"את צריכה לקום מוקדם בבוקר, ואפילו עוד לא צחצחת שיניים, וכבר צריך להיכנס לטלפון, להקשיב שעה לשיעור שאת לא מבינה, ואח"כ נותנים לך מבחנים ואת לא יודעת את החומר בכלל. אין הרבה שליטה. זה לא כמו לשבת בכיתה עם 30 איש כשצריך להקשיב למורה אחד. פה אחד על מיוט, השני לא על מיוט, זה פשוט אי אפשר".

אמילי, בת 14 מנתניה, תלמידת כיתה ט', מתקשה להסתגל לשגרה החדשה שמשבר הקורונה כפה עליה ועל מאות אלפי נערות בישראל. היכולת שלה לראות את חבריה לכיתה ולהיראות, הצטמצמה לחלונית על המסך, וזה מקשה על תפקודה היומיומי.

"אני פחות אוהבת להצטלם, אני יותר ביישנית. נורא קשה לי לפתוח את המצלמה. לרוב הראיתי חצי פנים או את הקיר".

בכנות, בפתיחות ובאומץ לב היא מספרת בראיון טלפוני לזמן ישראל על האתגרים שאיתם היא מתמודדת, ושעל פי המומחים, הינם ייחודיים בתקופה זו לבנות גילה של אמילי.

אני שואלת את אמילי מדוע היא מתביישת בגוף שלה, ולא רוצה להראות אותו, והיא משיבה: "יש לי חוסר ביטחון. אני מתביישת בגוף שלי ובפנים, דברים כאלה. אין לי עודף משקל אבל יש לי דעה לא חיובית על הגוף שלי. אני לא אוהבת את השומנים ודברים כאלה, דברים שהרוב יותר שופטים כמו נגיד חזה וישבן…"

וזה יותר קשה בזום מאשר במציאות?

"בכיתה שלמה אף אחד לא מתרכז ספציפית בך. בזום אפשר גם להגדיל את המסך ולראות רק בן אדם אחד. אז אם המורה פונה אלי אני מרגישה מבוכה, ולא רוצה לענות על השאלות שלה. כי כל התשומת לב עוברת רק אלי כשהמורה קוראת בשם שלי".

היא הקטנה מבין שלוש אחיות במשפחה שנפגעה כלכלית ממשבר הקורונה. "הסגר היכה בי, ואז הייתי צריכה להיות רוב הזמן בבית, ולא בשום שגרה יומיומית. אמא שלי בדיכאון וזה הכניס אותה עוד יותר למצב נפשי קשה. לא היו לי אנשים ולא שום חברה, הייתי תקועה בחדר רוב הזמן. היה כלום. רק שיעמום, עצב, אכזבה".

לדברי ראש בית הספר לפסיכותרפיה ומשחק, הפסיכוטרפיסטית ד"ר סוזי קגן, גיל 14 הוא הגיל שבו מתרחש המפנה בתהליך ההתבגרות של נערות. "בעוד שעד גיל 14 המודעות של הבנות גדלה, אבל היא מתקיימת לצד החיקוי החברתי (אם כולם פותחים את המצלמות בזום אז גם אני פותחת), כאן מדובר בגיל שבו רמת הביקורת העצמית של הנערות נוסקת לממדים אחרים", היא מסבירה.

"ביקורת עצמית הכי גבוהה וביטחון עצמי הכי נמוך יוצרים יחד רצון להסתתרות. כל דבר שהוא פחות ממושלם מועד לכישלון, כך שבימי שגרה הילדה יכולה לא להגיע לבית הספר בגלל חצ'קון שצמח על הפנים, והיא גם תהיה מוכנה לשלם את המחיר על זה.

"בעוד שבימי שגרה יש תקשורת בין אישית ואינטראקציות חברתיות, שמרחיקות את הנערות מלהתעסק במראה שלהן כל הזמן, הרי שכיום זה כל מה שיש, ומאחר שהמחיר של להבריז מבית הספר כבר לא כל כך גבוה, אז הן פשוט לא מתחברות".

