תושבי מאוריציוס מבקרים את העצורים (צילום: באדיבות ארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות)
באדיבות ארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות

היסטוריה אבודים במאוריציוס

בדצמבר 1940, אספו הבריטים 1,580 גברים, נשים וילדים יהודים ממחנה המעצר בעתלית והעבירו אותם לשלוש ספינות ● משם הם גורשו לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי ● עם הגעתם למושבה הבריטית, נכלאו הפליטים - שנמלטו מאירופה הנאצית רק שלושה חודשים קודם לכן - למשך חמש שנים ● 75 שנים אחרי שחרורם, חוקרת ישראלית שופכת אור חדש על הפרשה, שחלקם של הנאצים בה עדיין לא התגלה במלואו

ב-5 בדצמבר 1940, נאספו 1,580 גברים, נשים וילדים יהודים ממחנה המעצר בעתלית והועברו לשתי ספינות. משם גורשו לאי מאוריציוס באוקיינוס ההודי.

עם הגעתם למושבה הבריטית הקטנה, אחרי 17 ימים בדרכים, נלקחו הפליטים, שנמלטו מאירופה הנאצית רק שלושה חודשים קודם לכן, לבית הכלא בו-באסין, שם היו כלואים מאחורי סוגר ובריח במשך כמעט חמש שנים.

הגירוש היה הפעם הראשונה והיחידה במהלך המלחמה שבה הגיעו פליטים יהודים לחופי פלשתינה וסולקו מהארץ בכוח. ההחלטה של המנדט הבריטי שיקפה גם את ההחלטה למנוע הגירה בלתי לגלית לפלשתינה, וגם חשש מכך שמרגלים נאצים מסתתרים בין הפליטים. ההגנה, מצידה, הייתה נחושה באותה מידע למנוע את הגירוש – נחישות שנודעו לה השלכות טרגיות.

יום השנה ה-75 לשחרורם, ה-12 באוגוסט, צוין השבוע בטקס וירטואלי. בינתיים, סיפורם – שנשכח ברובו – נאסף ומורכב על ידי החוקרת הישראלי ד"ר רוני מיקל אריאלי, שמחפשת חומרים ברישומי המנדט, ספרי הזיכרונות, מכתבים ועדויות בעל פה של העצורים, כמו גם עדויות של תושבי מאוריציוס.

סדנת תפירה באגף הגברים בכלא בו-באסין במאוריציוס (צילום: באדיבות ארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות)
סדנת תפירה באגף הגברים בכלא בו-באסין במאוריציוס (צילום: באדיבות ארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות)

"זה סיפור מאוד נשכח בישראל", אומרת לי מיקל אריאלי ממקום מושבה בוושינגטון, שם מתבצע המחקר שלה. "לא רבים מכירים אותו. כשאני מדברת עם חברים, עם הוריי, עם סבתא שלי, הם מעולם לא שמעו על זה. נולדתי וגדלתי בארץ, תמיד התעניינתי בהיסטוריה שלנו, ואני חוקרת שואה. וגם אני לא שמעתי על הסיפור הזה עד שלא נסעתי לדרום אפריקה למחקר לדוקטורט שלי ב-2014".

הפליטים שגורשו למאוריציוס היו חלק מקבוצה גדולה יותר, שמנתה 3,500 יהודים שעזבו את ברטיסלאבה, הבירה הסלובקית, הפרו-נאצית, ב-5 בספטמבר 1940. הם עלו על שתי אניות, אוריון והליוס. כעבור שבוע הם הגיעו לנמל טולצ'ה ברומניה, שם עלו לשלוש אניות: מילוס, פסיפיק ואטלנטיק.

הקבוצה, שכללה כעת יהודים מווינה, פראג, ברנו, ברלין, מינכן ודנציג, הייתה מגוונת להפליא. רובם הגברים הווינאים נאספו ונשלחו לדכאו אחרי ליל הבדולח. השחרור שלהם מהמחנה הותנה בכך שיעזבו את אירופה באופן מידי.

אבל לבריחה מהנאצים היה מחיר גבוה. "זה היה מסע קשה נפשית ופיזית", אומרת מיקל אריאלי. "זה היה מאוד טראומטי". למרות שהתנאים היו גרועים בשלוש האניות, באטלנטיק היה המצב חמור במיוחד. האנייה השתרכה מאחורי מילוס ופסיפיק במשך שבועיים. כשנגמר לה הפחם, שרפו אנשי הצוות חלקים מהספינה כדי לתדלק את מסעה. חלק מהנוסעים מתו וגופותיהם הושלכו לים.

קבוצה של ילדות עצורות בפעילות תנועות הנוער במטע במאוריציוס (צילום: באדיבות ארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות)
קבוצה של ילדות עצורות בפעילות תנועות הנוער במטע במאוריציוס (צילום: באדיבות ארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות)

"הרבה צרות"

ההגעה לפלשתינה לא הביאה עמה את ההקלה המיוחלת. הפליטים פתחו בשירת התקווה כשראו את הכרמל, אך זכו לקבלת פנים צוננת במיוחד. "לא רק הרשויות הבריטיות היו שם לקבל את פניהם, אלא גם אנשי היישוב, שגילו אדישות וציניות. זה עולה בצורה ברורה מאוד מעדויות הפליטים", אומרת מיקל אריאלי.

באנייה אטלנטיק היה המצב חמור במיוחד. האנייה השתרכה מאחור במשך שבועיים. כשנגמר לה הפחם, שרפו אנשי הצוות חלקים מהספינה כדי לתדלק את מסעה. חלק מהנוסעים מתו וגופותיהם הושלכו לים

הבריטים, למעשה, התכוננו להגעת הפליטים כמעט מהרגע שיצאו מברטיסלבה. באוקטובר 1940 פנה שר המושבות הבריטי, ג'ורג' לויד, למושל מאוריציוס, וביקש ממנו שיקבל 4,000 פליטים יהודים שלהבנתו היו בדרך לישראל. במובנים מסוימים, גישתו של לויד לא מפתיעה: רק שנה קודם לכן קבע הספר הלבן של הבריטים מגבלות חמורות על מספר המהגרים היהודים שיורשו להיכנס לישראל.

אך לא רק אכיפת המכסות העסיקה אותו. הפליטים, הזהיר לויד את מושל מאוריציוס, צריכים להיות כלואים במחנה, מאחורי גדר תיל ואבטחה צמודה.

כך כתב משרד המושבות בנובמבר 1940, במברק חשאי שאיתרה מיקל אריאלי:

"בעיית ההגירה הבלתי-לגלית לפלשתינה גרמה להרבה צרות בעבר, וכעת היא שוב מחריפה… כל המהגרים מגיעים כעת ממדינות אויב או ממדינות בשליטת אויב. אין לנו שום יכולת פיקוח עליהם",

המברק, לדעתה, מספק "חלון הצצה לאופן שבו תפסו רשויות המנדט את הפליטים היהודים, לא רק כמהגרים בלתי חוקיים אלא גם כאיום פוטנציאלי".

באופן דומה, מפקד כוחות הצבא הבריטי במזרח התיכון הזהיר שלא סביר שהנאצים לא ינסו להשתיל סוכנים בקרב הפליטים.

רופאים ואחיות בצוות הרפואי מטפלים בעצורים היהודים במאוריציוס (צילום: באדיבות ארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות)
רופאים ואחיות בצוות הרפואי מטפלים בעצורים היהודים במאוריציוס (צילום: ארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות)

חששות כאלו לא הוגבלו לפלשתינה: ביוני 1940, כשסכנת הפלישה הגרמנית ריחפה מעל, הממשלה הבריטית הורתה על מעצר זמני של כל "תושבי האויב הזרים" בבריטניה, ביניהם פליטים יהודים מגרמניה ואוסטריה (על אף ששחרורם של אלו שלא נתפסו כסכנה, וביניהם היהודים, כבר יצא לדרך בשלב הזה).

תפקידם של הנאצים בסיפור הפליטים הזה עדיין עטוף במסתורין. שלוש הספינות נשכרו בספטמבר, 1940, על ידי המשרד המרכזי להגירת יהודים והיושב בראשו, ברטולד שטרופר. שטרופר, בנקאי יהודי אוסטרי, הוא דמות שנויה במחלוקת. הוא עבד ביחד עם אדולף אייכמן והואשם בכך שצעד על קו דק מאוד "בין סיוע לשיתוף פעולה" (הוא עצמו נרצח באושוויץ).

"אנחנו יודעים שהנאצים היו מעורבים, ואנחנו יודעים שאם הם לא היו מעורבים, גירוש היהודים לא היה מתאפשר באותה נקודה בזמן", טוענת מיקל אריאלי.

שלוש הספינות נשכרו על ידי ברטולד שטרופר, בנקאי יהודי אוסטרי שעבד עם אייכמן ונרצח באושוויץ: "אנחנו יודעים שהנאצים היו מעורבים, ואנחנו יודעים שאם הם לא היו מעורבים, גירוש היהודים לא היה מתאפשר"

עמדת הרשויות הבריטיות כלפי הפליטים השפיעה גם על היישוב היהודי בפלשתינה המנדטורית. היישוב לא רצה להפר את החוק הבריטית באמצעות עידוד עלייה לא חוקית, ולא רצה להיתפס כמי שמשתף פעולה עם הנאצים. "מבחינת היישוב היהודי בפלשתינה, זה היה כאב ראש", מאמינה מיקל אריאלי.

