"תמיד ידעתי שחיים של שחורים נחשבים, Black life matters, ושאני צריכה להראות זאת לאנשים, ולגרום להם להיות מודעים למה שקורה בעולם האמיתי שהם חיים בו – אבל אולי לא מודעים אליו, או לא מספיק מודעים אליו", אומרת לי וופי גולדברג, מובילת דעה משפיעה ואייקון תקשורת, בראיון מיוחד.

"בארצות הברית אנחנו צריכים להזכיר לאנשים שחיים של שחורים נחשבים, משום שזה קל מדי לסיים חיים של שחורים, קל מדי לירות בהם ברכב. אף אחד לא משתגע מזה, כי זה סוג של 'אה, הם שוב כועסים'", היא ממשיכה.

"אז אנחנו צריכים להגיד 'היי, חיים של שחורים נחשבים'. אנחנו צריכים להזכיר זאת לאנשים כל הזמן. משום שאם אתה לא מודע להיסטוריה שלך במדינה, אתה לא מזהה שבכל פעם שאתה צופה במישהו – למשל, בראונה טיילור נורתה למוות בבית שלה (על ידי שוטרים) – ואנשים לא משתגעים מזה, זו בעיה.

"היו לנו תשעה מקרים כאלו (של אלימות משטרתית) לפני ג'ורג' פלויד, ואז כל מי שראה בטלוויזיה את האיש הזה נרצח, התחיל להבין 'זה היה יכול להיות אני'.

"פתאום, כשאנשים ראו במדינת ניו יורק אדם מבוגר מוטח לקרקע על ידי המשטרה והוא היה לבן, אז אנשים אמרו, 'הא, זה היה יכול להיות אני'.

"לדעתי, היינו צריכים שיקרה לנו דבר כזה טיפשי ונורא, כדי להבין שאנחנו אוהבים את המשפחות שלנו, ואנו רוצים לבלות יותר זמן עם הילדים שלנו, ולספר סיפורים על התקופה שבה היו קטנים. אנחנו צריכים להזכיר להם עד כמה יש להם מזל שיש להם טלפונים בכיסים, והם יכולים לעשות את כל השיחות האלו.

"צריך להיות משהו שמאפשר לנו להגיד 'עצרו, אנחנו לא עושים את זה יותר', ובגלל זה אנחנו רואים הרבה מהסדקים. אמריקה זו לא מדינה כל-כך זקנה, אבל אנחנו קצת יבשים אז הדברים נסדקים בצדדים, ואנחנו רואים איפה הבעיות עשויות להיות, כך שזה אתחול מחדש. וכל עוד אנחנו מאתחלים, בואו נתקן כמה וכמה דברים, או לפחות נעשה את המאמץ".

"אמריקה זו לא מדינה כל-כך זקנה, אבל אנחנו קצת יבשים אז הדברים נסדקים בצדדים, ואנחנו רואים איפה הבעיות עשויות להיות, כך שזה אתחול מחדש. וכל עוד אנחנו מאתחלים, בואו נתקן דברים, או לפחות נעשה מאמץ"

על אף דבריה נגד אלימות משטרתית, לגולדברג (64) חשוב להבהיר כי היא מתנגדת להכללות פשטניות ומסוכנות על כוחות המשטרה בארצות הברית.

"בואו נבהיר", היא אומרת לי, "95% מיחידות המשטרה במדינה שלנו הן טובות. יש לנו הרבה אנשים שעברו הכשרה לא טובה, או שאין להם זכות להיות שוטרים.

"ומה שרוב האנשים רוצים הוא שכולם יאספו קצת כסף ויכשירו מחדש אנשים ויכשירו אותם טוב יותר. אני אומרת, אל תכשירו אותם להיות חיילים טובים, הכשירו אותם להיות שוטרים טובים".

