אם ישאלו אותם/ן היום, מי היה יצחק נבון, האם ילדי/ות ישראל ידעו לענות על השאלה? מקווה שידעו. ואם לא, אולי אפשר לשאוב דווקא מסיפורו ודמותו קצת תקווה למציאות הפוליטית-חברתית של היום.

עטיפת הספר 'לעלות אל העם', מודן, 2019 (צילום: ארכיון יצחק נבון, העמותה להנצחת מורשת הנשיא החמישי יצחק נבון; מודן, 2019)

לפני כשנתיים פרסמה הסופרת גלילה רון־פדר-עמית את הספר: "לעלות אל העם: סיפורו של יצחק נבון", בהוצאת מודן. הספר נפתח במשפט הבא:

"מי שאומר 'לרדת אל העם' אינו יודע מה הוא סח. אין לך דבר מרומם יותר ומעניק השראה יותר מאותו קשר עם שכבות העם השונות, בעיירות ובשכונה, במושב ובקיבוץ, בעיר ובמושבה…" (מתוך נאום שנשא נבון בטקס חילופי הנשיאים עם סיום כהונתו ב-1983).

ואכן, נבון היה ידוע בביקוריו התכופים בשטח, אצל ההמונים, ואף התארח בביתם הפרטי של תושבים שהסכימו לארח אותו ללילה. מדוע? כדי להבין באופן בלתי אמצעי את המציאות בה חיים, מה מטריד אותם, על מה חושבים, למה דואגים, לאן שואפים. ובקיצור, איך אפשר לעזור, איך אפשר לתת תקווה. למשל, ביקורו בשכונת התקווה ב-1979 הביא לכך ש-81% מתושבי השכונה אמרו, כי ביקורו "נתן להם את ההרגשה שהם אינם שכוחים וכי יש מי שמתעניין בהם ומכבדם", ובקרב 46% התחזקה תחושת ההזדהות עם המדינה ומטרותיה.

ביקורו בשכונת התקווה ב-1979 הביא לכך ש-81% מתושבי השכונה אמרו, כי ביקורו "נתן להם הרגשה שאינם שכוחים וכי יש מי שמתעניין בהם ומכבדם", ובקרב 46% התחזקה תחושת ההזדהות עם המדינה ומטרותיה

נבון הדגיש ושיקף בכל צעד ושעל בחייו את שליחותו למדינת ישראל ולעם היושב בציון, וגם בגולה. לא עניין אותו מהיכן הגיע האדם שמולו – אשכנזי/ספרדי, חילוני/דתי, יהודי/ערבי, צבר/עולה חדש. מה שמשנה הוא מיהו אותו אדם. נבון, בעצמו, היה התגשמות כל החיבורים האפשריים: ילד מבית דתי-ספרדי, שהצטרף לתנועת בית"ר ולאחר מכן לאצ"ל, אך לאחר שחש שהזדהותו עם האצ"ל נחלשת, תרם תרומה משמעותית לש"י של ההגנה (ומשם לבטחון המדינה שבדרך), ולבסוף נבחר על ידי בן-גוריון לשמש כמזכיר המדיני האישי שלו. גם בית"ר וגם מפא"י.

ביקורו של יצחק נבון בשכונת התווה, 1979 (צילום: לע"מ, יעקב סער)

אמנם היה בוגר חינוך דתי, אך כשחש שמשהו חסר לו מבחינת יכולת ההשפעה על החברה, לא התבייש ללכת למסגרות חינוכיות, בהן כמעט לא היו ילדים דתיים, ובטח שלא ספרדים. הוא גדל וצמח בבית ממוצא ספרדי – למשפחה ירושלמית בעלת הסטוריה ושורשים ירושלמיים של 300 שנה – אך טרח ללמוד יידיש על בוריה. מדוע? כי כדי להבין "איך האשכנזים חושבים" וכיצד מתנהגים ומתנהלים, צריך ללמוד את שפתם, להכיר את תרבותם. וכך עשה עם תרבויות נוספות בארץ (ערבית-פלסטינית, ערבית-עראקית, פרסית וכו'). גם וגם וגם, לא "או-או, שחור-לבן". בכך הגשים את מה שאביו לימד אותו:

"אם אתם רוצים לדייק בהבנת אנשים, הקשיבו להם ודברו בשפתם".

יחסיו הקרובים עם בן-גוריון, שהגיעו לרמה של כמעט אב ובן (לאחר שהתייתם מהוריו, ובן-גוריון נפטר, אמר נבון שהוא התייתם בפעם השלישית), לא התבססו על אמונה או תמיכה עיוורת. נבון הבין את התמונה הרחבה, את החזון הגדול, שיש כאן מדינה שהיא-היא העיקר, ובן-גוריון הוא (באותו הזמן) החוליה הראשונה באותה שרשרת של עצמאות; אך לא היה גדול או חשוב יותר מהמטרה העיקרית. נבון תמיד דאג לומר את דעתו ולעמוד עליה, כשסבר שהאמת והצדק לצדו, גם אם הדבר עשוי היה לסתור את עמדות הצד השני. גם אם מדובר היה בבן-גוריון. וכך אמר לבן-גוריון:

"אתה יודע שמסירותי אליך כמעט מוחלטת.
ב.ג: כמעט?
ברור. הרי אתה האחרון שישמח לנאמנות עיוורת.
ב.ג: אבל תלך איתי גם אם יש לך הסתייגויות?
גם אם יש לי הסתייגויות, ואני אחזור ואביע אותן, ואנסה לשכנע אותך בצדקתי".

נבון, בעצמו, היה התגשמות כל החיבורים האפשריים: ילד מבית דתי-ספרדי, שהצטרף לתנועת בית"ר ולאחר מכן לאצ"ל, אך לאחר שחש שהזדהותו עם האצ"ל נחלשת, תרם תרומה משמעותית לש"י של ההגנה

נבון היה גם פוליטיקאי ומדינאי, אך גם סופר, מחבר ומשורר. ובעיקר – מורה, מחנך. כך הגדיר את עצמו כששאלו אותו מה עיסוקו – מורה. זכור כמובן המחזה הנדיר, פורץ הדרך, "בוסתן ספרדי", בו נתן במה ייחודית לתרבות יהדות ספרד. מחזה שפרץ דרך ללבבות כל האומה, על גווניה השונים. על זה כתב לו שמעון פרס:

"הצלחת להתמודד במחזה עם מחדל עצום. הווי החיים המתואר היה מיותם זמן רב, וכאשר משווים את הספרות הענפה של יהדות אשכנז על ההווי האשכנזי, עם הספרות הדלה העוסקת בהווי הספרדי העשיר, אפשר לומר שהאשכנזים אמרו יותר ממה שהיה להם להגיד, ואילו הספרדים סבלו מאלם".

אחד ההיבטים המרכזיים עליהם שם דגש, היה הצורך בהכרה וחיבור בין חלקי העם:

"אני מאמין שרוב חלקי העם מבקש בכל לבו לראות יותר סובלנות הדדית ויותר ריסון עצמי. הכל זקוקים להכרה, לעידוד, לברכה קצרה ומילה טובה. כשאלו אינן באות, נרפות הידיים; וכשהן באות, הכל מפכה ופורח".

נבון האמין בעקרונות שעליהם מושתתת המדינה, כפי שבאו לידי ביטוי בהכרזת העצמאות:

"מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל".

הממלכתיות היתה בבת-לבו, כנשיא וכאזרח מן השורה. הצניעות היתה נר לרגליו. כך חונך וכך גם חינך את ילדיו. רעייתו אופירה והוא התעקשו שהילדים לא ירגישו כאילו הם "נסיכים" בבית הנשיא (ואף הגדירו זאת כך שהילדים צריכים "לצבור מעשים טובים" כדי להנות מפעילויות שלא היו חלק מן הלו"ז הקבוע).

הממלכתיות היתה בבת-לבו, כנשיא וכאזרח מן השורה. הצניעות היתה נר לרגליו. כך חונך וכך גם חינך את ילדיו. רעייתו אופירה והוא התעקשו שהילדים לא ירגישו כאילו הם "נסיכים" בבית הנשיא

הם ילדים רגילים כמו כל אחד. יום אחד אתה נשיא, ויום אחר – לא. אתה שוב כאחד האדם.

"להיות נשיא זה דבר זמני, ודבר זמני לא צריך לשנות אותנו. אנחנו נשארים כמו שהיינו".

ביקורת עצמית ו/או מפלגתית גבוהה גם היתה בארגז הכלים:

"…אי אפשר להטיל על המחדל במלחמת יום הכיפורים את ההפסד של 'המערך' [לאחר "המהפך" בבחירות 1977]. ההפסד שלנו הוא הרבה יותר גדול. אני עוקב אחרי התנהלותו של בגין ואומר לעצמי: העם באמת אוהב אותו, כי הוא לא מתנשא. ואנחנו חטאנו בחטא ההתנשאות. חטאנו בחטא התחושה שהמדינה היא אנחנו, שהמדינה היא המפלגה, שהמדינה שייכת לנו ולא לאזרחיה".

