נתונים רשמיים של משרד הבריאות מצביעים על ירידה בהיקף ההדבקה במגפת הקורונה במגזר הערבי. מספר חולי הקורונה והנשאים שהתגלו ביישובי המגזר צנח בשבוע שעבר ב-45%, לעומת ירידה של 17% בלבד בשיעורי ההידבקות בכלל המגזרים בישראל (שבין השאר נובעת מירידה במספר הבדיקות בכל המגזרים). גם מספר החולים מהמגזר שמאושפזים במצב בינוני או קשה ירד בשבוע שעבר ב-18%, בשעה שבכלל המגזרים עלה שיעור המאושפזים בבתי החולים ב-9%.
נתונים אלה לא צריכים להפתיע את מי שבקיא בנעשה בערים של המגזר. הסגר שם מקוים בקפדנות, למרות שהמשטרה נצפית רק במחסומים בכניסות לעיר.
טייבה, למשל, נראית כמו עיר רפאים מאז הטלת הסגר, והמרכזים המסחריים בה – שלרוב היו שוקקי חיים – ריקים מאדם. תנועת הלקוחות דלילה גם בחנויות המזון, וכמה מהן אף סגרו את שעריהן. המסגדים נעולים וריקים, ורק אנשים בודדים הולכים ברחובות, או מבקרים בגינות הציבוריות הספורות שיש שם.
משיחות עם תושבי טייבה עולה כי גם החתונות הגדולות, שהתקיימו שם עד לאחרונה, והיו מקור ההדבקה העיקרי בקורונה בעיר, פסקו כמעט לחלוטין.
"העיר הפכה למדבר שומם עוד לפני הסגר", אומר לזמן ישראל ג'מאל עבדול קאדר, בעלים של חנות בגדים בטייבה, שניהל בעבר סניף בנק מקומי. "לאנשים אין כסף", הוא מוסיף. "אני מוכר במשלוחים למי שרוצה, אבל כבר שלושה חודשים לא מכרתי כלום, אף פריט אחד – שלושה חודשים. אנו חיים מחסכונות, ומהמשכורת של אשתי הגננת ושל ילדיי. אין לי מושג מאיפה אחזיר את ההלוואות שלקחתי כדי להקים את העסק. יש כאן כל כך הרבה אנשים שאיבדו את הפרנסה, וכל מה שהם עסוקים בו עכשיו זה באוכל ובתרופות, לא במותרות כמו בגד חדש".
"אני מוכר במשלוחים למי שרוצה, אבל כבר שלושה חודשים לא מכרתי כלום. אנו חיים מחסכונות, ומהמשכורת של אשתי הגננת ושל ילדיי. אין לי מושג מאיפה אחזיר את ההלוואות שלקחתי כדי להקים את העסק"
ובכל זאת נערכו חתונות ענקיות. מהיכן הכסף לאירועים במצב כלכלי כזה?
"חתונה אצלנו היא עניין כלכלי, ומקור הכנסה. בזמנים רגילים מגיעים לחתונות במגזר בין 500 ל-2,000 אורחים. בחתונה גדולה וצפופה מאוד ההכנסות מהכסף שמביאים האורחים גדולות יותר מההוצאות לנפש, כי חלק מההוצאות קשיחות, והמתנות בדרך כלל נדיבות, כי כל אחד שמגיע רוצה שישלמו גם לו בנדיבות, בתורו. יש אנשים שבונים בית או קונים מכונית, ומחכים עם העברת התשלום האחרון לאחרי החתונה של הבן, כי אז מתפנה כסף. פלא שהחתונות נמשכו?"
למיטב ידיעתך, כרגע החתונות בטייבה הופסקו?
"קשה לדעת, כי אנשים מסתירים חתונות לא חוקיות. בקהילה שאני ומשפחתי שייכים אליה, לא נערכו חתונות גדולות עוד לפני הסגר. הייתי בשלוש חתונות בחצי השנה האחרונה, וכולן היו קטנות, עד 100 אנשים, מחולקים לקפסולות של 20 איש, כשכל קפסולה באים, מברכים, אוכלים ויוצאים. אין ריקודים, אין חיבוקים, אין מינגלינג, ויש שוטר בכניסה. אבל להגיד לך שזה המצב בכל טייבה? שנינו יודעים שזה לא נכון, ואני מניח שהחתונות נמשכות גם עכשיו".
"הייתי בשלוש חתונות לאחרונה, וכולן היו קטנות, עד 100 אנשים, מחולקים לקפסולות, כשכל קפסולה באים, מברכים, אוכלים ויוצאים. אין ריקודים, אבל להגיד לך שזה המצב בכל טייבה? שנינו יודעים שזה לא נכון"
"אצלנו, החתונות הופסקו לגמרי בחודש האחרון בגלל שאנשים תפסו את עצמם בידיים והבינו מה קורה מסביבם", אומרת חיתאם ואקיד מהכפר עראבה בגליל.
"היו חתונות שבהן החתן והכלה נדבקו, וחתונות שגם קרובי משפחה נדבקו ומתו. אחרי שתי חתונות ענקיות היה זינוק בתחלואה, ובבת אחת הפכנו מיישוב ירוק לאדום. זה משפיע, זה טראומתי, ולכולם היה ברור שחתונות ולוויות הן מוקדי ההדבקה העיקריים בגל השני, אז הפסיקו את האירועים האלה, וזה לא קל בכלל".
ואקיד מספרת כי גם במשפחה שלה בוטלה לאחרונה חתונה גדולה: "בנו של גיסי היה אמור להתחתן השבוע, וכבר הזמין מקום ואורחים והכל, אבל הוא דחה את החתונה עד להודעה חדשה. בחברה שלנו, המשמעות של דחיית החתונה היא דחייה של החיים המשותפים של החתן והכלה כזוג. אבל הוא מבין שחתונה עלולה לעלות בחייהם של אנשים, אז הוא החליט לבטל אותה.
"המדינה יכולה לטפוח לעצמה על השכם ולהגיד שזה הסגר, אבל בעראבה ובסכנין החתונות הפסיקו עוד לפני הסגר, אפילו לפני הסגר המקומי של 'רמזור'", מוסיפה ואקיד. "הסגר מועיל, הוא עובד, כי האנשים כאן מצייתים לו. הכל סגור, אפילו המסגדים, שזה לא פשוט ביישוב מסורתי כמו שלנו. אבל המואזין משדר את התפילה ברמקולים ובזום, וכולם מתפללים מהבית, אז ההדבקה יורדת".
גם העיר כפר קאסם נראית שוממת בסגר, אם כי פחות מטייבה ומעראבה. משפחות וילדים נראים בגינות הציבוריות, ויש תנועה של כלי רכב בכבישים. ברחובות הראשיים כל החנויות סגורות, למעט מוסכים, חנויות למכשירי חשמל וסופרמרקטים. ברחובות צדדיים ניתן למצוא פה ושם דוכן פלאפל או חנות רהיטים פתוחים, אך רוב העסקים והמשרדים סגורים. ההבדל הבולט ביותר ניכר במסעדות, שבזמנים רגילים היו גדושות, גם במבקרים מבחוץ, וכולן סגורות עתה.
"אני 37 שנה כאן, עברנו עם העסק הזה חמש מלחמות, משברים כלכליים, ודבר כזה עוד לא עברנו", אומר איאד חאג' אל חאסן, תושב העיר כפר קאסם ובעליה של מסעדת "פלפלה". "רוב העובדים שלי הלכו הביתה ,ולא חזרו גם בזמן שבין הסגר הראשון לשני, ואני בהפסדים שייקח לי שנים לתקן. אבל אין מה לעשות, זאת מלחמה משותפת, קיומית, ואנחנו צריכים לנצח בה".
"אני 37 שנה כאן, עברנו עם העסק הזה חמש מלחמות, משברים כלכליים, ודבר כזה עוד לא עברנו. רוב העובדים שלי הלכו הביתה, ולא חזרו גם בזמן שבין הסגר הראשון לשני. אבל אין מה לעשות, זו מלחמה משותפת, קיומית"
כששואלים תושבים בעיר על החתונות הגדולות, מקבלים תשובות סותרות: חלקם טוענים שהן הופסקו לחלוטין, אחרים אומרים שהן נמשכות, אך בהיקף שונה.
