את עומר עיסא, מבקש מקלט בן 27 מסודן-דארפור, פגשתי לראשונה באפריל 2014, שנתיים אחרי שהגיע לארץ. למרות גילו הצעיר, עומר היה אחד הנואמים המרכזיים בסדר פסח מאולתר שערכו ארגוני זכויות אדם בכניסה למתקן הכליאה "חולות" שבנגב.
"בן האדם נולד להיות חופשי", אמר שם, "ורק מי שלקחו לו את החופש יודע להעריך מה זה להיות אדם חופשי. לנו, הפליטים, יש הרבה במשותף עם העם היהודי. הרי מהו חג הפסח? זהו חג החירות שבו השתחררו בני ישראל ממצרים ובאו לארצם. אנחנו אורחים בבית של מי שהיו פעם פליטים".
השבוע נפגשנו שוב בבית קפה "סודני" מודרני בתל אביב, ביום שמש. עומר הגיע על אופניים חשמליים וגולל את סיפורו על קפה הפוך. "ב-2003, כשהתחילה המלחמה, ממשלת סודן החליטה לשרוף את כל הכפרים ולהשמיד את תושבי חבל דארפור", הוא שיחזר. "בוקר אחד, הגיעו מיליציות של הצבא ותקפו את הכפר שלנו. הם רצחו המון אנשים ושרפו את הכפר על תושביו. מי שלא הצליח לברוח, נשרף. חלק גדול מהמשפחה שלי נשרפו, דודים ודודות, וגם אבא שלי. עד היום לא יודעים כמה אנשים נשרפו שם".
עומר: "ויתרתי על חלום הלימודים האקדמיים, ועברתי לאזור המרכז כדי לעבוד ברשת סופרמרקטים. יש לי חברים נוספים שהם סטודנטים, וחוסר הוודאות מרחף מעל כולם"
משם, ברח יחד עם עוד כמה אנשים למחנה פליטים בסודן, ושהה שם 8 שנים. "בסוף 2011 התחלתי להיות פעיל במחנה, אקטיביסט, ומחיתי נגד חיילי המיליציות שהיו נכנסים למחנה, חוטפים אנשים, אונסים, גונבים והורגים. אחרי ששני חברים שלי, פעילים גם הם, נרצחו, ברחתי ברגל למחנה אחר.
"גם משם ברחתי, בעזרת אנשים ששילמו לנהג משאית כדי שייקח אותי לבירה חארטום. כשהגעתי לשם, דוד שלי רכש עבורי כרטיס טיסה לקהיר, וגם שיחד פקיד, כדי שיוציא לי דרכון. קיוויתי להשתקע וללמוד במצרים. רציתי לחזור לסייע לבני עמי, ובלי השכלה אי אפשר לעשות את זה".
אבל גם במצרים לא המתינו לעומר חיים נטולי פחד. "כשהגעתי למצרים כבר התחילו הפגנות האביב הערבי, והמצב הפך להיות מסוכן, כי החיילים המצריים היו תופסים פליטים ומחזירים אותם לסודן. מאחר שלאירופה לא היה לי כסף להגיע, החלטתי לנסות את מזלי ולעבור את הגבול לישראל. מכיוון שאין לישראל יחסים עם סודן, אי אפשר להחזיר לשם את הפליטים. אז שילמתי את ה-200 הדולר האחרונים שהיו לי, כדי להגיע לבית של בדואי אחד בסיני, ומשם הלכנו ברגל ועברנו את הגבול".
8,000 ילדים
עומר הוא אחד מ-33,627 מבקשי מקלט ומהגרי עבודה לא חוקיים – מתוכם, כ-8,000 ילדים – שחיים כיום בישראל. מרבית הפליטים הגיעו מאריתריאה ומסודן, היתר ממדינות אפריקה אחרות. כמחציתם מתגוררים כיום בדרום תל אביב, ורובם הגדול עובדים בהיקף מלא, בעיקר בענפי המסעדנות, הסיעוד והניקיון. הם אמנם זוכים להגנה קבוצתית ולמדיניות של אי הרחקה, להוציא עזיבה מרצון, אך הם עדיין חסרי מעמד, מועסקים ללא אשרת עבודה והנגישות שלהם לשירותי רווחה ובריאות מצומצמת.
עד היום, יותר ממחצית מהמהגרים האריתראים והסודנים (17,144) הגישו בקשות מקלט, אך רק עשרה אריתראים וסודני אחד קיבלו מעמד פליט. כ-1,400 סודנים יוצאי חבל דארפור, הרי נובה והנילוס הכחול, קיבלו מעמד של תושבות ארעית, ואחת לכמה חודשים (או שנה, בחלק מהמקרים) עליהם לחדש את אישור השהייה כדי ליהנות מחוק חינוך חובה ומטיפול רפואי במצבי חירום.
על אף שתופעת הפליטים אינה חדשה, מדינת ישראל לא השכילה לגבש מדיניות עקבית מוצלחת להתמודדות איתה. וכך, חייהם של המהגרים מאפריקה נעים בין תקווה לייאוש. עומר, למשל, היה כלוא בהתחלה בכלא סהרונים שבדרום, ומשם הועבר לדרום תל אביב.
שולה קשת: "המדינה יוצרת גטאות לא מהיום. כבר בשנות ה-50 ישראל ניתבה את הקהילות המזרחיות לפריפריה הגיאוגרפית או החברתית-תרבותית, כמו דרום תל אביב"
"הסתובבתי 20 יום בגינת לוינסקי, עד שחבר שגר באילת הציע לי לבוא איתו", הוא אומר. "התחלתי לעבוד בבית מלון ובניתי לי את החיים שלי באילת. אבל אחרי שלוש שנים קיבלתי 'זימון' למתקן חולות".
את "חולות" – מתקן למהגרים אפריקאים בלתי חוקיים מאריתריאה וצפון סודן, סמוך לגבול עם מצרים – הפעילה המדינה בין דצמבר 2013 למרץ 2018. דיירי המתקן, שהופעל על ידי שירות בתי הסוהר, הורשו להחזיק טלפונים, לעשן וגם לצאת מהמחנה בשעות היום, ובלבד שחזרו כמה פעמים כדי לחתום נוכחות. בתקופת פעילותו, הפליטים היו מקבלים את ה"זימון" למתקן כאשר רצו להאריך את אשרת השהייה שלהם ברשות האוכלוסין וההגירה. מי שלא היה נענה לזימון היה מסתכן במעצר.
"בחולות הייתי מאוד לבד, לא ידעתי מה אני עושה עם החיים שלי באמצע המדבר", אומר עומר. "כאשר התחילה שם צפיפות איומה, איפשרו לחלק מהאנשים לישון מחוץ לצריפונים. שם גם התחיל האקטיביזם שלי. התחלתי לצלם את האנשים ישנים בחוץ, וזה עורר הדים ברשתות החברתיות".
היהודים- יותר מכל עם אחר , אמורים היו להבין מה המשמעות של לחפש הגנה- מה המשמעות שהחיים שלך בסכנה ואתה חייב שמישהו יעזור…
פורסם על ידי Omer Easa ב- יום רביעי, 10 בפברואר 2016
"אחרי השהות בחולות – ולפי ההנחיה של שר הפנים דאז, סילבן שלום – אסור היה לי לחזור לתל אביב או לאילת, ולא הכרתי עיר אחרת. חברים הציעו לי לבוא לירושלים, ושם התחלתי להתנדב במכרז לקהילה האפריקאית וללמוד עברית באולפן באוניברסיטה העברית. במקביל, התחלתי בהליכי רישום ללימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית, וכדי לפרנס את עצמי עבדתי כעוזר טבח במסעדה.
"אלא שאז עבר חוק הפיקדון, ובעל הבית אמר לי: 'פעם שילמתי לך טוב, אבל עכשיו יש חוק שמחייב להוריד לך 20% ולהפריש לפיקדון, ואני לא יכול להתעסק עם זה', ופיטר אותי. בלית ברירה ויתרתי על חלום הלימודים האקדמיים, ועברתי לאיזור המרכז כדי לעבוד ברשת סופרמרקטים. יש לי חברים נוספים שהם סטודנטים, חלקם אפילו לתואר שני, וחוסר הוודאות מרחף מעל כולם".
עזבת? הרווחת!
החקיקה האחרונה עליה מדבר עומר, "חוק הפיקדון" מ-2017, מחייבת את המעסיקים לנכות 20% משכר העובדים ולהפקיד את הסכום בחשבון בנק מיוחד (פיקדון). את הכסף הזה יוכלו העובדים לקבל באחת משתי דרכים – כאשר יעזבו את הארץ, או יקבלו מעמד של פליט בישראל.
אחד האנשים שעשו לובינג לחוק, הוא יונתן יעקובוביץ, המשמש כמנהל המרכז למדיניות הגירה, ארגון לא ממשלתי שהוקם בשנת 2012, וזכה לאוזן קשבת את ראש הממשלה בנימין נתניהו. לדבריו, "דלת מסתובבת זה הדבר הכי טוב שיש, זה האידיאל. אנשים מגיעים לחמש שנים, חוסכים הון עתק במונחי מדינות המוצא שלהם, וחוזרים הביתה. אתה הרווחת עבודה מוזלת בלי שתצטרך לשלם את המחיר ארוך הטווח של הקליטה, והם עלו למעמד בינוני-גבוה במדינות המוצא שלהם.
יונתן יעקובוביץ: "ברגע שהאוכלוסייה תשתקע, יתחילו להתפתח דפוסי העסקה כמו של הישראלים ויהיה צורך להביא עוד עובדים, כי הם לא יעבדו יותר בשכר של עובדים זרים"
"ברגע שהאוכלוסייה תשתקע, תביא ילדים ותקבל ותושבות, יתחילו להתפתח דפוסי העסקה כמו של הישראלים ויהיה צורך להביא עוד עובדים, כי החבר'ה האלה לא יעבדו יותר בשכר של עובדים זרים".
שולה קשת, מנכ"לית תנועת "אחותי" (עמותה לקידום דרום ת"א) וחברת מועצת תל אביב-יפו, לא מתרגשת מההסברים הכלכליים של יעקובוביץ. "אם מדברים על כלכלה", היא אומרת, "אז הכלכלה צריכה לאפשר לקהילות מודרות שחיות פה להתקיים בכבוד".
לדבריה, היחס של ישראל הרשמית למהגרים משקף את עמדתה לאוכלוסיות מוחלשות לכל אורך שנותיה. "המדינה יוצרת גטאות לא מהיום, זה לא התחיל עם מבקשי המקלט ומהגרי העבודה. כבר בשנות ה-50 ישראל ניתבה את הקהילות המזרחיות לפריפריה הגיאוגרפית או החברתית-תרבותית, כמו דרום תל אביב וחלקים מיפו, ובהמשך היא נהגה כך כלפי הקהילה האתיופית.
"הניתוב הוא תמיד לאותם מקומות שלא משקיעים בהם, עם חינוך מקצועי וללא אפשרות למוביליות חברתית או כלכלית. גם המהגרים מנותבים לדרום תל אביב, שהפכה לחצר האחורית של ישראל. מדינת ישראל לא יכולה לגרש אותם, אז היא פשוט מפקירה אותם ומקשה עליהם לעבוד. כשאין עבודה, אנשים מתוסכלים. אם לא תהיה להם עבודה, תהיה עלייה בעוני ובעבריינות".
עומר מסכים כמעט עם כל מילה: "מצב אי הוודאות מותיר את האנשים המבוגרים יותר ללא אופק תעסוקתי. הצעירים, שהתחנכו בישראל וקיבלו תעודת בגרות, שומרים על אופטימיות עד שהם מגיעים לגיל 18, ומגלים שלא רוצים אותם בצה"ל – גם לא כמתנדבים".
אז מה עושים עם הפליטים? השינויים במדיניות ישראל
מבקשי מקלט ראשונים מגיעים לישראל מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, חוף השנהב ועוד, בעקבות פריצת מלחמות אזרחים ביבשת.
ההגירה גוברת בין היתר בעקבות יחס אלים של השלטונות במצרים למהגרים. ישראל מפעילה חוק חירום למניעת הסתננות משנות ה-50, ועוצרת מהגרים בכלא קציעות-סהרונים.
המהגרים משוחררים מהכלא בעקבות עתירת ארגוני זכויות האדם. המשתחררים מוסעים לתחנה המרכזית בתל אביב, והאזור הופך למקום מגוריהם המרכזי.
שנת שיא בהסתננות. לישראל נכנסים 5,068 מבקשי מקלט שברחו מהשלטון הצבאי הדיקטטורי באריתריאה וממלחמות האזרחים בין צפון סודן המוסלמית והדרום הנוצרי.
מפורסם נוהל "חדרה-גדרה", האוסר על מבקשי מקלט לשהות דרומה מחדרה וצפונה מגדרה (כמו כן נאסרת עליהם השהייה בעיר אילת), והם מתבססים בדרום ת"א.
נוהל "חדרה-גדרה" מבוטל על ידי בג"צ.
שיא חדש בהסתננות – 17 אלף איש. בג"ץ קובע כי לא יתבצעו פעולות אכיפה נגד מעסיקים של מבקשי מקלט בעלי ויזת שהייה זמנית.
עם סיום בניית המכשול הפיזי בגבול עם מצרים, נפסקת כמעט כליל ההסתננות. התיקון השלישי לחוק למניעת הסתננות מאפשר לכלוא מבקשי מקלט לתקופה של 3-5 שנים. דרום סודן מכריזה על עצמאותה, וישראל מעניקה אלף יורו למי שישוב אליה, ומאיימת במאסר על סודנים שיישארו בארץ. 3,000 מהגרים חוזרים לארצות מוצאם.
בג"ץ מבטל את התיקון לחוק המאפשר לכלוא מבקשי מקלט ל-3 עד 5 שנים, בטענה שאינו חוקתי. ח"כ מירי רגב מכנה את המהגרים הסודנים "סרטן בגוף שלנו!". מתקן הכליאה "חולות" נפתח בסמוך לכלא סהרונים.
בג"ץ מורה לשחרר את כל השוהים במתקן חולות מעל שנה. שר הפנים, סילבן שלום, הופך את נוהל "גדרה-חדרה" הישן, ומרחיק את משתחררי חולות מתל אביב ומאילת.
נכנס לתוקפו "חוק הפיקדון", לפיו אמורים מעסיקים לנכות 20% משכר עובדים מבקשי המקלט, עד ליציאתם מישראל. מספר המסתננים ממצרים יורד לאפס.
הממשלה מפרסמת את תוכנית מתווה הגרוש למדינה שלישית – אוגנדה או רואנדה. מתקן חולות נסגר סופית. מתווה הגירוש מבוטל על ידי בג"ץ. נתניהו מכריז על מתווה חדש שנחתם עם נציבות האו"ם לפליטים, אך חוזר בו כעבור יממה בעקבות לחצים פוליטיים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם