עכשיו, כשפולארד משתחרר מכל המגבלות, אפשר כבר לספר את הסיפור המוזר הזה. לא שיש קשר. אבל אולי בכל זאת יש. הרי כמו שישראל ריגלה ואולי מרגלת אצל ידידתה הטובה בעולם, גם ידידתה הטובה בעולם מרגלת אצלה. טוב, כנראה. כנראה.

איך אני יודע?
מיד הסיפור.
רק רציתי לומר שהריגול הזה בין ידידים הוא לא סיבה למסיבה לגאווה ולברכות של ראש הממשלה למרגל המשוחרר. כי נניח שישראל הייתה תופסת מרגל אמריקאי בלב הקריה הביטחונית בתל אביב. האם סביר שנשיא ארה"ב יקבל את פניו אחרי 35 שנים בכלא ובמגבלות שהטיל עליו ביהמ"ש ששפט אותו?

הריגול הזה בין ידידים הוא לא סיבה לגאווה ולברכות של רה"מ למרגל המשוחרר. נניח שישראל הייתה תופסת מרגל אמריקאי בלב הקריה הביטחונית בת"א. האם סביר שנשיא ארה"ב יקבל את פניו אחרי 35 שנים בכלא?

לא רק שלא סביר, זה מעולם לא קרה, גם למרגלים אמריקאים שריגלו במדינות עימות ושוחררו בעסקאות בין המדינות.

הריגול הוא אולי כורח המציאות, אבל אינו סיבה לגאווה כאשר המרגל עושה זאת אצל בעלת ברית המספקת נשק וכסף ותמיכה מדינית וכלכלית.

ישראל הייתה צריכה להמשיך להתבייש, להתנצל ולהחביא את פולארד במעון לקליטת עולים. אחרי הכל פולארד הוא לא אלי כהן ז"ל. הוא לא חדר למדינת אויב וסיכן את חייו כדי להביא מידע מודיעיני חיוני להגנת המדינה. הוא גם לא נכנס לרבת עמון להתנקש בחייו של בכיר חמאס חאלד משעל. ממש לא. המידע שהעביר מהצי האמריקאי, אולי היה חיוני כדי לדעת איזו טכנולוגיה או נשק יש לארה"ב ועוד אין לישראל, אבל הנשק הזה לא איים על ישראל.

כשחגיגות 'פולארד עולה לישראל' יתחילו, הרבה יהודים בארה"ב יתביישו מול מדינתם ארה"ב ומול שכניהם האמריקאים. שאלת הנאמנות הכפולה שלהם תעלה שוב לדיון וויכוח.

בישראל ימנף רה"מ את האירוע להצגה של שחרור אסיר ציון. אבל פולארד לא היה אסיר ציון. לא משטר סובייטי עצר אותו, לא משטר אנטישמי. להיפך. ממשל דמוקרטי אוהב ישראל הופתע לגלות שבת בריתו מרגלת אצלו. משבר חוסר האמון שהאירוע הזה יצר ילווה אותנו עוד הרבה שנים, והברכות השלטוניות לפולארד כיום, גם כיום, רק יעצימו אותו.

מה שאולי יקהה קצת את תחושת העלבון והבושה היא הידיעה שכנראה גם הם, ידידנו הטובים בעולם, מרגלים אצלנו.

ישראל הייתה צריכה להמשיך להתבייש ולהחביא את פולארד במעון לקליטת עולים. הוא לא אלי כהן ז"ל. הוא לא חדר למדינת אויב וסיכן את חייו כדי להביא מידע מודיעיני חיוני להגנת המדינה. או להתנקש בחיי בכיר חמאס

זה קרה לי אי שם בשנת 2002, אחרי מבצע חומת מגן. בעוונותי כקצין מילואים וחבר בפורום המג"דים, מח"טים וטייסים במילואים, פעלתי עם עוד חברים בהעברת חוקים למען ביטוח אנשי המילואים, הפסקת האפליה במקומות עבודה ומוסדות לימוד, תגמול הוגן, וחקירת תאונות אימונים ומבצעים מהליך פלילי להליך פיקודי.

חוק הביטוח לאנשי מילואים בדיוק עבר אז בכנסת אחרי ארבע שנות מאבק ובעקבות הקרב בג'נין בו נהרגו חיילי מילואים מחטיבה 5. חברי ועדת חוץ וביטחון השתכנעו שצריך לפצות אנשי מילואים כמו את אנשי הקבע.

בנוסף, באותו זמן, פוטרו מאות חיילי מילואים תוך כדי המבצע בגלל שירותם במילואים. התסכול היה רב והפורום פעל לחקיקת חוק המילואים הכולל, תוך כדי ויכוח קשה עם מערכת הביטחון. חוק שיעגן את כל חובות המדינה מול המשרתים במילואים, לא רק את נושא הביטוח.

ואז בקר אחד נשמע קול ידידותי דובר אנגלית רהוטה בטלפון. הוא הציג את עצמו כ"ג'ון" או "ג'ורג'" לא זכור לי בדיוק השם, אבל זכור לי התואר: "אני קצין במחלקה הפוליטית של שגרירות ארה"ב בישראל" הוא אמר.
כן? תהיתי.
ומה אתה רוצה?
"אני מבקש להיפגש איתך", הוא אמר, "כדי לעמוד על הלך הרוחות בקרב קציני המילואים של IDF אחרי המבצע בגדה המערבית".

האמת היא שצמרמורת קלה חלפה בי.
"אני לא בטוח, אמרתי לו. לא בטוח שזה אפשרי, אבל תן לי לבדוק".
פולארד האמריקאי, אמרתי לעצמי, מתקשר אלי. WTF.

"אני מבקש להיפגש איתך", אמר, "כדי לעמוד על הלך הרוחות בקרב קציני המילואים של IDF אחרי המבצע בגדה המערבית". צמרמורת קלה חלפה בי. "תן לי לבדוק". פולארד האמריקאי מתקשר אלי, אמרתי לעצמי, WTF

התקשרתי למי שהתקשרתי באגף המודיעין של צבא ההגנה שלנו, וסיפרתי לו על הטלפון המוזר.
בצד השני בכלל לא הופגנה הפתעה: "אנחנו יודעים" הוא אמר. והוסיף: "תיפרד ממנו בנימוס, אל תיפגש ואל תתקשר יותר".
וזהו? שאלתי.
הרי האיש מבקש מידע מקצין מילואים ישראלי. ומה זה בכלל "מחלקה פוליטית בשגרירות ארהב" שמתקשרת לקצינים בצה"ל? זה קורה בעוד תחומים שאינם רק "הלך הרוחות"?
בצד השני של הטלפון השתררה שתיקה ובסופה נאמר לי ש: "תבין לבד את הרגישויות".

ברוך הבא ג'ונתן פולארד. אני מקווה שלפחות המידע שהבאת היה שווה 30 שנה בכלא של ידידתנו הטובה בעולם.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.