לא מדובר במחיקת ההיסטוריה

מורידים את לנין בבוקרשט (צילום: דן פרי)
דן פרי
מורידים את לנין בבוקרשט

שמרנים ברחבי העולם נזעקים בימים אלה כנגד הסכנה העצומה של "מחיקת ההיסטוריה" בהקשר של סילוק פסלים ואנדרטאות שמעצבנים את הדור החדש.

אפשר להבין את הצגת הדברים בצורה זו. כשמתנגדים, למשל, להסרת פסלים של מנהיגי הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית, עדיף ללהק את עצמך כאביר הכנות האינטלקטואלית מאשר כנוסטלגיסט של העבדות.

אפשר להבין את הצגת הדברים של השמרנים. כשמתנגדים להסרת פסלי מנהיגי הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית, עדיף ללהק את עצמך כאביר הכנות האינטלקטואלית מאשר כנוסטלגיסט של העבדות

דונלד טראמפ מאמץ את הגישה בימים אלה ממש, כשהכלכלה לרעתו בגלל הנגיף, והמאבק המכוער בין הגזעים מביא לו נזק נוסף. טראמפ חתם על צו נשיאותי המאפשר את כליאתם של משחיתי מונומנטים, ובסופשבוע נשא נאום שכולו כתב הגנה על טוהר ההיסטוריה:

"האומה שלנו עדה למסע חסר רחמים השואף  למחוק את ההיסטוריה שלנו, להכפיש את הגיבורים שלנו",  מחה, בעומדו בצל פסלי ארבעה מקודמיו בהר רשמור. "אספסוף זועם מנסה להוריד פסלים של מייסדינו (ואת) האנדרטאות הקדושות ביותר שלנו".

ייתכן שחישב נכון. זהו קלף שעשוי לעבוד אלקטורלית כמו שהפופוליזם הכלכלי שלו עבד לפני ארבע שנים במדינות "חגורת החלודה" שעדיין מחלידות (במערב התיכון, שם גוועו תעשיות כבדות בגלל הגלובליזציה).

הרפובליקנים מגזימים קצת עם הפחד המעושה שלהם מפני עריצות פרוגרסיבית. אבל הם צודקים בהבחנתם שמיעוט קולני התגבש לכדי אספסוף טוויטר שמצליח לפגוע במי שקורא תיגר על הציפיות החדשות (והמחמירות כל הזמן) ל"נאותות", על חשבון חופש הביטוי.

המצב הרחיק עד כדי כך שאדם מן השורה עשוי להאמין לטענה שהשמאל האמריקני מסוגל לרצות "למחוק את ההיסטוריה". ולמרות שזה סביר לפטור כל מה שאמר טראמפ כתחמנות צינית, ניתן לשמוע דברים דומים גם מחוגים פחות הזויים.

הרפובליקנים מגזימים עם פחדם המעושה מעריצות פרוגרסיבית. אך צודקים בכך שמיעוט קולני שהתגבש לאספסוף טוויטר מצליח לפגוע במי שקורא תיגר על הציפיות המחמירות ל"נאותות", על חשבון חופש הביטוי

נשיא צרפת מקרון, למשל, עומד גם הוא בפני דרישות לסלק פסלים של דמויות מהתקופה הקולוניאלית, וכך הוא אמר:

"הרפובליקה לא תמחק שום זכר או שם מההיסטוריה שלה. לא נוריד אף  פסל".

בין הרבים שיסכימו הם פרופסורים להיסטוריה המבקשים באמת לשמר תיעוד ונרתעים מפני רוויזיוניזם. אחד מהם הוא סר ג'ף פאלמר, פרופסור שחור מסקוטלנד, אשר חושש שלקחי ההיסטוריה הקשה של השחורים יישכחו יחד עם הפסלים (יש להניח שדאגותיו שונות מאלו של טראמפ גם אם מסקנותיו דומות בעניין ספציפי זה).

זהו נושא מורכב שלא מאפשר חלוקה ברורה לטובים ורעים. אבל עם זאת, אלה שחוששים כל כך ממחיקת ההיסטוריה מפספסים משהו בסיסי ביותר בנוגע לפסלים ומונומנטים: הם לא נועדו לתעד את  היסטוריה, להבדיל מהכתובים; הם חוגגים אדם או אירוע.

הם מעניקים חותם רשמי של החברה באמצעות בולטות במרחב הציבורי. אבל בולטות לא צריכה להיות קביעות.

הורדת אנדרטה כלשהי לא מהווה התעלמות מהעובדה שסטנדרטים משתנים. אם בכלל, המעשה משקף את זה באופן לגיטימי.

