ראיון It was 40 years ago today

"יש רגע נהדר, כשיוקו מגיעה מודאגת ואומרת שהאלבום 'פנטזיה כפולה' לא נמכר טוב. וג'ון אומר לה, 'זה בסדר, עדיין יש לנו את המשפחה שלנו'. 4-5 שנים קודם הוא לא היה מוציא משפט כזה" ● מומחה הביטלס קנת' וומאק הוציא ספר חדש על ימיו האחרונים של ג'ון לנון ● עם אמיר בן-דוד הוא מדבר על משבר אמצע החיים של לנון, על יחסו לנשים, אהבתו לבנו - ובעיקר: המוזיקה שיצר

כשקנת' וומאק עולה מולי בחלון הקטן של הזום, אני לא מתאפק ואומר בלי לחשוב "הו, אני רואה שאני לא אהיה היחיד בשיחה הזו ששמע מיליון פעם שהוא דומה לג'ון לנון".

וומאק מצחקק במבוכה וממלמל באנגלית מין "כן, הא?" כזה.

זו התחלה קצת צולעת לשיחה שלנו. לא הייתי צריך לפתוח אותה ככה. "אתה דומה ללנון" זה בטח המשפט הכי צפוי ומעצבן להגיד למישהו כמו וומאק, שלא רק מזכיר במראה החיצוני את לנון, אלא גם מתפרנס מהאהבה והצמא שלא דועכים לכל מה שקשור לביטלס. הוא לא צריך אותי כדי לדעת את זה.

קנת' וומק (צילום: באדיבות המצולם)
קנת' וומק (צילום: באדיבות המצולם)

נפגשנו לשיחת הזום לקראת יום השנה ה-40 לרצח לנון היום, ה-8 בדצמבר. לנון חי ביננו ארבעים שנה, לנון כבר מת ביננו ארבעים שנה. הילדות החמודות שצרחו בהיסטריה "אני אוהבת אותך ג'ון" בשיא ימי הביטלמניה הן כבר סבתות בנות 70, אם התמזל מזלן. מכאן והלאה כולנו גולשים במדרון הבלתי נמנע לעבר שדות תות לנצח.

אלה שהיו שם וזוכרים ילכו ויתמעטו בהדרגה, כדרך הטבע. רק השירים יישארו ויעמדו לגורלם במבחן הזמן, ולצידם הסרטים, הספרים, האנתולוגיות, המאמרים, תוכניות הרדיו המיוחדות, האקדמיות לתולדות הביטלס, ההרצאות, להקות הקאברים. תעשייה פעלתנית שלא דועכת.

וומאק הוא אחד הפרטנרים הטובים ביותר בעולם לשיחה על לנון, הביטלס וכל חרושת התרבות שנבנתה על כתפיהם של ארבעת הנפילים מליברפול. לפני חודשיים הוא הוציא לאור את הספר "ג'ון לנון ב-1980: הימים האחרונים בחייו", תחקיר רחב יריעה, מרתק ועשיר בפרטים על החודשים שקדמו לרצח.

הספר הצטרף למדף שעליו עומדים לא פחות מ-15 ספרים נוספים שוומאק פרסם על עניינים שונים שנוגעים לביטלס, ובהם ביוגרפיה בשני כרכים של ג'ורג' מרטין, ספרים שהוקדשו להקלטות "אבי רואד" ו"סרג'נט פפר" וספר על היחסים המורכבים של ג'ורג' האריסון ואריק קלפטון.

עטיפת הספר "ג'ון לנון 1980: הימים האחרונים בחייו"
עטיפת הספר "ג'ון לנון 1980: הימים האחרונים בחייו"

חוץ מזה הוא גם מפעיל את האתר "כל מה שקשור לארבעת המופלאים" דרכו הוא משווק הרצאות שונות בענייני הביטלס, ואת כל זה הוא עושה במקביל לעבודתו כפרופסור לספרות אנגלית ומוזיקה פופולרית באוניברסיטת מונמות' בניו ג'רזי, כשבין לבין הוא פרסם 22 ספרי עיון בנושאים שלא קשורים לביטלס, בעיקר על כתיבה ויצירה, וארבעה רומנים. חוץ מזה הוא גם מפרסם בקביעות מאמרים בטיים, סאלון, האפינגטון פוסט, האינדיפנדנט והגארדיאן.

בקיצור – מדובר בכותב פורה וחרוץ ובעל אוזן ביקורתית, ולגודל הפדיחה הוא בטח בז לי בליבו על השאלה הבנאלית שאיתה בחרתי לפתוח את הראיון איתו.

כמו שקורה הרבה פעמים, כדי לשבור את המבוכה, סיבכתי את עצמי עוד קצת, בסיפור פתלתל שאיכשהו היה אמור להאיר באור הנכון את משפט הפתיחה המסורבל. לקראת יום השנה ה-40 לרצח, וומאק פנה למעריצי הביטלס שעוקבים אחרי האתר שלו והזמין אותם להעלות זיכרונות מיום הרצח. חשבתי שהוא ישמח לשמוע גם את הסיפור שלי.

ב-1980 הסתובבתי בעולם עם שיער ארוך ומשקפיים עגולים ועיקמתי פרצוף בזעף כשקראו לי "ג'ון לנון", מה שקרה כמעט כל יום. "ביום הרצח היינו בטיול של תנועת הנוער במדבר יהודה, מעל ים המוות", סיפרתי לוומאק, בתקווה שאיזכור המקומות האקזוטיים ירשים אותו, "כמובן שהיינו מנותקים לחלוטין מהעולם ולא היה לנו מושג מה קורה.

"בלילה אחד המדריכים הגיע נסער ובישר לנו שהוא שמע ברדיו שג'ון לנון נרצח בפתח הבית שלו בניו יורק. זה היכה אותנו בתדהמה. היינו בדיוק בגיל הרגיש שידיעות כאלה מטלטלות את עולמך. התכנסנו סביב המדורה, התייפחנו בבכי נעורים מזכך, וניגנו ושרנו שירים של הביטלס כל הלילה. זה היה הסיפור שלי. ואיפה הרצח תפס אותך?"

המונים נאספים מחוץ לבניין הדקוטה בניו יורק בימים שאחרי רצח ג'ון לנון, דצמבר 1980 (צילום: AP Photo/Carlos Rene Perez)
המונים נאספים מחוץ לבניין הדקוטה בניו יורק בימים שאחרי רצח ג'ון לנון, כשהם שרים את שיריו. דצמבר 1980 (צילום: AP Photo/Carlos Rene Perez)

"בזמן המדויק של הרצח הייתי במיטה בבית שגדלתי בו ביוסטון, טקסס, והתכוננתי ללכת לישון", נזכר וומאק, "אבא שלי שמע על הרצח בטלוויזיה ורצה לספר לי. זה היה אחד מאותם רגעים של גיל ההתבגרות שבהם לא רציתי שיפריעו לי. אלמלא מה שקרה בטח לא הייתי זוכר בכלל את הערב זה. וככה פשוט שכבתי שם, ואבא שלי לא נכנס. רק בבוקר למחרת, כשהתעוררתי, חיכה לי העיתון עם הידיעה על הרצח".

היית אז בן 16. מה ג'ון לנון היה עבורך באותה תקופה?
"מבחינתי זו הייתה תקופה מאוד מרגשת. אהבתי את הביטלס הרבה זמן. עוד קודם קניתי את כל האלבומים של הלהקה ואת כל אלבומי הסולו של חבריה. ובדיוק יצא אז אלבום חדש של ג'ון לנון. קניתי את 'פנטזיה כפולה' ביום שהוא יצא וזה היה מרגש. אהבתי את האלבום מאוד. לא ידעתי אז את כל מה שאני יודע עכשיו על יוקו אונו, לא הכרתי את האמנות שלה. אבל חיבבתי חלק מהשירים שלה באלבום".

"קניתי את 'פנטזיה כפולה' ביום שהוא יצא וזה היה מרגש. אהבתי את האלבום מאוד. לא ידעתי אז את כל מה שאני יודע עכשיו על יוקו אונו, לא הכרתי את האמנות שלה. אבל חיבבתי חלק מהשירים שלה באלבום"

באמת? שנים לא סבלתי אותם. אני זוכר את עצמי מקפיץ את המחט אל השירים שלו. לא הייתי מסוגל להקשיב לה. דווקא עכשיו, לקראת הראיון איתך, הקשבתי לאלבום במלואו והשירים שלה נשמעו לי פתאום סבבה. הזמן שחלף היטיב איתם. מבחינת האוזן שלי, לפחות, כנראה שהם הקדימו את זמנם.
"ברור שאהבתי מאוד-מאוד את השירים של לנון באלבום. הם נשמעו לי כל כך עשירים ומלאים. והייתה תחושה כזו של 'כל חברי הביטלס עושים דברים'. ופתאום הוא נרצח. זה היה נורא. הייתה אז המון התרגשות סביב זה שג'ון חוזר לעשות מוזיקה, עקבתי אחרי הדיווחים על החזרה שלו לפעילות. וההתרגשות הזו הייתה ממש בתחילתה כשהוא נרצח. ואז ההתרגשות התחלפה בכאב".

ג'ון לנון, ארבעה ימים לפני הירצחו. 4 בדצמבר 1980 (צילום: AP Photo)
ג'ון לנון, ארבעה ימים לפני הירצחו. 4 בדצמבר 1980 (צילום: AP Photo)

האורות כבים בבת אחת

בספרו החדש, וומאק לא נוגע בכלל ברצח ובמה שקרה בעקבותיו. הרוצח כלל לא מוזכר בספר. מבחינתו של וומאק, סיפור הרצח – שכבר סופר בעבר באינספור כתבות, תחקירים וספרים – הוא לא הסיפור החשוב וגם לא הסיפור המעניין.

"נכתבו המון ספרים על התקופה ועל הרצח. הרגשתי שיש מקום לספר נוסף, שיספר את סיפור יצירת המוזיקה במהלך השנה הזאת. איך לנון התחבר מחדש למוזות וקיבל השראה. נצמדתי לתהליך היצירה עצמו, כדי לספר איך נולדו השירים האלה שהוא הקליט אז.

"נכתבו המון ספרים על התקופה ועל הרצח. הרגשתי שיש מקום לספר נוסף, שיספר את סיפור יצירת המוזיקה במהלך השנה הזאת. איך לנון התחבר מחדש למוזות וקיבל השראה"

"הרגשתי שאף אחד מהספרים שנכתבו על התקופה ההיא לא התמקד במוזיקה, אלא תמיד ברצח וברוצח. אני רציתי לחזור למה שחשוב באמת: המוזיקה. ג'ון לנון אמר את זה המון פעמים בעצמו, והוא צדק.

"אנחנו לא חוזרים לתקופה ההיא כי ג'ון עשה או אמר דבר כזה או אחר, ואני מקווה מאוד שאנשים לא מתעניינים בתקופה ההיא רק בגלל הרצח. כדאי לחזור לתקופה ההיא כי המוזיקה שהוא הקליט אז עומדת נפלא במבחן הזמן. היא יוצאת דופן".

למרות שכקוראים, אתה מוביל אותנו דרך החודשים שקדמו לרצח ואנחנו לא יכולים לשכוח לרגע איך הסיפור הזה עומד להסתיים. אנחנו זוכרים כל הזמן שעוד מעט גיבור הספר יירצח.
"נכון. וזו נקודה חשובה, כי ג'ון עצמו לא יכול היה לדעת את זה. כשהוא עשה את הרוטינה היומית הזו שלו, הגיע לכניסה לדקוטה, פנה ימינה אל החצר, צעד לעבר המעלית, הוא לא יכול היה לדעת שממש כאן זה ייגמר. סביר להניח שהוא גם לא ידע שהבחור הזה שמתקרב אליו (הרוצח, מארק צ'פמן) הוא אותו בחור שהוא כבר פגש בבוקר. לכן לא היה טעם לכלול את כל זה בסיפור.

ג'ון לנון הצטלם עם המעריץ שלו פול גורש ב-17 בנובמבר 1980, מחוץ לביתו בניו יורק. גורש, שנהג לחכות ללנון ליד מגוריו במשך זמן רב, יהיה זה שיצלם את לנון עם רוצחו מארק צ'פמן בבוקר הרצח, ב-8 בדצמבר 1980
ג'ון לנון הצטלם עם המעריץ שלו פול גורש ב-17 בנובמבר 1980, מחוץ לביתו בניו יורק. גורש, שנהג לחכות ללנון ליד מגוריו במשך זמן רב, יהיה זה שיצלם את לנון עם רוצחו מארק צ'פמן בבוקר הרצח, ב-8 בדצמבר 1980

"מבחינת ג'ון – עם כל הכאב שכרוך בזה – האורות של החיים כבו בבת אחת. הוא מת בלי לדעת את כל מה שאנחנו יודעים עכשיו על מה שקרה. ומאחר שרבים אחרים סיפרו את כל מה שקרה שם, לא ראיתי טעם להיכנס לזה.

"תמיד כשאני כותב על אירועים היסטוריים אני משתדל להישאר יחד עם הגיבורים שלי ברגע עצמו, ולראות את הדברים דרך העיניים של מי שלא יודע מה עומד לקרות עוד מעט. לתת לקורא את התחושה שהוא נמצא שם, עם הגיבורים. גישת הזבוב על הקיר. לא רציתי להכניס פנימה התייחסויות ספקולטיביות למה שהיה יכול לקרות. לכן השתדלתי להיצמד כל הזמן למה שג'ון ראה, שמע או יכול היה לדעת. ולא להכניס פנימה שום דבר נוסף".

לנון של 1980 הוא גבר בן 40, שמתחיל לצאת ממשבר אמצע-חיים סוער וארוך במיוחד. הוא כמובן אחד המוזיקאים המפורסמים בעולם, חצי מצמד הכותבים ששינה את פני המוזיקה הפופולרית. איש עשיר בצורה מופרזת, שבין סיבוב שופינג בולמוסי לבקרים של שעמום במטבח, כשהוא שותה לפעמים עשרות כוסות קפה ומדליק סיגריות ז'יטאן צרפתיות זו בזו, התחיל לעשות את צעדיו הראשונים בדרכו חזרה למרכז הבמה העולמית.

ב-1980 לנון השלים חמש שנים של היעדרות כמעט מוחלטת מהזרקורים, הסתגרות מהעולם, מאבקים משפטיים מתישים עם ממשלת ארצות הברית והאף-בי-איי על זכותו לגרין קארד ובנוסף שנה וחצי מטורללות של אלכוהול, סמים ובילויים מפוקפקים בחברת המאהבת מאי פאנג, בתחרויות שתייה עם שתיינים בעלי קיבות מברזל מהליגה של קית' מון והארי נילסון (תקופה שמוכרת היום כ"סוף השבוע האבוד").

ג'ון לנון ויוקו אונו מחוץ למשרדי ההגירה בניו יורק ב-17 במאי 1972, אחרי השימוע בעניין גירושו מארצות הברית (צילום: AP Photo)
ג'ון לנון ויוקו אונו מחוץ למשרדי ההגירה בניו יורק ב-17 במאי 1972, אחרי השימוע בעניין גירושו מארצות הברית (צילום: AP Photo)

ובדיוק אז, בקיץ ובסתיו של 1980 הוא מצא מחדש את קולו. התחיל לחזור לעצמו. בפרק זמן קצר להפליא הוא כתב, הלחין והקליט כמה מהשירים היפים ביותר שלו – והבחור הקליט כמה שירים לא רעים עוד קודם – והתחיל לתכנן סיבוב הופעות עולמי ראשון אחרי יותר מעשור.

ואז, ב-22:45 בכניסה לבניין דקוטה, הכול נקטע. יוקו אונו כמה צעדים לפניו. בידיו שקית עם קלטות מהאולפן. בום! בום! "הוא ירה בי". המילים האחרונות.

"גבר שבדיוק יוצא ממשבר אמצע החיים זה תיאור די מדויק של לנון בתקופה ההיא", וומאק מסכים, "אני חושב שאם אחזור לספר למהדורה נוספת, אולי אחדד קצת את העניין הזה. אסביר טוב יותר עד כמה הוא היה פשוט מותש מכל מה שעבר עליו בשנים הקודמות. הקרב עם הרשויות על ההגירה לארצות הברית. הדרמות הגדולות שהוא ויוקו עברו במערכת היחסים שלהם. סוף השבוע האבוד. ובנוסף לכל אלה, מה הוא ויוקו עשו ב-1975? הביאו לעולם תינוק, את שון".

"הוא היה פשוט מותש מכל מה שעבר עליו. הקרב עם הרשויות על ההגירה לארה"ב. הדרמות הגדולות שהוא ויוקו עברו. סוף השבוע האבוד. ובנוסף לכל אלה, מה הוא ויוקו עשו ב-1975? הביאו לעולם תינוק, את שון"

והרושם שעולה מהספר שלך הוא שבחודשים לפני הרצח, לנון היה בתקופה המאושרת ביותר של חייו.
"סביר מאוד להניח שזה נכון. אני חושב שהוא התחיל להתייחס לחיים בצורה הרבה יותר בוגרת. כל הגישה שלו למה שעבר עליו הייתה הרבה יותר נינוחה. יש רגע נהדר לקראת סוף הספר, כשיוקו מגיעה לג'ון מודאגת ואומרת לו שהאלבום 'פנטזיה כפולה' לא נמכר כל כך טוב. וג'ון אומר לה, 'זה בסדר גמור, עדיין יש לנו את המשפחה שלנו'. 4-5 שנים קודם הוא לא היה מוציא משפט כזה מהפה".

ג'ון לנון ויוקו אונו מגיעים לאולפני ההקלטה בניו יורק ב-22 באוגוסט 1980 (צילום: AP Photo/Steve Sands)
ג'ון לנון ויוקו אונו מגיעים לאולפני ההקלטה בניו יורק ב-22 באוגוסט 1980 (צילום: AP Photo/Steve Sands)

השראה בברמודה

לפני שהאורות של החיים הוחשכו בבת אחת ב-8 בדצמבר בערב, עבר על לנון קיץ מופלא של כתיבה ויצירה בברמודה. כמעט כל שירי "פנטזיה כפולה" (שיצא פחות מחודש לפני הרצח) ושירים שנכללו באלבום "חלב ודבש" (שיצא אחרי הרצח) קיבלו שם את צורתם הסופית.

באותם שבועות בחודש יוני 1980 בברמודה, פרץ יצירה של לנון הזכיר את החודש הבלתי נשכח שהביטלס בילו ברישיקש שבהודו ב-1968, כשכתבו עשרות שירים שנכללו בהמשך באלבום הלבן וב"אבי רואד". ימים מופלאים של השראה, שבמהלכם הכול מתחבר.

התחלת ההרפתקה בברמודה דווקא לא בישרה טובות. ההפלגה באוקיאנוס הייתה סוערת, לרגעים אפילו מסוכנת. אחרי 30 שעות של ים חלק נקלעה היאכטה של קפטן האנק ועליה כוכב הרוק המפורסם לסופה רצינית שנמשכה שש שעות. הרוח השתוללה והעלתה גלי ענק.

היה ים סוער, התורן חרק, חרטום הספינה כמעט ונשחק, אך לנון על כל העניין התגבר וזמר עליז כה זימר. לא רק שהוא לא נבהל, הוא אפילו תפס פיקוד על ההגה במהלך הסופה. אנשי הצוות שהיו על הספינה סיפרו לוומאק שהיה ברור שלנון עבר טלטלה פסיכולוגית בהפלגה הזו. משהו בו השתחרר ונפתח.

בברמודה, ג'ון שכר וילה וצלל לסשן יצירתי מעורר השתאות. אחרי שנים של בלוק יצירתי – הקלטת סקיצות ביתיות פה ושם, לא הרבה יותר מזה – הוא שוב רכב על נמר ההשראה. הוא הביא איתו ביאכטה את כל ההקלטות הביתיות שאגר בשנים שבהן הסתתר מהעולם, והתחיל לעבוד על השירים. ופתאום כל הקצוות הפרומים נשזרו לו ביחד, כמו במטה קסם. בשיחות הטלפון הליליות עם יוקו, לנון אמר לה, לראשונה מזה שנים, שבא לו לחזור לאולפן ולבמה.

וכשהכל מתחבר, כמו בהתאהבות, העולם יורה עליך סימנים מעוררי השראה מכל עבר. כשיצא לסיבוב רגלי בחוץ, לנון נתקל בשלט קטן מתחת לעץ היביסקוס שהיה כתוב עליו הכינוי של העץ – "פנטזיה כפולה". השם הדליק אותו. בדמיונו התחיל להתגבש האלבום הבא שלו – חצי שלו, חצי של יוקו. אלבום שיחבר בין העולם שלה – שאותו הוא חזר להעריץ – לעולם שלו, שאותו הוא גילה מחדש.

אחרי לילה של שיכרון יצירתי שבמהלכו הקליט סקיצות לשירים "Beautiful Boy", "Borrowed time", "Dear Yoko", ו-"I don’t want to face it", ג'ון שר את "ילד יפה" בפעם הראשונה לשון בן החמש, שהגיע לביקור באי מלווה במטפלת שלו. שון רקד בהתלהבות בחדר כשהוא זורח מאושר. זה עניין מובן. מי מאיתנו לא היה זורח מאושר אם אבא היה כותב ושר לכבודו את אחד משירי האהבה היפים ביותר שאי פעם הורה כתב לילד.

דווקא המשפט המוכר ביותר מ"ילד יפה" – "החיים הם מה שקורה לך כשאתה עושה תוכניות אחרות" – לא היה מקורי. הוא נכתב על ידי סופר בשם אלן סאנדרס במאמר שפירסם ב"רידרס דייג'סט" ב-1957, וצוטט מאז בהזדמנויות שונות.

לנון כנראה נתקל בו במקרה, והזדהה: פרץ היצירה הלא צפוי בברמודה היה הוכחה לכך שהמשפט הזה נכון. לנון יצא לים בחיפוש אחרי הרפתקה ומצא את ההשראה. הוא רק לא יכול היה לשער שהתוכניות האחרות שלו שאותן התחיל לרקום אז – אלבום חדש, חזרה לבמות – יהיו בעצם התוכניות האחרונות שיעשה לפני מותו.

יוקו אונו ושון לנון ב-1980 (צילום: AP Photo)
יוקו אונו ושון לנון ב-1980 (צילום: AP Photo)

בניו יורק, יוקו אונו כבר התחילה לטפל בתיאומים השונים שכרוכים בהפקת אלבום חדש, והסכימה להצעה של לנון להקליט חצי מהאלבום בעצמה. לנון היה בשמיים. מבחינתו, אלבום משותף של שניהם היה הגשמת חלום. את החדווה הזו הוא ארז בשיר "Woman" שיהיה אחד הלהיטים הגדולים מ"פנטזיה כפולה".

"אישה" היה הדרך של לנון לבטא את הערצתו לא רק ליוקו אלא לנשים בכלל. במידה רבה זו הייתה בקשת מחילה על שנים שבהן נהג בנשים בגסות, אפילו באכזריות.

עוד כשהיה בביטלס כתב את השורה "הייתי אכזרי לאישה שלי" (מתוך Getting Better בסרג'נט פפר) והוא התוודה על חטאיו בפומבי כשאמר למראיין, "הייתי אכזרי כלפי הנשים שלי. הייתי גבר מכה. לא יכולתי לבטא את עצמי, אז הכיתי. נלחמתי בגברים והכיתי נשים. בגלל זה אני תמיד תומך בשלום. אלה תמיד האנשים האלימים ביותר שכמהים לשלום ולאהבה. אני גבר אלים שלמד איך לא להיות אלים ומתחרט על האלימות שלו".

בראיון האחרון ל"רולינג סטון" לכבוד הוצאת "פנטזיה כפולה" בנובמבר 1980, לנון סיפר: "השיר 'אישה' נולד בשעת אחר צהריים מופזת בברמודה. זה פתאום היכה בי. פתאום יכולתי לראות את כל הדברים שנשים עושות למעננו. לא רק מה שיוקו שלי עושה למעני, למרות שחשבתי גם במושגים האישיים האלה. זו הייתה אמת אוניברסלית".

"הייתי אכזרי כלפי הנשים שלי. הייתי גבר מכה. לא יכולתי לבטא את עצמי, אז הכיתי. נלחמתי בגברים והכיתי נשים. אני גבר אלים שלמד איך לא להיות אלים ומתחרט על האלימות שלו"

וומאק נהנה במיוחד לתאר את היחסים הנהדרים של ג'ון ושון באותם ימים. "החלק הכי אהוב עלי מסיפורי ברמודה הוא על המפגש של ג'ון ושון. הצילומים הנהדרים שלהם משם, מסתכלים יחד על הלגונה. הצילום של שניהם משתתפים שם במצעד. היו להם שם רגעים נהדרים של אבא ובן.

ג'ון לנון, יוקו אונו ובנם שון בביתם, ב-1978 (צילום: MediaPunch/Alamy)
ג'ון לנון, יוקו אונו ובנם שון בביתם, ב-1978 (צילום: MediaPunch/Alamy)

"גם הסיפור הכי אהוב עלי מההקלטות של 'פנטזיה כפולה' בניו יורק קשור לשון: זה הסיפור על הלילה שבו ג'ון הקליט באולפן את Nobody Told Me (שיר שייצא רק אחרי מותו של לנון באלבום 'חלב ודבש' – א.ב.ד) ושון התקשר לאולפן כדי שאבא שלו יגיד לו לילה טוב לפני השינה".

ג'ון ביקש מהטכנאי שישמיע לו את שון ברמקולים שבאולפן, והשיחה בין האב לבנו הוקלטה על ידי הטכנאים. "לילה טוב, שון. אני אראה אותך בבוקר", אמר ג'ון, "אני אוהב אותך. חלומות פז. נתראה בארוחת הבוקר". ויוקו נשמעה ברמקולים אומרת "הוא אמר שהוא אוהב אותך גם". ג'ון סיכם, "אני מקווה שהוא אוהב אותי. אני האבא היחיד שיש לו".

"אני מאוד אוהב להקשיב להקלטות שנשארו מחוץ לאלבום, כמו ההקלטה הזו", אומר וומאק, "יש שם רגעים נהדרים של מוזיקאים מוכשרים שמחפשים את התפקיד הנכון לשירים שהם יודעים שהולכים להיות היסטוריים.

"בכלל, היום אם מישהו היה עובד על אלבום בסדר הגודל הזה היו שם צוותים שמתעדים כל שנייה מסביב לשעון. היה ספיישל דוקומנטרי של 'מייקינג אוף' בדי-וי-די. אז זה לא היה ככה. זה היה עולם שונה לגמרי".

אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי בספר שלך זה המקום שפול מקרטני תפס בעולם הפנימי של לנון באותה תקופה, עשר שנים אחרי פירוק הביטלס. אתה כותב שהשיר של מקרטני – "Coming Up" – שבדיוק יצא אז והפך להיות להיט, עשה על לנון רושם עצום ודירבן אותו לחזור וליצור.
"כששמעתי את זה בהתחלה חשבתי שזה לא כל כך הגיוני. אבל האמת היא שזה כן הגיוני. אני חושב שמה שהכי הרשים את ג'ון זו העובדה שפול העז לערוך ניסיונות מוזיקליים. צריך לזכור שפול נהנה באותה תקופה מתהילה עצומה ממש. הרבה יותר מאשר עכשיו, וגם היום הוא כמובן סופרסטאר. ומבחינתו של פול באותה תקופה, לצאת מהמסלול הרגיל שלו, לנסות משהו שהוא קצת יותר בכיוון של מוזיקה לריקודים, היה צעד נועז. אני חושב שזה הלהיב את ג'ון מאוד".

"אני חושב שמה שהכי הרשים את ג'ון זו העובדה שפול העז לערוך ניסיונות מוזיקליים. מבחינתו של פול אז, לנסות משהו שהוא קצת יותר בכיוון של מוזיקה לריקודים, היה צעד נועז. אני חושב שזה הלהיב את ג'ון מאוד"

מה ג'ון חשב על המוזיקה של התקופה? הוא גר בניו יורק בימי השיא של הדיסקו. אנגליה עברה אז את ימי הפאנק והגל החדש. לנון היה פתאום 'המוזיקאי הוותיק' מהסיקסטיז. שזו פוזיציה מוזרה למישהו כמוהו.
"הוא אהב דיסקו מאוד. הוא אהב מאוד את דונה סאמר. בכלל, הוא אהב מאוד מוזיקה. כשאנחנו חושבים על התקופה ההיא אנחנו חייבים לזכור כמה הזירה הייתה תחרותית לאמן מסדר הגודל שלו. היו כל כך הרבה מוזיקאים והרכבים חדשים שצצו כל הזמן. לא רק ניו ווייב ופאנק, ולא רק הדיסקו שעדיין היה גדול. בנוסף היו גם כל המוזיקאים הגדולים מהסיקסטיז שעדיין היו פעילים ובשיאם. זה היה שוק מאוד מאוד צפוף. אני חושב שמבחינת ג'ון זה היה די מפחיד לצאת מחדש לזירה הזאת".

פול מקרטני, ג'ון לנון ויוקו אונו ב-1968, בפרמיירה של הסרט "צוללת צהובה" בלונדון (צילום: AP Photo)
פול מקרטני, ג'ון לנון ויוקו אונו ב-1968, בפרמיירה של הסרט "צוללת צהובה" בלונדון (צילום: AP Photo)

אנני ליבוביץ' בדלת

האלבום "פנטזיה כפולה" הוקלט במהירות באולפני "היט פקטורי" בניו יורק. בתעשיית המוזיקה לא התלהבו, בלשון המעטה, מהחיבור של האמנית היפנית השנויה במחלוקת ובעלת הקול המעצבן לכוכב האהוב. המפיק הצעיר דיוויד גפן זכה בחוזה על האלבום, כי הוא היה היחיד שהבין שזו עסקת חבילה. כדי לזכות בפרס צריך לזכות קודם בליבה של הגברת ורק אחר כך בהסכמתו של האדון.

באוגוסט 80' רוב שירי "פנטזיה כפולה" היו כמעט גמורים. גפן היה נלהב. שיריו של לנון מהאלבום נשמעו לו כמו שרשרת להיטים פוטנציאליים – "להתחיל מחדש", "אני מאבד אותך", "ילד יפה", "מסתכל בגלגלים", "אישה". המנון אחרי המנון. ההתרגשות מסביב הייתה גבוהה, וגם העיתונות העולמית התעוררה והתחילה לעקוב בסקרנות אחרי שובו של הכוכב בן ה-40.

ב-8 בדצמבר 1980 הגיעה הצלמת אנני ליבוביץ', שכנה בבניין הדקוטה, לדירה מספר 72 של בני הזוג אונו ולנון, כדי לצלם אותם לכתבת שער של ה"רולינג סטון", שתוכננה לגיליון הראשון של ינואר 1981.

גפן עבד קשה כדי להשיג את הכתבה הנחשקת הזו. יאן וונר, עורך ה"רולינג סטון", לא התנגד שיוקו תתראיין לכתבה, אבל הוא לא רצה אותה על השער. הוא אמר שהקוראים לא סובלים את אונו ומאשימים אותה – גם אם לא בצדק – בפירוק של הביטלס. וונר הנחה את ליבוביץ' לצלם רק את לנון.

ג'ון לנון ויוקו אונו בניו יורק, 1980 (צילום: John Barrett/PHOTOlink/Alamy)
ג'ון לנון ויוקו אונו בניו יורק, 1980 (צילום: John Barrett/PHOTOlink/Alamy)

ליבוביץ' מצאה את עצמה תקועה באמצע, בין הדרישה הלגיטימית של העורך שלה, לשכנים המפורסמים, שהרגישו שמנסים לעשות עליהם סיבוב, ולא בא להם לשתף פעולה.

לנון פתח לליבוביץ' את הדלת כשהוא לבוש בז'אקט עור שחור, כששיערו משוך לאחור. לרגע הוא הזכיר לצלמת את לנון של ראשית ימי הביטלס. ומיד כשלייבוביץ' נכנסה לדירה לנון הצביע על אשתו והבהיר בצורה הכי ברורה שאפשר: "אני רוצה להיות על השער יחד איתה". שלא תהיה טעות.

"כדי לא לאכזב את מושאי הצילום שלה בזמן שהיא מנסה לרצות את העורך שלה, ליבוביץ' אמרה 'אנחנו נצטרך לעשות משהו יוצא דופן'", כותב וומאק.

השלושה התלבטו קצת, ואז לנון וליבוביץ' הסכימו: יוקו אונו תישאר לבושה. לנון יתפשט ויכרוך את עצמו עירום סביב גופה. ליבוביץ' צילמה את השניים על השטיח בסלון דירתם. אחרי סידרת צילומי ניסיון בפולארויד לנון התלהב מהתוצאה ואמר, "זהו זה! אלה בדיוק אנחנו! אלה היחסים שלנו!". ליבוביץ' צילמה באותו יום רק סרט אחד. התמונה המפורסמת מתוכו תופיע על שער גיליון "רולינג סטון" שיראה אור אחרי הרצח.

שער ה"רולינג סטון" המפורסם עם ג'ון לנון ויוקו אונו, שצילמה אנני ליבוביץ' בבוקר ה-8 בדצמבר 1980, שעות ספורות לפני שלנון נרצח
שער ה"רולינג סטון" המפורסם עם ג'ון לנון ויוקו אונו, שצילמה אנני ליבוביץ' בבוקר ה-8 בדצמבר 1980, שעות ספורות לפני שלנון נרצח

כל שיריו של לנון מ"פנטזיה כפולה" הפכו אחרי הרצח ללהיטים עולמיים. ב-40 השנים שחלפו מאז הם צברו נפח של קלאסיקה מודרנית. אבל בשבועות שבין הוצאת האלבום לרצח, הביקורות לא עפו עליו, בלשון המעטה. וומאק סוקר חלק מהן.

סטיב פונד, מבקר המוזיקה של הלוס אנג'לס טיימס הזהיר: "מי שמצפים לשובו של לנון המיתולוגי – בעל המבט החד, השנון והחכם – יתאכזבו מ'פנטזיה כפולה'. הדבר הכי גרוע הוא שהאלבום הזה מציג את ג'ון ויוקו כמו שני היפים מזדקנים ואבודים".

המפיק דיוויד גפן מחזיק ביוקו אונו כשהם יוצאים מבית החולים בניו יורק, שם נקבע מותו של ג'ון לנון, ב-8 בדצמבר 1980 (צילום: AP Photo/Lyndon Fox)
המפיק דיוויד גפן מחזיק ביוקו אונו כשהם יוצאים מבית החולים בניו יורק, שם נקבע מותו של ג'ון לנון, ב-8 בדצמבר 1980 (צילום: AP Photo/Lyndon Fox)

ריצ'ארד הארינגטון, המבקר של הוושינגטון פוסט, הזהיר ש"לשלם 8.98 דולר כדי לקבל הצצה לסקיצות משפחתיות, זו בקשה מופרזת". את השירים של לנון סיכם כ"נטולי תוכן וכיוון עם מנגינות שקשה לזכור". דווקא השירים של יוקו אונו נשמעו לו מעניינים יותר "אם כי הקול שלה עדיין לא מעניין".

"כשאתה חוזר לביקורות שהתפרסמו אז, מעניין לראות איך ג'ון נתפס אז כאמן של אמצע הדרך", אומר וומאק, "ג'ון הגיב על זה ב'כן, אני הולך ממש באמצע הדרך אל הבנק'. הוא צחק על זה.

"זה עוד דבר שחשוב לזכור כשמדברים על ג'ון של 1980. כמה שנים קודם הוא היה מאוד נפגע מהערות ביקורתיות כאלה. אבל כשחוזרים לעדויות על הימים שאחרי הוצאת 'פנטזיה כפולה' ברור שג'ון היה מאוד נינוח עם עצמו ועם מה שקרה מסביב. זה מאוד מרשים. הוא לא היה מלא בעצמו והוא לא לקח הכול ללב. הוא פשט נהנה מאוד לחזור ולעשות מוזיקה.

"אני חושב שהוא התחיל להבין שזו המשמעות האמיתית של החיים מבחינתו. שהוא לא צריך יותר להילחם להיות אהוב או אהוב יותר, אלא פשוט להנות מהעשייה עצמה. ונראה שהוא ממש נהנה מהתהליך עצמו".

לצד לנון, אונו והשירים של "פנטזיה כפולה", גם ניו יורק של 1980 היא גיבורה של הספר שלך.
"נכון. ראיינתי עשרות אנשים במהלך העבודה על הספר. הסיפורים שהכי אהבתי היו הסיפורים של אנשי ניו יורק. אני גר לא רחוק מבניין דקוטה. הייתי מגיע לשם ומבלה ברחובות מסביב. לפעמים מצטרף לסיורים עם מדריכי תיירים. למדתי ככה המון על מה שהעיר הייתה ב-1980, שזה דבר שחשוב מאוד לעשות אם רוצים להבין את ג'ון לנון של 1980.

"זה היה עולם שונה לחלוטין. קשה למצוא זכר לניו יורק של אז בתוך ניו יורק של היום. הדקוטה עדיין שם, ורוב הבניינים מהתקופה עדיין שם. אבל העיר מסביב שונה לגמרי. כמעט חצי מאה אחרי, אנחנו חייבים לזכור שזו לא אותה עיר. אתה לא יכול לצעוד ברחובות האלה ולחשוב 'אה, כאן זה קרה'. כי זה פשוט לא נכון.

"ניו יורק של היום עשירה יותר, נקייה יותר, בטוחה יותר. ניו יורק של 1980 הייתה מקום כזה שהייתה בו תחושה שכל דבר יכול לקרות. ניו יורקרים לא יאהבו לשמוע את זה, אבל מבחינות רבות ניו יורק של היום לא שונה בהרבה מיוסטון, פניקס או לוס אנג'לס. עוד עיר אמריקאית גדולה. זה לא היה המצב אז. אנשים חיו אז בתוך השכונות שלהם. לכל שכונה היה אופי משלה.

ההמונים ממלאים את הרחובות באזור בניין דקוטה בניו יורק בהלוויה של ג'ון לנון, ב-14 בדצמבר 1980 (צילום: AP Photo/David Bookstaver)
ההמונים ממלאים את הרחובות באזור בניין דקוטה בניו יורק בהלוויה של ג'ון לנון, ב-14 בדצמבר 1980 (צילום: AP Photo/David Bookstaver)

"בכלל, העולם של אז היה מקום הרבה יותר קטן. בכל ארצות הברית היו בסך הכול שלוש רשתות טלוויזיה ארציות וכמה ערוצי כבלים מקומיים. כולם צפו באותם דברים. כולם הקשיבו לאותה מוזיקה. אם תקליט הגיע למקום הראשון, נגיד 'שמועות' של פליטווד מק או 'מלון קליפורניה' של האיגלז, כולם הכירו אותו. הייתה אז תחושה הרבה יותר חזקה של תרבות משותפת ושל חוויות שהיו משותפות כמעט לכולם. אין לנו את זה יותר".

נגיף הקורונה הוא, במידה מסוימת לפחות, החוויה התרבותית המשותפת הגדולה של ימינו.
"יכול להיות. אבל גם במקרה של הקורונה, לאנשים שונים יהיו חוויות שונות מהתקופה הזו. יש את הפוליטיקה של המגפה. ככה שאנשים לא חווים אותה באותו אופן".

אתה יכול לדמיין את לנון בן 80, פעיל בימים האלה?
"היינו רוצים שיישאר בבית וישמור על עצמו בגיל 80, הלא כן?"

אישה בוכה בהלווייתו של ג'ון לנון, ב-14 בדצמבר 1980 (צילום: AP Photo)
אישה בוכה בהלווייתו של ג'ון לנון, ב-14 בדצמבר 1980 (צילום: AP Photo)
עוד 3,593 מילים
סגירה