אני מתביישת בגוף שלי ובפנים, דברים כאלה. אין לי עודף משקל אבל יש לי דעה לא חיובית על הגוף שלי. אני לא אוהבת את השומנים ודברים כאלה, דברים שהרוב יותר שופטים כמו נגיד חזה וישבן

ד"ר קגן מספרת על מטופלת בת 16 שלא מוכנה להתחבר לזום ביום שהיא קמה עם שיער שומני. אחרי תקופה של טיפול, ההורים הצליחו להגיע לפשרה עם הנערה וסיכמו איתה שהיא תקום שעה מוקדם יותר, והם יעמידו לרשותה את חדר האמבטיה ואת מייבש השיער כדי שהיא תוכל לסדר את השיער לקראת יום הלמידה בזום.

"את ידעת שיש בזום אפשרות להיראות מאופרת או שזופה?" שואלת אותי ד"ר קגן, ואני מודה שלא הייתי מודעת לפיצ'רים האלה באפליקציה. "בנות הנוער יודעות את זה ומשתמשות בהן. הן מאבדות כל קשר למציאות".

ללא צורך ממשי לצאת מהבית נערות רבות מבלות את מרבית היום שלהן במיטה. לפעמים, כתוצאה מהעדר מוחלט של פעילות גופנית הן משמינות, והתהליך הזה מגדיל עוד יותר את הביקורת את העצמית שלהן, ומגביר את הצורך להסתתר ואת הרצון להישאר במיטה.

"זה כדור שלג שמתגלגל", אומרת ד"ר קגן בדאגה. "אני מסתכלת על הנערות שבאות אלי, ורואה שהן מבלות קרוב ל-20 שעות ביום במיטה. הן מתעוררות, מסדרות את פלג הגוף העליון שלהן לקראת זום, מתאפרות ולובשות חולצה, אבל נשארות עם מכנסי פיג'מה במיטה.

"הן מביאות לעצמן את ארוחת הצהרים למיטה, רואות סדרות בנטפליקס וגולשות ברשתות החברתיות מהמיטה בשעות אחר הצהריים, והולכות לישון בלילה במיטה. זה הרבה יותר מהשמנה רגילה בגיל הזה, זה מדאיג מאוד", אומרת קגן.

"אינסטגרם הפך למקום של שנאה ושיימינג"

לצד העיסוק הביקורתי במראה של עצמן, בתקופת הקורונה גם גברה החשיפה של הנערות לאידיאל היופי "המושלם", שמוצג בצורה קיצונית ברשתות החברתיות.

אמילי מספרת שבתקופה האחרונה היא נמנעת מלהיכנס לאינסטגרם. "כל החברים שלי שם, אבל אני לא אוהבת את האפליקציה הזו. אני מסתכלת על פוסט של אישה במידות גדולות לובשת בגד ים, וכל התגובות שם הן רעות. אינסטגרם הפך למקום של שנאה ושיימינג".

אירית אלוני, ראש תחום מרכזי הנוער בעמותת עלם המסייעת לנוער בסיכון, מציינת שהרשת החברתית פוגעת בדימוי העצמי של נערים ונערות. "היום האינסטגרם הפך לרוצח של הדימוי העצמי של בני נוער. כל היום היא רואה את הבנות היפות האלה שם ולצד זה את עצמה במצלמה של הזום. כל היום היא עסוקה באיך שהיא נראית ואיך שהיא נשמעת. עסוקה בהשוואות לבני גילה.

"גם ככה בגיל ההתבגרות הגוף משתנה, האף גדל, ויש חצ'קונים, ופתאום שמים אותך בזום בחלונית ליד מישהי שנראית לך הרבה יותר יפה ממך. אני רואה נערות שנושרות מהלימודים ומפתחות הפרעות אכילה בלי שמישהו שם לב לזה בכלל".

לטענתה של ד"ר קגן, תקופת הקורונה גם הגבירה את הפערים החברתיים בקרב בנות נוער. "בנות שנקודת ההתחלה החברתית שלהן לא הייתה גבוהה נדחקות יותר ויותר לעבר בדידות ובידוד חברתי".

אנשים לא מראים את הכשלונות שלהם

אביגיל מכלוף, בת 16 מרחובות, לא יצאה מהבית מתחילת הסגר השני, שחל לפני כחודשיים, אבל בכל זאת מצליחה לשמור על אופטימיות בזכות העיסוק בספורט. זו השנה השלישית שהיא משחקת כדורעף בצורה מקצועית, ולמרות שהיא לא מתאמנת עם חברותיה לקבוצה היא שומרת על כושר גופני ומתאמנת בגינת הבית של המשפחה.

"ההורים שלי שניהם מדענים, אז הם מאוד מודעים לסכנות של קורונה, ואני לא יוצאת מהבית בכלל", היא מספרת בראיון טלפוני. "אני מדברת עם חברות בטלפון, בוואטסאפ, בוווידאו. אני זוכרת שבסוף זה ייגמר, אבל חסר לי להיפגש עם אנשים, להביא חיבוק. לראות חיוכים ולא רק מסכות. לשבת עם חברות. לדבר אחד מול השני. קשר כמו שהיה לפני".

"בקורונה את לא רואה אנשים מולך, את רואה רק באינסטגרם, ואנשים שם לא מראים את הכישלונות שלהם, אלא רק את ההצלחות ומה שטוב בחיים שלהם. אם לפני הקורונה הינו רואים אנשים ברחוב ומבינים שרוב האנשים לא נראים כמו ברשתות החברתיות, אז עכשיו ההשפעה של הרשתות החברתיות יותר גדולה. אז את מרגישה יותר רע עם עצמך.

"כרגע לנערה מתבגרת יש תחושה שהיא צריכה להיות איקס ואי זד. רזה אבל לא יותר מדי, עיניים כאלה, שפתיים כאלה. זה בראש שלנו ונובע מרשתות חברתיות, ויש ילדים שעברו הצקות ביסודי, והיום הם סוחבים את זה איתם".

אני שואלת את אביגיל לגבי דימוי הגוף שלה, והיא מספרת שהתגברה על דימוי גוף שלילי, שהיה לה עד לפני כשנתיים.  "היום אין לי דימוי גוף שלילי, אבל פעם אפילו לא הייתי הולכת במכנסיים קצרים או בבגד ים, אלא רק עם שמלה מעל, כי לא היה לי נעים. אחר כך נכנסתי לתנועת נוער, יצאתי לאחד הקורסים של של"ח וזה נתן לי ביטחון. הבנתי שלא צריך להסתכל על הדברים השליליים, אלא לעשות רק מה שאני אוהבת.

"אבל יש לי הרבה חברות  עם דימוי עצמי שלילי, והן לא לובשות בגדים שהיו רוצות ללבוש. הייתה לי חברה שהלכנו לבריכה היא אמרה לי איזה כיף שאת יכולה ללכת עם ביקיני, ואמרתי לה – אבל גם את יכולה! היא ילדה רזה והלכה עם בגד ים מלא, כי הרגישה שהיא שמנה".

האמהות חסרות אונים

המצוקה של הנערות התחזקה בתקופה הקורונה גם לדבריהן של אלין גרינברג, מאמנת כושר ומלווה נערות בתהליכים מנטאלים ורגשיים באמצעות הספורט, ודקל זרד מנהלת את קהילת "מתאמנות בכל מידה" ובעלת מותג לבגדי כושר לנשים בכל מידה. לדעתן, העזרה הראשונה שאפשר להושיט לנערות היא באמצעות פעילות גופנית.

"אני רואה שגם בנות חזקות מבחינה חברתית הולכות לאיבוד בתקופה הזו", אומרת גרינברג. "הן נגררות לשיחות לא תקינות ברשתות החברתיות, למשל עם גברים מבוגרים מהן. זה קורה מתוך שיעמום ומתוך צורך לחפש תשומת לב ותחושת השתייכות, כדי למלא את החלל שנוצר בהעדר מסגרות חברתיות.

"כולן מספרות על הקושי ללא מסגרת, אבל ככל החודשים עוברים הציפייה שלהן לחזור הפכה לייאוש – לאולם לא נחזור לבית הספר הן אומרות, כל החיים נהיה תקועות בזום"

"בקבוצת נערות שאני עובדת איתה על אימון מנטאלי בזום, למשל, יש נערה שפתאום התחילה להתלבש בשחור ולהתאפר בשחור. אני מבינה שזה הצורך שלה בביטוי אישי, וזה מדליק אצלי נורה אדומה. אם קודם היא הייתה ביישנית, אז עכשיו היא יותר בדפוס של פאסיבית-אגריסיבית.

"כל הנערות מספרות על הקושי שלהן להיות ללא מסגרת, אבל ככל שהחודשים עוברים, הציפייה שלהן לחזור לנורמליות הפכה לייאוש. 'לעולם לא נחזור לבית הספר', הן אומרות, 'כל החיים נהיה תקועות בזום'".

דקל זרד, שנפגשת עם אימהות במהלך ההרצאות שהיא מעבירה בנושא דימוי גוף חיובי לנשים ונערות, מספרת גם על חוסר האונים של אימהות אל מול הקושי של בנותיהן.

"האימהות מספרות שהן רואות שמשהו ממש לא טוב קורה לבנות שלהן, ושהן חוששות להן ברמה הקיומיות. אמא אחת סיפרה לי שהבת שלה מסתגרת בחדר, ערה בלילה, ישנונית ביום, בקושי מתחברת לזום, וכל הזמן מתעצבנת שזה לא עובד טוב. התחושה היא שהילדה רוצה להיעלם, שלא יראו אותה ולא ישאלו אותה שום דבר, ולאמא אין כלים להתמודד עם זה חוץ מלשאול את הילדה פעמיים ביום מה קורה, ולא לקבל תשובות.

"ברגע שאין גוף מתווך כמו בית הספר שבו היא יכולה לעבד חוויות ולהיחשף לדברים אחרים, כל דבר שקורה לבנות ברשתות החברתיות מאבד פרופורציות ומקבל משמעות גדולה יותר".

"אמא אחת מספרת לי שהבת שלה מסתגרת בחדר, ערה בלילה, ישנונית ביום, בקושי מתחברת לזום. התחושה שהילדה רוצה להיעלם שלא יראו אותה ולא ישאלו אותה שום דבר. ולאמא אין שום כלים להתמודד עם זה"

ביחד פיתחו זרד וגרינברג תוכנית העצמה ייחודית לנערות, שנמשכת 11 שבועות, ומשלבת אימוני ספורט ותודעה. בתוכנית עוסקות הנערות בנושאים חמים, כמו השפעת הטיקטוק והאינסטגרם על הדימוי העצמי, שיח בנושאי מנהיגות ועוד.

"אנחנו יוצאות נגד התפיסה הרווחת בחברה הישראלית, שבנים צריכים לעשות ספורט, לשחק כדורגל ולהוציא אנרגיות, אבל בנות לא בהכרח צריכת להיות בחוג ספורט", אומרת זרד. "בגילאי 10-11 אנחנו רואים שחוגי הספורט מתרוקנים מבנות, ושתפיסת העצמי ודימוי הגוף שלהן משתנה.

"כילדה שהייתה שמנמנה ניסיתי לעשות ספורט, וסביב הגיל הזה הבהירו לי שספורט וריקוד זה לא בשבילי, ושאני צריכה לרדת במשקל בשביל זה", מתוודה זרד. "את מבינה שאת קצת שונה ויותר גדולה מהבנות באינסטגרם, ואת מפסיקה ללכת עם גופייה, או ללכת לים ולחוגי ספורט. היום כשאין בכלל חוגים, הכל מחריף, וחשוב יותר מאי פעם לעודד בנות לעשות פעילות גופנית".

