בנובמבר 1943 הדוויג ברקו, יהודיה שחיה באי ג'רזי שנכבש בידי הנאצים, זייפה את מותה וירדה למסתור.

הינצלותה הכמעט פלאית של הצעירה בת ה-24 התאפשרה בעזרתה של תושבת האי דורותיאה ובר, שהעניקה לה מחסה בביתה במשך 18 חודשים. ברקו קיבלה עזרה גם מאהובה, סגן קורט רומלה, קצין גרמני, שהבריח אוכל לשתי הנשים לאחר שברקו נכנסה למסתור.

בטוויסט נוסף בעלילה, גם בן זוגה של ובר היה גבר שנלחם עבור הנאצים – בעלה האוסטרי, אנטון, גויס על ידי הגרמנים שנה קודם לכן.

הסיפור האמיתי של ברקו מעוצב ומסופר מחדש על ידי ג'ני לקואט ברומן ההיסטורי החדש שלה "המלחמה של הדי", שיראה אור באנגלית. זוהי הגיחה השנייה של הסופרת ילידת ג'רזי לעולם הטראומתי והלוחמני של הכיבוש הנאצי באיי התעלה, אחרי סרטה מ-2017, "בן של אם אחרת".

ג'ני לקואט (צילום: Mark Allsop)

ג'רזי הוא חלק מקבוצת איים קטנה – ארכיפלג שכולל גם את אולדרני, גרנזי וסרק – השוכנים בתעלת למאנש בסמוך לחוף נורמנדי. אף על פי שהם בעלי עצמאות חלקית, הם היחידים מבין האיים הבריטיים שנכבשו על ידי גרמניה במלחמת העולם השנייה.

הרומן של לקואט מתבסס במידה רבה על מחקר מקיף שערכה ד"ר ג'ילי קאר מאוניברסיטת קיימברידג'. קאר, מומחית לכיבוש הגרמני באיי התעלה, הובילה מאמץ מוצלח להכרה של יד ושם בוובר כחסידת אומות העולם ב-2016.

סיפורן של ברקו ושל ובר (במקור לה ברוק) מתקופת המלחמה נחשף לראשונה על ידי פרדריק כהן, הנשיא לשעבר של הקהילה היהודית של ג'רזי, בספרו משנת 2000, "היהודים באיי התעלה במהלך הכיבוש הגרמני" (באנגלית). כהן הצליח ליצור קשר עם ברקו, שהלכה לעולמה ב-2009.

אף על פי ש"המלחמה של הדי", שיפורסם בשנה הבאה בארצות הברית, מבוסס על סיפור אמיתי, לקואט מודה שהרומן שלה הוא תיאור בדיוני של האירועים.

אף על פי ש"המלחמה של הדי", שיפורסם בשנה הבאה בארצות הברית, מבוסס על סיפור אמיתי, לקואט מודה שהרומן שלה הוא תיאור בדיוני של האירועים

"אף על פי שחלק גדול מהסיפור אינו ידוע – מכיוון שלא נשאר אף אחד בחיים שבאמת יודע איך האנשים האלה נפגשו, איך מערכות היחסים האלה נוצרו וכיצד הן התפתחו – חשבתי שיש כאן מספיק עובדות ידועות כדי לאפשר לי לספר סיפור שנאמן לאמת במידה רבה, אבל בצורה בדיונית שתסייע לעלילה", אומרת לקואט בשיחה עם The Times of Israel.

העניין של לקואט בכיבוש הגרמני נובע מההיסטוריה המשפחתית שלה עצמה. משפחתה של אמה סייעה במתן מחסה לעובדי כפייה רוסים – ושילמה על כך מחיר כבד. לואיזה גולד, דודתה של לקואט ומושא הסרט "בן של אם אחרת", מתה במחנה ראוונסבריק לאחר שהתגלה כי נתנה מחסה לפאודור בורי, עובד כפייה רוסי צעיר בשנות העשרים לחייו. דודהּ הרולד היה הניצול הבריטי היחיד ממחנה הריכוז ברגן-בלזן עם שחרורו.

הסיפור שלהם היה "באמת טרגי", אומרת לקואט. "סיפור של אנשים אמיצים באופן בלתי רגיל, אבל גם די תמימים לגבי ההשלכות". המשפחה, היא מאמינה, "ודאי חיה באימה ובחרדה גדולות רוב הזמן".

התגובות לסרט "בן של אם אחרת" הן שעודדו את לקואט במידה רבה לכתוב את "המלחמה של הדי".

"תמיד רציתי לספר את הסיפור של המשפחה שלי, אבל לא ידעתי שהתקופה ההיסטורית הזאת הייתה כל כך לא מוכרת לכל כך הרבה אנשים, אפילו בבריטניה", היא אומרת.

הואיל וחלק גדול מהסיפור האמיתי של ברקו לא ידוע, לקואט אומרת כי כתיבת הספר הייתה כמו "להרכיב את הפאזל ואז לנסות להוציא ממנו משהו שנראה ריאליסטי".

מה אנחנו יודעים על ברקו

ברקו, ילידת 1919, וארבעת אחיה הצליחו להימלט מווינה זמן קצר לאחר הסיפוח הגרמני, והשאירו מאחור את הוריהם, שאותם לא שבו לראות לעולם. שלושה שבועות לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938, היא הגיעה לסנט הלייר, בירת ג'רזי, ומצאה עבודה כעוזרת בית של משפחה מקומית.

בקושי שישה חודשים לאחר מכן, קבינט המלחמה של וינסטון צ'רצ'יל החליט שאיי התעלה אינם בני הגנה ואינם בעלי חשיבות אסטרטגית.

הם פורזו ופונו באופן וולונטרי שבועיים לפני שמטוסי חיל האוויר הגרמני הראשונים נחתו במקום, ב-30 ביוני 1940. אולם כ"נתינת מדינת אויב", ללא תושבות בריטית – ברקו לא יכלה לעזוב את האי ליבשת הבריטית.

זמן קצר לאחר מכן הנאצים דרשו מרשויות איי התעלה להוציא לפועל את הצעד האנטישמי הראשון מני רבים, שבמסגרתו היה על כל היהודים להירשם.

ברקו נמנתה עם קומץ היהודים שנרשמו בג'רזי. רוב האוכלוסייה היהודית הקטנה של האי פונתה לבריטניה, אבל ככל הידוע נותרו עליו עוד לפחות 30 יהודים עם תחילת הפלישה הגרמנית.

הדוויג ברקו (מתוך אוסף הצילומים של יד ושם)

היא ניסתה לשקר לקצין הראשי לענייני זרים, קליפורד אורנג', ולשכנע אותו שהיא אינה יודעת מיהו אביה וכי אמה הייתה פרוטסטנטית, שהתגיירה לאחר שנישאה ליהודי רומני. אורנג' בכל זאת רשם אותה כיהודייה, אף על פי שתיעד את סיפורה בדייקנות, כפי שמעידים מסמכים שהתגלו ב-1995.

על אף שנרשמה כיהודייה, ברקו השיגה עבודה כמתורגמנית עבור יחידת התובלה הגרמנית ב-1942 – אותה שנה שבה החלו יחסיה עם רומלה.

"לא ידוע איך קרה שהדוויג, שהייתה רשומה כיהודייה, הועסקה על ידי הגרמנים", כתבה קאר במאמר שפורסם לאחרונה. "אפשר רק להניח שאף אחד לא בדק את המסמכים שלה. היות שהיא הייתה גבוהה ובלונדינית, המראה שלה לא תאם את הסטריאוטיפים הנאציים על היהודים, ולפיכך לא עורר חשד".

"כל זה הוא קצת תעלומה", אומרת קאר ל-The Times of Israel. "יש הרבה דברים שאנחנו פשוט לא יודעים".

מה עוד אנחנו לא יודעים

הרישום של ברקו כיהודייה יכול היה להיות גזר דין מוות עבורה. שלוש נשים יהודיות זרות אחרות, מריאנה גרונפלד, תרזה שטיינר ואוגוסטה שפיץ, גורשו ב-1942 מגרנזי ומאוחר יותר נרצחו באושוויץ.

אולם ברקו הצליחה להיחלץ מהמשלוחים למחנות ב-1942 וב-1943. ההסבר לכך, לדברי קאר, הוא תעלומה נוספת.

"בסופו של דבר, סביר להניח שהיא זכתה להגנה מצד אדם בעל עמדת סמכות או השפעה", כתבה קאר. "היות שרומלה ככל הנראה החל את יחסיו עם הדוויג באמצע 1942, איננו יכולים לראות בו בהכרח את המלאך השומר שלה בזמן הגירוש הראשון (אלא אם כן הוא היה מעוניין בה עוד לפני תחילת יחסיהם). הפעלת השפעתו היא ההסבר הסביר ביותר בנוגע לגירוש השני, אף על פי שגם עבורו היה מדובר בסיכון גדול".

הנאצים דרשו מרשויות איי התעלה לרשום את כל היהודים במקום – מה שהתברר כצעד אנטישמי ראשון מני רבים. קומץ יהודים בג'רזי, ובהם ברקו, נרשמו

עבודתה של ברקו עבור הגרמנים הקנתה לה גישה לסחורה שהייתה אז יקרת ערך: תלושים לדלק. היא החלה לגנוב אותם ולחלק אותם לרופאים שנזקקו להם נואשות לצורך עבודתם. "זאת כפרה, על כך שאני מקבלת משכורת מהגרמנים. המצווה הפרטית שלי", אומרת ברקו לרומלה הנדהם ב"המלחמה של הדי".

לא ידוע אם ברקו נכנסה למסתור משום שנודע לגרמנים על גניבת התלושים או משום שהיא חששה מפני ריכוזם של היהודים.

ג'יליאן קאר (צילום: באדיבות המצולמת)

אפשרות אחת היא שברקו חשה מאוימת מצד עמית דובר אנגלית מארגון טודט – אולישכיר אירי, כפי שמציעה לקואט בספרה – שידע על גניבת התלושים והיה מעורב בה.

"ישנם כמה נוסחים שונים לכך, אבל זה שהלכתי איתו בספר הוא שאותו אדם איים לחשוף אותה אם היא לא תעזור לו", אומרת לקואט. "קרה מה שקרה באותה שיחה, הדי הבינה שהמשחק נגמר ושהיא בצרות רציניות – ואז היא נכנסה למסתור".

מוות מבוים גרוע

לאחר ששהתה זמן מה אצל חברה צ'כוסלובקית, עברה ברקו לביתה של ובר בווסט פארק אווניו 7 בסנט הלייר.

הניסיון של ברקו לגרום לגרמנים להאמין כי היא מתה על ידי ביום התאבדות – היא השאירה פתק וערימה של בגדים על חוף סנט אובין– לא צלח.

בסוף נובמבר הופיעה מודעה בעיתון מקומי תחת תמונתה של ברקו, שבה נאמר כי הגרמנים מחפשים אחר מקום הימצאה. כל מידע, נאמר במודעה, יתקבל על ידי מפקדת השדה ב"סודיות מוחלטת". "כל מי שמסתיר את העלמה ברקו או מסייע לה בכל צורה אחרת חושף עצמו לעונש", סיכמה המודעה.

באוגוסט 1944 הגרמנים שלחו למשטרה המקומית רשימה של 18 נעדרים, בהם ברקו, והורו על "חיפוש נמרץ יותר" אחריהם.

היא גנבה תלושי דלק וחילקה אותם לרופאים שנזקקו להם נואשות לצורך עבודתם. "זאת כפרה, על כך שאני מקבלת משכורת מהגרמנים", אומרת ברקו ב"המלחמה של הדי"

חיפוש אחר ברקו בסנט הלייר מספק את אחד הרגעים המותחים ביותר בספרה של לקואט. במהלכו, רומלה מלביש אותה במדים גרמניים והשניים משוטטים ברחובות עד שהסכנה חולפת.

"הסתתרות תחת עיניהם היא הדבר היחיד שהם לא יחפשו", אומר רומלה בספר.

הסיפור הזה מופיע בספר הזיכרונות של אחיה של ברקו, שלא פורסם, וחלקים ממנו הגיעו לידיה של קאר. "קשה לדעת אם האנקדוטה המדהימה הזאת נכונה", היא כותבת, ואומרת כי מה שבטוח הוא ש"הרפתקה כזאת הייתה סיכון בלתי רגיל עבור שניהם".

לדברי לקואט, מה שברור הוא שברקו "קרוב לוודאי לא הייתה שורדת את המלחמה ללא עזרתו של קורט, וזה ככל הנראה נכון גם לגבי דורותיאה".

אווירה מכֻוונת של קלאוסטרופוביה אופפת את הרומן של לקואט.

"את ממש לכודה במקומות הקטנים האלה… לא היה אפשר לעלות או לרדת מהאי, ולא היה איפה להסתתר; אין שם יערות", היא אומרת. "עובדי הכפייה שנמלטו הוסתרו בבתים פרטיים, מפני שזה היה המקום היחיד שהם יכלו ללכת אליו. זה היה מצב מאוד יוצא דופן, כיבוש מאוד יוצא דופן".

הבית שבו הסתירה דורותיאה ובר את הדוויג ברקו (צילום: באדיבות ג'יליאן קאר)

לדברי לקואט, היא עיצבה את אישיותה של ברקו בספר לפי מרכיבים עיקריים מחייה שידוע כי הם אמיתיים: אישה צעירה שנסעה לבדה ברחבי אירופה, בנתה לעצמה חיים בג'רזי, ואז גם עבדה בשביל הגרמנים וגם גנבה מהם.

"מדובר באישה חזקה באופן יוצא מהכלל בהרבה מובנים", אומרת לקואט. "דיברתי עם מישהו שהכיר אותה – שהיה אז ילד בג'רזי – והוא אמר שהוא הרגיש שהיא אדם מאוד נחרץ, אדם שמאוד בטוח מה נכון ומה לא. חשבתי שזה נשמע הגיוני, ואנחנו יודעים שהיא ודאי הייתה קשוחה".

פרשיות האהבים

לא ידוע איך רומלה וברקו נפגשו – אם כי סביר להניח שדרך עבודתה כמתורגמנית – או מתי הקצין הגרמני גילה שהיא יהודייה. בספר, לקואט מתארת את השלבים הראשונים של יחסיה של ברקו עם רומלה כ"מטוטלת פסיכוטית של שמחה ושנאה עצמית".

"אני לא יודעת איך מערכת היחסים הזאת התחילה, אבל אני לא מאמינה שהיא נכנסה אליה בלי תחושת אשמה כבדה וקונפליקט פנימי", אומרת לקואט. "היא הייתה מודאגת מספיק ופחדה מספיק מהנאצים בשביל לברוח לצד השני של היבשת כדי להימלט מהם".

אף על פי כן, היא ממשיכה, "ודאי היה בקורט משהו שהיא קלטה שהוא שונה; היא בטח פשוט הרגישה את זה".

אבל ובר – האישה שנתנה מחסה לברקו וחלקה איתה את מזונה הדל במשך 18 חודשים – היא "בעלת הסמכות המוסרית בכל הספר", מאמינה לקואט.

דורותיאה ובר (מתוך אוסף הצילומים של יד ושם)

"היא התנהגה בחוסר אנוכיות מוחלט, בלי להתחשב בביטחונה האישי, למרות שהיא ידעה בדיוק אילו סיכונים היא לוקחת", אומרת לקואט. אף על פי שללא ספק הייתה אמיצה, הרומן מתאר אותה בתחילה כמעין דמות ששייכת לעולם אחר, שיקוף של "חיי האי המוגנים למדי" שניהלו תושבי ג'רזי אפילו בעשורים שלאחר המלחמה.

אולם כמו ברקו, ובר מתוארת כבעלת אופי חזק מאוד. נישואיה לאנטון ובר, אופה שעזב את אוסטריה שלושה שבועות לפני הסיפוח הגרמני, אבל גויס לצבא הרייך ב-1942, הובילו לנידויה ממשפחתה. החיפוש של קאר במסמכים העלה כי איש מבני משפחתה של ובר לא נכח בחתונתה ב-1941 – דבר המעיד על כך שאולי היא נתפסה כ"ג'ריבג" (Jerrybag), כינוי גנאי לנשים מקומיות שנחשדו במעורבות רומנטית עם הגרמנים.

קאר סבורה שלא ניתן לדעת בוודאות מה היו מניעיה של ובר לתת מחסה לברקו וכיצד שתי הנשים הכירו. כמי שסבלה מהסטיגמה של "ג'ריבג" ומדה-לגיטימציה, אולי היא הרגישה קרבה לאישה שהיא חשה ש"נרדפה על לא עוול בכפה", משערת קאר.

ייתכן גם, היא כותבת, שרומלה פנה לוובר, כרעייתו של חייל עמית בצבא הגרמני, או שהרקע האוסטרי המשותף של אנטון ובר וברקו מילא כאן תפקיד.

כמובן, טוענת קאר, "ייתכן שדורותיאה סיפקה מסתור להדוויג פשוט מתוך חובה מוסרית וחמלה", או מתוך "רצון להתריס נגד הכובשים".

לדברי לקואט, היא עיצבה את אישיותה של ברקו בספר לפי מרכיבים שידוע כי הם אמיתיים: אישה צעירה שנסעה לבדה באירופה, ואז גם עבדה בשביל הגרמנים וגם גנבה מהם

אנטון ובר ידע שרעייתו מסתירה את ברקו, היות שהוא הגיע לחופשה באיים בתקופה שבה ברקו שהתה בווסט פארק אווניו 7. אולם קאר משוכנעת שוובר לא הונעה משיקולים כספיים, היות שלברקו לא היה מספיק כסף אפילו כדי לשלם עבור השהייה והלינה.

עם שחרורם של איי התעלה במאי 1945 הודיעו הרשויות לוובר כי בעלה – שהיא לא שמעה ממנו דבר מאז האביב הקודם – ככל הנראה נהרג. שלושה חודשים לאחר מכן היא נישאה לחייל בריטי, פרנסיס פלנגן, ועברה ללונדון.

אולם אנטון ובר לא נהרג בחזית המזרחית אלא נפל בשבי. ב-1949, כששמע שאשתו נישאה מחדש, הוא חזר לג'רזי וגרם לכך שוובר ובעלה החדש הואשמו בביגמיה והועמדו למשפט. ובר קיבלה תקופת מבחן של שנה, ומעט מאוד ידוע על חייה לאחר מכן. היא הלכה לעולמה ב-1993.

גם רומלה נפל בשבי, ונכלא באנגליה. לאחר שחרורו הוא וברקו – שהמירה את דתה לפרוטסטנטיות – נישאו ב-1949 והתיישבו במולדתו גרמניה.

ספרה של ג'ני לקואט, "מלחמתה של הדי"

למרבה הצער, נישואיהם היו קצרים: רומלה מת ב-1956, בגיל 38, בעקבות ניתוח. ברקו ושלושת ילדיהם של בני הזוג נשארו בגרמניה. בתה, מריון אוברר-רומלה, אמרה ל-BBC ב-2016 שאמה מעולם לא סיפרה לה ולאחיה על קורותיה בג'רזי.

"זה סיפור מדהים; לפעמים זה מכעיס אותי שהיא אף פעם לא דיברה איתנו על זה. זה ממש מדהים מה ששני ההורים שלי עברו, הם היו כל כך אמיצים", אמרה אוברר-רומלה.

ב-1960, ברקו התאחדה עם אחיה, יוזף גולדנברג, שנמלט מאוסטריה לפלשתינה. אולם, כפי שגילתה קאר, היא ניסתה לשמור על מעטה של סודיות בנוגע לעברה.

"יוזף ובני משפחתו באו לבקר באופן קבוע, והיא והילדים שלה הגיעו לפעמים לישראל כדי לפגוש בני משפחה נוספים", היא כותבת. "הדוויג אסרה על בני משפחתה הישראלים לספר לילדיה על המורשת היהודית שלהם, אבל עם הזמן הילדים שלה התחילו לשאול שאלות. יוזף בסופו של דבר סיפר להם את האמת, אבל השביע אותם שלא יספרו להדוויג שהם יודעים את הסוד שלה".

ואולם, כואב ככל שהיה העבר, ברקו לא שכחה את החוב שלה לוובר.

"לעולם לא נשכח אותה ואת הסיכון העצום שהיא נטלה למעננו", מסרה ברקו בהודעה שהוקראה בטקס זיכרון שהתקיים בג'רזי ב-1998 לזכרם של היהודים ושל מי שעזרו להם. "אנחנו זוכרים באסירות תודה את הקורבן שהיא הקריבה, ואומרים תודה לך, דורותיאה, מכל לבנו. שרדנו רק בזכות העזרה והאומץ שלך".