"לפני הסגר נערכו חתונות של 200-300 איש", מספרת קאותר סרסור, פעילה חברתית ומנהלת תכנית חינוכית לילדים בסיכון מכפר קאסם. "חגגו בבתים עם חצר גדולה, או במבנים קטנים ששכרו באזור התעשייה. אמנם ניסו לשמור על ריחוק ומסכות בחתונות, אבל הצפיפות הייתה גדולה. עם מרחק של 60 סנטימטר בין השולחנות, ואוכל, וריקודים, מה הפלא שנדבקו 50 איש בחתונה אחת? בזמן הסגר הלילי החתונות צומצמו, ואז הזמינו החוגגים 15 או 20 איש בלבד הביתה. אבל עכשיו הפסיקו לגמרי גם את האירועים האלה".
שמעתי מתושבת אחרת בעירך שגם עכשיו מתקיימות כאן חתונות.
"אם זה נכון, הן מוסתרות ממש טוב והן לא גדולות. אנשים היו מדברים על אירועים כאלה והיינו שומעים את הרעש".
סרסור פעילה בארגון חברתי בשם "הוועד העממי של טייבה" שפועל, בין היתר, לשיפור המלחמה בקורונה בעיר. הארגון ניסה לפעול נגד חתונות הענק, באמצעות הסברה וקמפיינים ברשתות החברתיות, לחץ על העירייה להתערב ופניות למשרד הבריאות ולארגון מדעת, כדי לקבל עזרה.
אמנה עיסא, מרפאת בעיסוק מכפר קאסם, פעילה גם היא ב"וועד העממי" יחד עם סרסור. בניגוד לסרסור, עיסא מאמינה שהמסיבות הגדולות ממשיכות. "הן לא נמשכות כרגיל, אבל הן בהחלט ממשיכות, גם עכשיו, בסגר", אומרת עיסא.
"לא מזמינים בפומבי, רק מפה לאוזן, אבל מזמינים 200 אנשים, וכדי להסתיר עושים אותן בחללים סגורים באזור התעשייה, וזה כמובן מגדיל את ההדבקה. משתדלים לשמור, שמים מסכות, אבל אנשים מתחבקים, אוכלים, נצמדים, רוקדים, אין מצב שאין בהן הדבקה".
אני מנחש שאת לא מגיעה לחתונות הללו, איך את יודעת שהן מתקיימות?
"אנשים מסוימים מעלים תמונות לפייסבוק בלי להתבייש, ומספרים אחד לשני על החתונות שהיו בהן. יש זלזול גדול בחברה הערבית בקורונה. יש את אלה שלא ממש מכחישים, אבל אומרים שזה מוגזם, ושאנשים לא באמת מתים מזה, אלא מתים מדברים אחרים, הדיווחים מנופחים. יש ממש תיאוריות קונספירציה, שהכול המצאות של ביבי וטראמפ, והנה עכשיו נשיא ארה"ב המציא שהוא נדבק.
"אנחנו מנסים בכל כוחנו להסביר לאנשים את העובדות. יש אחות ורופא תושבי היישוב שכותבים פוסטים ומדברים עם אנשים ומסבירים להם את גודל הסכנה. אבל האמת היא שזה מאוד קשה. זאת חברה צעירה יחסית, כך שאחוז החולים הקשים והמתים לא גבוה ביחס למספר הנדבקים, ומי שלא נתקל במוות לא מזדעזע. ןבעיקר: יש חוסר אמון קשה ברשויות, שמקשה להיאבק במגפה".
אז למה הנתונים מראים על ירידה חדה בתחלואה ביישובים הערביים?
"כי פחות אנשים הולכים להיבדק. אנשים חוששים שהעיר שלהם תהיה אדומה, והם הבינו שאם הם לא ייבדקו הנתונים ירדו ונהיה עיר ירוקה יותר".
"לממשלה יש אחריות רבה על המצב", ממשיכה עיסא. "קודם כל, חוסר האמון שלנו במוסדות המדינה לא התחיל בקורונה, ויש לו סיבות טובות. שנית, הגישה שהופכת את כולם לעבריינים במקום להתאים את ההוראות לצרכים של בני האדם ושל התרבות היא הרסנית במיוחד במגזר הערבי.