לטענת גרינברג, שאלת השוויון מול בנים מעסיקה את הבנות סביב נושא הספורט, אבל לא רק.

"בנות שעוסקות בספורט מקצועי רואות את חלוקת התקציבים הלא שוויונית בין קבוצות של בנים לקבוצות של בנות. אני רואה בנות שחוות אפליה על רקע מגדרי גם בתוך המשפחה. בתקופת משבר הקורונה הן צריכות לתפוס את עמדת האישה בבית – זו שמשרתת את בני הבית, מכינה אוכל ומנקה. לא פעם שמעתי על כך שיותר חשוב להורים לקנות נעלי כדורגל לבנים הנסיכים מאשר ציוד ספורט לבנות".

"אני רואה בנות שחוות אפליה על רקע מגדרי גם בתוך המשפחה. בתקופת משבר הקורונה הן צריכות לתפוס את עמדת האישה בבית – זו שמשרתת את בני הבית, מכינה אוכל ומנקה"

גם לטענתה של סוזי קגן פעילות גופנית עוזרת לנערות בתקופה זו. "חוסר עשייה מניב עוד חוסר עשייה ובנות שמסרבות לצאת מהבית לפעילות גופנית לא נחשפות לקרני השמש, וממשיכות עם הדכדוך שעלול להתפתח לדיכאון שיהיה קשה מאוד לטפל בו בהמשך. בנות שכן מצליחות לצאת מהבית ולעשות פעילות גופנית, מתחזקות פיזית ונפשית, נחשפות לשמש ומרוממות את מצב הרוח ומידת הערות שלהן.

"אני ממליצה להורים לפעול בשלוש דרכים מול בנות הנוער בתקופה זו. ראשית, לדבר עם הבנות עצמן על המצב. הורים רבים משוחחים על כך עם חברים ועם כל העולם, אבל לא עם הילדים שלהם.

"שנית, לאלץ את הבנות לעשות פעולות יזומות – להזמין חברים, לצאת מהבית, לעשות פעילות. הורים רבים נמנעים מלאלץ את המתבגרים לעשות זאת כדי לא לעורר את זעמם, אבל יש מצבים שזה הפתרון היחיד. ליזום פעילויות חוץ ביתיות משפחתיות שבני הנוער מחויבים להשתתף בהן".

אני שואלת את המומחיות כיצד תשפיע תקופה הקורונה על הדור הזה לטווח הרחוק, אם המצב יימשך כפי שהוא היום?

אלוני אומרת כי השהות הממושכת ברשתות החברתיות והמחסור בתקשורת בין אישית משנים את היכולות של בני הנוער לתקשר עם הסביבה שלהם ולהביע רגשות.

"פגשתי נערה מצפת שאמא שלה נפטרה לפני שבועיים", מספרת אלוני. "באותו שבוע היא קיבלה 700 הודעות של אימוג'ים עצובים עם דמעות ברשתות החברתיות, אבל אף אחד מחבריה לא הגיע לבקר אותה. אני רואה כאן דור שמאבד את היכולת לייצר אמפטיה כלפי הזולת.

"אם אני לא נפגשת עם בן אדם ולא רואה את המבט שלו בעיניים, ואת הכאב שלו, אני לא מבינה מה זה אמפטיה. יצירת קשרים חברתיים היא מיומנות שמתעצבת בגיל ההתבגרות ובתקופה הזו לומדים איך להתקרב לאדם, איך להתרחק, איך להתנהג מולו. היכולת הבסיסית הזו מאוד נפגעה.

"קושי הנוסף של נערות הוא ליצור אמון בעולם המבוגרים, כי זנחנו אותם, פגענו בהם, לא היינו שם כשה היו צריכות אותנו".