אין לחסן ילדות וילדים נגד נגיף הקורונה כחלק מהפעילות הבית ספרית. נכון להיום, המומחים של משרד הבריאות ממליצים לחסן ילדים מגיל 12 ובוחנים את האפשרות להרחיב את גיל החיסון לגיל 3. ובכל זאת, ישנם הורים, שמסיבותיהם הם, בוחרים שלא לחסן את ילדיהם.

כבר מעל לשנה וחצי שבתי הספר מציגים מציאות בינארית של מותר מול אסור, מזוהם מול מחוטא וחולה מול בריא. לילדות ולילדים אסור לגעת או להתקרב זה לזה, אסור להם להתחבק או חלילה לעשות דבר אשר יסכן אותם בהיחשפות לנגיף.

כבר מעל שנה וחצי שבתיה"ס מציגים מציאות בינארית של מותר מול אסור, מזוהם מול מחוטא וחולה מול בריא. לילדים אסור לגעת או להתקרב זה לזה, אסור להתחבק או חלילה לעשות דבר שיסכנם בהיחשפות לנגיף

בנרטיב המסופר ישנה מגפה קשה המשתוללת ברחבי העולם וישנם השורדים  אותה ויש המתים ממנה. בכל רגע נתון נאמר לילדים כי עלול מישהו להדביק אותם או חלילה להידבק מהם, ולכן עליהם להתגונן בכל כוחם מפני הסכנה.

כמו הניגוד המובהק שבין טומאה לטהרה במקורות, כך מוצב הניגוד בין מאומת לבריא. על מצע מבהיל זה יש המבקשים להכניס לתוככי בתי הספר חלוקה בינארית נוספת של מחוסן ושאינו מחוסן. אותה חלוקה כבר קיימת אצל אוכלוסיית המבוגרים ומסבה סבל רב לאלה שלא חוסנו.

דווקא עכשיו, ברגעי המבוכה והחשש נוכח ההתפשטות זן הדלתא,  על מערכת החינוך להיצמד לערכים של האמנה החברתית המסדירה את היחסים בין האזרח לריבון.

חוק זכויות התלמיד (התשס"א-2000), אשר נועד להסדיר את זכויות התלמיד במערכת החינוך, מיישם את התחייבותה של מדינת ישראל לעקרונות המוגדרים ב"אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד" (Convention on the Rights of the Child). סעיף 14 באמנה זו קובע כי:

"המדינות החברות יכבדו את זכויות ההורים… לספק הכוונה לילד במימוש זכויותיו באופן המתיישב עם התפתחותו הטבעית…".

כמו הניגוד המובהק שבין טומאה לטהרה במקורות, כך מוצב הניגוד בין מאומת לבריא. על מצע מבהיל זה יש המבקשים להכניס לתוככי בתי הספר חלוקה בינארית נוספת של מחוסן ושאינו מחוסן

כידוע, ישנם הורים המתנגדים ערכית לחיסון ילדיהם. גם אם הדבר אינו מוצא חן בעינינו אין בידינו לכפות על הורה לחסן את ילדיו. בתי הספר מוכרחים לשמש מרחב מוגן ובטוח עבור כלל התלמידים. על אחת כמה וכמה כאשר העולם אשר סביב מצוי בתוהו וחרדה סביב המגפה, על בית הספר לשמש עוגן יציב עבור התלמידים.

רתימת  בתי הספר לסד השלטון, היא שלילה בוטה של זכויות ההורים וילדיהם.  על בתי הספר לשקף את החזון הערכי של ההורים והקהילה החינוכית אליה הם משתייכים. פרוצדורה רפואית בהוראה שלטונית בגופו של קטין.ה תואמת חברות בהן הילדים נתפסים כמשאב לאומי או כרכוש ציבורי ולא כחלק מהיחידה המשפחתית האוטונומית. גם שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא ביטון מתנגדת נחרצות ל"פשע" זה וסופגת על עמדה זו ביקורת קשה.

שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון באולפן: ״בחירת המילה ״פשע״ על החיסונים בשטח ביה״ס היתה לא מוצלחת אבל חשוב לי לומר שהדבר הזה כוון לנושא המצוקות של הילדים, המנהלים והמורים״ @RMatsliah @N12News

— פגוש את העיתונות (@pgosh_MTP) August 28, 2021

במגילת העצמאות נאמר  כי:  "מדינת ישראל תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". האם מדינת ישראל מממשת בהתנהלותה  את אותו חזון נבואי? "בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה… כי אם איש בעונו ימות, כל האדם האכל הבסר תקהינה שניו" (ירמיהו לֹא' 28 – 29)  ציטוט זה מדגיש את אחריותו האישית של האדם למעשיו וההשלכות והעונשים המוטלים על החוטא בלבד.  המהלך המתוכנן לפיו יחוסנו ילדים בבתי הספר יעמיד את הילדים במצב מורכב בו הם יענשו חברתית ומוסדית  משום שהוריהם נמנעו מלחסנם. מהלך  זה יגרום להם למעשה לשלם על "עוון" הוריהם.

סעיף 16 ב"אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד" קובע:

"ילד לא יהא נתון להתערבות שרירותית או בלתי חוקית בפרטיותו, משפחתו, ביתו או תכתובתו ואף לא לפגיעות שלא כחוק בכבודו ובשמו הטוב…"

ביצוע פרקטיקה רפואית בבית הספר מהווה פגיעה חמורה בפרטיותם של אלו המבקשים שלא להתחסן ויוצרת חיץ גלוי לעין בין המחוסנים ושאינם מחוסנים.  מציאות בינארית זו אשר נושאת רווחים למתחסנים וסנקציות למסרבים להתחסן, אינה יכולה שלא ליצור פגיעה חמורה בפרטיותם של התלמידים.

פרוצדורה רפואית בהוראה שלטונית בגוף קטין.ה תואמת חברות בהן הילדים נתפסים כמשאב לאומי. ביצועה בביה"ס מהווה פגיעה חמורה בפרטיות המבקשים לא להתחסן ויוצרת חיץ גלוי לעין בינם לבין המחוסנים

מחזק את ידיה של שרת החינוך הד"ר יפעת שאשאש ביטון בנסיונה העיקש לשמור על מרחב חינוכי מכיל מוגן ובטוח עבור כלל תלמידות ותלמידי ישראל ומבטאת באופן גלוי את אשר ראוי לזעוק.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנהל קמפוס ברשת החינוך אנקורי.

אחרי שנה וחצי של קורונה, של חיים בצל מגבלות, למידה מרחוק, מציאות של חשש ופחד. חוסר יציבות שלטונית לצד מצב ביטחוני מעורער, סוף סוף לרגע נדמה שהכל משתחרר ואפשר לחזור לחיים נורמליים.

נכון? אז ממש ממש לא!

אחרי שנה וחצי של קורונה, חיים בצל מגבלות, למידה מרחוק, מציאות של חשש ופחד, חוסר יציבות שלטונית לצד מצב ביטחוני מעורער, סוף סוף נדמה שהכל משתחרר ואפשר לחזור לחיים נורמליים. נכון? אז ממש לא!

בתור מנהל תיכון, אני רוצה לספר לכם שהצוות שלי ואני מעולם לא חווינו את הילדים והילדות שלנו כך. הם מבולבלים, מפחדים, כועסים ומאוד מאוד טעונים.

אז מה נשאר לנו פוסט קורונה ?

רבים מבני הנוער "מתקשרים" עם העולם תקופה ארוכה מידי בעיקר דרך פלטפורמות מקוונות, הם נמצאים רוב הזמן מול מסכים, הם הפכו את הלילה ליום, ממעטים לצאת מהבית, כמעט לא נפגשים עם בני אדם, וממלאים את החסך בקשר בתקשורת וירטואלית "חלופית".

השנה וחצי האחרונות דחפה ילדים וילדות, בני ובנות נוער רבים למעגל התלות וההתמכרות לבדידות המסכים. המציאות הזו לא טובה להם. הם מלאים בתסכול, בזעם כבוש, ומתקשים לחזור לשגרה "רגילה". לעיתים זה מרגיש כאילו הם נדרשים לתהליך חיברות מחודש.

שנה וחצי עבור ילדים זה הרבה הרבה יותר זמן משנה וחצי עבורנו המבוגרים. בני ובנות 13-18 הם שכבת הגיל שחווה סימפטומים של פוסט קורונה באופן הכי מורכב ומאתגר. מערכת החינוך השאירה את התלמידים בגילאים הללו לבד בבית מול מסכים ופלטפורמות טכנולוגיות כתחליף חינוכי למשך הרבה יותר מידי זמן.

החסך בשגרת חיים נורמלית מגבילה את היכולת ליצור קשר בינאישי תקין ולשמר אותו, לאורך זמן החסך הזה פוצע את הנפש. עכשיו אנחנו נדרשים להתמודד עם התוצאות של התארגנות מערכת החינוך להתמודדות עם משבר הקורונה.

השנה וחצי האחרונות דחפה ילדים ובני נוער רבים למעגל התלות וההתמכרות לבדידות המסכים. המציאות הזו לא טובה להם. הם מלאים בתסכול ובזעם כבוש, ומתקשים לחזור לשגרה "רגילה"

אנחנו שומעים על יותר ויותר אירועי אלימות בהם מעורבים בני נוער, בכל רחבי הארץ. אנו נחשפים שוב ושוב לבני נוער המשתוללים בבתי קולנוע ובמרחבים ציבוריים נוספים, קטטות המוניות בגנים ציבוריים, ונדליזם ופגיעה ברכוש ובנפש. כולנו נחרדנו מהאירוע בו נער בן 13 דקר נער בן 15, שעדיין מאושפז בבית חולים, אחרי ויכוח סתמי על חפיסת סיגריות.

המערכת העל-יסודית כמעט קורסת תחת עומס הליווי החברתי/רגשי הנדרש בתקופה הקצרה בה חזרו בתי הספר (כמעט) לפעילות שגרתית. המערכת נדרשת לעומס כפול של בחינות בגרות בתקופה ובמציאות של חסר עמוק ומשמעותי.

מפחיד לדמיין איך יראה המצב של הילדים של כולנו לאחר שלושה חודשים נוספים של חופש והעדר ליווי מצד עולם המבוגרים. קחו בחשבון שבספטמבר 2021 יש בפועל סה"כ 7 ימי לימוד בלבד!

אם לא נעצור עכשיו ונחליט שכולנו משקיעים את מירב המאמצים במתן מענה רגשי/חברתי, בהרגעת הרוחות ובהחזרת שגרה החיים המוכרת, המצב רק יחמיר – בני הנוער שלנו זקוקים לנו עכשיו יותר מאי-פעם!

בכל חופש גדול מתרחשים אירועי אלימות. האונס הקבוצתי המזעזע באילת בקיץ האחרון ובושתנו האיומה מהאלימות המינית שהתרחשה ב"איה נאפה" שנה קודם לכן. גם בשנים נטולות מגפות, החלפות שלטון ומלחמות לבני נוער רבים קשה מאוד להתמודד עם החופש הגדול, בהיעדר המסגרות והיציבות הבית ספרית. ללא הסתכלות כוללת של הבית, בית הספר, הקהילה החינוכית והילדים – הקיץ שלפנינו עשוי להיות מורכב ומאתגר ולא עלינו (חס וחלילה) מדמם.

הורים יודעים ויודעות מה נכון לילדים.ות שלהם, מחנכים ומחנכות יודעים.ות מה נכון לקהילותיהם החינוכיות שלהם.ן. משאבים יש. המון כסף מוזרם ממשרד החינוך ומהרשויות המוניציפליות. אלא שמשרד החינוך כמו גם הרשויות המוניציפליות הכפופות בכל הקשור בחינוך לרגולציה המדינתית, נידמים לעיתים כסובלים ממחלה אוטואימונית. מזרימים כסף מחד ומאידך עוצרים את היכולת של מנהלים ומנהלות להשתמש במשאבים לדברים שבאמת צריך ע"י בירוקרטיה והפעלת מנגנוני רגולציה חונקים ומשתקים. נדמה כי אחוז ניכר מהכסף מושקע בניהול הרגולציה, בתוכניות לימוד מנותקות מהמציאות, בדיווחים חסרי תכלית, בבקרה ופיקוח מיותרים לחלוטין.

אנחנו שומעים על יותר ויותר אירועי אלימות בהם מעורבים בני נוער, בכל רחבי הארץ. אנו נחשפים לבני נוער המשתוללים בבתי קולנוע ובמרחבים ציבוריים נוספים, קטטות המוניות בגנים ציבוריים, ונדליזם ופגיעה ברכוש ובנפש

כל אלו מובילים לבלבול וחוסר יכולת בפועל  של מנהלות ומנהלי מסגרות החינוך להוציא לפועל את "בתי הספר של הקיץ". שנת הלימודים של בתי הספר העל-יסודיים תסתיים בעוד פחות משבוע ולאף אחד.ת באמת אין מושג איך ומה מצופה מבתי הספר לעשות.

הגיע הזמן לעצור!

חינוך במהותו מבוסס על הדגמה, על שיח, על קרבה ובעיקר על מפגש פנים אל פנים המעודד קשר וקירבה. גם הורים וגם מחנכים יודעים שבני ובנות הנוער זקוקים לחיבוק ולהנחיה מלווה גם בחופש הגדול, ובוודאי בשנה מאתגרת כמו זו.

תנו לנו ללוות אותם, תנו לנו לחנך. אפשרו לנו לבנות תוכניות ומפגשים יצירתיים לחופש הגדול. תנו לנו לצאת איתם לקולנוע, לטיול בטבע או לצאת לבריכה. אל תתעלמו מהם ואל תעלימו אותם שוב לשלושה חודשים נוספים. שחררו את הכסף המיועד לליווי וטיפול בבני ובנות נוער מכבלי הרגולציה והבירוקרטיה. אוטונומיה ניהולית היא המשאב היקר ביותר בתקופות משבר – אפשרו למנהלים, למנהלות, ולמורים ולמורות לעשות את עבודתם.ן – לדאוג לבני הנוער שלנו, כי הם העתיד של כולנו.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנהל קמפוס ברשת החינוך אנקורי.

בבית הדין הרבני התקיימו השבוע דיונים בבקשת הגירושים של שירה איסקוב מבעלה אביעד משה, שניסה לרצוח אותה ופצע אותה אנושות לנגד עיניו של בנם בן השנתיים. משה סירב לתת לאיסקוב גט. כעת, בתום חמישה ימי מאבק משפטי, שירה אכן קיבלה את הגט בהליך מזורז וחריג, אחרי שבית הדין הרבני איים על בעלה שיובא כל יום לדיון וייכלא בצינוק אם לא יאשר את הגט.

אבל עצם המצב האבסורדי בו אישה שבעלה ניסה לרצוח אותה איננה משוחררת אוטומטית ע"י בית הדין הרבני גם ללא הסכמתו של הפושע, וממשיכה להיות קשורה אליו, היא ביטוי בוטה של אלימות ממסדית – מצד המדינה כלפי נשים.

המצב האבסורדי בו אישה שבעלה ניסה לרצוח אותה איננה משוחררת אוטומטית ע"י ביה"ד הרבני גם ללא הסכמת הפושע, וממשיכה להיות קשורה אליו, היא ביטוי בוטה של אלימות ממסדית – מצד המדינה כלפי נשים

הסיפור ההזוי הזה הוא ביטוי in-your-face לשליטתה של הפטריארכיה. חייבים  להתיר את הקשר הבעייתי שבין דת למדינה. ההיצמדות של הדיינים לחוקים גם כאשר אין בהם היגיון, גם לא הלכתי, מעצימה את האבסורדיות של המצב.

בתי הדין הרבניים טופחים לעצמם על השכם איך שחררו מעגינות את שירה איסקוב והשיגו לה גט ואני רק חושבת שלהמציא קושי פיקטיבי, לגרום לכל העולם לרקוד סביבו במעגל ואז להתפאר שפתרת בו פינה אחת בגלל הזרקור של התקשורת, זה לא הישג זו רשעות.

— yael sherer (@YaelSherer) February 9, 2021

המסורת והתרבות ממשיכות עד היום לקיים שיח אנטי-נשי. רצח נשים הוא רק קצה של אלימות, המתחילה בהדרת נשים, הקטנתן, החפצה בלתי פוסקת במדיה ובתרבות, ניצול ואיום. מוסדות החינוך לא עושים מספיק ואנו כמחנכים.ות חייבים להרים קול צעקה.

המקרה הזה מאיר זרקור על כל הנשים שחוו וחוות אלימות מכל סוג. שליטה דתית לפיה רק הגבר מגרש, המתחברת עם סיפור של אלימות גברית, יוצרת סיפור המשך של אלימות ממסדית דתית המופעלת ע"י גברים כלפי שירה איסקוב.

אלימות זו הותרה בחוק העתיק, במסורת, בכתובים ובהלכות של הדתות המונותיאיסטיות. משפט המפתח:

"ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"

נתן לגיטימציה דתית, תרבותית לשלטון הגבר על האישה. אך זה לא נעצר במקרא. המסורת והתרבות ממשיכות עד היום לקיים שיח אנטי-נשי. אנו כמחנכים.ות חייבים להרים קול צעקה. רצח נשים מתחיל בלגיטימציה החברתית להפעלת אלימות כלפי נשים. האלימות מתחילה בהדרת נשים. הקטנתן, החפצה בלתי פוסקת במדיה ובתרבות, הקטנה, הנמכה, ניצול ואיום. רצח נשים הוא קצה של אלימות.

בתי הספר הם שמעצבים את התפיסות הערכיות של ילדי/ות ישראל, ובתי הספר שאנו מנהלים לא עושים מספיק. אנחנו לא מדברים עם התלמידים/ות שלנו על המשמעות האמיתית של יחסי הכוחות המגדריים בחברה. אנחנו לא מדברים על ה"פטריארכיה", אנחנו מפחדים לדבר על החפצה, על תרבות האונס, על האלימות במשפחה ועל הכאב והקושי של חיים במציאות בה שוררת האלימות והטרור. אנחנו לא מדברים על ההסתרה והקלון הנלווים לחיים משפחתיים במעגל האלימות.

הטיפול באלימות ככלל ובאלימות נגד נשים בפרט מתחיל בראש ובראשונה במהלך חינוכי עמוק וכולל. האימהות, האחיות, בנות הזוג והבנות שלנו חיות במציאות בה האלימות נוכחת בכל פינה והן עשויות להיפגע רק בשל היותן נשים.

רצח נשים מתחיל בלגיטימציה החברתית להפעלת אלימות כלפי נשים. האלימות מתחילה בהדרת נשים. הקטנתן, החפצה בלתי פוסקת במדיה ובתרבות, הקטנה, הנמכה, ניצול ואיום. רצח נשים הוא קצה של אלימות

רק פעולה יזומה ומקיפה, הנאבקת באלימות ומציבה את האקלים והשיח השיוויוני ככלי המרכזי ליצירת שינוי ערכי, יעניקו לנו את הזכות לומר כי :

"יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".

אסור לנו להשאיר את העיסוק בשיח החשוב והמורכב הזה בשולים של העשייה החינוכית. רק כך נמלא את חלקנו ואת חובתנו בחינוך הדור הבא למען יצירת שינוי עמוק ומשמעותי, ובכך נמלא את חובתנו למנוע את הרצח הבא.

מורים ותלמידים מקמפוס אנקורי פ"ת מפגינים בשעה זו מול בית הדין הרבני בתל אביב תחת הכותרת: "צדק לשירה" (צילום: מורים ותלמידים מקמפוס אנקורי פ"ת מפגינים בשעה זו מול בית הדין הרבני בתל אביב תחת הכותרת: "צדק לשירה" צילום: אסנת ספיר)

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנהל קמפוס ברשת החינוך אנקורי.

ראש עיריית תל-אביב רון חולדאי השיק על דעת עצמו אוהל חיסונים לטובת עובדי ההוראה בעירו, ונכנס לעימות חזיתי מול משרד הבריאות. בהמשך הודיע ראש העיריה (וראש מפלגת "הישראלים") כי יפתח את מוסדות התרבות בעיר בפני מתחסנים ועורר סערה גדולה.

מה שחולדאי יודע לעשות, ראשי רשויות נוספים צריכים ללמוד. נקודת הזמן הנוכחית בהתמודדות עם משבר הקורונה, קצת אחרי הארכתו של הסגר המלא בעשרה ימים נוספים (עד ה- 31 לחודש הנוכחי), יכולה להיות שעתם הזוהרת ביותר של ראשי הערים והרשויות המוניציפליות.

מה שחולדאי יודע לעשות, ראשי רשויות נוספים צריכים ללמוד. נקודת הזמן הנוכחית בהתמודדות עם משבר הקורונה, קצת אחרי הארכתו הסגר המלא ב-10 ימים, יכולה להיות שעתם הזוהרת ביותר של ראשי הערים

תכנית "הרמזור" נולדה מתוך הבנה שניהול משבר הקורונה צריך להתבצע באופן דיפרנציאלי. התכנית גובשה ע"י משרד הבריאות, יחד עם המל"ל, פיקוד העורף והרשויות המקומיות, ועיקרה קביעת דרגים שונים של ערים על פי מצב התחלואה והגדרת הפעילות בהן בהתאם.

מתחילת משבר הקורונה הרשויות המקומיות מגלות רפיסות וחוסר עצמאות בתהליכי קבלת החלטות. הן כמעט ואינן ממשות את האוטונומיה והאחריות השלטונית שקיבלו מציבור בוחריהן.

בכל בוקר אני יוצא לסיבוב הליכה בשכונה. אני פוגש את אותם אנשים היוצאים לחלץ עצמות ולשאוף אוויר בוקר. אני נתקל בשכנים שלי מתקהלים למפגשי תפילה באוויר הפתוח, תחת מערכות הצללה, עם כיסאות ושולחנות שהועמדו לרשותם ע"י המועצה המקומית.

בחסות המועצה המקומית, 3 פעמים ביום מתכנסים עשרה גברים (ויותר), גם בימי הסגר, לממש את חירותם לקיום פולחן דתי. בעיני, הזכות להתפלל במניין (כידוע – ניתן להתפלל גם תפילת יחיד) אינה עולה על זכותם של הילדות והילדים שלנו לחינוך. האופן בו אנו מגיבים לחיים לצד הקורונה משפיע על תפקודם של הילדים שלנו ועל המשקעים הרגשיים שהמשבר הנוכחי יותיר בהם בעתיד.

מחקרים שפורסמו לאחרונה, ובהם מחקר עומק שפורסם בכתב העת הבריטי לרפואה British Medical Journal, טוען שהסיכון של ילדים לחלות בקורונה בצורה קשה מזערי. חלפה כמעט שנה מאז פרוץ המשבר ובקרב ילדים ובני נוער מתוארת עלייה חדה ומתמדת בתחושות המצוקה, החרדה, הדיכאון וגילויים האובדנות.

מתחילת משבר הקורונה מגלות הרשויות המקומיות רפיסות וחוסר עצמאות בתהליכי קבלת החלטות, וכמעט אינן ממשות את האוטונומיה והאחריות השלטונית שקיבלו מציבור בוחריהן

חינוך במהותו מבוסס על הדגמה, על שיח, על קרבה ובעיקר על מפגש פנים אל פנים המעודד קשר וקירבה. מניעת או הגבלת קשר לאורך זמן פוצעת את הנפש. ילדים צריכים לתקשר עם החברים והמורים שלהם. אנו חיים במציאות בה ילדים, בני ובנות נוער "מתקשרים" ימים שלמים עם העולם רק דרך פלטפורמות מקוונות. הם הופכים את הלילה ליום, ממעטים לצאת מהבית, כמעט לא נפגשים עם בני אדם, וממלאים את החסך בקשר בתקשורת וירטואלית "חלופית". המציאות הזו לא טובה לילדים שלנו.

בשנה האחרונה דובר רבות על הצורך של הרשויות המקומיות לקחת אחריות על חלקן בטיפול במשבר הקורונה. במציאת מענים יעילים וזמינים במקומות בהם השלטון המרכזי קצר מלהושיע. אני גר ביישוב קטן בו חיים פחות מ-15,000 תושבים. רמת התחלואה הנוכחית נמוכה מאוד. למרות היקף התחלואה הנמוך, מערכת החינוך כולה בסגר מוחלט (למעט חנ"מ). תלמידי שכבות ה'-י' (גילאי 10-14) פגשו פיזית את חבריהם לספסל הלימודים ואת המורים שלהם פחות מ-20 ימים במהלך שנת הלימודים הנוכחית. בט"ו בשבט הם עתידים לקבל תעודות מחצית – זו מציאות הזויה שאינה מתקבלת על הדעת.

כשם שהרשויות המקומיות יודעות לספק מענים מותאמים לטובת קיום תפילה במניין באוויר הפתוח לרווחת התושבים, הגיע הזמן שעפ"י אותה התפיסה של מפגשים עד 10 משתתפים באוויר הפתוח, ידאגו ראשי הרשויות במשותף עם מחלקות החינוך (ברשויות הירוקות/צהובות) להוציא לפועל מפגשים של תלמידים  עם החברים והמחנכים שלהם  – עפ"י מתכונת מניני התפילה באוויר הפתוח.

זה כל כך קל ופשוט, מערכת החינוך שלנו מבוססת על חלוקה אזורית, והרשויות המקומיות יכולות להשתמש בשטחים הירוקים, בגנים הציבוריים, כמו גם בבתי הכנסת הזמניים (הפרוסים בכל קרן רחוב) זאת על מנת לשפר ולשמור על רווחתם הנפשית ועל התפתחותם התקינה של תלמידי הישובים.

למרות היקף התחלואה הנמוך ביישוב מגוריי, מערכת החינוך בסגר מוחלט. תלמידי שכבות ה'-י' פגשו פיזית את חבריהם לספסל הלימודים ואת מוריהם פחות מ-20 ימים במהלך שנת הלימודים הנוכחית

בתי הספר מנרמלים עבור הילדים שלנו את המציאות. מחנכים הופכים עבור קהילותיהם החינוכיות את הכאוס לקוסמוס. נבחרתם להנהיג במטרה לספק לתושבי הרשויות שתחת הנהגתכם את המענים הנדרשים. דווקא עכשיו, בשעת משבר בהיקף שכזה, זו יכולה להיות שעתכם היפה ביותר – קחו אחריות, הפעילו שיקול דעת ושכל ישר והשיבו לציבור את האמון ביכולתכם כמנהיגים להתעלות לגודל השעה ולספק לתושבים מענים מותאמים במציאות הסבוכה בה כולנו נתונים.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנהל קמפוס ברשת החינוך אנקורי.

מערכת החינוך הממלכתית במדינת ישראל הוקמה כמערכת אחידה לכל לאחר חקיקת "חוק חינוך ממלכתי", שנתקבל בשנת 1953, תוך ביטול שיטת זרמי החינוך השונים. כך הוחלט להנהיג מערכת של חינוך ממלכתי-כללי ומערכת נפרדת של חינוך ממלכתי-דתי (כמו כן, הוחלט להכיר גם במערכות "החינוך העצמאי" של "אגודת ישראל").

הציבוריות הישראלית אמורה לבטא את "סוג" האנשים שמערכת החינוך מבקשת ל"ייצר". הילדים אצלנו מתחנכים מגיל אפס במציאות בה הם תמיד "שווים" 1 חלקי 40. במהירות רבה כל ילד לומד שהמערכת לא מביטה עליו כפרט אלא מכווינה תמיד לקבוצה. פעולותיו של הפרט כאינדיבידואל נתפסות כסטיית תקן שיש לשרש. במערכת החינוך, אינדיבידואליזם אינו ערך או מעלה אלא ביטוי ללקות הנלווית לשיטה.

כל ילד לומד במהירות שהמערכת לא מביטה עליו כפרט אלא מכוונת לקבוצה. פעולות הפרט כאינדיבידואל נתפסות כסטיית תקן שיש לשרש. במערכת החינוך, אינדיבידואליזם אינו ערך אלא ביטוי ללקות הנלווית לשיטה

ילדים הגדלים במציאות של 1/40 לומדים כבר בכיתה א' שהם ישלמו מחיר אישי במידה שיסטו מהתלם. המגנון החינוכי משוכלל מאוד, הוא יודע להפגיש את ילדינו רק עם ילדים שדומים להם.

קוראים לזה שיטת ה"חלוקה אזורית", ועליה הגדילו לעשות ביצירת מערכת נפרדת לציבור החרדי, הערבי, כמו גם מערכת נוספת לציונות הדתית. במילים אחרות, חבריהם של ילדינו, אותם הם פוגשים בכיתה, בהפסקה, בשכונה, בבית הכנסת, בתנועת הנוער, במתנ"ס ובחוגים, נראים ומתנהגים תמיד בדיוק כמוהם. 

בישראל 2021 יש מונופול מדינתי אחד, מוחלט, המפעיל הלכה למעשה את מערכת החינוך כולה. שירותי החינוך שהמדינה מספקת לנו ולילדינו מנוהלים בריכוזיות חונקת ע"י פקידות ביורוקרטית שאינה מעוניינת בתחרות, בגיוון או בשינוי. ה-spillover effects לתשתית שכזו הוא ביטויי האלימות המשרדית המנטרלת כל יוזמה, התנגדות או תחרות בתוך המנגנון. רק לצורך חידוד הנקודה, שוו בנפשכם כיצד הייתה נראית מערכת הבריאות שלנו ללא תחרות, שוק ויוזמה פרטית. כנראה שעדיין היינו מחכים לחיסונים של המכון הביולוגי בנס-ציונה והחיסונים של Pfizer ו-Moderna היו בתורת "מוקצה מחמת מיאוס".

רק לפני כחודשיים, בתוך אחד מהמשברים החינוכיים הגדולים ביותר שידעה מערכת החינך בישראל, פעולה חד-צדדית כוחנית ומשפילה של הורדה שרירותית של עשרות אלפי ציוני בגרות – לא העירה את התיכוניסטים למחות.

יו"ר התאחדות מנהלי בתי הספר העל-יסודיים, מנשה לוי: "הנחיתו עלינו פתאום נרמול של ציוני בגרות פנימיים. הורדו אלפי ציונים על ידי נוסחה סודית עלומה. טענו שהציונים מוטים ולכן הורידו אותם בצורה לא מובנת. לא ידעתי להסביר לתלמידים למה הורידו להם ציונים"#הבוקרהזה

— כאן חדשות (@kann_news) October 27, 2020

גם מערכת בחירות רביעית בתוך פחות מ-20 חודשים לא הובילה להתעוררת אזרחית של הדור הצעיר. הושבתם של מאות אלפי תלמידים, צעירים, סטודנטים וחיילים משוחררים – בבית בסגר נוסף, לאחר שנה כל כך מורכבת טבעי היה שתשמש קרקע פורייה ליצירת מחאת צעירים משמעותית.

ילדים הגדלים במציאות של 1/40 לומדים כבר בכיתה א' שישלמו מחיר אישי אם יסטו מהתלם. המגנון החינוכי משוכלל מאוד ויודע להפגיש את ילדינו רק עם ילדים שדומים להם

אולם, גם הפעם זה לא קרה וכנראה שלא יקרה. מונופול מדינתי המופעל ע"י מנגנונים ביורוקרטיים מנופחים יעשה הכל כדי לשמר את כוחו ולמנוע מחאה, שינוי והתפתחות. ואנו האזרחים נקבל שירותי חינוך פחות טובים עבור המיסים שאנו משלמים. 

שר החינוך לשעבר של שבדיה ( 1948–2011) Per Carl Gustav Unckel סיכם במשפט מדויק חלק מרכזי מהבעיה:

"Education is so important that you can’t just leave it to one producer, because we know from monopoly systems that they do not fulfill all wishes".

כל זמן שפרדיגמת השליטה הבלעדית של המדינה על מערכת החינוך לא תזנח, ילדינו יקבלו חינוך פחות טוב ממה שמגיע להם ואנו נחיה ונזדקן למציאות טובה פחות מזו לה אנו ראויים. בשנים האחרונות אנו עדים לפוליטיזציה אגרסיבית של מערכת החינוך, תופעה זו תורמת תרומה ניכרת למשבר שרק הולך ומעמיק. 

המציאות הסבוכה, שנוצרה לאחר התפרצות נגיף הקורונה, הציפה על פני השטח את עומקם של השסעים בחברה בה אנו חיים. נראה כי כל קבוצה מבין "השבטים" המרכיבים את הצבעוניות הישראלית מתכנסת לתוך עצמה. זהו ביטוי ברור להתפוררות הדבק הלאומי, המחבר את ה"ביחד" של הציבוריות הישראלית.

הקנטוניזציה (חלוקה לקנטונים) של הישראליות היא תופעה מסוכנת להמשך קיום לאומי משותף. עוצמת התהליך ושכיחותו הם תוצרי לוואי לצורה בה מאורגנת ומופעלת מערכת החינוך בישראל.

רגע לפני שיהיה מאוחר מידי צריך לעצור ולישב מסלול מחדש. חייבים להחזיר את האחריות על חינוך ילדינו למקום הטבעי לו, לידיהם של ההורים וחברי הקהילות. צריך להשוות בין הפריבילגיות והחירויות התפעוליות בין כלל המגזרים. יש להציב את הפרט ויחודו במרכז. יש ליצור בבתי הספר תנאים בטוחים המאפשרים לכל אחד ואחת להיות בדיוק כפי שהוא והיא מבלי לשלם מחיר על בחירותיהם. עלינו לפתוח את שוק החינוך לתחרות, לאפשר הפעלת יוזמות ומסגרות חינוכיות שונות וייחודיות מאפשרות ומגוונות. עלינו להיאבק בחלוקה האזורית ולהקטין משמעותית את מספר התלמידים בכיתות. עלינו לשים את הפרט במרכז.

מרחבים חינוכיים ראויים חייבים לאפשר שיח מכבד, אותנטי, מוגן ובטוח. עלינו להציף סוגיות ערכיות גם (ודווקא) כשהן שנויות במחלוקת, ולזכור שקונפליקט, מחאה, מתח ועיסוק חינוכי במחלוקת הם כלים הכרחיים בניסיון למצוא נתיבים לשיח ולחיים משותפים של גיוון ושונות בהסכמה, בין כלל מרכיבי הציבוריות הישראלית.

עלינו להציף סוגיות ערכיות גם (ודווקא) שנויות במחלוקת. ולזכור שקונפליקט, מחאה, מתח, ועיסוק חינוכי במחלוקת – הם כלים הכרחיים לאיתור נתיבי שיח וחיים משותפים של גיוון ושונות בהסכמה, בין מרכיבי הציבוריות הישראלית

עלינו לכבד כל תלמיד.ה, כל דעה וכל מגזר, ולהדגים במעשינו (ובמודלים החינוכיים שאנו מפעילים) עשייה חברתית/אזרחית השואפת ליצירת חברה עשירה, חופשית, מגוונת ומכילה.

מסגרות חינוכיות מגוונות ופלורליסטיות יצליחו לפתח אצל התלמידים זהות עצמית מובדלת, ותחושת מסוגלות וערך עצמי. תנאים אלו הכרחים לחיים של חירות, והם שיאפשרו לנו המחנכים לממש את האחריות החינוכית החשובה ביותר המוטלת עלינו  — היא חינוך התלמידים.ות ללקיחת אחריות אישית על המתרחש במרחב הציבורי באמצעות מעורבות אזרחית פעילה. אם לא ניזהר, נמצא את עצמנו במערכת חינוך מהסוג שתיאר ברטולד ברכט:

"אני יודע שלעיתים קרובות מטילים ספק בטיב בית ספרנו. העיקרון הנפלא שלהם אינו מוכר או אינו זוכה להערכה. ביסודו הריהו הובלת האיש הצעיר מיד, בגיל הרך ביותר, הישר אל תוך העולם כפי שהוא. זורקים אותו לבור מים מטונפים, ישר לעניין ובלי הרבה דיבורים: תשחה או שתבלע בוץ! תפקיד המורים: לוותר על זהותם ולגלם אבות טיפוס של האנושות, שיפגוש האיש הצעיר בשלב מאוחר יותר בחייו. במשך ארבע עד שש שעות ביום הוא מקבל הזדמנות ללמוד גסות רוח, רוע לב ואי צדק. שום שכר לימוד אינו גבוה מדי עבור שיעור כזה, אך הוא ניתן אפילו חינם אין כסף על חשבון המדינה"  (ב. ברכט).

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנהל קמפוס ברשת החינוך אנקורי.

ה-20 בנובמבר ציין 31 שנים לאישור "אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד" – (United Nations Convention on the Rights of the Child (UNCRC. האמנה אומצה ע"י העצרת הכללית של האו"ם ב-20 בנובמבר 1989, והיא אמורה לשנות את חייהם של ילדים בכל רחבי העולם. האמנה היא הסכם מרצון, המשקף קונצנזוס רחב בדבר המינימום הדרוש לילדים בכל מקום בעולם. היא נחתמה ע"י ישראל ב–3 ביולי 1990 ונכנסה לתוקף, לאחר אשרורה (4.8.91), ב-2 בנובמבר 1991.

אמנת האו"ם לזכויות הילד היא הסכם מרצון, המשקף קונצנזוס רחב בדבר המינימום הדרוש לילדים בכל מקום בעולם. היא נחתמה ע"י ישראל ב–3 ביולי 1990 ונכנסה לתוקף, לאחר אשרורה (4.8.91), ב-2 בנובמבר 1991

סעיף 29 לאמנה מכתיב כי המדינות החברות מסכימות כי חינוך הילד יכוון (כרזת אמנת האו"ם לזכויות ילדים בשפה ידידותית בשפה העברית):

1. לפיתוח אישיות הילד, כישרונותיו ויכולתו הגופנית עד למיצוים המלא.
2. לפיתוח יחס כבוד לזכויות האדם ולחירויות היסוד, ולעקרונות הגלומים במגילת האומות המאוחדות.
3.  לפיתוח יחס כבוד להורי הילד, לזהותו התרבותית, ללשונו וכן לערכיה הלאומיים של הארץ בה מתגורר הילד, לארץ מוצאו ולתרבויות שונות מתרבותו הוא.
4. להכנת הילד לחיי אחריות בחברה חופשית ברוח הבנה, שלום, סובלנות, שוויון המינים וידידות בין כל העמים, קבוצות אתניות, לאומיות ודתיות, ואנשים שהם מילידי המקום המקוריים.
5. לפתח יחס כבוד לסביבה הטבעית.

האמנה היא המסמך הבינ"ל החשוב ביותר המעגן את זכויות הילד. א.נשי חינוך עוסקים בניסיון להרחיב את שיח הזכויות בקרב תלמידיהם ובעיגון זכויות הילד כעיקרון מוביל בעשייה הבית ספרית.

האמנה מכתיבה, בין היתר, כי חינוך הילד יכוון לפיתוח אישיותו וכישרונותיו ולהכנת הילד לחיי אחריות בחברה חופשית ברוח הבנה, שלום, סובלנות, שוויון המינים וידידות בין כל העמים, קבוצות אתניות, לאומיות ודתיות. האם מערכת החינוך הישראלית מצליחה לממש את זכויות הילד? שאלה זו מתחזקת דווקא בחודשים של משבר הקורונה והשפעתו על מערכת החינוך. האם אנו, א.נשי החינוך, מצליחים להבטיח את זכויותיהם של הילדים במציאות המאתגרת של חינוך בימי קורונה?

חינוך במהותו מבוסס על הדגמה, על שיח, על קרבה ובעיקר על המון רגש וקשר. ילדים צריכים לתקשר עם חברים שלהם ועם המורים שלהם. בשמונת החודשים האחרונים, כתוצאה מאופן התמודדות מערכת החינוך עם משבר הקורונה, אנו חיים במציאות בה ילדות וילדים, בני ובנות נוער מתקשרים ימים שלמים עם העולם רק דרך פלטפורמות מקוונות. הם הופכים את היום בלילה, ממעטים לצאת מהבית, כמעט לא נפגשים עם בני אדם, וממלאים את החסך בקשר אנושי בקרבה ובמגע באמצעות תקשורת וירטואלית "חלופית".

אנו חיים במציאות בה ילדים ונוער מתקשרים עם העולם דרך פלטפורמות מקוונות. הופכים את היום בלילה, ממעטים לצאת מהבית, כמעט לא נפגשים עם בני אדם, וממלאים את החסך בקשר אנושי בקרבה ובמגע באמצעות תקשורת וירטואלית חלופית

למציאות זו השפעה עמוקה המסכנת את התבגרותם של הילדים. המתווים הנוכחיים של משרד החינוך עשויים לדחוף ילדים, בני ובנות נוער רבים למעגל התלות וההתמכרות בבדידות המסכים, ברוח האמרה המפורסמת של קרל יונג:

“בדידות נובעת לא מחוסר אנשים סביבך, אלא מחוסר היכולת לדבר עם אנשים על מה שמשמעותי עבורך".

.כשאני חושב על הצער והנזק שהמצב הנוכחי גורם לכל כך הרבה ילדות וילדים פה אצלנו, אני נזכר שבתחילת שנת הלימודים הקודמת הרבה לפני הקורונה יצאו תלמידים ומורים להפגין נגד גירוש ילדים וזה היה עבורי כל כך טבעי שחייבים להיאבק למטרה זו. עכשיו, בגלל הקורונה ובגלל שר פנים ערל לב אף אחד כבר לא מתעניין בזכויותיהם של ילדי הפליטים ומבקשי המקלט.

שמונת החודשים האחרונים נחוו ע"י ילדים ובני נוער רבים כחוויה טראומטית של ממש. חזרה לאותם מתווי לימודים שמציע משרד החינוך, שמהם נגזרת חוויית חסר בקשר אנושי, ריחוק חברתי וצמצום חוויות השייכות והשתייכות – כמו גם "החרב המתהפכת" של סגר עתידי המתוכנן לימי החנוכה, עשויים לעורר בקרב ילדים ובני נוער חוויה פוסט-טראומטיות עמוקות.

רק אתמול שיגר שר החינוך, תא"ל במיל' יואב גלנט אגרת לא.נשי החינוך בה הוא כותב:

"בדיוק כמוכם, גם אני איני שלם עם התהליך ועם השלכותיו. העמדות הבעייתיות שמשקפים נושאי תפקיד רבים, בעיקר במשרד הבריאות, מקורן בחוסר הבנה לעומק של ההשלכות וההשפעות של החלטותיהם… ".

כפי ששר החינוך עצמו מבין – המענים הנוכחים המעוגנים בהנחיות משרד הבריאות/חינוך עצמם חוטאים לתלמידים ולחברה הישראלית כולה ואינם מספקים אפילו את המינימום הדרוש לילדים כפי שהאמנה מכתיבה.

הצלחה בהתמודדות עם מצבים סבוכים של משבר ואתגר (דוגמת משבר הקורונה והשפעתו על מערכת החינוך) בהם הקרקע נשמטת לכולנו מתחת לרגליים, מתחילה בחזרה לערכים כבסיס מוביל להתמודדות. גם בימי "רגילים", בכדי שנצליח לממש את אחריותנו כמחנכים – הסעיפים השונים באמנה חייבים לשמש מצע ערכי להתמודדות. דווקא בימי קורונה הקפדה על זכויות התלמידים תייצר הקפדה של התלמידים על זכויות הזולת ותאפשר יצירת בסיס ליציאה מהמשבר – חינוך כאמור עושים בהדגמה.

מניעת או הגבלת קשר אנושי לאורך זמן פוצעת את הנפש. פצע קטן הוא טראומה קלה, הגוף והנפש יודעים לרפא עצמם, אך תארו לעצמכם שבכל פעם שהפצע מגליד הוא נתלש מעליו. הטראומה תהפוך לצלקת, לפוסט טראומה

מתווים חינוכיים שאינם רואים ועונים על הצרכים הלימודיים, הרגשיים, החברתיים, הערכיים של הילדים ואינם שואפים למציאת נתיבים חינוכיים שיאפשרו יציאה מהמשבר ומימוש בפועל של זכויות התלמידים (כפי שהאמנה מכתיבה) פוגעים בתלמידים הלכה למעשה.

הם חוטאים למטרה החינוכים ומעודדים חוסר אמון, תסכול וייאוש בקרב התלמידים, הוריהם וא.נשי החינוך. היום, 31 שנים לאישור האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד, בעיצומו של משבר הקורונה והמשבר החינוכי הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל – מערכת החינוך חייבת לאמץ את העקרונות המנחים ואת קווי היסוד של האמנה כבסיס ליצירת מתווים חדשים וישימים, שיאפשרו יצירת סביבה/תנאים ומענים חינוכיים המציבים את הפרט וצרכיו במרכז ונאבקים למען זכויות הילד דווקא במציאות המורכבת בה אנו נמצאים.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנהל קמפוס ברשת החינוך אנקורי.

מעל 8 חודשים שמערכת החינוך שוקעת עמוק לתוככי משבר הקורונה. היום ברור לכולם שללא מערכת חינוך מתפקדת המשק הישראלי לא יצליח להתרומם ולצאת מהמשבר. העשייה החינוכית בבתי הספר מתבססת על תפקודם של א.נשי החינוך. התקופה האחרונה מורכבת ומאתגרת לכולנו – תלמידים, הורים ומורים. הנחמה הפשוטה בה כולנו נאחזים היא התקווה לשיבה מהירה (ככל שמתאפשר) ל"נורמליות". השיבה לנורמליות, או לשגרה המוכרת, מחייבת מסגרות חינוך מתפקדות, החל מהפעוטונים ועד לחטיבה העליונה. 

מעל 8 חודשים שמערכת החינוך שוקעת עמוק לתוככי משבר הקורונה. היום ברור לכולם שללא מערכת חינוך מתפקדת המשק הישראלי לא יצליח להתרומם מהמשבר

מורות ומורים הם המשאב החשוב ביותר עבור מערכת החינוך. נשירת מורים ממערכת החינוך היא תופעה ידועה, שמתרחבת בהתמדה בעשורים האחרונים. מורים רבים (בהם שיעור לא מבוטל של מורים מוכשרים מאוד), עוזבים לצמיתות את תחום ההוראה, נוכח שחיקה בלתי אפשרית במערכת. א.נשים שאינם חווים סיפוק וביטחון במקום עבודתם לא רק שיהיו בסיכון גבוה יותר לעזוב, הם גם עשויים להשפיע על המוטיבציה של עובדים אחרים בארגון, מה שיוצר התדרדרות מערכתית שקשה להיחלץ ממנה.

במציאות הנוכחית, בתחום החינוך והוראה, הסיכון בשחיקה שתוביל לנטישה גבוהה במיוחד. משלח ידם של א.נשי החינוך מבוסס בראש ובראשנה על מפגש, שיח וקשר רגשי – דבר שלא מתאפשר כבר תקופה ארוכה מידי נוכח צורת ניהול משבר הקורונה.

בשנים האחרונות הפכו השחיקה הנפשית והלחץ על המורים לנושאים בעלי עניין ציבורי ומקצועי הולך וגדל. השחיקה, כתופעה, נדונה בקשר למורים ולהוראה יותר מבכל תחום מקצועי אחר (Reed, 1979; Landsman, 1978 Serrin, 1979). התופעות הגלויות של שחיקת המורה הן בדרך כלל תגובות חריפות של כעס, חרדה, חוסר שקט, דיכאון, עייפות, שעמום, ציניות, תחושת אשמה, תגובות פסיכוסומטיות, ובמקרים קיצוניים גם של התמוטטות נפשית. ברמה המקצועית ניתן לראות ירידה משמעותית וניכרת בביצוע ובהוראה, היעדרויות ממושכות מפאת מחלה, אי הכנת מערכי שיעור, קשיחות מוגזמת ונוקשות כלפי התלמידים. מורים שחוקים יצפו למאמץ נמוך מתלמידיהם, יחושו עייפים נפשית וגופנית, ויגלו מחויבות נמוכה לעבודת ההוראה ולענייני התלמידים (Farber & Miller, 1981; Maslach, 1976).

מסוגלותה של מערכת החינוך לתת מענה לצרכים החברתיים, רגשיים ולימודיים הנדרשים לתלמידי/ות ישראל במציאות המאתגרת שנוצרה נוכח משבר הקורונה קריטית – והיא תלויה במורות.ים מגויסים הפועלים מתוך מניע רחב של משמעות פנימית ותחושת שליחות וסיפוק מהעשייה החינוכית ומהקשר עם התלמידים. למי שלא שם לב, מערכת החינוך הולכת וקומלת לנגד עינינו, ותלמדי/ות ישראל מוצאים עצמם תקופה ארוכה מידי בבדידות ממושכת שמסכנת את התבגרותם וצמיחתם התקינה.

התופעות הגלויות של שחיקת המורה הן בד"כ  תגובות חריפות של כעס, חרדה, חוסר שקט, דיכאון, עייפות, שעמום, ציניות, תחושת אשמה, תגובות פסיכוסומטיות, ובמקרים קיצוניים גם התמוטטות נפשית

ילדים כמו גם מבוגרים זקוקים לקשר אנושי, דבר שמרחבי ההוראה המקוונת נכשלים לספק! 

אם לא נחשוב על הצרכים הרגשיים/תעסוקתיים של המורות והמורים – המערכת לא תצליח להתמודד עם גודל האתגר. כבר היום מתמודדת מערכת החינוך עם מחסור חמור בא.נשי חינוך, תופעה שתלך ותתעצם ללא התייחסות ומענה מתאימים. כשם שראינו בשבועות הראשונים של שנת הלימודים תשפ"א בתי ספר נסגרים בזה אחר זה עקב מחסור במורים – התופעה רק תלך ותתעצם. במילים פשוטות – מערכת החינוך תהפוך "חדלת פירעון" – לא יהיו מורים שיוכלו להניע את המערכת, דבר שישפיע לרעה על המשק כולו.

בכדי להבין את הסיטואציה במלואה חשוב לזכור את הנסיבות ואת ההקשר שהובילו למקום בו אנו נמצאים -כזכור, בסבב א' של הקורונה, מיד בתחילת הסגר הראשון נחשפנו לחרפת ה"כניסה מתחת לאלונקה" ולביזוי קולקטיבי של א.נשי החינוך. מופע ההשפלה המתוקשר של יו"ר הסתדרות המורים יפה בן דוד ברייטינג הגבוה ביותר ובדיוור ישיר לכל בתי ישראל התחיל את הנעת התהליך.

שיח "הכניסה מתחת לאלונקה" משקף תקשורת לא אחראית שאינה מבינה את חיוניותם ומרכזיותם של א.נשי החינוך ובתי הספר בהתמודדות עם משבר הקורונה. אנו חיים בחברה שלא יודעת לפרגן, חברה מקוטבת ואלימה, שאיבדה את הסובלנות והאמון ההדדי. לסערת "הכניסה מתחת לאלוקה" הצטרפו דבריו האומללים והמזלזלים של מנכ"ל משרד האוצר היוצא  שי באב"ד.

הנוסחה שהוגדרה ברגעי השיא של חרדת המגפה אמרה כך: מורים שלא יעבדו יוצאו לחופשה ללא תשלום, וימי החופשה שלהם – שלנו הם! ברגע אחד, תנאי העבודה וזכויות העובד של א.נשי החינוך הוקרבו על מזבח ההתמודדות עם נגיף הקורונה. ומי ש"יפתח את הפה" ישלח לחל"ת!

הנוסחה הוגדרה: מורים שלא יעבדו יוצאו לחופשה ללא תשלום, וימי החופשה שלהם – שלנו הם. ברגע אחד, תנאי העבודה וזכויות העובד של א.נשי החינוך הוקרבו על מזבח הקורונה. ומי ש"יפתח את הפה" ישלח לחל"ת

אנשים מגיבים בפחד כאשר פרנסתם בסיכון וכך "הובילו באף" את א.נשי החינוך לזירת עשייה חדשה הרחוקה כל כך ממשלח ידם המקורי. בתוך השפל הנורא של חשש וחרדה מפני הבאות הוכנסו א.נשי החינוך ובתי הספר ל"סד ההוראה מרחוק" כחלק מהחובה הציבורית "להיכנס מתחת לאלונקה".

בתי הספר וא.נשי החינוך נדרשו לעבור ברגע אחד, מ"אפס למאה" – בהעתקת מרחבי העשייה הבית ספרים מהוראה פרונטלית (פנים אל פנים יחד עם התלמידים) להוראה מקוונת מרחוק. המערכת לא דאגה להטמעה אמיתית של מרכיבים רבים של השינוי ואיש לא בחן את ההשפעה הרגשית של הוראה מקוונת (לאורך זמן, שעות רבות, בתנאי דחק) על א.נשי החינוך. אף אחד לא דאג לציוד מחשוב או לתשתית רשת לא.נשי החינוך. איש לא חשב על הקושי שבניסיון להורות מרחוק כאשר אנחנו ספונים בבית עם הילדים הפרטיים שלנו.

קולם ומצוקתם של א.נשי החינוך כמעט ולא נשמעו. איש לא נתן דעתו עד היום למצוקתם של המורים המבוגרים, או אלו הסובלים ממערכת חיסונית מוחלשת, הנדרשים להמשיך בעבודתם. 

העשייה החינוכית מתבססת על קשר, על שיח, על קירבה ודיאלוג. על חיבוק והתבוננות עמוקה אל הפרט ואל הקבוצה. חינוך והוראה הם משלחי יד המבוססים עשייה רגשית/חושית. כאשר מערכת היחסים בין מורה לתלמיד מבוססת על אמון וקשר – המעשה החינוכית הופך עמוק ומשמעותי. תחושת השליחות והמשמעות המניעה את א.נשי החינוך מבוססת רבות על היזון חוזר ריגשי/חושי לו זוכים מורים במפגש ובשיח פנים אל פנים עם תלמידיהם. א.נשי חינוך מרגישים את התלמידים שלהם. אותן תחושות של סיפוק, התרגשות וקשר הם ה"מטעינים את המצברים" של א.נשי החינוך ומאפשרים להם להתמודד בתפקיד המבוגר המשמעותי גם במצבים מורכבים ומאתגרים.

במציאות שיצרה הקורונה, רובד זה שבעשיית המחנך לא מתקיים. כל מי שעשה יותר משעתיים רצוף של הוראה ב-ZOOM יודע שמרחב העשייה הזה (חשוב ככל שיהיה) לא עונה ומספק את הצורך הפנימי המניע וממלא את אנשי החינוך (כמו גם את התלמידים ככל הנראה). מגוון הרגשות והתחושות שא.נשי החינוך חווים יום יום בעבודתם בבית הספר עם הילדות והילדים שלכם הם המניע העיקרי המייצר משמעות ותחושת שליחות עבורם והם הדלק העיקרי המאפשר מערכת חינוך מתפקדת.

קולם ומצוקתם של א.נשי החינוך כמעט ולא נשמעו. איש לא נתן דעתו עד היום למצוקת המורים המבוגרים, או אלו הסובלים ממערכת חיסונית מוחלשת, הנדרשים להמשיך בעבודתם

א.נשי חינוך הפועלים במרחב של "אין ברירה" – "לא תלמדו מקוון תוצאו לחל"ת", בתנאים רחוקים מאוד מהאופטימום הבסיסי להנעת מערכת של הוראה מרחוק, מבלי לזכות באיזון החוזר הרגשי המייצר משמעות, שליחות קירבה ואחריות כלפי תלמידיהם – ישחקו בקצב מהיר כל כך, שימנע ממערכת החינוך להתרומם. במידה שנמשיך להתעלם מהצרכים הרגשיים של א.נשי החינוך המערכת תיכשל בתפקידה החשוב כקטליזטור הבסיסי להנעת המשק.

בתי ספר סגורים, תלמידים ספונים בבתיהם, מניעת מפגשים בין מורים לתלמידים יובילו לשחיקה מואצת של א.נשי החינוך ויפגעו ביכולתם של בתי הספר לתפקד כראוי ביום שאחרי הסערה.

פתחו את בתי הספר. תנו אוטונומיה למנהלים לנהל את קהילותיהם. שחררו את הילדים.

תביטו בעין טובה על הא.נשים שמחנכים את הילדים שלכם – אתם רוצים אותם מסורים, שמחים ומלאי תשוקה בדרך המשותפת לכולנו בשיבה אל הנורמליות. השיבה לנורמליות או לשגרה המוכרת מחייבת מסגרות חינוך מתפקדות, החל מהפעוטונים ועד לחטיבה העליונה.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנהל קמפוס ברשת החינוך אנקורי.

בכל תחילת שנה אני חושב מהו הנושא איתו אפתח את שנת הלימודים עם צוות המורים בבית הספר. לצערי, השנה זה היה ברור. האונס הקבוצתי אליו נחשפנו לאחרונה – לא עוזב אותי. אני מאמין בטוב שבאדם, גם כשזה קשה, ומבקש להאמין שניתן לתקן באמצעות חינוך.

אונס לא קשור במין. אונס הוא מופע קיצוני של אלימות.
אל תשלו את עצמכם, זה קורה כל הזמן, בכל מקום, גם קרוב מאוד לבית שלנו.
השתקת, האשמת וביזוי הקורבנות הן "חומת המגן" של הפוגעים. מערכת אכיפת החוק ומערכת בתי המשפט מנמיכים בעקביות את המחיר שמשלמים עברייני מין על פשעיהם.

אל תשלו את עצמכם. זה קורה כל הזמן, בכל מקום, גם קרוב מאוד לבית. השתקת, האשמת וביזוי הקורבנות הן "חומת המגן" של הפוגעים. מערכת אכיפת החוק והמשפט מנמיכים בעקביות את המחיר שמשלמים עברייני מין

אונס מתחיל בלגיטימציה החברתית להפעלת אלימות נגד נשים. אלימות נגד נשים נמצאת בכל פינה בה נסתכל. היא מתחילה בהדרה, בהפחדה, בהחפצה, בניצול ובאיום.

מופעי אלימות נגד נשים/ילדות נמצאים גם בשיח הבית ספרי. בתי הספר משמשים פעמים רבות שופר לפטריארכיה. אנחנו לא מדברים עם התלמידים שלנו על יחסי הכוחות בחברה. אנחנו מפחדים מלדבר איתם על תרבות האונס, על גילוי עריות, על הטרדה מינית, על ניצול וביוש. בדיוק כשם שאנחנו לא מדברים עם התלמידים שלנו על אלימות במשפחה.

מורים לומדים מהר מאוד שישנם נושאים שמרחב השיח הכיתתי אינו סובל. מורים יודעים שילדים החשופים לאלימות במשפחה נוכחים בכיתה כמספרם הסטטיסטי בחברה. והסטטיסטיקה לא טובה. מורה שידבר עם כיתתו על אלימות מינית יאלץ בהכרח לגעת בהיסטוריה האישית שלו. שיח כזה מאלץ אותנו להיפגש ולחטט במקומות שלפעמים כואבים, ומושתקים.

שיח חינוכי על אלימות מינית מפגיש אותנו עם האמונות והתפיסות שלנו בנוגע ליחסי הכוחות בחברה, ביחס למין, מגדר ומיניות. ביחס לפמיניזם, שוביניזם, מעמד האישה, ועוד שלל נושאים שעלולים להציף בנו זיכרונות הנוגעים בחיינו הפרטיים.

לרתיעה ה"טבעית" מלדבר על אלימות מינית וממה זה יעשה לנו ולתלמידים שלנו יש מימד נוסף. אנו חיים במציאות שמעודדת השתקה והסתרה. תחשבו כמה מכם חשבו לדבר עם הכיתות שלהם על האונס הקבוצתי באילת? כולם נחשפו לסיפור. שתיקתנו כמחנכים מעבירה מסר חינוכי המחזק את תופעת ההשתקה וההסתרה.

שיח חינוכי על אלימות מינית מפגיש אותנו עם האמונות והתפיסות שלנו בנוגע ליחסי הכוחות בחברה, ביחס למין, מגדר ומיניות. ביחס לפמיניזם, שוביניזם, מעמד האישה, ועוד שלל נושאים שעלולים להציף בנו זיכרונות הנוגעים בחיינו הפרטיים

למי שהיה צריך תזכורת, בשנה שעברה זה הגיע מאיה נאפה והשנה מהעיר הדרומית. אונס ילדות ונשים אינו עוד נושא חינוכי תיאורטי – זהו נושא המחייב טיפול אקוטי. חינוך במהותו הוא פעולה פוליטית, כל חינוך הוא פוליטי, וככזה הוא יכול להיות כוח משמר או כוח הפועל לשינוי חברתי. אנו חייבים להפסיק לשתוק. מוטלת עלינו אחריות לחנך לשפה, אקלים והתנהגות המרחיקים את האלימות מהמציאות בה אנו חיים. אסור לנו להשאיר את העיסוק בשיח החשוב הזה בצד או לחדר היועצת בלבד.

רק פעולה יזומה ומקיפה המחנכת לאמפתיה, לאהבת הזולת, למניעת אלימות ולשיוויון מלא בין המינים תעניק לנו את הזכות לומר:

"יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנהל קמפוס ברשת החינוך אנקורי.

התקופה האחרונה הייתה ועודנה מורכבת ומאתגרת עבור כולנו. האופן בו אנו מגיבים לחיים לצד הקורונה משפיע על תפקודם של הילדים שלנו, ועל המשקעים הרגשיים שהמשבר יותיר בהם.

לצערי, מאז תקופת הסגר, נתח מרכזי מהזמן והעשייה של אנשי החינוך (גננות, מורות, יועצות, מנהלות ועוד), מנותב לעיסוק בטפל. מתווי משרד החינוך מאלצים את אנשי החינוך לעבוד במישטור התנהגותם של ילדים ואנשי צוות, לעמידה בכללי ה"תו הסגול".

התקופה האחרונה מורכבת ומאתגרת לכולנו. תגובתנו לחיים לצד הקורונה משפיעה על תפקוד ילדינו, ועל משקעיהם הרגשיים מהמשבר. לצערי, מאז הסגר, נתח מרכזי מהזמן והעשייה של אנשי החינוך מנותב לעיסוק בטפל

כבר כתבתי בתחילת מאי מאמר תחת הכותרת: מכניסים את ילדיכם לקפסולות ואתם לא עושים דבר! הסברתי כי: "אנשי החינוך יודעים שמתווה החזרה ללמידה בקפסולות לא ישים. אפילו מבחינת המעטפת הטכנית – המתווה לא מתאים לזמן, למרחב הפיזי, לזמינות צוותי ההוראה ולשגרה הנדרשת מבתי הספר". דבר מאז לא באמת השתנה. לא יעזור כמה יפות ומדויקות תהיינה מצגות מתווה החזרה לבתי הספר לקראת ה-1.9.2020 שמציג משרד החינוך, המתווה הנוכחי חסר באופן מהותי את היסוד החשוב ביותר במעשה החינוכי – הקשר. המתווה הנוכחי משאיר המון תלמידים לבד בבית מול מחשב מספר ימים בשבוע.

לומדים בביטחון – מצגת מתווה החזרה לשנת הלימודים 1.9.2020

חינוך במהותו מבוסס על הדגמה, על שיח, על קרבה ובעיקר על המון רגש וקשר. ילדים צריכים לתקשר עם חברים שלהם ועם המורים שלהם. אנו חיים במציאות בה בני ובנות נוער "מתקשרים" ימים שלמים עם העולם רק דרך פלטפורמות מקוונות. הם הופכים את היום בלילה, ממעטים לצאת מהבית, כמעט לא נפגשים עם בני אדם, וממלאים את החסך בקשר באמצעות תקשורת וירטואלית "חלופית".

מציאות מורכבת זו קדמה לימי הקורונה, ומי שמכיר על מה שאני מדבר יודע בדיוק את עומק הסיכון והכאב. המתווים הנוכחיים של משרד החינוך עשויים לדחוף ילדים, בני ובנות נוער רבים למעגל התלות וההתמכרות בבדידות המסכים. מניעת או הגבלת קשר לאורך זמן פוצעת את הנפש. פצע קטן הוא בסה"כ טראומה קלה, הגוף והנפש יודעים לרפא עצמם ולהביא להחלמת הפצע, אולם תארו לעצמכם, שבכל פעם שלפצע עולה גלד הוא נתלש מעליו. הטראומה תהפוך לצלקת שהיא בעצם – פוסט טראומה.

ששת החודשים האחרונים נחוו ע"י ילדים ובני נוער רבים כחוויה טראומטית. חזרה לאותם מתווי לימודים שמציע משרד החינוך, שמהם נגזרת חוויית חסר בקשר אנושי, ריחוק חברתי וצמצום חוויות ההשתייכות והשייכות – עשויה לעורר חוויה פוסט-טראומטיות.

לומדים בביטחון – מצגת מתווה החזרה לשנת הלימודים 1.9.2020

הבעייתיות העמוקה יותר במתווים הנוכחים, היא העובדה שרווחתם הנפשית של הילדים שלנו כמעט ואינה נלקחת בחשבון. פחד הוא רגש משתק. כולנו, חווים כבר תקופה ארוכה מידי פחד מהותי המביט בנו מכל כיוון. ילדים לא יכולים לתקשר לאורך זמן דרך ZOOM או MEET. ילדים חייבים מגע, ילדים חייבים חיבוק שיח וקשר.

העולם, כפי שהילדים שלנו חווים בששת החודשים האחרונים, הופך את כל ההתנהגויות הטבעיות והבריאות ביותר להתפתחותם – לפוטנציאל סכנה ממשית לחייהם ולחיי אלו היקרים להם (מבוגרים, מוחלשים חיסונית וכדומה). כאשר ההורים חווים תחושות משתקות של פחד בהקשר תעסוקתי, כלכלי, זוגי ובריאותי עולם המסרים עליו נחשפים (יום אחרי יום) הילדים שלנו מלחיץ, מפחיד ומעורר חרדה. אנו חווים עוד ועוד ילדים החווים חרדה, דיכאון, הסתגרות ובדידות.

כאשר ההורים חווים תחושות משתקות של פחד בהקשר תעסוקתי, כלכלי, זוגי ובריאותי עולם המסרים שילדינו נחשפים אליו יום יום מלחיץ, מפחיד ומעורר חרדה. אנו חווים ילדים החווים חרדה, דיכאון, הסתגרות ובדידות

עלינו לעצור הכל ולעשות חשיבה מחודשת. המחירים הנפשיים, חברתיים התפתחותיים שהילדים שלנו משלמים וישלמו נוכח עיסוק מתמשך שלנו המבוגרים בטפל חייב להיפסק. מספר פניות התלמידים החווים מצוקה, חרדה ודיכאון נמצא בגרף עולה מאז חודש מרץ וממשיך לעלות כל הזמן, הכאוס הכללי מציף חרדה וכשהוא נפגש עם כאוס מערכתי, עם לחצים כלכליים המופעלים על ההורים, עם גיל התבגרות מורכב גם כך – התוצאה עלולה להיות הרת אסון.

אז מה צריך לעשות?

ראשית להכיר במציאות – כאשר הילדים שומרים על הנחיות עטיית מסכות וריחוק חברתי רק בתוך הגנים, החוגים ובית הספר – ויתר הזמן כולם נפגשים עם כולם בלי כל הגבלה – זו בדיחה.

כאשר אנחנו ההורים מקפידים על הכללים רק בזירות מפוקחות זה מגוחך. תחשבו מה המודל שאנחנו מעבירים לילדים שלנו? כולנו מכירים את החברה בה אנו חיים. בשום מקום, אף אחד, לא באמת שומר על הכללים – כזה ראה וקדש.  בואו נסתכל על המציאות כפי שהיא. בעיני, מדובר בבדיחה לא מצחיקה המזיקה לילדים שלנו. חייבים לעצור רגע ולחשוב, מישהו פה התבלבל – צריך לפתוח את בתי הספר ב- 1.9.2020.

הסיכון לילדים נמוך על פי הנתונים. צריך להגן ולמגן את אנשי החינוך. צריך למצוא פתרון למחנכים בסיכון (יש המון אפשרויות מקוונות). היה לנו מספיק זמן, ללמוד את המצב,  להבין ולהתכונן.

במקביל, בלי קשר לחינוך, צריך לנתק את שרשראות ההדבקה, להקפיד על כללי בידוד ולהגן על הזקנים ועל אלו שבסיכון.

כפי שכולנו כבר יודעים, בלי בתי ספר מתפקדים המשק לא יתחיל לנוע. 2.4 מיליון ילדים שיוצאים מהבית כל בוקר לגני הילדים ולבתי הספר הם הכוח המניע החשוב ביותר להעלאת החיים של כולנו חזרה למסלולם. זה הדבר הכי טוב עבור הילדים שלנו, זה הדבר הכי טוב למשפחות שלנו, זה הדבר הכי טוב למשק.

כפי שכולנו כבר יודעים, בלי בתי ספר מתפקדים המשק לא יתחיל לנוע. 2.4 מיליון ילדים שיוצאים מהבית כל בוקר לגני הילדים ולבתי הספר הם הכוח המניע החשוב ביותר להעלאת החיים של כולנו חזרה למסלולם

עלינו לחזור למשמעות הבסיסית של אחריותנו כאנשי חינוך – עלינו לדאוג לקהילות שלנו. אנחנו קו ההגנה המופקד על שמירת נפשם של התלמידים שלנו. עלינו לעשות הכל בכדי להכיל ולחזק את התלמידים שלנו במטרה להעצים את החוסן הפנימי שלהם ולסייע להם בהתמודדותם עם הכאוס הסובב את כולנו.

צריך לחזור לשגרה כמה שיותר מהר ולאפשר אוטונומיה ניהולית לאנשי החינוך שידעו בדיוק מה נכון לצרכים של תלמידי כל אחד מ-5860 בתי הספר השונים בארץ. בתי הספר מנרמלים עבור הילדים שלנו את המציאות. מחנכים הופכים עבור קהלותיהם החינוכית את הכאוס לקוסמוס.

תנו בנו אמון. שחררו את בתי הספר, את גני הילדים, את המורים והמורות מכבלי העיסוק בטפל – תנו לנו לחנך.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנהל קמפוס ברשת החינוך אנקורי.