(על הכשרת שוטרים אמריקאים שנויה במחלוקת בישראל – ניתן לקרוא כאן)

השחקנית והמגישה וופי גולדברג, שנייה מימין, במפגש עם הגברת הראשונה מישל אובמה בבית הלבן ב-2013, ארכיון. עוד בתצלום: המפיק ההוליוודי האנס הארווי ויינסטין (שני משמאל) (צילום: AP Photo/Susan Walsh)

פיקחות חריפה

במהלך השנים, הצופים העריצו את הפיקחות החריפה של גולדברג והכנות החדה שלה. היא מספרת שהשתמשה בקולב כדי לסיים הריון שנכנסה אליו בגיל 14. כשהייתה בת 18, ילדה את בתה, אלכסנדרה מרטין, וממנה יש לה שלושה נכדים ונינה. היא עדיין אוהבת להודות שבצעירותה הייתה "מכורה לסמים" בתפקוד גבוה, ועישנה "הרבה מריחואנה" לפני שזכתה באוסקר, בגלל שהייתה לחוצה.

גם על מגדר יש לה מה להגיד, ברוח המהפכה בהוליווד. "אני עדיין מגדירה את עצמי במונח הניטרלי מבחינה מגדרית, actor, במקום actress, משום ששחקנית יכולה לשחק רק נשים", מסבירה גולדברג. "אני actor – אני יכולה לשחק הכל".

וגולדברג שיחקה הכל. בקריירה המתפרשת על קרוב לארבעה עשורים, היא הייתה מועמדת לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר על משחקה בסרטו המהולל של סטיבן שפילברג "הצבע ארגמן", וזכתה בפרס האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר על משחקה בלהיט העל-טבעי "רוח רפאים" ב-1990.

וופי היא מאמינה גדולה בחינוך. מהסוג של הנחלת ערכים באופן בלתי רשמי שעוברים מדור אחד לשני. "הנכדים שלי מבוגרים, בשנות ה-20 וה-30 שלהם", היא מספרת לי. "הנינה שלי בת שש, כך שהיא ואני דנות על הסיבה לכך שהיא לא יכולה לבקר חברים כמו שהייתה רגילה לעשות קודם. ואז היא הודתה בפני שהיא בעצם אהבה סתם לבלות איתי. אני נותנת לה כמות מידע על פי מה שאני מזהה שהיא מתעניינת בו, היא רצתה לדעת מי היה ג'ורג' פלויד, והיא רצתה לדעת למה אנשים לא ידעו שהחיים של שחורים נחשבים, למה היינו צריכים לספר להם".

"הנינה שלי בת שש, כך שהיא ואני דנות על הסיבה לכך שהיא לא יכולה לבקר חברים כמו שהייתה רגילה לעשות קודם. היא רצתה לדעת מי היה ג'ורג' פלויד, והיא רצתה לדעת למה אנשים לא ידעו שהחיים של שחורים נחשבים"

לדבריה, התסיסה ותנועות המחאה הנוכחיות שונות מגלי מחאה קודמים: "בשנים האחרונות אנשים הלכו להפגנות, אבל משהו שונה קרה כשג'ורג' פלויד מת, הוא מת ואנשים צפו בזה, הם ראו במשך 8 דקות ו-46 שניות איך החיים עוזבים בן אדם שמילותיו האחרונות היו לאמו ('בבקשה אמא, תעזרי לי'). ולפתע משהו התחבר וכולם ראו את עצמם, איך זה היה יכול הם ללא קשר לצבע שלהם.

"ומשום שהייתה לנו סדרה של רציחות משוגעות על ידי שוטרים, אנשים פשוט אומרים 'מספיק זה מספיק', לא עוד, ואנשים החלו לצעוד. כמובן שיש תמיד מרכיב שיוצא החוצה ומנצל את העניינים, כמו ונדליזם וביזה, אבל 98% מהזמן אנשים צעדו משום שהם רוצים שינוי – והשינוי אכן מתרחש.

"ראינו שינוי בשם של קבוצת פוטבול (וושינגטון רד סקינס, הודיעה על החלפת שמה בשל פגיעה ברגשות הילידים-האמריקאים, ומחפשת כעת אחר שם חדש, ע"ל) וזה אולי לא נשמע כמו עניין גדול, ואנשים עשויים שלא להבין, אבל אם אתם ילידים-אמריקאים, הלוגו והשמות האלו גזעניים ופוגעניים.

"וכל האנשים האלו אמרו 'לא, אנחנו לעולם לא נשנה את השם'. אבל פתאום אנשים אומרים, 'אתם יודעים מה, אוקי, אנחנו מבינים, זה פוגעני ואנחנו מבינים למה, אז פשוט תנו לנו לנסות לבצע מספר שינויים', וזה מתרחש באטיות.

"זה קרה בתחילת שנות ה-60", היא חוזרת לתקופה שבה היא מזהה את שורשי המחאה החברתית הנוכחית באמריקה, "לאנשים נמאס והם לא הבינו למה הם רואים אמריקאים אחרים שמקבלים זרם מצינור מים לפנים, רק משום שהם רצו להצביע. ואנשים אמרו שזה לא שפוי, זו אמריקה, זה לא אמור לקרות".

וופי גולדברג מתאחרת בתכנית הילדים "רחוב סומסום", 2007 (צילום: AP Photo/Mary Altaffer)

בואו נדבר על טראמפ

גולדברג נמנעת משימוש בשם המפורש של הנשיא השנוי במחלוקת דונלד טראמפ, אבל היא טוענת כי "חוסר השפיות שלו בקשר למגפת הקורונה – היה אפשר לחסוך את זה מאיתנו אם היה לנו נשיא אחר. היו כל מיני דברים שאנחנו כאזרחים ראינו בממשל הספציפי הזה, שאומרים שאנחנו צריכים לעבוד על זה.

"אני לא חושבת שסוג כזה של כוח צריך להיות בידיים של אדם אחד. אם היה לנו סוג אחר של נשיא, היינו יכולים לעשות עבודה הרבה יותר טובה, אבל אין לנו".

"לאנשים נמאס והם לא הבינו למה הם רואים אמריקאים אחרים שמקבלים זרם מצינור מים לפנים, רק משום שהם רצו להצביע. ואנשים אמרו שזה לא שפוי, זו אמריקה, זה לא אמור לקרות"

איך היא מצליחה לשמור על רוגע כשהיא מנחה תכנית ראיונות כה פוליטית כמו The View? "זה לא קל, אבל זה אפשרי", אומרת לי גולדברג.

"אי אפשר שכולם יהיו משוגעים באותו זמן", היא מסבירה. "אי אפשר שכולם יאבדו את זה במקביל. למישהו יש משהו להגיד, 'חכה רגע, אנחנו צריכים לעצור ולחשוב על זה. כי אם כולם משתגעים באותו זמן, אנו לא עומדים להשיג כלום'".

והיא מרחיבה על מאחורי הקלעים: "כדי לשמור על הרוגע שלי, אני מתאפקת מבפנים לפעמים, כי, באופן טבעי, אני רוצה לצעוק על משהו שקורה. אבל אז אני מבינה שאני צריכה להיות המבוגר האחראי" במהלך צילומי התכנית.

"זה – להיות המבוגר האחראי – אף פעם לא היה בהוראות ההפעלה שלי", היא מגלה לי. "אני תמיד הייתי אמורה להיות המתוסבכת. ועכשיו אני מגלה שאני צריכה להיות המבוגר שאומר 'אנחנו צריכים לעשות את זה שונה, או לחשוב על זה באופן שונה', משום שבבירור אנחנו טועים בנוגע לזה, ובבירור אם לא נתחיל לחשוב על התמונה הגדולה יותר, באמת נדפקנו. סוג כזה של מחשבה מתרוצץ לי במוח בכל יום מ-11 בבוקר ועד 12 בצהריים, בזמן התכנית שלנו".

"היו עצמכם"

העצה היחידה שלה לצעירים היא: "היו עצמכם. כל מה שאתם יכולים להיות אחראים עליו הוא אתם עצמכם, אין שום דבר שאתם יכולים לעשות בנוגע לאנשים שמכניסים מידע רע בתכניות או ברשתות החברתיות.

"היום, צריך להשקיע יותר במה שקוראים. לפעמים צריך לעקוב ולראות שזה הגיוני, האם זה הגיוני בכלל? ולפעמים אנשים פשוט, לא אכפת להם אם זה הגיוני משום שהם רוצים להיות כועסים. ואז אם רוצים לכעוס יש הרבה מה לכעוס עליו.

"היום, צריך להשקיע יותר במה שקוראים. לפעמים צריך לעקוב ולראות האם זה הגיוני בכלל. ולפעמים אנשים פשוט, לא אכפת להם אם זה הגיוני משום שהם רוצים להיות כועסים. ואז אם רוצים לכעוס יש הרבה מה לכעוס עליו

"אז אני מרגישה שרוב הזמן משלמים לי כדי לשים את הפנים שלי לפני הדברים שאני אומרת, ומתי שאנשים באים וצועקים, אני אומרת: 'אתם יודעים, אתם יכולים להעביר את כל הזמן בצעקות, אבל אני מקבלת משכורת טובה מאוד כדי לעשות את מה שאני עושה, אז אני לא באמת רוצה להתנהל מולך בנוגע לאיך שאתה מרגיש משום שאני לא עובדת עכשיו'. אז ככה אני סוג של… כשאני מגיעה לעבודה אני יודעת שאני אמורה לחשוב על מה שאני צריכה לדבר עליו.

וופי גולדברג מארחת את הנשיא בלי קלינטון במופע שלה בברודווי, 1997 (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)

הדמויות הציבוריות שהיא משבחת הן "השוטרים שעושים את הדבר הנכון, הרופאים והרופאות, האחים והאחיות שנמצאים שם למרות שאנשים צועקים עליהם ואומרים להם שאין וירוס, הם הגיבורים שלי עכשיו".

ויש לה מילים טובות לומר גם על "כל הבחורים והבחורות שיוצאים ועושים משלוחי מזון, וכל האנשים שמנסים לשמור על יציבות ורוגע. אלו האנשים שאני מעריכה משום שהם עושים דברים שאני לא עושה. הם מאפשרים לי להישאר בטוחה בבית, כשהם עומדים מול הסיכונים בכל יום.

"אכפת לי מאלו שמוודאים שאני עושה את הדבר הנכון, מוודאים שאני לא מקשה עוד יותר על החיים שלהם. אנשים לא מבינים שזה קל להגיד, 'אני לא עומד לשים מסכה', אבל צריך לחשוב על כל האנשים שאתם מסכנים מלבד עצמכם. אתם מסכנים אנשים אחרים ואת המשפחות שלהם.

"אני מתרכזת יותר בניסיון לוודא שכאשר אנשים עולים עם קמפיינים של מימון המונים, אני יכולה לשים שם קצת מזומן, לעזור לנזקקים במהלך המגפה הזו".

וופי גולדברג במחזמר "הנזירות בלוז", המבוסס על הסרט המצליח, לונדון, 2010 (צילום: AP Photo/Joel Ryan, file)

חופשיה ומאושרת

וופי לא בזוגיות ומאושרת מכך, אחרי שהייתה נשואה שלוש פעמים – לאלוין מרטין במשך שש שנים, לצלם דייויד קלאזאן במשך שנתיים, ולשחקן ואיש איגודי העובדים לייל טרכטנברג במשך שנה.

על פי מילותיה שלה, היא מעולם לא אהבה את הגברים שאיתם התחתנה: "צריך להיות מחויב באמת, ואין לי את המחויבות הזו, אני מחויבת למשפחה שלי".

במהלך השנים קישרו את וופי באופן רומנטי לשחקנים לבנים מפורסמים, בהם פרנק לנגלה וטד דנסון. אין לה תכניות להתחתן שוב: "חלק מהאנשים לא אמורים להתחתן, ואני אחת מהן. אני בטוחה שזה נפלא להרבה אנשים, אבל לא עבורי".

המעמד שלה בתור אדם מפורסם הניע אותה לעבור ללייוולין פארק, שכונה בווסט אורנג', ניו ג'רזי, כך ש"אני יכולה להסתובב בחוץ באופן חופשי, להיות בחוץ באופן פרטי". היא לא צופה הרבה בטלוויזיה, אבל היא קוראת ספרים אדוקה.

"אני בוחרת הרבה ספרים על בסיס הכריכה שלהם, משום שכריכה מעניינת תופסת את תשומת הלב שלי ו-97% מהזמן, הם אותו דבר. אם הכריכה מעניינת, הספר מעניין", היא מסבירה לי איך עובדת השיטה שלה.

"אני בוחרת הרבה ספרים על בסיס הכריכה שלהם משום שכריכה מעניינת תופסת את תשומת הלב שלי ו-97% מהזמן, הם אותו דבר. אם הכריכה מעניינת, הספר מעניין", היא מסבירה לי איך עובדת השיטה שלה

"אני מחפשת משהו שיסחף אותי ויאפשר לי להגיע למקומות אחרים, עם ספר כמו יומו של השלושרגל של ג'ון וינדהם. ואם אני מחפשת משהו שיגרום לי פשוט לצחוק, אני יכולה לבחור במארק טוויין. הכל תלוי ברגע ביום שבו אני מחליטה שאני צריכה משהו שיסחף אותי – לטייל למקומות רחוקים בתוך הראש שלי".

תראה את טיילור סוויפט

לעת עתה, היא מתלהבת מהצורות החדשניות של היצירה: "תראה את טיילור סוויפט, שהוציאה לאחרונה אלבום שעבדה עליו בזמן שהייתה בהסגר. אנשים מוצאים דרכים חדשות. ביונסה בדיוק עשתה את אותו דבר. היו כל מיני סוגים של דברים כאלו שהתרחשו באינטרנט ואנשים שולחים דברים, יוצרים דברים, יוטיוב.

וופי גולדברג (צילום: Mark Von Holden/Invision/AP)

היא אופטימית באשר לכך ש"בסופו של דבר, אנחנו נחזור לנורמלי, או חצי-נורמלי" בתום משבר הקורונה. "למרבה הצער, היא אומרת לי, "אי אפשר לפתוח בתי קולנוע, ואי אפשר להתחיל בצילומים, משום שלא כולם באותה דעה. אבל זה מתפתח, וברגע שנחליט שזה האופן בו אנחנו צריכים להחזיר את המדינה, אנשים יתחילו להכיר בכך שהדרך היחידה הנכונה בה אנו עומדים לגרום למשהו להיעשות היא שיתוף פעולה.

"זה עומד לקחת זמן, ואנחנו לא חברה סבלנית במיוחד או בני אנוש סבלניים, אנחנו אוהבים דברים שקורים במהירות, אבל כעת זה לא אפשרי. כולם חייבים לחזור לימי הטרום-סלולרי, כשהכל היה אטי יותר, מדוד יותר. אנחנו נפתור את זה. ובנוגע אליי, הייתי רוצה להבין את זה לפני שיותר מדי אנשים יצטרכו למות".

"כולם חייבים לחזור לימי הטרום-סלולרי, כשהכל היה אטי יותר, מדוד יותר. אנחנו נפתור את זה. ובנוגע אליי, הייתי רוצה להבין את זה לפני שיותר מדי אנשים יצטרכו למות"