יפהפיים, עדינים ומענגים. אחחח, כל הממתקים האהובים עליי. חיפה, עיר הפינוקים, מלאה במקומות נפלאים שמייצרים ממתקים משגעים. אבל חיפה אינה העיר היחידה בארץ ויש כמובן ממתקים נוספים שמחכים לי שם בחוץ. חופשת הקיץ החלה קצת באיחור, אך למזלי אני יכול להבריז קצת מעבודתי העיתונאית כדי להגיע לממתקים האהובים. אין מה לעשות, אני סוויט טות', גבר חובב ממתקים, או מתוקאי בלשון העם. המתיקות קוראת לי לצאת למסעות מעניינים.

לב טולסטוי, הסופר הרוסי הדגול, כבר אמר פעם:

"אושר האדם מצוי בחיים. והחיים הם בעבודה".

זאת קביעה נכונה. אם עושים את העבודה מהר ובקפידה, התוצאה מתוקה – ויש גם זמן לממתקים. אני מבין אותך מצוין, טולסטוי. דבריך יוצאים מהלב. האושר שאתה מדבר עליו – נמצא בממתקים, בעיקר בכאלה שמשקיעים בהם עבודה. וכמובן שניתן להוסיף:

"עבודה קבוצתית מהווה ניגוד גמור לניהול טוב של זמנך" (סקוט אדאמס, יוצר הקומיקס המשרדי דילברט).

לכן אני מעדיף לעבוד לבד, ובדרך כלל גם לאכול את הממתקים שלי לבד. רק השמים המתוקים יודעים כמה כיף להיות לבד כאשר אתה חווה את הטעם של ממתק עילאי חדש.

ניתן להוסיף: "עבודה קבוצתית מהווה ניגוד גמור לניהול טוב של זמנך" (סקוט אדאמס, יוצר הקומיקס המשרדי דילברט). לכן אני מעדיף לעבוד לבד, ובדרך כלל גם לאכול את הממתקים שלי לבד

מחשבות על קיגל

לפני כמה ימים, באמצע העריכה, פתאום חשבתי על משהו: קיגל! אותה מעין-פשטידה שנפוצה בקרב יהודי אשכנז ומזרח אירופה ונקראת גם קוגל, תלוי במבטא שאתה מאמץ. יש לזה אמנם כל מיני גרסאות, אבל אני ערגתי לקיגל העשוי מאטריות. ואיפה מוצאים את הקיגל הטוב ביותר, אם לא במעוז החרדי – שכונת מאה שערים? שם יודעים לשמור על המסורת, וקיגל הוא מאכל מסורתי ביותר.

בוויקיפדיה מסופר כי קיים מנהג לאכול ב"שבת זכור" ארבעה סוגים של קיגל, בהתאם לראשי התיבות "עמלק": עפל (ביידיש: תפוחי עץ), מעהל (ביידיש: קמח), לוקשן (ביידיש: אטריות) וקרטופל (ביידיש: תפוחי אדמה) – ובכך לקיים את מצוות זכירת מעשי עמלק, או מחיית זכר עמלק על ידי אכילת הקיגלים.

אני לא ממש יודע אם אכילת הקיגלים תמחה זכר של משהו מלבד האדם הרזה שהיית פעם, אך אני חושב שאנשים שמסוגלים לאכול ארבעה סוגי קיגל בשבת אחת חייבים להיות נחמדים ומסבירי פנים. הצטרפתי אם כן לטיול מאורגן בירושלים, במטרה לחלץ את הקיגל האהוב מאותה שכונה מופלאה.

את הקיגל מכינים בהרבה וריאציות ותיבולים, אך אני מחבב את הגרסה הירושלמית של הלוקשן קיגל. מעדן זה מבושל כל הלילה בסיר ברזל, והוא מכיל אטריות, ביצים, סוכר ולעיתים גם קינמון ועוד תבלינים – הקיגל הירושלמי מתובל בחריפות, כלומר יש בו פלפל שחור. אצל יוצאי פולין, כמובן, מקובלת גרסה מתוקה יותר, אבל השילוב הזה של חריפות ומתיקות תמיד נראה לי אקזוטי.

הסיור במאה שערים, אחת השכונות הוותיקות של ירושלים, היה מעניין ומאלף ביותר. למדתי הרבה על אורחות חיי אחינו החרדים ושמחתי לסיים את ההרפתקה ב"דלי" של זאביק, הנקראת "מעדני זהב" ושוכנת בעיבורה של השכונה, ברחוב מלאכי 5.

נהוג לאכול ב"שבת זכור" ארבעה סוגי קיגל, בהתאם לר"ת "עמלק": עפל (ביידיש: תפוחי עץ), מעהל (ביידיש: קמח), לוקשן (ביידיש: אטריות) וקרטופל (ביידיש: תפ"א) – ובכך לקיים את מצוות זכירת עמלק, או מחיית זכרו באכילת הקיגלים

היו שם מגוון מעדני הרינג (דג כבוש), גפילטע פיש משובח, עוגיות, סלטים, קטניות מתובלות, חזרת, קרקרים חרדיים מעודנים ועוד ועוד – אך את ליבי שבו פרוסות כבדות ושחומות של קיגל מעשה ידיים חרדיות להתפאר.

הבריחה ממאה שערים

אך בדרך החוצה צצה בעיה: החרדים לבושי השחורים לא ממש נהנו לראות חבורה של חילונים פושטת להם על הדליקטסן של זאביק – ועוד מיד אחרי צום תשעה באב. האמת – אני יכול להבין אותם. האם הייתי שמח לראות בקיבוץ (שבו חייתי עד לא מזמן) חבורות של חרדים מסתובבים, מצלמים ומתייחסים לתושבי המקום כאל בעלי חיים בספארי? לא בטוח.

הם החלו לצעוק "הסתלקו מפה", "למה אנחנו צריכים לראות אתכם כאן", "אל תטמאו את שכונתנו", "תחזרו לתל אביב" וכמובן הקלאסיקה "שיקסע" לעבר הבנות. העניינים הסלימו במהירות, וקבוצתנו הנרדפת התקדמה עקב בצד אגודל לכיוון רחוב יפו, ששם כבר אין לחרדים דריסת רגל.

בינתיים, עוד ועוד חרדים הצטרפו למרדף בזעקות אימים, יחד עם ביצים בודדות ושקיות אשפה שחצו את האוויר הסמיך במטחים תלולי מסלול בכיווננו. אך אני הגנתי על פרוסות הקיגל שלי והצלחתי לבסוף להגיע איתן לחוף המבטחים של רחוב יפו. מה לא עושים בשביל ממתק מוצלח.

סוף סוף נשארתי לבדי, בלי חרדים או קבוצה של מטיילים על הראש. כעת אני מוכן לחוות את מנעמי הקיגל. יש לחמם אותו תחילה, ואז בוצעים אותו לחתיכות קטנות ומתענגים. הקיגל החם ממאה שערים היה מהטובים שטעמתי אי פעם: הוא מגיע בצורה של פרוסת עוגה עטופה בניילון נצמד – ואכן, יש בו משהו מהעוגתיות. לאטריות העבות יש מרקם רך אך דחוס, הסוכר ששהה כל הלילה בסיר התקרמל והקנה גוון חום למעדן כולו, ואילו חלקו העליון נחרך בדיוק במידה הרצויה ותרם קריספיות ופריכות לכל העסק. תועפות הפלפל השחור מוסיפות עקצוץ של חריפות שאין לטעות בה.

עוד חרדים הצטרפו למרדף בזעקות אימים "הסתלקו מפה", "אל תטמאו את שכונתנו", והקלאסיקה "שיקסע", יחד עם ביצים בודדות ושקיות אשפה. אך אני הגנתי על פרוסות הקיגל שלי והצלחתי להגיע איתן לחוף המבטחים של רחוב יפו

הקיגל מתמסר אליך ואילו אתה מתמסר, שלא לומר מתמכר, לקיגל. טעם המעדן המופלא צבע לי את כל הערב בגוונים ירושלמיים חמימים של זהוב וחום. יחד עם קפה חום-כהה חזק ליד, שמספק אתנחתות של מרירות מתבקשת בין הנגיסות, רק השמים המתוקים יודעים כמה קשה להפסיק לטרוף את הקיגל האלוהי מעיר הקודש. מתי אפסיק את מרדפי הממתקים שלי? כמו שאומרים במאה שערים, מאָרגן נאָך דעם קיגל.

הקיגל ממאה שערים, ברקע: המקינטה (צילום: אפרת קוטנר)

אריאל קרס, סולן להקת הפאנק השפן הנכון, מנסה לעבור לצד האפל ללא הצלחה, בינתיים.