אתמול הגיש חה"כ בצלאל סמוטריץ' דרישה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת ניגודי עניינים בבית המשפט העליון. היום היתה הכנסת אמורה לקיים דיון בנוגע לרשימת המניעויות של שופטים מלדון בתיקים מסוימים, מחשש לניגוד עניינים, אך חברי הכנסת הצביעו נגד ועדת החקירה.
סעיף 77א לחוק בתי המשפט קובע, כי:
"שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".
כדי להימנע מכל מצב של חשש למשוא פנים, ייסדה מזכירות בתי המשפט את הכלי הקרוי "רשימת המניעויות". כלי זה אינו מעוגן בחוק. הוא כלי מנהלי שנועד לחסוך זמן יקר למזכירות בתי המשפט. במקום להפנות כול תיק לכול שופט, שיכריע האם הוא מנוע מלעסוק בו, רשימה זו מהווה מסננת ראשונית. המסננת השנייה היא שיקול הדעת של השופט, ושתי אלה אמורות להביא לצמצום טעויות.
במקום להפנות כול תיק לכול שופט, שיכריע האם הוא מנוע מלעסוק בו, רשימה זו מהווה מסננת ראשונית. המסננת השנייה היא שיקול הדעת של השופט, ושתי אלה אמורות להביא לצמצום טעויות
בזמן האחרון עסק קלמן ליבסקינד ("מעריב") בנושא המניעויות. עיסוקו בזה החל בטענת פרקליטו של ראש הממשלה, עו"ד מיכאל ראבילו, במהלך דיון בבג"ץ בנוגע להסכמות בין הליכוד לכחול לבן. הדיון עסק בזהות הח"כים שיכהנו בוועדה לבחירת שופטים – כי כמה משופטי בית המשפט העליון, ובראשם נשיאת בית המשפט, הגב' אסתר חיות, נגועים בניגוד עניינים מעצם חברותם בוועדה זו.
אבל ליבסקינד, עוד במאמרו הראשון בנושא (מעריב, 9.5.20), עירב מין בשאינו מינו, וניסה לצבוע את הכרעת נשיאת העליון בשיקולים פוליטיים. וכך כתב:
"וכאשר מתנהל דיון פוליטי־ציבורי על זהות חברי הוועדה, וכאשר יש בין הימין לבין בית המשפט העליון מתח גדול בסוגיית מינויי השופטים, וכאשר ברור שלא כל חבר כנסת שיישב בוועדה מטעם הליכוד יהיה משאת נפשה של חיות, הרי ברור שהיא מצויה בניגוד עניינים".
בהמשך מאמרו עשה ליבסקינד לערעור מעמדה הקוגניטיבי של נשיאת העליון. כך כתב:
"אני מאמין לאסתר חיות. היא לא מבלפת. היא באמת מאמינה שהיא לא נמצאת בניגוד עניינים. היא אף פעם לא חשבה שהיא נמצאת בניגוד עניינים. וזו בדיוק הבעיה. חיות, כמו אחדים מחבריה, סבורה שכל עניין החשש מהימצאות במצב של ניגוד עניינים, וכל הסיפור הזה של פוטנציאל לשקילת שיקולים זרים משום אותו ניגוד עניינים, זה עניין של האנשים הפשוטים".
מכאן ואילך כבר הפליג בהאשמות כלפי הנשיאה, ובהן, שבכמה הזדמנויות הציעה לצדדים שהופיעו בפניה בבית המשפט לפנות להליך גישור אצל חברתה הטובה, השופטת בדימוס הילה גרסטל; שהצביעה בוועדה לבחירת שופטים בעד מינוי העוזרת המשפטית שלה לשעבר לשופטת, ובמניעויות מלדון בפרשיות שבהן מעורב בעלה, עורך דין בעצמו. ואז סגר במסקנה, המבהירה את הסיבה לעיסוקו במניעויות:
"חשוב מאוד שבדיון בבג"ץ דואגת הנשיאה חיות לוודא שבנימין נתניהו, הנאשם בפלילים, לא יוכל להיות מעורב במינויים במערכת אכיפת החוק, משום שהוא מצוי בניגוד עניינים, אבל בית המשפט העליון לא יכול להיות אי מוגן – עם כללים משלו, וחוקים משלו, ונורמות משלו – שבו כל ניגודי העניינים הופכים ללגיטימיים ומותרים".
ליבסקינד: "אני מאמין לאסתר חיות. היא לא מבלפת. היא באמת מאמינה שהיא לא נמצאת בניגוד עניינים. היא אף פעם לא חשבה שהיא נמצאת בניגוד עניינים. וזו בדיוק הבעיה"
בכתבה נוספת (מעריב, 27.6.20), עסק ליבסקינד במה שראה כניגודי עניינים אצל שופט העליון עוזי פויגלמן, ובין השאר כתב במאמרו כך:
"הבעיה המרכזית אצל לא מעט שופטים, עד היום, הייתה שהם לא חשבו שאותם כללים של ניגודי עניינים שחלים על אחד האדם או על אחד הפוליטיקאים, חלים גם עליהם. ואם שופט לא חושב שיש בעיה שהוא יעסוק בעניינו של אדם קרוב אליו, ממילא הוא גם לא ירשום אותו ברשימת המניעויות שלו. משכך, כשהרשימה הזו תתפרסם באתר של בית המשפט, אנחנו לא נדע על הקרבה בין השניים. במובן הזה, הפרסום הפומבי לא יפתור שום בעיה".
כלומר, לא די היה לקלמן ליבסקינד בזה, שתחקיריו הביאו את ביהמ"ש העליון לחשוף בפומבי את רשימת המניעויות של השופטים. על פי המשתמע ממאמריו הוא מבקש לערער את אמון הציבור בשיקול הדעת של השופטים, עד כדי לטעון, שגם פרסום רשימת המניעויות אינו מגלה את האמת.
* * *
הדיון בכנסת אמור היה להשען במידה רבה על תחקיריו של קלמן ליבסקינד. זו הסיבה שנדרשתי אליהם. אבל ליבסקינד העלה בתחקיריו לא רק את הצורך לקביעת נורמות וכללים מחייבים בנוגע לרשימת המניעויות, שבמקורה היא כלי מנהלתי. הוא חשף בתחקיריו גם את סיבתם – ערעור על ניגוד העניינים של הנאשם בנימין נתניהו ועוזריו בכול התייחסויותיהם למערכת המשפט, בניסיון לערער את אמון הציבור במערכת, להצר את צעדיה ולבטל את כוחה.
ליבסקינד חשף בתחקיריו את הסיבה לקביעת נורמות לרשימת המניעויות: ערעור על ניגוד העניינים של נתניהו ועוזריו בהתייחסויותיהם למערכת המשפט, בנסיונם לערער את אמון הציבור במערכת ולהצר את צעדיה
ייתכן, כי פה ושם נפלו פגמים בהחלטותיהם של שופטים ושופטות מהכללת אי אילו מקורבים ו/או מודעים ברשימת המניעויות שלהםן. השופטים הריהם רק בני אדם, וככול אדם גם הם עלולים לשגות. אבל להשתמש במקרים מסוימים, שאף לגביהם קיבל ליבסקינד הסברים מפורטים, כדי להטיל דופי במערכת כולה, הרי זה מעשה מגונה, שיש בו טעם של מסע רדיפה נגד מערכת המשפט כולה.
כבנו של נשיא בתי המשפט לנוער לשעבר, שעם סיום תפקידו שימש גם כשופט מחוזי בוועדת השחרורים בכלא "איילון", אני מכיר אמת אחרת לגמרי. על פי רוב, שופט מתחיל את דרכו הציבורית כסמכות משפטית, בקריירה כעורך דין, או כסמכות טיפולית. הוא מועמד לבחירה לשיפוט, וצריך להיבחן על פי אמות מידה מחמירות, ובהן גם מזג שיפוטי ואתיקה. משעה שהוא נבחר לשופט בית משפט השלום עומדות בפניו לפחות עשרים שנות שיפוט, במהלכן הוא נהיה חלק מן המערכת, מפנים את האתיקה המקצועית שלה וגם מעצבה במו-ידיו ובעצם החלטותיו.
