"כל היום הטלפון שלי מצלצל. אני מקבל שיחות מאימהות שבוכות על כך אין להן ולילדים שלהן מה לאכול. ממשפחות שאין להן איך לשלם שכר דירה. מאנשים שחיים בלי חשמל ומים, כמה משפחות בדירה אחת, ורעבים ללחם. אני מפחד ממה שהולך לקרות לאנשים פה אם המצב הזה יימשך". מדירתו הקטנה בדרום תל אביב, בה הוא מתגורר עם אשתו ושלושת ילדיו, מנסה ברהה תאמה (38) מבקש מקלט מאריתריאה, לעזור לעשרות אלפי אנשי קהילתו שחיים בישראל.
בשיחת זום שהוא מנהל איתי בעברית שוטפת, נוכחת גם בתו הקטנה, סלאם, בת שנה וחצי. היא יושבת על ברכיו, ומחפשת את תשומת לבו. "הילדים לא רואים אותי הרבה כי אני רוב הזמן מתרוצץ, מארגן ואוסף תרומות של אוכל, ופותר משברים שצצים בשטח. היום פנתה אלי משפחה שבעל הדירה שלהם פשוט הגיע והוריד להם את הדלת כי הם לא שילמו כבר כמה חודשים ואין להם מאיפה. משפחות רבות חיות בלי מים ובלי חשמל, ואני מנסה לעזור במה שאני יכול".
ברהה מתגורר בארץ כבר 13 שנה. בקשת המקלט שלו ושל משפחתו, כמו של כ-36,000 מבקשי מקלט אחרים מאפריקה עדיין לא טופלה, ובשלב זה הם חסרי מעמד אזרחי וללא זכויות סוציאליות בישראל. הוא אחד ממקימי בית הספר אבוגידה לילדי הקהילה האריתראית, ובימי השגרה הוא עובד בניקיון ומשמש כרכז החינוך של הקהילה. עם פרוץ משבר הקורונה איבד את פרנסתו, ומאז הוא משקיע את כל מרצו בפעילות ב"ועדת חירום קורונה" של הקהילה, שהיה בין מקימיה, ומסייע בחלוקת מזון לנזקקים ודואג לצורכי הקהילה ברחבי הארץ.
חבר נוסף בוועדה, ברהנו נגסי, גם הוא מבקש מקלט אריתראי, נשוי ואב לשניים, שף במקצועו, מצטרף לשיחה מירושלים. הוא מתגורר בארץ כבר 17 שנה, ומתאר לי בעברית מצב שהוא לא פחות מאסון הומניטרי.
"הרוב המוחלט של האוכלוסייה שלנו מועסק במסעדות ובבתי המלון, שנפגעו בתקופה הזו, והעובדים פוטרו. אנשים לא עובדים כבר יותר מחצי שנה, ואין להם מאיפה לקבל עזרה. הלחץ הכלכלי משפיע עליהם בצורה איומה, ומצבם הנפשי מידרדר. ארבעה צעירים מהקהילה התאבדו בחודשים האחרונים בגלל המצב. כנציגי הקהילה, אנחנו מפחדים שיום אחד סיר הלחץ הזה יתפוצץ, ולאנשים כבר לא יהיה אכפת אם לחיות או למות, והם יעשו דברים קשים ויפנו לפשע".
"אנשים לא עובדים כבר יותר מחצי שנה, ואין להם מאיפה לקבל עזרה. הלחץ הכלכלי משפיע עליהם בצורה איומה ומצבם הנפשי מידרדר. ארבעה צעירים מהקהילה התאבדו בחודשים האחרונים בגלל המצב"
קהילת מבקשי המקלט ברחבי הארץ מונה כ-20,000 איש מאריתריאה, כ-10,000 מסודן ו-כ 6,000 ממדינות אחרות, כמו חוף השנהב ואתיופיה. הוועד משתף פעולה עם מנהיגי כל האוכלוסיות ומסייע גם לקהילות האחרות מאפריקה.
עיריית תל אביב מסייעת לקהילת מבקשי המקלט ומהגרי העבודה בתחומה, וכוללת כ-60,000 איש, באמצעות ארגון מסיל"ה. האם זה מספיק, והאם שירותי הרווחה של עיריות נוספות עוזרים למבקשי המקלט שחיים בתחומן?
תאמה: "בסוף הסגר הראשון היו עיריות שחילקו תלושי אוכל וסיפקו מזון, אבל בסגר הזה גם זה לא קורה. בכלל אנחנו מרגישים שכל סיוע, כולל של תל אביב, הוא טיפה בים, לעומת הצרכים האמיתיים שלנולה. ואני כבר לא מדבר על חינוך או השכלה, אלא על צרכים בסיסיים מאוד, כמו אוכל ומקום מגורים".
במכתב שניסחו, פנו מנהיגי הקהילה בבקשת עזרה לנשיא המדינה ולראש הממשלה, וכן לשרי הרווחה, הפנים, האוצר, הבריאות והחינוך:
"לאור המצב הכלכלי והנפשי הקשה אנו, חברי ועדת חירום קורונה של קהילה אריתראית, מבקשים מכל גורם ממשלתי, מקומי, בינלאומי ועמותות פרטיות להתבונן בנו ולעזור לנו לצאת מהמשבר העוצמתי שמרביתנו נמצאים בו, לפני שיהיה אובדן נפשות".
למכתב צירפו סקר שערכו מנהיגי הקהילה בקרב 900 איש, ומשקף את המצב: יותר מ-80% מבני הקהילה מובטלים ללא כל הכנסה, וכמחציתם לא עבדו מתחילת משבר הקורונה. כ-70% העידו שאין ביכולתם לשלם שכר דירה. כמחצית מההורים העידו כי ילדיהם אינם מצליחים ללמוד מרחוק, משום שאינם יכולים לספק להם מכשיר טלפון, מחשב או חיבור לאינטרנט. במכתב הם מציינים עוד:
"אנו מציגים את העובדות בפניכם, כי לצערנו אין לנו רשת ביטחון כלכלית שתסייע לנזקקים או גורם כלשהו שיכול לקחת אחריות עלינו. בגל הראשון ההחלטה הצודקת של בית המשפט העליון, לבטל את חוק הפיקדון לעובדים זרים, סייעה לקהילה לצאת מהשלכות של הסגר הראשון בפחות נזק אנושי. נזכיר שבגל ראשון היו לנו מקרים עצובים של ניסיון התאבדות, שכמה מהם לצערנו, היו מקרים של התאבדות של אנשים ללא רקע של מצוקה נפשית".
מחכים לדמי הפיקדון
על פי חוק הפיקדון, שבוטל באפריל האחרון על ידי בג"ץ, מבקשי המקלט היו אמורים לקבל 20% משכרם ו-16% מההפרשות של המעסיק, רק בעוזבם את הארץ. ביהמ"ש קבע כי הכסף הזה יחזור לידיהם, אך בפועל לא כולם הצליחו לקבל את שכרם בחזרה. השבת הכספים אמורה להתבצע באמצעות חשבון הבנק של הזכאי, ורבים נתקלים בבעיות טכניות ובירוקרטיות בניסיון לקבל את הכספים.
חסן אבקר בארו דוגו, מבקש מקלט בן 30 שהגיע לכאן מסודן לפני 10 שנים, מחכה לקבל סכום של 14 אלף שקל שהמדינה הורידה משכרו. הוא ניסה לפתוח חשבון בנק כדי למשוך את הכסף, אך נדרש להציג תלושי שכר שאין ברשותו, מכיוון שפוטר מאולם האירועים שבו עבד בשטיפת כלים, לפני משבר הקורונה.
"אני גר בדירת 2 חדרים עם 3 שותפים ולא עובד 6 חודשים. אני צריך את הכסף הזה של כספי הפיקדון לאוכל ולשכר דירה. בבנק לא מוכנים לפתוח לי חשבון כי אין לי תלושי שכר, אבל מאיפה אני אביא תלושים עכשיו? אני לא מבקש אשראי ולא מבקש הלוואות, רק את הכסף שמגיע לי. אין לי עבודה ואין איש שיכול לעזור לי כלכלית, אני כבר לא יודע איך להמשיך לחיות", הוא מספר לי בכאב בעברית.
"אני גר בדירת 2 חדרים עם עוד שלושה שותפים ולא עובד כבר שישה חודשים. אני צריך את הכסף של הפיקדון לאוכל ושכר דירה. בבנק לא מוכנים לפתוח לי חשבון כי אין לי תלושי שכר, אבל מאיפה אני אביא עכשיו?"
חסן לא לבד. במוקד לפליטים ומהגרים, העוסק בסיוע המשפטי לקהילה, מקבלים עשרות קריאות מצוקה של זכאים, שנתקלים באטימות המערכת הבנקאית דווקא בתקופה הקשה הזו, ולא מצליחים למשוך את כספם. "מדובר באנשים שחיים כאן ללא מעמד על אשרות שהייה זמניות. חלקם הצליחו להסתדר עד היום בלי חשבון בנק, וכעת כשהם מנסים לפתוח חשבון הפקידים מציבים בפניהם דרישות, שהם לא יכולים לעמוד בהם", אומרת לזמן ישראל שירה עבו, דוברת המוקד.
"תלושי השכר שדרשו מחסן בבנק זו רק דוגמה אחת", היא מסבירה. "מאז שמערכת הארכת אשרות שהייה של מבקשי המקלט מתבצעת דרך המערכת המקוונת של רשות האוכלוסין וההגירה, הבנקים גם לא מסכימים להכיר בטופס המקוון, מכיוון שהם פשוט לא הכירו את הטופס החדש. מדובר בטופס שמשמש כמסמך מזהה עבור האנשים האלה, והם היו חסרי אונים וחזרו על עקבותיהם.
"ערכנו פגישה עם מערך הפיקוח על הבנקים, ואנחנו יודעים שבאופן עקרוני לא אמורה להיות בעיה, הבנקים אמורים לפתוח חשבונות ולאפשר לאנשים גישה לכסף שמגיע להם, אלא שבפועל זה פשוט לא קורה. אם מתנדבת שלנו, ישראלית דוברת עברית, צריכה להגיע שלוש פעמים לסניף עם מבקש מקלט, כדי שבסוף זה יקרה, תחשבי מה הסיכוי של מבקש מקלט להצליח במשימה הזו לבדו".
אסון הומניטרי
לדברי עבו, דווקא בימים אלה, כשהגבולות סגורים, ברור יותר מתמיד שאוכלוסיית מבקשי המקלט חיה בינינו והיא חלק מהחברה: "במשך שנים, המדינה עצמה עיניים והתנהגה כאילו האנשים האלה לא חיים פה, והם תיכף אמורים לעזוב. כאילו שאם לא יטפלו בבקשות שלהם, הם פשוט ייעלמו וימשיכו הלאה. היינו צריכים את הקורונה כדי לגלות שכולנו חיים באותה חברה, ושצריך לדאוג להם".
"היום אין ברירה אלא להכיר בכך שכבר קלטנו אותם, וצריך להעניק להם זכויות ולקיים מערכת מקלט מסודרת. אם המדינה הייתה עושה זאת לפני המשבר, היינו מגיעים לתקופה הזו במצב טוב יותר, ולא עדים לאסון שמתרחש מול עינינו. היינו מגלים אנשים עם כוחות עצומים, שעושים דברים מדהימים עבור הקהילה. כולנו היינו מרווחים מהנוכחות שלהם פה, כי גם הם רוצים לעבוד פה ולתרום למדינה".
לדברי גולי דולב השילוני, דובר המרכז לקידום פליטים אפריקאים, משבר הקורונה החזיר את הקהילה עשור אחורנית, למצב שבו היו עם הגעתם ההמונית לישראל; ללא פרנסה, ללא אמצעים, וללא שפה. "בשנים האחרונות מספר מבקשי המקלט בארץ ירד בגלל מדיניות נוקשה ומפלה שגרמה לעזיבתם של רבים, אבל האנשים שנשארו פה רכשו שפה ומצאו עבודות.
"האבטלה כמעט שלא הייתה בעיה בקרב הקהילה הזו, כי היה ביקוש אדיר לעבודות שישראלים לא מוכנים לעשות, בעיקר בתחום המלונאות והמסעדנות. מדובר בקהילה שכבר עבדה ופרנסה את עצמה, שחיה אומנם בדלות אבל בכבוד, והיום היא נכנסה למצב של מצוקה הומניטרית רצינית, שרק הולכת ומחריפה".
"זה אבסורד שגם היום המדינה בודקת אפשרויות להכניס עובדים זרים מתאילנד ומהפיליפינים לתחום הסיעוד והחקלאות, במקום לבודד אותם ולשלם על זה הון, עדיף לתת עבודה לעשרות האלפים שכבר נמצאים כאן. אנו מקווים להגשמת ההסדרים חוקיים, כדי שמבקשי מקלט יוכלו לסייע לכלכלה הישראלית ולעצמם".
"זה אבסורד שגם היום המדינה בודקת אפשרויות להכניס עובדים זרים מתאילנד ומהפיליפינים לתחום הסיעוד והחקלאות בארץ, במקום לתת עבודה לעשרות אלפי האנשים שכבר נמצאים כאן"
וכשהמערכת נאטמת מה שנותר הוא טוב לב ונדיבות אנושית. "אנחנו כועסים על המדינה ועל המדיניות שלא מאפשרת לנו להתקיים פה, אבל אנחנו אסירי תודה לישראלים שתורמים לנו מכל הלב", אומר לי ברהה בהתרגשות. "בכל יום שישי אנחנו מחלקים בין 300 ל-400 מנות של מזון יבש למשפחות, אבל זה לא מספיק. כל יום שאני הולך לישון אני חושב על המשפחות שלא הצלחנו להגיע אליהן, על הילדים שהולכים לישון רעבים. הישראלים לא מכירים את מנטליות של העם שלי. בתרבות שלנו, גם אם אין מה לאכול, אדם לא יצא לרחוב ולא יבקש אוכל. אז אני חושש שאם המצב יימשך, אנשים ימותו ולא מקורונה, אלא מרעב".
מרשות האוכלוסין נמסר בתגובה, כי "בהתאם לפסק הדין בבג"ץ 2293/17 מיום 23/04/2020, מבצעת יחידת הפיקדונות במינהל עובדים זרים החזרים של הפקדות חלק העובד, שנצברו בחשבונות הפיקדון של עובדים זרים מסתננים. ההחזרים מבוצעים באמצעות העברה בנקאית לחשבון בנק בישראל המתנהל על שמם של העובדים המסתננים הזכאים לקבלת החזר, בכפוף להעברת פרטי חשבון בנק ואישור על ניהול החשבון, אל יחידת הפיקדונות ברשות האוכלוסין וההגירה באמצעות הטופס המקוון. נכון ל-13.10.2020 טופלו למעלה מ-14,000 בקשות למשיכה בסכום כולל של 207,851,179 שקל שהועברו לחשבונות הבנק של המסתננים (מתוך כ- 18,000 חשבונות שהיו בעת החלטת בג"ץ) ב-20.10.2020, פורסמה רשימה של הזכאים שטרם מימשו את בקשתם ע"מ שיפנו אלינו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
יאללה שיחזרו כבר הביתה. הם נטל כבד על החברה הישראלית. הם לא פליטים אלא מהגרי עבודה. בכל מקרה אין כבר סכסוכים בין אריתריה – קניה ואריתריאה – סודאן. המשטר בסודאן חותר לשלום עם ישראל. זה הזמן שיטוסו בשלום למולדתם ויספיקו כבר להטריד נשים, ילדות וילדים בערי ישראל.