מסיבה לילדים העצורים במחנה הנשים בבו-באסין (צילום: באדיבות ארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות)
מסיבה לילדים העצורים במחנה הנשים בבו-באסין (צילום: באדיבות ארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות)

ההסתייגויות של צ'רצ'יל

הממשלה הבריטית לא הייתה אחידה בדעותיה, ומתחת לפני השטח רחש זרם תת קרקעי של חוסר נחת. ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, ניסה לרכך את הוראותיו של לויד לגבי כליאת הפליטים מאחורי גדר תיל, והזהיר אותו: "אנחנו לא יכולים להקים דכאו בריטי". אבל בקשתו של צ'רצ'יל, להתייחס ליהודים כאל פליטים ולא כאל פושעים, זכתה להתעלמות גורפת.

הקבינט הביע את חששותיו כשלויד העלה את התכנית של גירוש הפליטים לקולוניה הבריטית טרינידד בקריביים. מאוריציוס, בניגוד לטרינידד, לא הייתה קרובה לאמריקה, ונחשבה יעד דיסקרטי יותר לכלוא בו מהגרים.

משפחת קאיו בבל מאר, עם קבוצה של עצורים יהודים (צילום: באדיבות Lorraine Lagesse)
משפחת קאיו בבל מאר, עם קבוצה של עצורים יהודים (צילום: באדיבות Lorraine Lagesse)

בזמן שהבריטים התכוננו לגירוש, בהגנה התכוננו לעצור אותם. פליטים מאניות מילוס ופסיפיק הועברו לאנייה נוספת, פאטריה, שהייתה אמורה לגרש את כל 3,500 היהודים למאוריציוס.

כשהאטלנטיק התקרבה לחיפה, החליטה ההגנה לחבל בפאטריה באמצעות חומרי נפץ על סיפונה. למרות שניסתה ליידע את הפליטים שהיו כבר על האנייה, שעליהם לקפוץ ממנה בזמן המיועד, מעשה החבלה הזה השתבש בצורה איומה. כ-260 פליטים, ומספר קצינים בריטים, נהרגו בפיגוע. "אני חושבת שהתפיסה שלהם הייתה שהם חייבים לעצור את הגירוש בכל מחיר", אומרת מיקל אריאלי.

כשהאטלנטיק התקרבה לחיפה, החליטה ההגנה לחבל בפאטריה באמצעות חומרי נפץ על סיפונה. למרות שניסתה ליידע את הפליטים שהיו כבר על האנייה, שעליהם לקפוץ ממנה, מעשה החבלה הזה השתבש בצורה איומה

הפיצוץ בפאטריה השפיע בכל זאת. הבריטים, שפעלו לפי החוק הבינלאומי, התירו לפליטים ששרדו את האסון – כ-1,700 אנשים – להישאר בפלשתינה.

גברים מתפללים בבתי הכנסת שהוקמו בכלא בו-באסין (צילום: באדיבות ארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות)
גברים מתפללים בבתי הכנסת שהוקמו בכלא בו-באסין (צילום: באדיבות ארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות)

לפליטים באטלנטיק לא היה כזה מזל. בהתחלה עם נלקחו עם כל הפליטים לעתלית, אך אחרי עשרה ימים, ב-5 בדצמבר, מימשו הבריטים את איומם וגירשו אותם. ערב קודם לכן קיבלו הודעה שעליהם לארוז ולהיות מוכנים לעזיבה בבוקר.

הפליטים החליטו שלא להיכנע בלי מאבק: הם סירבו לארוז ורבים מהם בחרו שלא להתלבש, מתוך אמונה שהחיילים הבריטים ירגישו נבוכים מול נשים עירומות שמסרבות לעזוב את המחנה. אך פעולותיהם לא השפיעו אל הרשויות, והפליטים, רבים מהם עדיין לא לבושים, נלקחו לאניות שהמתינו לגרש אותם למאוריציוס. "זה היה גירוש מאוד אלים ורבים מהפליטים התנגדו", אומרת מיקל אריאלי.