לכן, אם וכאשר הוא מגיע ברבות הימים למינוי כשופט בבית המשפט העליון, על פי רוב נעשה הדבר אחרי שעבר הרבה מאד מבחנים אתיים, ובשעה שכול פסיקותיו, קלות כחמורות, חשופות לערעור ואפילו לביטול על ידי הדרג המשפטי הבכיר יותר.
כדי להמחיש עד כמה האתיקה השיפוטית מחמירה, ועד כמה חרד שופט מפני החשש למשוא פנים או לניגוד עניינים, אספר כאן, לראשונה, כמה סיפורים מבית. אבא שלי למד משפטים ועבודה סוציאלית. את ראשית דרכו החל כעובד סוציאלי במעון, ולימים הפך למפקח על המעונות, ואז לסגן ראש אגף שירותי תקו"ן במשרד העבודה והרווחה. הוא מונה כשופט נוער בשנת 1979, ומאז עבר הרבה מאד שנות שיפוט עד שהפך לנשיא בית המשפט לנוער במדינת ישראל.
אם וכאשר שופט מגיע ברבות הימים למינוי כשופט בביהמ"ש העליון, זה נעשה אחרי שעבר הרבה מבחנים אתיים, וכול פסיקותיו, קלות כחמורות, חשופות לערעור ואף לביטול ע"י הדרג המשפטי הבכיר יותר
כבר בראשית דרכו נדרש לשאלות של ניגודי עניינים. למשל, פעם אחת בשבתו בדין הגיע אליו תיק תעבורה של נער, שהיה בן למשפחה מן השכונה שלנו ברמת השרון. מיד כשהבחין בשמו של הנער העביר את התיק לבית המשפט לנוער בפתח תקווה, כדי שלא ייחשד בניגוד עניינים, ולו מחמת זה שהוא מתפלל עם אביו באותו בית כנסת, מדי שבת.
בפעם אחרת קיבל לידיו תיק של נער, שכתובת מגוריו הייתה בסמיכות רבה לכתובתנו. אבא חשש, שמא הוא מכיר מי מבין בני משפחתו של הנער. לפיכך חיכה לאישון לילה, ויצא מן הבית עד לאותה כתובת, להתבונן בבית המצוי בה. משהבין, כי אינו מכיר את המתגוררים בבית זה, המשיך לדון בתיק.
בפעם השלישית נשבר, מבחינתו, שיא השיאים. בוקר אחד, בשבתו בדין, נכנסו לאולם אב ובנו. האב ניגש אל הדוכן ושאל אותו "בוקר טוב, מה שלומך?" במין פמיליאריות משונה. אבא לא ידע איפה לשים את עצמו מרוב מבוכה. מיד בסיום הדיון הראשוני, המנהלתי, בדק היטב בשורשי משפחתו של הנער הזה. התברר לו, שהוא בן דודה של גיסתו. באותו רגע העביר את התיק הלאה. כך נוהגים רוב השופטים בישראל.
בשלוש דוגמאות אלה ביקשתי להראות, כיצד שופט בישראל מתנהל. בזהירות מופלגת. והוא מתקן מיד כול מצג שווא למשוא פנים, כדי לא לפגוע בצדק, וגם לא במערכת השיפוטית.