"אנשים לא יכולים להפסיק להתחתן. אנחנו חברה שמרנית שבה אנשים לא יכולים לעבור לחיות יחד בלי חתונה, כמו אצל חלק מהיהודים. הפתרון לא יכול להיות לאסור חתונות לגמרי. צריך לאפשר חתונות קטנות מאוד, בשטח פתוח, עם הרבה מאוד בקרה ופיקוח, וכמובן עם מסכות. הגשנו תכנית כזאת למועצה והיא העבירה אותה לממשלה, אבל כלום לא יצא מזה".
מייסם ג'לג'ולי, פעילה חברתית מטייבה ויו"ר מרחב המשולש בנעמ"ת, שהייתה מעורבת גם היא במאבק להפסקת חתונות הענק, אומרת: "החתונות הופסקו, או כמעט הופסקו, מאז הסגר. אם יש אירועים שנעשים ממש במחתרת, הם חריגים. אבל כדי שהאירועים האלה לא יחזרו אחרי הסגר, צריך לאפשר לאנשים להתחתן ולחגוג בצורה מפוקחת, ולא לאסור עליהם לגמרי לחגוג, כי זה מעודד עבריינות".
"אין מחשבים, אז הילדים לא לומדים"
במגזר הערבי מודאגים כרגע בעיקר מהמשך ההדבקות בקורונה בתוך הבתים. "ההדבקה יורדת בגלל שהאירועים בוטלו והפעילות הציבורית נסגרה, אבל הבעיה היא שיש עדיין לא מעט התקהלויות בבתים", אומרת לי סרסור. "אנשים חוששים להסתובב בחוץ, כדי לא להסתבך עם ההוראות הלא-ברורות של החוק ולא להיתקל במשטרה, אבל בגלל שאי אפשר לא לפגוש אנשים בכלל – במקום להיפגש במקומות שכמעט אין בהם הדבקה, בגינות וברחובות כמו אצל היהודים – הם נפגשים בבתים. לפעמים זה יכול להגיע עם האחים והילדים שלהם ל-15 אנשים".
ייתכן שאופייה הקהילתי של החברה הערבית, שגורם למפגשים כאלה ומקשה על הדברת המגפה, גם מגן עליה יותר מתחושת הבדידות שגורם הסגר לילדים ולמבוגרים, והמצוקה שהיא מעוררת. כך מעריכה פסיכולוגית הילדים חנא קאדר מטייבה, בתו של ג'מאל עבדול. לדברי חנא, "שמעתי על התופעה של ילדים שסובלים מבדידות ורוצים לחזור לבית הספר בחברה היהודית. אצלנו זה פחות מוכר, ונראה שלפחות לילדים הקטנים טוב בבית. הם נפגשים ומשחקים עם בני דודים וקרובי משפחה. אצלנו אין דבר כזה שילד נשאר לבד עם ההורים שלו".
"שמעתי על ילדים שסובלים מבדידות ורוצים לחזור לבית הספר בחברה היהודית. אצלנו זה פחות מוכר, ונראה שלפחות לילדים בגן ובבתי הספר היסודיים טוב בבית. אצלנו אין דבר כזה שילד נשאר לבד עם ההורים שלו"
למרות זאת היא מדגישה כי המגזר הערבי מתמודד עם לחצים ומצוקה עצומים. "המצוקה הכלכלית קשה, ומכניסה את המבוגרים למתח עצום. כשאדם שקוע בחובות ולא יודע מה יקרה מחר, אין אפשרות שזה לא יעלה לו בבריאות פיזית".
"שלא לדבר על הפגיעה בחינוך", מוסיף אביה של קאדר, גמ'אל עבדול, "מה שאני רואה אצל אחותה של חנא, שהיא מורה, ואצל אשתי שהיא גננת, זה טירוף. המורה מטפלת בילדים שלה בזמן שהיא מנסה להעביר שיעור בזום. אין מחשבים. אנחנו קנינו לכל הנכדים שלי, אבל מי שאין לו מה לאכול לא יקנה מחשב לילד. וגם אלה שיש להם מחשב, לא באמת לומדים בזום, אלא משחקים בטלפונים שלהם. איך הם ילמדו? מה יהיה איתם? אני לא מבין איך זה יכול להימשך ככה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם