ה-20 בנובמבר ציין 31 שנים לאישור "אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד" – (United Nations Convention on the Rights of the Child (UNCRC. האמנה אומצה ע"י העצרת הכללית של האו"ם ב-20 בנובמבר 1989, והיא אמורה לשנות את חייהם של ילדים בכל רחבי העולם. האמנה היא הסכם מרצון, המשקף קונצנזוס רחב בדבר המינימום הדרוש לילדים בכל מקום בעולם. היא נחתמה ע"י ישראל ב–3 ביולי 1990 ונכנסה לתוקף, לאחר אשרורה (4.8.91), ב-2 בנובמבר 1991.

אמנת האו"ם לזכויות הילד היא הסכם מרצון, המשקף קונצנזוס רחב בדבר המינימום הדרוש לילדים בכל מקום בעולם. היא נחתמה ע"י ישראל ב–3 ביולי 1990 ונכנסה לתוקף, לאחר אשרורה (4.8.91), ב-2 בנובמבר 1991

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

סעיף 29 לאמנה מכתיב כי המדינות החברות מסכימות כי חינוך הילד יכוון (כרזת אמנת האו"ם לזכויות ילדים בשפה ידידותית בשפה העברית):

1. לפיתוח אישיות הילד, כישרונותיו ויכולתו הגופנית עד למיצוים המלא.
2. לפיתוח יחס כבוד לזכויות האדם ולחירויות היסוד, ולעקרונות הגלומים במגילת האומות המאוחדות.
3.  לפיתוח יחס כבוד להורי הילד, לזהותו התרבותית, ללשונו וכן לערכיה הלאומיים של הארץ בה מתגורר הילד, לארץ מוצאו ולתרבויות שונות מתרבותו הוא.
4. להכנת הילד לחיי אחריות בחברה חופשית ברוח הבנה, שלום, סובלנות, שוויון המינים וידידות בין כל העמים, קבוצות אתניות, לאומיות ודתיות, ואנשים שהם מילידי המקום המקוריים.
5. לפתח יחס כבוד לסביבה הטבעית.

האמנה היא המסמך הבינ"ל החשוב ביותר המעגן את זכויות הילד. א.נשי חינוך עוסקים בניסיון להרחיב את שיח הזכויות בקרב תלמידיהם ובעיגון זכויות הילד כעיקרון מוביל בעשייה הבית ספרית.

האמנה מכתיבה, בין היתר, כי חינוך הילד יכוון לפיתוח אישיותו וכישרונותיו ולהכנת הילד לחיי אחריות בחברה חופשית ברוח הבנה, שלום, סובלנות, שוויון המינים וידידות בין כל העמים, קבוצות אתניות, לאומיות ודתיות. האם מערכת החינוך הישראלית מצליחה לממש את זכויות הילד? שאלה זו מתחזקת דווקא בחודשים של משבר הקורונה והשפעתו על מערכת החינוך. האם אנו, א.נשי החינוך, מצליחים להבטיח את זכויותיהם של הילדים במציאות המאתגרת של חינוך בימי קורונה?

חינוך במהותו מבוסס על הדגמה, על שיח, על קרבה ובעיקר על המון רגש וקשר. ילדים צריכים לתקשר עם חברים שלהם ועם המורים שלהם. בשמונת החודשים האחרונים, כתוצאה מאופן התמודדות מערכת החינוך עם משבר הקורונה, אנו חיים במציאות בה ילדות וילדים, בני ובנות נוער מתקשרים ימים שלמים עם העולם רק דרך פלטפורמות מקוונות. הם הופכים את היום בלילה, ממעטים לצאת מהבית, כמעט לא נפגשים עם בני אדם, וממלאים את החסך בקשר אנושי בקרבה ובמגע באמצעות תקשורת וירטואלית "חלופית".

אנו חיים במציאות בה ילדים ונוער מתקשרים עם העולם דרך פלטפורמות מקוונות. הופכים את היום בלילה, ממעטים לצאת מהבית, כמעט לא נפגשים עם בני אדם, וממלאים את החסך בקשר אנושי בקרבה ובמגע באמצעות תקשורת וירטואלית חלופית

למציאות זו השפעה עמוקה המסכנת את התבגרותם של הילדים. המתווים הנוכחיים של משרד החינוך עשויים לדחוף ילדים, בני ובנות נוער רבים למעגל התלות וההתמכרות בבדידות המסכים, ברוח האמרה המפורסמת של קרל יונג:

"בדידות נובעת לא מחוסר אנשים סביבך, אלא מחוסר היכולת לדבר עם אנשים על מה שמשמעותי עבורך".

.כשאני חושב על הצער והנזק שהמצב הנוכחי גורם לכל כך הרבה ילדות וילדים פה אצלנו, אני נזכר שבתחילת שנת הלימודים הקודמת הרבה לפני הקורונה יצאו תלמידים ומורים להפגין נגד גירוש ילדים וזה היה עבורי כל כך טבעי שחייבים להיאבק למטרה זו. עכשיו, בגלל הקורונה ובגלל שר פנים ערל לב אף אחד כבר לא מתעניין בזכויותיהם של ילדי הפליטים ומבקשי המקלט.

שמונת החודשים האחרונים נחוו ע"י ילדים ובני נוער רבים כחוויה טראומטית של ממש. חזרה לאותם מתווי לימודים שמציע משרד החינוך, שמהם נגזרת חוויית חסר בקשר אנושי, ריחוק חברתי וצמצום חוויות השייכות והשתייכות – כמו גם "החרב המתהפכת" של סגר עתידי המתוכנן לימי החנוכה, עשויים לעורר בקרב ילדים ובני נוער חוויה פוסט-טראומטיות עמוקות.

רק אתמול שיגר שר החינוך, תא"ל במיל' יואב גלנט אגרת לא.נשי החינוך בה הוא כותב:

"בדיוק כמוכם, גם אני איני שלם עם התהליך ועם השלכותיו. העמדות הבעייתיות שמשקפים נושאי תפקיד רבים, בעיקר במשרד הבריאות, מקורן בחוסר הבנה לעומק של ההשלכות וההשפעות של החלטותיהם… ".

כפי ששר החינוך עצמו מבין – המענים הנוכחים המעוגנים בהנחיות משרד הבריאות/חינוך עצמם חוטאים לתלמידים ולחברה הישראלית כולה ואינם מספקים אפילו את המינימום הדרוש לילדים כפי שהאמנה מכתיבה.

הצלחה בהתמודדות עם מצבים סבוכים של משבר ואתגר (דוגמת משבר הקורונה והשפעתו על מערכת החינוך) בהם הקרקע נשמטת לכולנו מתחת לרגליים, מתחילה בחזרה לערכים כבסיס מוביל להתמודדות. גם בימי "רגילים", בכדי שנצליח לממש את אחריותנו כמחנכים – הסעיפים השונים באמנה חייבים לשמש מצע ערכי להתמודדות. דווקא בימי קורונה הקפדה על זכויות התלמידים תייצר הקפדה של התלמידים על זכויות הזולת ותאפשר יצירת בסיס ליציאה מהמשבר – חינוך כאמור עושים בהדגמה.

מניעת או הגבלת קשר אנושי לאורך זמן פוצעת את הנפש. פצע קטן הוא טראומה קלה, הגוף והנפש יודעים לרפא עצמם, אך תארו לעצמכם שבכל פעם שהפצע מגליד הוא נתלש מעליו. הטראומה תהפוך לצלקת, לפוסט טראומה

מתווים חינוכיים שאינם רואים ועונים על הצרכים הלימודיים, הרגשיים, החברתיים, הערכיים של הילדים ואינם שואפים למציאת נתיבים חינוכיים שיאפשרו יציאה מהמשבר ומימוש בפועל של זכויות התלמידים (כפי שהאמנה מכתיבה) פוגעים בתלמידים הלכה למעשה.

הם חוטאים למטרה החינוכים ומעודדים חוסר אמון, תסכול וייאוש בקרב התלמידים, הוריהם וא.נשי החינוך. היום, 31 שנים לאישור האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד, בעיצומו של משבר הקורונה והמשבר החינוכי הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל – מערכת החינוך חייבת לאמץ את העקרונות המנחים ואת קווי היסוד של האמנה כבסיס ליצירת מתווים חדשים וישימים, שיאפשרו יצירת סביבה/תנאים ומענים חינוכיים המציבים את הפרט וצרכיו במרכז ונאבקים למען זכויות הילד דווקא במציאות המורכבת בה אנו נמצאים.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות, מנהל קמפוס בקבוצת החינוך אנקורי.