כשקיבל תיק של נער, שכתובתו הייתה בסמיכות רבה לכתובתנו, אבא חשש שמא הוא מכיר מי מבין קרוביי הנער. לפיכך חיכה לאישון לילה ויצא מן הבית לאותה כתובת, להתבונן בבית המצוי בה
זה הדבר האחרון שאפשר לומר על הנאשם ועוזריו. ראש הממשלה בנימין נתניהו, עוזריו ושופריו בתקשורת, עסוקים ללא הרף בהסתה גלויה וסמויה כלפי מערכות האכיפה, החוק והמשפט. כול דבר כשר בידיהם כדי לתקוף את מוסדות השלטון, במטרה אחת ויחידה: לחלץ את הנאשם מפני דין.
המתקפות על מפכ"ל המשטרה לשעבר, ואי מינוי מפכ"ל קבוע תחתיו; המתקפות על פרקליט המדינה היוצא והניסיון למנות מ"מ פרקליט תחתיו; המתקפה שלוחת הרסן נגד היועץ המשפטי לממשלה והמתקפות של קלמן ליבסקינד, של יו"ר הכנסת יריב לוין, של בצלאל סמוטריץ' ושל רבים אחרים, נגד מערכת המשפט – כול-כולן באו במטרה אחת: לצבוע בצבעים של שחיתות וניגוד עניינים את מי שחקרו את הנאשם, את מי שגיבשו כתב-אישום נגדו ואת מי שצריכים כעת לשבת בדין ולגזור את דינו.
הנאשם ועוזריו, שריו, חכ"יו ושופרותיו נמצאים במחול חרבות מתלהם, שכול מטרתו היא אחת. ולצורך זה, אין להם שום מניעה בשימוש בכול אדם, כלי או דרך כדי להשחיר את מוסדות השלטון, את שומרי הסף במדינה דמוקרטית, ולצבוע אותם בצבעי השחיתות בגינה עומד הנאשם לדין.
לכול המתקפות נגד מערכות אכיפת החוק מטרה אחת: לצבוע בצבעים של שחיתות וניגוד עניינים את מי שחקרו את הנאשם, את מי שגיבשו כתב-אישום נגדו ואת מי שצריכים כעת לשבת בדין ולגזור את דינו
בשעה שהדבר נעשה תוך כדי מגפה עולמית, שהנאשם כשל בניהולו אותה; במשבר כלכלי-חברתי איום, שהנאשם הביא על ישראל בסגנון עבודתו הריכוזי באישיותו ההיסטרית ובהחלטותיו הפזיזות, שכולן עוד תעמודנה לוועדת חקירה ממלכתית, אי"ה; בשעה שהנאשם ועוזריו ניצלו את המשבר הפוליטי והקיומי כדי לבטל את עקרון הפרדת הרשויות, לעקר את כוחה של הכנסת ולהשתית עליה את כוחו של הנאשם כשליט יחיד – מערכת המשפט היא שומר הסף האחרון, המפריד בינינו לבין חורבנה של ישראל. היא, ושירות הביטחון הכללי, שכבר מזמן היה צריך לעצור את הנאשם ועוזריו בגין הסתה ופגיעה בסדרי השלטון בישראל.
אילן שיינפלד הוא סופר ומשורר, מראשי מחאת הסופרות/ים והמשוררות/ים. הוא בן למשפחה מנובוסליץ אוקראינה ומשדלץ פולין. סבו וסבתו מצד אמו חיו בשיכון ד' בבני ברק וקבורים בבית העלמין "חזון איש". עיקר יצירתו עוסקת בפרשות מן ההיסטוריה היהודית, עליה זכה בפרסים רבים ובהם פרס ברנר לספרות ופעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים. אילן הוא אב גאה יחידני לתאומים בני אחד עשר, ומתגורר בתובל בגליל המערבי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
יש היום מתקפה פרועה על עולם המשפט. מה שחלק מההתדרדרות הכללית של הממשל בישראל.
העצוב הוא שהאמנו שלנו זה יקרה – שהרי תופעה דומה אפיינה כל תהליך התדרדרות של מדינות בהיסטוריה ודוגמאות יש גם מהמפותחות והמתקדמות שבהן. עולם המשפט היה תמיד מטרה מרכזית בתהליך כי "הפריע" לגורמים המדרדרים.
