ישראל מייבשת

פרק 17מים הם עניין גדול בגדה המערבית - ובפרט בדרום הר חברון ● מים הם לא רק מקור החיים, אלא גם נשק וכלי שלטוני ● "יש לטפל בעניין הזה בשקט, בשלווה ובחשאי ולעסוק בחיפוש דרכים להגירתם לארצות אחרות", אמר לוי אשכול על הפלסטינים אחרי מלחמת ששת הימים, ואף הציע את הפתרון: "ייתכן שאם לא ניתן להם מים במידה מספקת, לא תהיה להם ברירה" ● 53 שנה אחרי, אמיר בן-דוד רואה כיצד ישראל מיישמת את המדיניות הזו בשטח

צחיחות ויובש הן מילים שמתארות את עצמן. הן צחיחות ויבשות, השפה שלהן סדוקה, שדופה כמו תלמי האדמה בשדה ליד הכביש שמוליך לסוסיא.

חאלד אבו-עבד מלקט תבואה בשדה הצחיח. אניצים יבשים נמעכים תחת רגליו, בין הסלעים החומים. את האלומות הזהובות הוא תוחב לתוך סל יוטה. על ראשו כרוכה רצועת בד לבנה כמין טורבן מאולתר, להגן על מצחו המיוזע מפני השמש הקופחת. על ידיו הוא עוטה כפפות לטקס כחולות, מהסוג שנהפך לאחרונה שכיח בגדה כמו בערי ישראל, בגלל בהלת הקורונה.

חם. אתה מתבונן באבו-עבד עובד, ומתגעגע למים קרים.

חאלד אבו-עבד וקרובת משפחה עובדים את האדמה ליד הכביש המוביל לסוסיא (צילום: אלדד רפאלי)
חאלד אבו-עבד וקרובת משפחה עובדים את האדמה ליד הכביש המוביל לסוסיא (צילום: אלדד רפאלי)

הקיץ כבר הפעיל את מבעריו האחוריים כשהגענו לדרום הר חברון בסוף יוני, ימים אחדים אחרי שהרשות הפלסטינית הכריזה על גל שני של קורונה בגדה המערבית, בעקבות התפרצות חדשה של המחלה ממש באזור הזה. מושל חברון הזדרז להטיל סגר על המחוז. כעבור ימים אחדים יוחמרו צעדי הבלימה האלה והרשות תכריז על סגר מלא בכל שטחי הרשות, במה שאולי יסמן את הכיוון שגם ישראל תאלץ לצעוד אליו בקרוב.

לצדו של אבו-עבד אוספת את התבואה קרובת משפחה. בנו הצעיר, אחמד, רועה כבשים לידנו. שלושתם הגיעו לשדה הצחיח מוקדם בבוקר מהכפר הסמוך קוואוויס, לעבוד את אדמות המשפחה.

המחזה כולו יכול היה להיראות רומנטי וציורי, כי מעל השדה הצחיח פרושה מעלינו יריעה מרהיבה של שמים מזרח-תיכוניים כחולים-כחולים, כאילו כדי להשלים ציור פסטורלי על כפריים תמימים המלקטים תבואה בארץ האבות.

אבל לא רק החרדה מפני הנגיף הערמומי מפירה עכשיו את השלווה המדומיינת, אלא גם רעשי קידוח מתכתיים.

חאלד אבו-עבד וקרובת משפחה עובדים את האדמה ליד הכביש המוביל לסוסיא. מאחוריהם, הדחפורים של מקורות עובדים (צילום: אלדד רפאלי)
חאלד אבו-עבד וקרובת משפחה עובדים את האדמה ליד הכביש המוביל לסוסיא. מאחוריהם, הדחפורים של מקורות עובדים (צילום: אלדד רפאלי)

דחפורים צהובים אימתניים נוגסים ברעבתנות בשולי אדמת השדה, לאורך הכביש, חופרים תעלה ארוכה. פועלים ערבים המועסקים בשירות קבלן-מישנה של "מקורות" מניחים קו מים, שיחבר את סוסיא הסמוכה לבריכת מעון. בצינורות החומים שהם מניחים יזרמו מים חיים, שלאבו-עבד ובני משפחתו לא יהיה סיכוי להנות מהם.

והתמונה הזו, כפריים עניים שמתפרנסים בדוחק ומאחורי גבם חרגולי מתכת ענקיים המניחים תשתית מים  שמיועדת לאחרים – היא אילוסטרציה מושלמת לסיפור הזה.

התמונה הזו, כפריים עניים שמתפרנסים בדוחק ומאחורי גבם חרגולי מתכת ענקיים המניחים תשתית מים  שמיועדת לאחרים – היא אילוסטרציה מושלמת לסיפור הזה

בקוואוויס, הכפר שממנו הגיע אבו-עבד לשדה, נמצאים המשרדים והמעבדות של "קומט מי" (Comet-ME), ארגון שמנסה כבר יותר מעשור להתמודד עם מצוקת המים האיומה של הפלסטינים בדרום הר חברון. בהמשך היום נגיע לשם, כדי לשמוע ממקור ראשון על ההתמודדות המורכבת הזו, אבל עוד לפני שאנחנו עוזבים את השדה, חאלד אבו-עבד קורא לנו שנחזור אליו, וכשאנחנו מתקרבים הוא מרים את חולצתו וחושף מולנו בהתרסה בטן מפחידה, מרתיעה, נפוחה מאוד ושחורה משטפי דם.

"מתנחל ממצפה יאיר ירה בי ב-2001", הוא אומר.

קשה לדובב אותו ולהבין מפיו מה בדיוק קרה לו ולמה.

"מתנחל ירה בי", הוא חוזר ואומר ומצביע לעבר ההתנחלות שמעבר לכביש.

חאלד אבו-עבד וקרובת משפחה עובדים את האדמה ליד הכביש המוביל לסוסיא (צילום: אלדד רפאלי)
חאלד אבו-עבד וקרובת משפחה עובדים את האדמה ליד הכביש המוביל לסוסיא (צילום: אלדד רפאלי)

בבית אני מחפש באינטרנט אזכור כלשהו לתקרית ירי ב-2001 ליד סוסיא אבל לא מוצא. מה בדיוק קרה שם? מי ירה באבו-עבד ולמה? את זה כבר כנראה לא נדע. עוד תקרית אלימה, אחת מאינספור, שפרטיה נשמטו מזמן מדפי ההיסטוריה המדממת והצחיחה של האזור.

זו לא טעות, זו מדיניות

מים הם עניין גדול בגדה בכלל, ובדרום הר חברון בפרט. בגדה, מים הם לא רק מקור החיים, אלא גם נשק וכלי שלטוני. מים הם אחד מאמצעי השליטה האכזריים ביותר, שבאמצעותם ישראל חושפת לאורך השנים את כוונותיה האמיתיות, שאותן היא מצליחה להסוות לפעמים ברטוריקה של שלום ופיוס.

העובדות ברורות וצחיחות: בגדה המערבית יש מים ליהודים בהתנחלויות, והרבה פחות מים לפלסטינים. המים של היהודים נקיים וזולים הרבה יותר וזורמים בצינורות של "מקורות" אל הברזים בבתים ובגינות. המים של הפלסטינים מזוהמים ויקרים הרבה יותר, ואספקתם כרוכה במאבקים סיזיפיים, בהרבה עבודה קשה ולפעמים גם באלימות.

המים של היהודים נקיים וזולים הרבה יותר וזורמים בצינורות אל הברזים בבתים ובגינות. המים של הפלסטינים מזוהמים ויקרים הרבה יותר, ואספקתם כרוכה במאבקים סיזיפיים, בהרבה עבודה קשה ולפעמים גם באלימות

וזו כמובן לא טעות, זו מדיניות. כבר בדצמבר 1967, חצי שנה אחרי שהגדה המערבית נכבשה במלחמת ששת הימים, עלה הנושא בשולי דיון עקרוני על עתיד השטחים, בוועדת השרים לענייני ביטחון.

ראש הממשלה דאז לוי אשכול הציג את תפיסתו המדינית המתגבשת, "לעודד" את הגירת הפלסטינים מהאזור ואמר שהוא "מטפל בהקמת יחידה או חוליה, שתעסוק בעידוד ההגירה של הערבים מכאן. יש לטפל בעניין הזה בשקט, בשלווה ובחשאי, ויש לעסוק בחיפוש דרכים להגירתם לארצות אחרות ולא רק לעבר הירדן".

ביקור ראש הממשלה לוי אשכול בבסיס צה"ל בגדה המערבית. בצילום, ראש הממשלה לוי אשכול משוחח עם סגן אלוף שלמה להט ואלוף חיים בר לב. 20 בספטמבר 1967 (צילום: אילן ברונר/לע"מ)
ביקור ראש הממשלה לוי אשכול בבסיס צה"ל בגדה המערבית. בצילום, ראש הממשלה לוי אשכול משוחח עם סגן אלוף שלמה להט ואלוף חיים בר לב. 20 בספטמבר 1967 (צילום: אילן ברונר/לע"מ)

איך מטפלים בעניין כזה – בואו נקרא לו בשמו: טרנספר של אוכלוסייה אזרחית – "בשקט, בשלווה ובחשאי"? לראש ממשלת ישראל היו כמה רעיונות וביניהם: "ייתכן שאם לא ניתן להם מים במידה מספקת, לא תהיה להם ברירה כי הפרדסים יצהיבו וייבלו" (ציטוט מפרוטוקול וועדת השרים לענייני ביטחון מדצמבר 1967).

ומאז ועד היום זה בדיוק מה שקורה. ישראל כופה על תושבי הגדה והרצועה מצוקת מים חמורה. גם הסכם הביניים (אוסלו ב') שנחתם ב-1995 לא שינה את המציאות הזו והשאיר את השליטה בכל מקורות המים בידי ישראל.

ההסכם, המיושם עד היום למרות שבמקור הוא היה אמור לחול למשך חמש שנים בלבד, קובע כי ישראל תקבל 80% ממי אקוויפר ההר, המשותף לפלסטינים ולישראל, ואילו הפלסטינים יוכלו לנצל רק 20% מהם. בנוסף, נקבע בהסכם כי אספקת המים לישראלים לא תוגבל, בשעה שאספקת המים לפלסטינים הוגבלה לכמות שנקבעה מראש.

אחרי כישלונות בקידוחים חדשים שהותרו לפלסטינים, ובעקבות מכשולים רבים שהציבה ישראל באישור פרויקטים – הפלסטינים, שאוכלוסייתם כמעט הוכפלה מאז 1995, מפיקים כיום רק כ-60% מכמות המים שנקבעה בהסכם. ישראלים, לעומת זאת, ממשיכים ליהנות מאספקת מים בלתי מוגבלת.

ילדים פלסטינים ממלאים מים בג'ריקנים (צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90)
ילדים פלסטינים ממלאים מים בג'ריקנים (צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90)

כל העניינים הללו – שעלולים להישמע טכניים כשקוראים עליהם בבית ממוזג בישראל, כשבברזים זורמים מים נקיים כל ימות השנה, כעניין מובן מאליו – הם שאלות של חיים ומוות בדרום הר חברון. זה נכון כל השנה ובמיוחד בימי הקיץ הלוהטים, כשקשה לצנן את הבתים שאינם מחוברים לרשת החשמל, ואת המים צריך לפעמים לקנות במחיר מופקע, ממכליות של ספקים פרטיים.

בקיץ המזרח תיכוני הקופח המצוקה מגיעה לשיא, בין השאר מפני שחברת "מקורות" – זו שמניחה בשדה את קו המים החדש לסוסיא – מצמצמת את אספקת המים לחלק מהיישובים הפלסטיניים, כדי לענות על הביקוש העולה למים בהתנחלויות.

בקיץ המזרח תיכוני הקופח המצוקה מגיעה לשיא, בין השאר מפני שחברת "מקורות" מצמצמת את אספקת המים לחלק מהיישובים הפלסטיניים, כדי לענות על הביקוש העולה למים בהתנחלויות

צמצום האספקה מוביל לירידה בלחץ המים בצנרת. כדי שהאספקה בכל זאת תגיע לכל הצרכנים, נאלצות רשויות המים הפלסטיניות המקומיות להזרים את המים ליישובים ושכונות שונות על-פי תור, מה שגורם לכך שפלסטינים רבים סובלים מהפסקות מים, שנמשכות לפעמים ימים אחדים. באזורים גבוהים או מרוחקים המצב קשה במיוחד. רק דמיינו איך ייראו החיים בקיץ הישראלי, אם תופסק אספקת המים ליישוב שבו אתם גרים לכמה ימים.

מצוקת המים משתנה מאזור לאזור ומיישוב ליישוב. בחלקו העליון של המדרג נמצאים הערים והיישובים המפותחים יחסית, שבהם יש רשת המזרימה מים לבתים, לפחות חלק משעות היום. ביישובים האלה יש גם בדרך כלל דרכים סלולות במצב סביר, שמאפשרות הובלת מים במכליות ממקורות חלופיים, כמו מעיינות וקידוחים פלסטיניים, בכל פעם שישראל מחליטה לצמצם את אספקת המים.

פלסטינים ממלאים מים בג'ריקנים בגדה המערבית (צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90)
פלסטינים ממלאים מים בג'ריקנים בגדה המערבית (צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90)

בתחתית המדרג נמצאים עשרות ישובים – כמו היישובים הפלסטינים בדרום הר חברון – שישראל לא  מאפשרת לחבר אותם לרשת המים. שם נאלצים לאגור בחודשי החורף מי גשמים ולקנות בקיץ מים ממכליות. ואלה מים יקרים. עלויות האספקה ליישובים המרוחקים האלה גבוהות במיוחד, בגלל דרכי הגישה המשובשות אליהן, שישראל מונעת את סלילתן.

בנוסף להגבלות החמורות שמטילה ישראל על פיתוח תשתיות מים ביישובים האלה, הם סובלים גם מהשתלטות של מתנחלים ושל רשויות ישראליות על מקורות מים טבעיים, שעליהם הסתמכו במשך שנים, וחסימת הגישה לבורות מים ובריכות של מעיינות.

בנוסף להגבלות החמורות שמטילה ישראל על פיתוח תשתיות מים, הפלסטינים סובלים גם מהשתלטות של מתנחלים על מקורות מים טבעיים, שעליהם הסתמכו במשך שנים, וחסימת הגישה לבורות מים ומעיינות

השורה התחתונה? תושבי הכפרים בדרום הר חברון צורכים בממוצע הרבה פחות מים מהישראלים בהתנחלויות הסמוכות. המחיר שהם משלמים עבור המים האלה, שמובלים אליהם במכליות, גבוה במאות אחוזים ממחיר המים לישראלים. עבור רבים מהם, קניית מים הוא מרכיב משמעותי בהוצאות המשפחתיות החודשיות. והמים שהם קונים לא תמיד בטוחים לשתייה, בגלל תנאי הסניטציה הירודים במכליות שמובילות אותם.

ככה ישראל מטפלת בהם "בשקט, בשלווה ובחשאי".

קוואוויס. צילומי רחפן: אלדד רפאלי ויואב אלון

"המים שלנו משקים את גזל הקרקעות"

למצב שתואר כאן יש השלכות יומיומיות רבות, שבדרך כלל מתוארות בתקשורת הישראלית במנותק מהרקע ההיסטורי שהוביל להם.

"עשרות פלסטינים נעצרו בחשד שהתחברו למרכזי המים של מקורות והזרימו מיליוני ליטרים מעוקבים לבריכות פיראטיות שהקימו ומשם שיווקו מים לחקלאים פלסטינים, תוך שהם גורפים רווחים", דיווח משה נוסבאום בחדשות 12 ב-15 ביולי 2019, והוסיף, כאילו כדי לצאת ידי חובה, שמאחורי הגניבות האלה מסתתרת "מצוקת מים אמיתית", עליה הוא לא טרח להרחיב.

אבל אפילו ההערה הקטנה הזו הספיקה כדי להקפיץ את קרני אלדד, מחברת הספר "יש"ע זה פאן" (מדריך תיירותי לאטרקציות, פינות חמד, אתרים היסטוריים וצימרים ביהודה ושומרון) ופובליציסטית ב"מקור ראשון".

"למה הפלסטינים גונבים מים בדרום הר חברון?", היא תהתה ב"מקור ראשון" ואז הסבירה ש"לאורכם ורוחבם של יהודה ושומרון, יישובים רבים סובלים כבר שנים ממחסור ומהפסקות מים. למה? בשל אי קידום תוכניות בתחום, ובגלל גנבות מים בהיקפי ענק בידי פלסטינים.

"קחו למשל את הר חברון: תושבי ההר לא יודעים אם כשיקומו בבוקר יזרמו מים בברז, או אם יוכלו להשקות את המטעים. המצב הפך לבלתי נסבל. מעבר לגנבות ישירות מהקו של חברת מקורות, בוצעה לאחרונה חבלה מכוונת בצינור היחיד המוביל מים לאלפי התושבים באזור".

תושב דרום הר חברון במדבר הצחיח (צילום: אלדד רפאלי)
תושב דרום הר חברון במדבר הצחיח (צילום: אלדד רפאלי)

מבחינת אלדד, ברור שהקורבנות האמיתיים של הסיפור הזה הם המתנחלים, לא הפלסטינים. וההערה של נוסבאום היא עוד ראייה לצביעות של תקשורת השמאל, שזורעת תבוסתנות בירושלים הנצורה, בשעה שכנופיות שודדים ופורעים מאיימות על היישוב העברי הקטן:

"בשבועות האחרונים, כמו בכל קיץ, מוציאה המועצה האזורית הודעות המבקשות מהתושבים להימנע משימוש במים להשקיית גינות, למילוי בריכות ולכביסה, כדי שיהיו להם מים לשתייה. כמו בימים ההם, בירושלים הנצורה. לפי ההערכות, מדי שבוע פלסטינים גונבים, באמצעות חיבורים פיראטיים לקווי מקורות, מעל 500 מ"ק מים, שנלקחים להשקיית חקלאות שבחלקה ממוקמת באזורים לא חוקים.

"משה נוסבאום, כתב חדשות 12, התלווה בשבוע שעבר לכוח ממשטרת חברון במהלך מעצר כנופיית שודדי מים שגנבו כמויות עצומות ישירות מהצנרת בדרום הר חברון. הוא דיווח שהפושעים מכרו את המים לפלסטינים וגרפו הון לכיסם. 'אי אפשר להתעלם מהעובדה שמצוקת המים היא פועל יוצא של מצוקת מים אמיתית בשטחים', הוסיף הכתב.

"כשהוא אומר 'שטחים' הוא מתכוון כמובן לפלסטינים ולא ליהודים, שנמצאים במצוקת מים אמיתית בשל הגנבות. נרגעתי. חשבתי שהם סתם גונבים כי החופש הגדול נורא משעמם, וכמה פעמים אפשר לראות עונה חמש של 'אלישע'. מתברר שיש להם סיבה 'אמיתית', כדברי נוסבאום. כמו אותו אנס שלא הייתה לו ברירה, הרי היא הסתובבה בחצאית קצרה. כמו הגנב שפרץ לבתי עשירים, כי בכל זאת, יהודי צריך להתפרנס ממשהו. כמו הרוצח שבאמת לא הייתה לו ברירה, היא הייתה ממש מעצבנת. כמו מחבלים שבאמת אין להם ברירה, חייבים להפסיק את הכיבוש.

"אפשר לבחור להציג את גנבות המים כמעשה פלילי או כמעשה רובין־הודי נשגב הנובע ממצוקה (וכך גם לסקר וגם להיות הסנגור של הפושעים). אך בדיווח ההוא חסרה העובדה הקטנה, שחלק מהמים שנגנבו מהצינור, שאמור להזרים אותם לקייטנות ביישובי דרום ההר הלוהט, משקים גידולים חקלאיים שנשתלו במטרה להשתלט באופן לא חוקי על אדמות מדינה.

"המים שלנו משקים את גזל הקרקעות. כלומר, לא מדובר בילדים פלסטינים צמאים שמדינת ישראל הזניחה את התשתיות המובילות אליהם מים, ושאין להם מים בגלל הכיבוש. אלה פלסטינים שאין להם מדינה, ועושים כל שביכולתם כדי שתהיה להם. הדרישה הזאת לא חדשה, אך לא נאמרה בכתבה. אולי היה ראוי שתיאמר, לשם הגילוי הנאות".

רק 30 ליטר מים ביום

ישראל לא נאבקת רק בכנופיות השודדים הפלסטינים שגוזלים את מי השתיה של הקייטנות הישראליות ביישובי "דרום ההר הלוהט". היא נלחמת גם בישראלים, שמנסים לעזור לכפריים הפלסטינים להנות ממי הגשמים שהם מלקטים בחורף.

אחמד סיירה יורד איתנו למעבדה של חברת "קומט מי", שנמצאת בתוך מערה טבעית מתחת למשרדי החברה בכפר קוואוויס. הוא מראה את תעלת האיוורור ממנה פרצו חיילי צה"ל למעבדה בקיץ שעבר.

"אנחנו לא היינו כאן. הם כנראה לא הצליחו לפרוץ את המנעולים ואז הבינו שהם יכולים לרדת פנימה דרך תעלת האיוורור. כשהם נכנסו, הם ראו פה את כל המבחנות והמיכלים עם החומרים הכימיים והיו בטוחים שהם תפסו מעבדה לייצור אמצעי טרור. הם הרסו פה הכל. רק מאוחר יותר, כשהם הבינו שזה ארגון שמנוהל על ידי ישראלים, הם עזבו אותנו".

אחמד סיירה במעבדה של קומט מי בקוואוויס (צילום: אלדד רפאלי)
אחמד סיירה במעבדה של קומט מי בקוואוויס (צילום: אלדד רפאלי)

"קומט מי" הוא ארגון שהוקם על ידי שני פיזיקאים ישראלים – אלעד אוריין ונעם דותן – שהחליטו לסייע לקהילה הפלסטינית הכפרית בדרום הר חברון. ב-2009 הם החלו להקים מערכות סולאריות וטורבינות רוח לייצור חשמל, וב-2013 הם החלו לפתח מערכות לטיהור, שאיבה, חלוקה וסינון של מי הגשמים הנאגרים בבורות משפחתיים.

"חיילי צה"ל ראו פה את כל המבחנות והמיכלים והיו בטוחים שהם תפסו מעבדה לייצור אמצעי טרור. הם הרסו פה הכל. רק מאוחר יותר, כשהם הבינו שזה ארגון שמנוהל על ידי ישראלים, הם עזבו אותנו"

סיירה – בעל תואר שני במדעי המים מאוניברסיטת אל קודס – הצטרף לארגון ב-2014, כאחראי על בדיקת איכות המים והתקנת הפילטרים שמסננים אותם.

"אנחנו עורכים בדיקות כל הזמן, כדי לוודא שהמים ראויים לשתייה", הוא אומר. "'קומט מי' מתקינים מערכות שמביאות חשמל ומים זורמים לקהילות הכפריות באזור, שמונות בערך 5,000 איש. לקהילות האלה, שמפוזרות בשטחי C, אין אישורי בנייה, הן לא מחוברות לרשת החשמל הכללית וגם לא לרשת המים הכללית. אלה קהילות שחיות על האדמות שלהן, בלי שום חיבור לתשתיות הכי בסיסות. קומט-מי מספקת לקהילות האלה את התנאים הכי בסיסיים שיאפשרו להן חשמל ומים.

"הקהילות פה נשענות על איסוף מי גשמים בחורף. המים שאוספים בחורף אמורים להספיק לכל השנה. 'קומט מי' מתקינה להם מערכות שמאפשרות לטהר את המים האלה ולהזרים אותם בצינורות לברזים בבתים.

"המים שנאספים עוברים דרך פילטר ונאספים בתוך מיכלים, ומהמיכלים הם מועברים לברזים בבתים. בלי המערכות האלה, שאיבת המים היא משימה שמוטלת פה על הנשים, שנאלצות לעבוד שעות רבות ביום בשאיבת מים והבאתם לבית. השימוש במערכות שלנו מאפשר להן, בפעם הראשונה, ליהנות ממים שזורמים לברז במטבח".

המתנחלים טוענים שהם הקורבנות האמיתיים ב'מלחמות המים' האלה.
"למתנחלים יש גישה מלאה לרשת המים של 'מקורות'. לפלסטינים שגרים לפעמים כמה עשרות מטרים מהם, אין גישה כזאת. המינהל האזרחי לא מתיר ליישובים פלסטינים לבנות, וזה כולל גם הקמת תשתית של צנרת וכן הלאה.

"מאחר שלפלסטינים אסור לבנות בכל שטחי C, כל פעולה שאנחנו עושים, כל מה שאנחנו בונים, הוא בהכרח לא חוקי, ואז אפשר להוציא לו צו הריסה. כל מתקן שאנחנו מציבים מועמד מיד להריסה. ככה שהעבודה שלנו נעשית כל הזמן תחת האיום של המינהל האזרחי והצבא.

"מאחר שלפלסטינים אסור לבנות בכל שטחי C, כל פעולה שאנחנו עושים היא בהכרח לא חוקית, ואז אפשר להוציא צו הריסה. כל מתקן שאנחנו מציבים מועמד מיד להריסה"

"אם הם רואים את המכוניות שלנו מתקרבות לאחת הקהילות, הם יעכבו אותן לבדיקות. אנחנו כל הזמן חייבים להיזהר, כי כשעוצרים אותנו, מחרימים לנו את הציוד. ובכל פעם שמוציאים צו הריסה למבנה בלתי חוקי – וכל מבנה שבונים פה הוא בהכרח בלתי חוקי – הורסים לא רק את הבית, אלא גם את כל התשתית שאנחנו בנינו לחשמל ולמים. ובכל פעם שהורסים מערכת שהקמנו, אנחנו חייבים לגייס כסף כדי להקים את התשתית הזו מחדש.

כוחות צה"ל הורסים בארות מים של הפלסטינים ליד חברון, ב-16 ביולי 2019 (צילום: Wissam Hashlamon/Flash90)
כוחות צה"ל הורסים בארות מים של הפלסטינים ליד חברון, ב-16 ביולי 2019 (צילום: Wissam Hashlamon/Flash90)

"בין השנים 2015-2017 ערכנו סקר גדול, כדי להעריך כמה מים צריך לספק פה לכל משפחה. התקנו מוני מים, כדי להבין כמה מים צורכים פה בפועל. הגענו למסקנה שצורכים פה פחות מ-30 ליטר מים ליום לאדם (לשם השוואה: אזרח ישראלי צורך בממוצע כמאה ליטר מים ביום. כל מקלחת ביתית צורכת כ-30 ליטר מים – א.ב.ד). והמים שקונים פה ממיכליות, יקרים לפחות פי חמש-שש מהמחיר של מים בערים.

"כשאתה לא מספק לאנשים את הצרכים הבסיסיים, יש לזה מבחינתי משמעות אחת: זה אומר שאתה לא רוצה אותם כאן. וכשאתה מונע מאנשים בכוח להתחבר לרשת החשמל ולרשת המים, לא יכולה להיות לזה שום משמעות אחרת. זו הוכחה לכך שאתה לא רוצה את האנשים האלה כאן.

"כשאתה לא מספק לאנשים את הצרכים הבסיסיים, זה אומר שאתה לא רוצה אותם כאן. וכשאתה מונע מאנשים בכוח להתחבר לרשת החשמל ולרשת המים, לא יכולה להיות לזה שום משמעות אחרת"

"ועכשיו, עם כל הדיבורים על סיפוח השטחים האלה לישראל, אנשים כאן מחכים בפחד לראות מה יקרה. נניח שיספחו את השטחים האלה, מה יקרה אז? ישראל תחבר את האנשים למים ולחשמל? זה לא יקרה. ישראל רוצה את האדמה, לא את האנשים שחיים עליה".

אחמד סיירה ליד אחת הבארות שהקימה קומט מי בקוואוויס (צילום: אלדד רפאלי)
אחמד סיירה ליד אחת הבארות שהקימה קומט מי בקוואוויס (צילום: אלדד רפאלי)

* * *

בפרק הבא: השרוף חולם לנסוע לים

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 2,442 מילים ו-1 תגובות
סגירה