בית הקברות היהודי סנט מרטין במאוריציוס, שם נקברו 128 יהודים שנפטרו במהלך מעצרם (צילום: באדיבות רוני מיקל אריאלי)
בית הקברות היהודי סנט מרטין במאוריציוס, שם נקברו 128 יהודים שנפטרו במעצרם (צילום: באדיבות מיקל אריאלי)

תנאים קשים

השטח במאוריציוס כבר היה מוכן לבואם של הפליטים. עצורים בכלא המרכזי בבו-באסין הועברו כדי לפנות מקום לפליטים. עם הגעתם, הגברים הופרדו מהנשים והילדים, שנלקחו למחנה חדש יותר בסמוך לכלא.

בינתיים, הועברו חוקים חדשים כדי למנוע מהפליטים למחות על מעצרם בבתי המשפט המקומיים, וכדי לאסור על המקומיים ליצור קשר ישיר עם העצורים.

18 החודשים הראשונים שם היו קשים במיוחד. הם לא הורשו לצאת מהמחנה, ולא נהנו משום סוג של חיי משפחה. המעצר שלהם, בשילוב ההתעקשויות של הרשויות שהפליטים לעולם לא יורשו להיכנס לפלשתינה, היה קטלני לחלקם. למרות שהנתונים לא מתועדים בשום מסמך רשמי, כמה פליטים בחרו להתאבד.

128 פליטים לא שרדו את השהות במאוריציוס ונקברו בבית הקברות היהודי על האי, סנט מרטין. אחד הסיפורים הטרגיים ביותר הוא זה של האמן פריץ הנדל, שתלה את עצמו בתאו. גופתו התגלתה על ידי אשתו, כשזאת הגיעה לספר לו שבדיוק התבשרה על ידי רופא המחנה שהיא בהיריון.

מתחילת המעצר, הבריטים חילקו את הפליטים לקבוצות לפי הלאום של העצורים, וביקשו מהם לבחור נציגים. עם הזמן נוצרה מידה של אמון בין העצורים לבין מפקדי המחנה והרשויות המקומיות. אמון זה שיקף את שיתוף הפעולה מצד הפליטים, וגם את ההבנה של הרשויות שלא מסתתרים סוכני אויב בין העצורים.

קבוצת עצורים יהודים מצ'כיה בכלא בו-באסין ב-1941 (צילום: באדיבות גדעון איקוביץ')
קבוצת עצורים יהודים מצ'כיה בכלא בו-באסין ב-1941 (צילום: באדיבות גדעון איקוביץ')

ב-1942 השתפרו התנאים בצורה משמעותית. חלק מהעצורים הורשו לעבוד מחוץ למחנה, ובני זוג שהופרדו הורשו להיפגש כמה שעות מדי שבוע.

הפליטים פיתחו תרבות עשירה, חיים פוליטיים וחברתיים. הם ייסדו סדנאות, עמותה ציונית, בתי ספר ושני בתי כנסת. במהלך השנה האחרונה של מעצרם, הרשויות הרשו לקבוצות פליטים לצאת לחופשות במחנה קיץ באי.

לא חסרו לפליטים חברים ותומכים. הקהילה היהודית של דרום אפריקה הקימה ועדה מיוחדת בעניינם, שלחה אספקה (פריטים דתיים וספרים, למשל) וקנתה את המוצרים שייצרו הפליטים בסדנאות שהקימו. ועד שליחי הקהילות של דרום אפריקה ניסה לשלוח משלחת בינואר 1941 כדי לבקר בבית הכלא, אך הבריטים דחו את בקשותיהם. גם הניסיונות לשאת ולתת על שחרור העצורים נכשלו. הבריטים התעקשו שהעצורים היו מהגרים בלתי חוקיים שנכלאו על ביצוע פשע.

מאוחר יותר העידו הפליטים על העזרה שקיבלו מהאוכלוסייה המקומית במאוריציוס. המקומיים, ששמעו על בואם הקרב, שכרו סירות, נופפו מהמזח ועמדו לצדי הדרך כדי לקבל את פני הפליטים. הם גם אספו תרומות בגדים לעצורים. כשהתנאים הפכו טובים יותר, ופליטים אמנים הציגו תערוכה של יצירותיהם, המקומיים רכשו חלק מהיצירות.

המקומיים כרו סירות, נופפו מהמזח ועמדו לצדי הדרך כדי לקבל את פני הפליטים. הם גם אספו תרומות בגדים לעצורים. כשהתנאים הפכו טובים יותר, ופליטים הציגו תערוכה של יצירותיהם, המקומיים רכשו חלק מהיצירות

הגעתם של הפליטים הייתה "מאורע מאוד לא שגרתי באי הקטן הזה", אומרת מיקל אריאלי, ומוסיפה שהם "התקבלו בזרועות פתוחות".

וינסטון צ'רצ'יל נושא דברים בינואר 1939 (צילום: AP Photo/ Staff/ Putnam)
וינסטון צ'רצ'יל נושא דברים בינואר 1939 (צילום: AP Photo/ Staff/ Putnam)

בפלשתינה התעלמו המוסדות היהודיים ממברקים שהגיעו מהעצורים וביקשו שיתערבו למענם. כשמשה שרת (אז שרתוק), ראש החטיבה הפוליטית בסוכנות היהודית, נשאל על ידי משפחות הפליטים במפגשים עם הציבור, התגובה שלו הייתה שכל עוד הפליטים נמצאים במעצר, הם לכל הפחות בטוחים.

"כמובן, הפליטים במאוריציוס היו בטוחים יותר מאשר אלו שנשארו באירופה", אומרת מיקל אריאלי. "זאת עובדה, ומשהו שלפעמים גם העצורים עצמם מכירים בו. מאוריציוס לא הייתה דכאו ולא הייתה אושוויץ. היא הייתה משהו אחר לגמרי", עם זאת, לדבריה לא ניתן להתעלם מכך שהם היו עצורים במשך כמעט 5 שנים.

כשהמלחמה התקרבה לסיומה, ב-21 בפברואר, 1945, מושל מאוריציוס הודיע להנהגת העצורים שהבריטים החליטו לאפשר להם להיכנס לפלשתינה. שישה חודשים מאוחר יותר עזבו הפליטים את האי. רובם קיבלו את ההצעה להגיע לפלשתינה, אך חלק היגרו לארצות הברית ולקנדה, וחלקם אף חזרו לאירופה.

הסיפור שלהם

רוני מיקל אריאלי (צילום: באדיבות ניר אריאלי)
רוני מיקל אריאלי (צילום: באדיבות ניר אריאלי)

בשני העשורים האחרונים התחילו הפליטים לספר את סיפורם. ג'נבייב פיטו, מחברת הספר "השקל המאוריציוני", פרסמה את ספרה ב-1998; יוצר הקולנוע הדרום אפריקאי, קווין הריס, הפיק סרט דוקומנטרי ב-2007; בשנה לאחר מכן הופקדו למשמורת תמונות, מסמכים, מכתבים ויומנים בארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות. ב-2014 פתח את שעריו מרכז המידע והנצחת יהודי בו-באסין.

הפרויקט של מיקל אריאלי, שביקרה במאוריציוס אשתקד, זכה להתעניינות רבה מצד המרכז לשואה וג'נוסייד ביוהנסבורג, מרכז Rosa Luxemburg Stiftung בדרום אפריקה ומרכז המידע והנצחת יהודי בו-באסין, כמו גם ארגון DIS-MOI במאוריציוס, שסייעו לה לאסוף חומרים ועדויות בנושא מתושבי מאוריציוס.

היא מאמינה שאחד ההיבטים המרתקים בפרשה היה התהליך שבאמצעותו הפליטים זכו להדרה מצד הבריטים, היישוב, והרשויות הקולוניאליסטיות באי.

"תהליך ההדרה החל כשהם עזבו את ברטיסלאבה", אומרת מיקל אריאלי. "והוא משתקף באופן שבו אנו זוכרים – או לא זוכרים – את הפרק הזה בהיסטוריה היהודית. האופן שבו הם הודרו, האחרות הזאת, יצרו לגיטימציה שאפשרה להמשיך את כליאתם הממושכת בתנאים קשים, כמו גם לשכוח אותם עד היום".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
אבי, אורי ברדה היה אחד מהעולים שגורשו למאוריציוס. הוא היה בן 17.ועלה לבדו לארץ. הוא בא מצ'כיה. הקבוצה הצ'כית במאוריציוס, נסתה ליצור קשר עם ממשלת צ'כיה הגולה, כדאי שישחררו אותם. ממשלת צ'... המשך קריאה

אבי, אורי ברדה היה אחד מהעולים שגורשו למאוריציוס. הוא היה בן 17.ועלה לבדו לארץ. הוא בא מצ'כיה. הקבוצה הצ'כית במאוריציוס, נסתה ליצור קשר עם ממשלת צ'כיה הגולה, כדאי שישחררו אותם.
ממשלת צ'כיה סכמה עם הבריטים, שהיא מגייסת אותם ליחידה הצ'כית בצבא בריטניה. וכך התגייסו 60 צ'כים לצבא הצ'כי, ויצאו ממאוריציוס לאחר שנה וחצי.
ואחרי זה היו עוד הרבה דברים..איזה תקופה..

עוד 1,714 מילים ו-3 תגובות
סגירה