מנסים לעגן זאת כמו עתה פה בנימוקים שיש להם צלצול סביר. מחפשים בנרות "ניגודי אינטרסים" של שופטים – ויש הרי ספקטרום רחב לפרשנויות בהגדרת מצב כזה. גם מחפשים כל טיפת "לכלוך" בעברם של גורמים משפטיים ש"מפריעים" (כמו מנדלבליט וגם כבר היה נסיון דומה ביחס לניסנקורן). כבר גם הציעו אפשרות לתבוע שופטים – מה שכמובן אמור להפחידם.
כללית מאשימים את מערכת המשפט בהכשלת "רצון הציבור" כשזה האחרון יכול להיות קואליציה עם רוב של 1-2% בלבד – שבית המשפט העליון מפריע לו לעשות כעולה על רוחו.
כבר גם מדובר בהקמת "ועדת חקירה" פרלמנטרית לעולם המשפט. כל יום והחידוש ה"יצירתי" שלו.
התהליך גם כמו תמיד נעשה במקביל להכפשות והאשמות רחבות יותר. לא רק שופטים פה מוצאים עצמם מותקפים אלא גם מפלגה עם שלושה רמטכלים זכתה כבר זכתה להגדרה של "משתפי פעולה עם תומכי הטרור". כך שזה כבר לא רק השמאל הקיצוני, שבאמת יודע להגזים (בכיוון ההפוך), אלא כבר גם המרכז – שכחול לבן היא בבירור מייצגת שלו – שמוצג כלא באמת פטריוטי.
יש היום פה מתקפה פרועה על עולם המשפט. מה שחלק מההתדרדרות הכללית של הממשל בישראל.
העצוב הוא שהאמנו שלנו זה יקרה – שהרי תופעה דומה אפיינה כל תהליך התדרדרות של מדינות בהיסטוריה ודוגמאות יש גם מהמפותחות והמתקדמות שבהן. עולם המשפט היה תמיד מטרה מרכזית בתהליך כי "הפריע" לגורמים המדרדרים.
מנסים לעגן זאת כמו עתה פה בנימוקים שיש להם צלצול סביר. מחפשים בנרות "ניגודי אינטרסים" של שופטים – ויש הרי ספקטרום רחב לפרשנויות בהגדרת מצב כזה. גם מחפשים כל טיפת "לכלוך" בעברם של גורמים משפטיים ש"מפריעים" (כמו מנדלבליט וגם כבר היה נסיון דומה ביחס לניסנקורן). כבר גם הציעו אפשרות לתבוע שופטים – מה שכמובן אמור להפחידם.
כללית מאשימים את מערכת המשפט בהכשלת "רצון הציבור" כשזה האחרון יכול להיות קואליציה עם רוב של 1-2% בלבד – שבית המשפט העליון מפריע לו לעשות כעולה על רוחו.
כבר גם מדובר בהקמת "ועדת חקירה" פרלמנטרית לעולם המשפט. כל יום והחידוש ה"יצירתי" שלו.
התהליך גם כמו תמיד נעשה במקביל להכפשות והאשמות רחבות יותר. לא רק שופטים פה מוצאים עצמם מוכפשים אלא גם מפלגה עם שלושה רמטכלים זכתה כבר זכתה להגדרה של "משתפי פעולה עם תומכי הטרור". כך שזה כבר לא רק השמאל הקיצוני, שבאמת יודע להגזים (בכיוון ההפוך), אלא כבר גם המרכז – שכחול לבן היא בבירור מייצגת שלו – שמוצג כלא באמת פטריוטי.
כמה שאתה מגוחך : כולנו בטוחים שהמקים כמו אביך כל השופטים התנהגו באותה צורה צדקנית איזה רווח יצא להם מלעזור לנער מהשכונה . אבל כשמדובר על רווח כספי של הבעל של חיות או לעזור לחברה שלה "פה יש קצת תקלות כולנו בני אדם " תפסיקו לחרטט אותנו .