דור חדש עשוי להסתפק בהוספת אלמנטים לאנדרטה כדי להסביר את הפרספקטיבות המשתנות. אבל יש לו גם את הזכות להחליט שהוא לא רוצה יותר לחגוג את האדם או הדבר בכלל.

אפשר בהחלט לזכור היסטוריה קשה בספרים, צילומים, סרטים דוקומנטריים ואף אומנות, בלי לחגוג אותה במרחב הציבורי.

יש פרופסורים להיסטוריה המבקשים לשמר תיעוד ונרתעים מפני רוויזיוניזם. אחד מהם, סר ג'ף פאלמר, פרופ' שחור מסקוטלנד, חושש שלקחי ההיסטוריה הקשה של השחורים יישכחו יחד עם הפסלים

כשהגעתי לרומניה ימים אחרי המהפכה האנטי-קומוניסטית, אחד האירועים הראשונים שהייתי עד להם היה סילוק פסל לנין מכיכר מרכזית בבוקרשט. בניגוד לפסלו של סדאם חוסין, שהופל בבגדאד 13 שנה לאחר מכן, ללנין היו חסידים רבים במזרח אירופה במשך תקופה ארוכה; אבל ב-1990 זה כבר מזמן כבר לא היה המצב, ואף אחד לא מתגעגע אליו היום.

וכמובן שאיש אינו רוצה לראות פסלי היטלר באלכסנדרפלאץ, למרות שהוא היה שחקן מרכזי בהיסטוריה שאף זכה פעם  בבחירות לפרלמנט בגרמניה (פחות או יותר). כל רעיון מופשט נהיה יותר ברור כשמחזירים את היטלר לתמונה.

איפה עובר הגבול? האם ההמולה עלולה לסכן את האנדרטאות לזכר ג'ורג' וושינגטון עצמו? הוא היה גבוה מאוד, הוא לא יכול היה לשקר, והוא היה האבהי מבין האבות המייסדים. אבל למרות שנראה שלא עשה את זה בהתלהבות, הוא כן החזיק בעבדים.

וקחו למשל את הרומאים שהיו ברבריים למדי אבל גם השאירו לקורבנותיהם אמות מים וניצנים של שלטון החוק. שניתן לקולוסיאום להמשיך לעמוד?

ומה עם הפטריארכיה, אולי העוול האבסורדי ביותר שבני אנוש הגו עד כה? האם בקרוב נתמודד עם קריאות להסיר כל איזכור לכל מי שמילאו תפקיד בשלילת זכות הבחירה מנשים עד לפני כמאה שנה (כלומר כמעט כל דמות בהיסטוריה)? אל תתפלאו אם כן. זה לא יהיה בלתי לגיטימי, וזה הכיוון אליו צועד הנוער, גם אם את רבים זה מקומם.

כמובן שאיש אינו רוצה לראות פסלי היטלר באלכסנדרפלאץ, למרות שהיה שחקן מרכזי בהיסטוריה שזכה פעם בבחירות לפרלמנט בגרמניה (פחות או יותר). כל רעיון מופשט נהיה יותר ברור כשהיטלר בתמונה

אין משוואה שיכולה לתת לנו את התשובה. וברור שהפרוגרסיביים מסוגלים לפגוע בפרוייקט של עצמם בגלל שאפתנות יתר וטהרנות מרתיחה.

אז מי צריך להחליט איזו אנדרטה נכנסה למינוס בחשבון המוסר הקולקטיבי? כמו עם הדמוקרטיה עצמה, ייתכן שהדבר הכי פחות גרוע זה לציית לעמדת הרוב (ואולי אפילו לערוך משאלי עם).

כדי שיהיה סיכוי שזה יעבוד, עדיף לא להוסיף לפער הדורות גם חלוקה של החברה לאינסוף זהויות ושבטים.

וזו סיבה נוספת לכך שהמציאות הישראלית המתקרבת בחסות הימין, כמדינה דו-לאומית הכוללת את הגדה המערבית, כל כך לא מרנינה.

מישהו יכול לדמיין אוכלוסיה שמחולקת במידה שווה בין יהודים לערבים מסכימה אם פסלים ואנדרטאות (ואפילו שמות של רחובות וגשרים) יציינו את איזדין אל קסאם (שהוליד קבוצת טרור) או את רחבעם זאבי (שקשור לרעיון הטרנספר)?

כדי לנווט במציאות הדליקה של המאה ה-21, חברה זקוקה לנרטיב מוסכם לפחות בהווה, אם לא לגבי העבר.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 840 מילים
סגירה