נראה שיש רק דבר אחד שכל האמריקאים מסכימים עליו בימים אלה: הפוליטיקה שלהם הפכה לפולמוסית וגסת-רוח יותר מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה. מהמערכונים ב"סאטרדיי נייט לייב" לתוכניות הבוקר בטלוויזיה ולמשדרי רדיו מתלהמים, נראה שהאיבה ההדדית בין תומכי שתי המפלגות נמצאת בכל מקום.
לפני שמחפשים את חצי הכוס המלאה, חשוב להבין כמה ממשי ועמוק הוא השבר. הדמוקרטים והרפובליקאים הולכים ומתרחקים אלה מאלה מזה שני דורות, עוד הרבה לפני שתיבות התהודה של החדשות בכבלים והאלגוריתמים של המדיה החברתית נכנסו לתמונה.
![ליל הבחירות לנשיאות ארה"ב 2020 (צילום: AP Photo/Marcio Jose Sanchez)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/11/AP_20309300163352-640x400.jpg "ליל הבחירות לנשיאות ארה"ב 2020 (צילום: AP Photo/Marcio Jose Sanchez)")
"המיון הגדול", התופעה של אמריקאים שעוברים לאט אבל בהתמדה למקומות המאוכלסים בבעלי עמדות פוליטיות דומות לשלהם, נמשכת ללא הפוגה. מאז שנות ה-90, יותר ויותר מבין 3,000 המחוזות של ארצות הברית נוטים לטובת אחד משני המחנות הפוליטיים.
מחקר מ-2016, שפורסם בכתב העת Annals of the American Association of Geographers, מצא שבמחוזות שבהם יש רוב לדמוקרטים, הרוב הולך וגדל, ואילו במחוזות שבהם הם מהווים מיעוט, המיעוט הולך וקטן.
האמריקאים גם חשים מאוימים מהצד השני יותר מכפי שחשו בעבר.
במהלך ששת מרוצי הבחירות האחרונים, מכון הסקרים Pew שאל אמריקאים אם "זה באמת משנה מי ינצח בבחירות לנשיאות". בשנת 2000, כ-50% אמרו שזה משנה. ב-2004, 67% אמרו שזה משנה. ב-2016 המספר היה 74%. השנה הוא עומד על 83%. ארבעה מתוך כל חמישה אמריקאים מאמינים כעת שעניין מכריע מונח על כף המאזניים במרוץ לנשיאות.
אין פלא שאותו סקר מצא כי רק 8% מהאמריקאים חושבים ששני המועמדים יהיו נשיאים טובים. ב-2012 המספר עמד על 24%.
החרדה הזאת מפני מעשיו של הצד השני ברגע שיעלה לשלטון היא סיבה מרכזית ליציבות המדהימה בסקרי שביעות הרצון מדונלד טראמפ, אף על פי שסקר שנערך ביולי האחרון מצא כי לפחות 25% מתומכיו הביעו דאגה לנוכח המזג שלו. אבל יש משהו שמשאיר אותם בצד שלו, משהו חזק מספיק כדי להפוך את הדאגה הזאת ללא רלוונטית.
כל הסימנים האלה רומזים שהפילוג שמחלק את אמריקה לשניים הוא מהותי, ולא ניתן יהיה לגשר עליו בקלות.
המרכז הגדול והמוטרד
אבל יש סימנים אחרים לפילוגים אחרים באומה, ולאופטימיות זהירה לגבי משבר הקיטוב.
נכון, האמריקאים כבר אינם חיים או מתרועעים עם מי שמצביעים עבור הצד השני – או לפחות עושים זאת פחות מבעבר. ונכון, הם ככל הנראה תופסים את הצד השני כאיום. אבל הם גם חשים שהקוטביות הפוליטית הגוברת אינה מייצגת אותם.
מדעני המדינה יאנה קרופניקוב וג'ון בארי ריאן מאוניברסיטת סטוני ברוק זיהו את מה שהם מכנים "חלוקת קשב" שחוצה את המפלגות.
