הקרירה כמו כלבות ציד מנומנמות, מחכות לרגע הנכון שבו הן תוכלנה לקום בשנייה ממקום רבצן ולהסתער בכל הכוח החוצה.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.