כשנשאל על-ידי נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, מדוע רה"מ בגין מתעכב עם חתימתו על הסכם השלום עם מצרים, הבהיר לו הנשיא נבון, שישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית ואיננה דיקטטורה, ואין זה מסמכותו של ראש ממשלה לחתום ככה לבדו על הסכם שלום – קודם עליו להעביר את ההסכם בכנסת:

"אצלנו הדמוקרטיה אינה מילה סתמית, אלא ישות של ממש".

כשסיכם את פועלו רב השנים, אמר:

"…אין תקופה בתולדות ישראל, חוץ ממעמד הר סיני, שהייתי רוצה לחיות בה יותר מאשר בתקופה זו, בפרק הזמן הזה שבו נולדתי ואני חי בו, כי זכיתי אני וזכינו אנחנו להיות דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. אמנם חווינו את השואה הנוראה, אך גם זכינו לראות, לחיות ולפעול לתקומתנו…". "בישראל התערבבו חילונים ודתיים, מזרחים ואשכנזים, ערבים ויהודים… היכולת שלנו לקיים דו-שיח בין המחנות השונים היא שתקבע את חוסננו הפנימי ואת המידה שבה נוכל להקרא עם אחד".

ימים קשים עוברים על החברה הישראלית, ימים בהם הכל מתערבב בכל. על המנהיגים/ות, וגם על שכבות העם השונות והמגוונות, לקחת קצת צעד אחורה ולהסתכל על התמונה הרחבה – מהי חובתנו כלפי הדורות הקודמים? וכלפי הדורות הבאים? האם התכתשויות יומיומיות יביאו אותנו למקומות טובים, ביחד? מה חושבים/ות בימים אלה ניצולי/ות השואה? והמשפחות השכולות? האם לשם כך התכנסנו?

כשנשאל על-ידי נשיא ארה"ב קרטר, מדוע רה"מ בגין מתעכב עם חתימתו על הסכם השלום עם מצרים, הבהיר נבון, שישראל דמוקרטיה פרלמנטרית ולא דיקטטורה, ואין זה מסמכות רה"מ לחתום לבדו על הסכם שלום מבלי להעבירו בכנסת

הימים הנוראים הגיעו השנה בתזמון מצמרר – למחשבה, לאיפוס מערכות. האם אנו מתפללים לקיבוץ גלויות והגעה לארץ, כדי לא להציע שום עתיד לעם היושב בציון? עלינו לקחת אחריות ולגלות אחריות – הן מבחינת דוגמה אישית, אחריות וממלכתיות של ההנהגה (גם בטוויטר), והן מבחינת ההתנהלות החברתית שלנו ביום-יום. אחרת לא נצא מזה.

וכך כתב נבון בימים הגורליים של מלחמת ששת הימים:

ששת הימים ושבעת השערים

" […] לא יצאו ימים מרובים
והאש אחזה בכל פינות הארץ
מצפון, מדרום וממזרח,
ובני ישראל יוצאים למלחמה
ומוסרים נפשם
ונוצחים בכל מקום ומקום
עד שהגיעו לירושלים.
שבעה שערים היו בחומתה של ירושלים
ולא היו יודעים באיזה שער נכנסים
שכל שער קופץ ומרקד בפניהם ואומר,
"בואו בתוכי, שאני ראוי לכם מכולם."
ישב הקדוש ברוך הוא בישיבה של מעלה
ומלאכי שרת מימינו ומשמאלו
אמר להם:
"איזה שער ראוי הוא לבוא הגאולה על ידו?
שאין שני מלאכים עושים שליחות אחת
ולא שני שערים ישועה אחת."
ולא היו יודעים מה לענותו.
עמד מיכאל ואמר:
"ריבונו של עולם!
כולם נאים וכולם ראויים.
אלא קרא לשערים והם שוטחים דבריהם לפניך
ואתה בורר אחד מהם."
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
"חייך שכך אני עושה."
וכך אמר שער האריות:
"ריבונו של עולם!
בכל רגע ורגע רואה אני מכאן, לצד מזרח, חיילי ישראל על גבעות ועל הר הצופים ולרגלי השערים
שנצלים באש ונופלים.
יבואו בכל שער שיבואו, ובלבד שלא יפול עוד מהם אף אחד!"
כיוון ששמע הקדוש ברוך הוא כך, אמר לו:
"הואיל ומיעטת עצמך
וחייהם של בחורים חשובים בעיניך מתפארת שלך
הריני גוזר שבתוכך יבואו
וממך הישועה להר קודשי!
יבואו בני אריות ויכנסו דרך שער האריות!".

סגן ראש התכנית הבינלאומית בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ומרצה בתכנית. עוסק בתהליכי קבלת החלטות, מדיניות חוץ, אסטרטגיה וסוגיות מדיניות בישראל ובמזרח התיכון. יליד ראשון לציון, דור שלושה-עשר בארץ, חובב ספורט מושבע.