הם שאלו אמריקאים (לפני התפרצות מגפת הקורונה) על מידת המעורבות הפוליטית שלהם, ומצאו "שרוב האמריקאים – 80%-85% לפחות – עוקבים אחר הנעשה בפוליטיקה באופן לא קבוע או כלל לא. רק 15%-20% עוקבים בקפידה", כך כתבו על ממצאיהם ב"ניו יורק טיימס" בחודש שעבר.
אבל זה לא הכל. הפער בין העוקבים והלא-עוקבים הוא מהותי. החוקרים ביקשו מהמשיבים לדרג נושאים פוליטיים רגישים על פי מידת חשיבותם – ומצאו פער עמוק בסדרי העדיפויות של המיעוט המעורב והרוב הפחות מעורב.
לדוגמה, אחד הנושאים המדאיגים ביותר שציינו "רפובליקאים פחות מעורבים" היה הפילוג בין הדמוקרטים לרפובליקאים – בעיה שכמעט לא צוינה על ידי חברי המחנה המעורבים יותר.
מנגד, דמוקרטים מעורבים הביעו דאגה עמוקה בנוגע להשפעתם של כסף וקבוצות אינטרסים על הפוליטיקה. זאת בשונה מדמוקרטים לא-מעורבים, ש"25% מהם נטו להצביע על התדרדרות מוסרית כבעיה חשובה שניצבת בפני המדינה – בעיה שתומכיה המעורבים של המפלגה הדמוקרטית לא ציינו כלל".
למרכז הגדול יש גם כמה חששות משותפים: הן תומכי המפלגה הרפובליקאית והן תומכי המפלגה הדמוקרטית הפחות מעורבים ציינו שכר שעתי נמוך כ"אחת הבעיות החשובות ביותר שניצבות בפני המדינה", לדברי החוקרים. "אבל בקרב תומכי המפלגות האדוקים, הנושא כמעט לא עלה".
"חלוקת הקשב" נותנת קונטרה חשובה לדיונים הרווחים בנוגע לקיטוב. למרות "המיון הגדול", האלגוריתמים של פייסבוק ורשתות הכבלים, באמריקה עדיין קיים מרחב ביניים, שאינו מתרגש מהפעילות הפוליטית אחוזת הטירוף של שני המחנות, ששולטת בשיח הציבורי.
למרות "המיון הגדול", האלגוריתמים של פייסבוק ורשתות הכבלים, באמריקה עדיין קיים מרחב ביניים, שאינו מתרגש מהפעילות הפוליטית אחוזת הטירוף של שני המחנות, ששולטת בשיח הציבורי
אכן, קיומם של "אדישים פוליטית" עוזר להסביר את תחושת המחלוקת הגוברת: התומכים הפחות מעורבים של כל צד רואים בחסידיו הקולניים של הצד השני את מייצגיו.
"כשדמוקרטית מדמיינת רפובליקאית", כותבים קרופניקוב וריאן, "היא לא מדמיינת עמיתה לעבודה שמעלה בעיקר תמונות של חתולים ובמקרה מצביעה למפלגה האחרת; היא ככל הנראה מדמיינת עמיתה לעבודה שהיא נאלצה להפסיק לעקוב אחריה בפייסבוק מפני שהיא לא יכלה לשאת יותר את הפוסטים שלה על טראמפ".
ההטיה הקוגניטיבית הזאת – שרואה במכרים "הכי רפובליקאים" את נציגי הרפובליקאים בכללותם – עשויה להיות הסיבה לכך שמחקר נפרד שערכו אותם חוקרים מצא כי רק 27% מהמשיבים אמרו כי הם עצמם דנים בפוליטיקה לעתים קרובות, בעוד ש-70% אמרו שדיבור תמידי על פוליטיקה מאפיין את הצד השני.
כבר הוכח מעבר לכל צל של ספק שהרשתות החברתיות מעודדות קיטוב ומקיימות בועות פוליטיות של בעלי דעות דומות. אבל אמריקה לא הייתה זקוקה לאלגוריתמים של הרשתות החברתיות כדי להגיע למצב הנוכחי.
