"גשמים, סופות וברקים – מזג אוויר סוער הורגש אתמול ברחבי הארץ"

הארץ, 17 בדצמבר 2020

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

השמים התקדרו ונצבעו אפור. גשם החל לרדת בסנכרון מושלם עם נרות חנוכה שריצדו בחלונות השכונה. שירת "באנו חושך לגרש" של המברכים על הנרות התערבבה עם שירת "באנו חושך לגרש" של המפגינים נגד ראש הממשלה. חורף הגיע לעיר ושטף את שדרותיה – מטר פה, טפטוף שם – כאילו עדיין חוכך בדעתו אם כבר הגיעה השעה לשטוף הכול ולהתחיל מהתחלה.

תמיד קידמנו את החורף בחיבוק אוהב, שמחים לפגוש את שמיכות הפוך המפנקות שנשלפו מהמגירה מתחת למיטה. מלטפים את הסוודרים הישנים שאמא סרגה פעם, אשר המתינו בסבלנות לתורם על המדפים העליונים בארון ("מבטיח לך שנעשה קיץ-חורף בשבוע הבא, בואי נראה קודם שזה באמת חורף ולא סתם").

ובחוץ: ריחות הקפה הנטחן בבתי הקפה בפינות הרחוב ומגשי הסופגניות השמנמנות של החג. אלה שבשנים האחרונות נהפכו מתריסות ומוגזמות יותר, כאילו הן נאבקות על תשומת לב הבוחרים בפריימריז של הליכוד, או מתחרות זו בזו באחת מתוכניות הריאליטי של הערוצים המסחריים – "הסופגנייה במסכה" או "הישרדות: איי הפחממה".

בשיחות מזדמנות בבית הקפה אנשים אמרו לפעמים דברים כמו "איך אני מתגעגע לסופגניות הפשוטות של פעם. קצת ריבת תות בפנים, הרבה אבקת סוכר בחוץ. הטעם של הילדות. מעדיף אותן פי מיליון על כל הסופגניות המשוגעות החדשות האלה, של הקונדיטורים הפלצנים. אלה לא סופגניות, רק דאווין ויחסי ציבור. סופגנייה עם פיסטוק וגנאש פטל. סופגניית שוקולד צ'יפס קוקוס. סופגניית מסקרפונה עם שברי בצק עלים מקורמלים. באמא, אכלתם את הראש".

ולפעמים אנשים גם אמרו דברים כמו "איך אני מתגעגע לפוליטיקה של פעם. פוליטיקאים ישרים כמו בני בגין או דן מרידור. כאלה עם עברית עשירה כמו של יוסי שריד. הטעם של הילדות. מעדיף אותם פי מיליון על כל  גסי הרוח האלה. מיקי זוהר. אוסנת מארק. מירי רגב. אלה לא מנהיגים, הכל רק רעש וצלצולים. באמא, איזה גועל נפש".

השנה החורף הגיע לעיר מלווה בפמליה של ייסורי מצפון. האמיצים שיצאו לבית קפה הסתפקו בכוסות טייק-אווי והתיישבו מבויישים בפינה על קופסות פלסטיק ירוקות של "תנובה" שהוסבו לכיסאות, כדי לא להרגיז את הפקחים קצרי הרוח. נושאי השיחה היו מוזרים עד מאוד: הנזקים האפשריים של חיסונים על בסיס mRNA. מצב זכויות האדם במפרץ הפרסי. הכריזמה של גדעון סער.

רק בעל לב של אבן יכול לדווש בחזרה הביתה במורד רחוב בן יהודה בתל אביב ולנשום מלוא הריאות אוויר צונן וקריר של חורף, בלי להבחין בדרך במאות שלטי "להשכרה" ו"למכירה" עגומים שניבטים מכל עבר. מחזה עירוני שובר לב, שמאחוריו תקוות שהתנפצו, לילות של חרדה, התפרצויות זעם.

גם אם נעצרת לרגע ברמזור והמתנת בסבלנות לאור הירוק, ושליח של "וולט" חלף על פניך במהירות באופניים חשמליים והתיז עליך שפריץ קפוא של מי שלולית, בכל זאת הצלחת לא לכעוס עליו, אחרי שהבחנת שמתחת לקסדה מבצבצת קווצת שיער אפורה וחלקת צוואר קמוטה של גבר מבוגר, בוודאי אבא לילדים, אולי אפילו סבא לנכדים.

מי יודע, אולי הוא היה עד לא מזמן הבעלים של אחת מהחנויות הריקות שעומדות עכשיו להשכרה? אולי הוא נאלץ לעבוד בלית ברירה כשליח של "וולט", וליבו נחמץ כשהוא חולף ככה ברחוב, בטח בדרכו אל בני מזל צעירים ממנו בהרבה, שלא איבדו את מקום עבודתם והנה הוא מביא להם סופגניות מוגזמות מ"רולדין" או מ"מתוקה" כדי לשמח אותם בחג. מי יכול לכעוס עליו, רק כי הוא לא שם לב לשלולית והתיז בלי כוונה?

וברדיו השדרנית מנמיכה את קולה, מלחששת משהו בתדר שכמעט אינו נקלט באוזן אנושית ומשמיעה את "לא זוכרת איזה חורף היה יותר קר" של לאה שבת, ואז ממשיכה למיקי גבריאלוב, כי "וואלה, כזה חורף מגניב בחוץ, וכל מה שבא לנו עכשיו זה איזה סיפור יפה של חורף, רצוי עם כוס קקאו חם והרבה אהבה, לא ככה? והנה מתחילים להגיע החיסונים נגד קורונה, אז למה שלא נשמור על קצת אופטימיות" וגבריאלוב מתחיל לשיר:

כיוון שהגשם במילא זלף
העצים נשבו וטיפות זלגו
מענף לענף מענף לענף

כיוון שבמילא הים געש
הגלים קצפו והחול נרטב
והיית לבד חיפשת חבר
זה היה סיפור של חורף
לא יותר

עלי מוהר, מגדולי משוררי החורף של תל אביב, כתב ב-1994:

"נעשה בדרך כלל מאמץ עיקש לדבוק באותן זוטות שבמקומות אחרים (ופעם גם אצלנו) הן מרכיבות את מה שמכונה בהיסח הדעת בכינוי החיים: עצים שונים, בעלי כלבים (וכלביהם), בת צחוק של מישהו, פינת רחוב בשמש, הילוכה המצודד של גברת תלפיות, ריח קציצות מיטגנות הממלא את חדר המדרגות, שכנה ממול…".

אבל אז הוא גם הוסיף כי לא פעם, במיוחד בישראל, מי שמתעקש לדון דווקא באלה "חש תחושת אשמה גדולה והולכת: על זה לכתוב? צעיפים, צמרות, חלקותה המשוערת של איזו זרוע, ריח קלמנטינות, התחלה של חורף? העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?".

ונדמה שבחורף הנוכחי, שמגיע בתום שנה מוזרה שכמוה לא ידענו, גם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, בתוך המהומה שהיא סיפור חיינו, בלב הרעש והגסות שמתנפלים מכל עבר: העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?