למעשה, מחקר שתואר ב"וושינגטון פוסט" בשבוע שעבר בדק אם אמריקאים משתמשי פייסבוק מאמינים שדונלד טראמפ קיים את הבטחות הבחירות שלו מ-2016. המחקר מצא פער קטן בלבד בין אלה "שרואים בפיד שלהם הרבה פוליטיקה" לבין אלה "שהחברים שלהם (והעמודים שהם עוקבים אחרים) לא מרבים להעלות תוכן פוליטי בפייסבוק". נראה שהחשיפה למידע פוליטי בפייסבוק לא הפכה את המשתמשים לקנאים יותר.
אבל אם לרשתות החברתיות יש השפעה מעטה יחסית על מידת האמון של האמריקאים בנשיא שלהם, אז או שהרשתות החברתיות אינן יוצרות למעשה את אותן בועות פוליטיות המושמצות לרוב (ספוילר: הן כן; התופעה נחקרה לעומק) או שהבועות האלה כבר היו כה מבוססות וההשקפות הפוליטיות כה מקוטבות, שלאלגוריתמים של הרשתות החברתיות לא הייתה אפשרות של ממש להחריף אותן.
פאניקה מוסרית
בסופו של דבר, מכל הנתונים הללו עולה תמונה קוהרנטית של הנפש הפוליטית האמריקאית.
אמריקאים בעלי דעות דומות עוברים להתגורר קרוב יותר זה לזה מפני שהם מעוניינים בסביבה תרבותית ובסגנון חיים מסוים, שנגזרים מהם גם השקפות פוליטיות מסוימות. וככל שהם באים במגע עם מספר מועט יותר של חברים מתונים ופחות פעילים של המחנה השני, הם רואים יותר ויותר באלה הקולניים והמאיימים יותר את מייצגיו.
באופן בלתי נמנע, קמפיינים פוליטיים מבקשים לחזק את המגמות האלה – הן מפני שמשתתפי הקמפיינים הם החברים הקנאים והפעילים ביותר של כל מחנה והן מפני שיש להם אינטרס אלקטורלי מכריע להעביר אמריקאים רבים ככל האפשר מרשימת ה"אדישים" לרשימת המעורבים פוליטית באופן פעיל.
לפיכך, קמפיינים פוליטיים שמציגים את הצד השני כסכנה איומה מלבים פאניקה מוסרית, ובסופו של דבר אינם נותנים ביטוי לדעות, לסדרי העדיפויות ולצרכים האחרים והרחבים יותר של המרכז הלא מגויס.
השיח הפוליטי האמריקאי הפך לרווי במסרים המפלגים האלה, ואין זה פלא. על פי ה-Center for Responsive Politics, ההוצאות על מסעות הבחירות של 2020 עמדו על 14 מיליארד דולר, פי שניים מאשר בשנת הבחירות הבאה ברשימה – 2016. ההוצאות על המירוץ לנשיאות לבדן עלו מ-2.4 מיליארד ב-2016 ל-6.6 מיליארד דולר השנה. כמעט ואין חשבון פייסבוק, ספוט פרסום בגוגל, תחנת טלוויזיה או צהובון שנותרו חפים מתעמולת בחירות.
אמריקה אינה מתפרקת. שום אזור אינו צפוי להתנתק מהשאר ולפתוח במלחמת אזרחים שנייה. האלימות שרבים כל כך מצפים לה לאחר הבחירות, אם אכן תפרוץ, תהיה קצרת מועד.
אמריקה אינה מתפרקת. שום אזור אינו צפוי להתנתק מהשאר ולפתוח במלחמת אזרחים. האלימות שרבים כל כך מצפים לה לאחר הבחירות, אם אכן תפרוץ, תהיה קצרת מועד
אבל האמריקאים שכחו איך לדבר זה עם זה. הם איבדו את הערוצים שדרכם הם באו במגע עם הצד השני בקלות ובטבעיות בעבר, החל משכנים שהצביעו שונה מהם ועד לערוצי טלוויזיה שהיו למדורת השבט המשותפת, שטבעה אוצר מילים משותף בשיח הציבורי.
הפילוג הכחול-אדום היא אמיתי ומתרחב, אך הוא מוסיף להתקיים פחות בגלל פערים בלתי ניתנים לגישור בין אינטרסים בסיסיים ויותר בגלל המכשולים המבניים שמונעים מאזרחי הדמוקרטיה האייקונית הזאת לתקשר זה עם זה באופן קבוע ומשמעותי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם