"אתה חושב שלכם יש חוצפה? לנו יש חוצפה".
זו הייתה הצהרה בלתי צפויה מגורם רשמי בכיר של איחוד האמירויות, שנאמרה בשיחת וידאו החודש עם גורמים ישראליים.
הגורם ניסה להסביר את מה שעמיתיו הישראלים התקשו להבין אודות הסכמי הנורמליזציה החדשים – לא רק מדוע הם מתרחשים, אלא מדוע הם כה חמים וכנים.
איחוד האמירויות היא הדוגמה הבולטת ביותר, אבל היא לא היחידה. גם בחריין משקיעה בשלום חם. וסודן, שמתייסרת מהצעד עצמו – הפרה של עשרות שנים של מחויבות אידיאולוגית לפלסטינים – רומזת שהיא מעוניינת שהנורמליזציה תניב רווחים מעבר לקשר הדיפלומטי או הסרתה מהרשימה האמריקאית של מדינות תומכות טרור.
רשימת ההטבות שקיבלו המדינות שהסכימו לנרמל את יחסיהן עם ישראל בחודשים האחרונים היא ארוכה, ממטוסי ה-F-35 של האמירתים ועד ההכרה האמריקאית בשליטתה של מרוקו במערב סהרה.
אבל רווחים שכאלו אינם מסבירים מדוע ממשלת האמירויות הנחתה את המלונות במדינה להציע מזון כשר לקראת חג הסוכות, את הדאגה לטיסות ישירות בין אבו דאבי ותל אביב, או את ההחלטה לרכוש את בית"ר ירושלים. הם לא מסבירים, למשל, את ההחלטה שקיבלה ממשלת מרוקו בשבועות האחרונים להכניס מערכי שיעור על ההיסטוריה והתרבות של יהודי המדינה לבתי הספר.
לחמימות החדשה הזו יש מחיר. הפלסטינים זועמים לא רק על כינון היחסים הדיפלומטיים – מצרים וירדן כבר שברו את הטאבו הזה – אלא על מה שהם תופסים כחיבוק מיותר ולא מוצדק של ישראל והישראלים. איראן, המשטרים האסלאמיסטים בטורקיה וקטאר, כמו גם דעת הקהל הערבי והמוסלמי במדינות רבות ממרוקו ועד מלזיה, מתנגדים למהלך.
אם לישראל הייתה את אוכלוסייתה או כלכלתה של, נגיד, גרמניה, הגורם הכלכלי היה יכול להיות הסבר מספק. אבל זה לא המצב. האוכלוסייה של ישראל היא בערך בגודל של הונדורס, התמ"ג הוא שווה ערך לאירלנד. תיירים ישראלים לא ייעצבו מחדש את הכלכלה של דובאי, ועולי רגל יהודים שיגיעו לסייר באתרי המורשת במרוקו לא ישפיעו על השגשוג הכלכלי במדינה.
האוכלוסייה של ישראל היא בערך בגודל של הונדורס, התמ"ג הוא שווה ערך לאירלנד. תיירים ישראלים לא ייעצבו מחדש את הכלכלה של דובאי, ועולי רגל יהודים שיגיעו למרוקו לא ישפיעו על השגשוג הכלכלי במדינה
גם האיום מצד איראן לא מעניק הסבר משכנע לחמימות החדשה. ההתחייבות ההדדית להגן זו על זו מצד ירושלים ואבו דאבי כבר הוצעה לפני השלום. הנכונות לעמוד יחד מול האויב המשותף אינה תלויה בחיבה הדדית.
אדרבא, יש גבולות ברורים להתחייבויות האלה. הצבא האמירתי חלש, ושוכן קרוב מאוד לאיראן. קשה לדמיין מצב בו ישראל תשלח כוחות סדירים 1,500 קילומטרים מגבולותיה כדי להגן על אבו דאבי במקרה של פלישה איראנית.
ומה עם נכסיה הסמויים והלא-קונבנציונאליים של ישראל? לפי פרסומים זרים, אלו כבר פעלו במלוא המרץ נגד איראן לפני כל הסכם. הדבר נכון גם בצד השני. סביר להניח שאומה יחסית פגיעה וחלשה לא תמהר להשליך את עצמה לתוך מלחמה בין שתי יריבות חזקות ממנה בהרבה.
אז מה יכול להסביר את החמימות הנעימה של הנורמליזציה החדשה? מאיפה מגיעות האהבה והפתיחות הבלתי צפויה?
יש שני הסברים. את הראשון ניתן לשמוע מגורמים ישראלים ששאלו את עצמם את השאלה הזו בחודשים האחרונים. ההנחה הרווחת בקרב חלק מהגורמים היא שמטרת הידידותיות היא להקדים תרופה למכה לקראת הביקורת הצפויה בעולם הערבי. זה כלל בסיסי בפוליטיקה פנימית ובינלאומית כאחת: אם אתה הולך לעשות משהו שנוי במחלוקת, לך על זה בכל הכוח. הביקורת תהיה חלשה יותר מאשר אם תתנצל על מעשיך.
אבל יש הסבר שני לחמימות הזאת, והוא הדבר שאותו גורם אמירתי ניסה להסביר לשומעיו הישראלים. המטרה העליונה של הנורמליזציה עבורם איננה ברית הגנה מול איראן, שת"פ מודיעיני או קשרי מסחר.
מקורות העוצמה
נשיא איראן חסן רוחאני הציג לפני כשבועיים את התקציב של ממשלתו לשנה הפרסית החדשה שמתחילה במרץ. התקציב עומד על כ-8.4 קוודריליון ריאל, זינוק של 74% מהתקציב של שנה שעברה – במונחי ריאל – אבל ירידה של 13% לפי ערך הדולר, בגלל ההתרסקות המתמשכת בערך המטבע האיראני.
התקציב מרתק ממספר סיבות. הוא מגדיל את המימון לצבא ולשירותי הביטחון, ביניהם משמרות המהפכה. הוא מניח מחיר של $40 לחבית נפט, ומניח שאיראן תוכל למכור את הנפט הזה בשנה הקרובה. הוא מניח, בקיצור, שהכלכלה האיראנית תשתחרר מכבלי הסנקציות האמריקאיות ברגע שהנשיא הנבחר ג'ו ביידן ייכנס לתפקיד ב-20 בינואר, ומשמרות המהפכה יוכלו לחזור לפעולה ברחבי העולם הערבי.
אבל הנקודה המעניינת ביותר בתקציב היא השורה התחתונה: הוא מוערך ב-33.7 מיליארד דולר.
כנסת ישראל, מצד שני, כבר שנה שלמה איננה מצליחה להעביר תקציב לשנת 2020, וכנראה תתקשה להעביר תקציב גם ב-2021. אבל התקציב של 2019 עמד על ערך דולרי של כ-140 מיליארד דולר, סכום הוצאות ממשלה שנשאר יציב גם בשנה האחרונה.
האוכלוסייה באיראן עומדת על מעל 80 מיליון איש. בישראל יש בקושי 10 מיליון. תקציב גדול פי-ארבעה לאוכלוסייה שמינית בגודלה פירושה שהישראלי הממוצע נהנה, בחישוב גס, מהוצאה ממשלתית ממוצעת של פי-32 מעמיתו האיראני.
האוכלוסייה באיראן עומדת על מעל 80 מיליון איש. בישראל יש בקושי 10 מיליון. תקציב גדול פי-4 לאוכלוסייה שמינית בגודלה פירושה שהישראלי הממוצע נהנה מהוצאה ממשלתית ממוצעת של פי-32 מעמיתו האיראני
העוצמה הכלכלית הזאת מאפשרת לישראל להחזיק בצבא גדול ומתוחכם שעלותו כ-20 מיליארד דולר בשנה, בסוכנות הריגול השנייה בגודלה בעולם אחרי ה-CIA (לפי מקורות זרים) בעלות של כ-8 מיליארד דולר בשנה, ובתוכניות מחקר וחדשנות שמעניקות לה יתרון מובהק מול איראן בתחומי הסייבר, הגנת טילים וענפים טכנולוגיים נוספים.
לשכפל את ישראל
את עושרה, ישראל השיגה בעיקר בזכות ההון האנושי שלה. ורוב ההון האנושי הזה, כמחצית האוכלוסייה היהודית יחד עם המיעוט הערבי, מקורו במזרח התיכון.
ישנם אלמנטים ערביים שזורים בתרבות ובזהות של יהודי ישראל, הרבה מעבר לחיבה הישראלית לחומוס או לקללות בערבית. תפיסות ישראליות בסיסיות לגבי משפחה, דת, וזהות חברתית ואתנית תואמות באופן עמוק את התפיסות התרבותיות של העולם הערבי.
הדוגמאות מרובות, אך די להסתכל על שיעור הילודה. ישראל היא המדינה היחידה ב-OECD עם שיעור ילודה גבוה וגדל, והוא גדל גם אצל חילונים. המשפחות גדולות, הפוליטיקה ממוקדת שבטים תרבותיים, דתיים וחברתיים, והדת נתפסת כמציירת את גבולות הגזרה של הזהות גם בקרב הלא מאמינים. אלו מאפיינים שהופכים את ישראל לעוף מוזר בעולם המערבי, ולבת בית בקרב החברות המוסלמיות שמקיפות אותה.
מה יש בישראל, ה"ערבית" ביותר מבין עמי המערב – או אולי המערבית מבין עמי העולם הערבי – שמעניק לה את העוצמה הכלכלית, הפוליטית והצבאית שלה?
יהודים אוהבים לדבר על הישגיה של ישראל כדי להתרברב ולטפוח לעצמם על השכם. אך יש כאלה בעולם הערבי שמתחילים גם הם לדבר על ההישגים הללו, אם כי במונחים פחות סנטימנטליים. הם שואלים שאלה דיאגנוסטית: בפועל, ספציפית, מה הישראלים עושים נכון? ואיך משכפלים את זה אצלנו?
האמירתים משוכנעים שלא ישראל ולא אמריקה יבואו להציל אותם במקרה של מלחמה. היעדר תגובה אמריקאית להתקפת הטילים האיראנית על מתקן ארמקו בערב הסעודית בתחילת השנה חידד את ההבנה הזאת, אבל כך גם הנסיגה בת עשור של כוחות אמריקאים מהאזור, תחת ברק אובמה ודונלד טראמפ כאחד.
הם שמים לב שארצות המפרץ מוגנות על ידי נוכחות פיזית של כוחות אמריקאים, בעוד ישראל, עם כל הסיוע הפיננסי שהיא מקבלת, מוגנת אך ורק על ידי ישראלים. כמו כן, כשישראל פונה מחוץ לגבולותיה לרכוש מערכות או טכנולוגיות צבאיות, היא לא עושה זאת כי אין לה את היכולת לייצר מערכות כאלו מבית.
האמירתים, ואיתם חלקים הולכים ומתרחבים של העולם הערבי, עוברים שינוי עמוק ואסטרטגי באופן שבו הם חושבים על ישראל. זה לא בדיוק פיוס, וגם לא ברית הגנה במובן הפשוט של המושג.
האמירתים, ואיתם חלקים הולכים ומתרחבים של העולם הערבי, עוברים שינוי עמוק ואסטרטגי באופן שבו הם חושבים על ישראל. זה לא בדיוק פיוס, וגם לא ברית הגנה במובן הפשוט של המושג
עומדת בפניהם מדינה שמרנית במהותה, עם שיעור ילודה גבוה, שהצליחה להתמודד בהצלחה יתרה עם בדיוק אותן בעיות שמערערות על יציבותן של מדינות ערב: אוכלוסיות צעירות, אבטלה גואה, וחברות שסועות ומפולגות בין שבטים דתיים ואתניים שונים. אוכלוסיית ישראל היא צעירה, אך האבטלה נמוכה. וחלוקתה של החברה הישראלית לשבטים מתקוטטים, היא ממקורותיה המובהקים של הדמוקרטיה הישראלית.
יש בעולם הערבי מי שמבקש ללמוד ולאמץ את החוזקות האלו, ובאמצעותן לזכות בביטחון ובבטיחות שישראל זוכה להם בתוך הכאוס המזרח-תיכוני.
בשביל זה הם לא צריכים את החי"ר הישראלי וגם לא את חיל האוויר, אלא את היזמים והמדענים. הם צריכים שהישראלים יביאו איתם לדובאי את תרבות החדשנות שלהם, את החוצפה הישראלית.
בית שני
אין זה מקרי שאחרי שטקסי החתימה הסתיימו ומצלמות הטלוויזיה כבו, נשלח שר התעשייה והמסחר של בחריין לישראל כדי לסייר לעומקה ולרוחבה של המדינה ולהיפגש עם מנהיגים מעולם העסקים ומעולם ההייטק.
זה גם לא מקרי שהאמירתים השקיעו כל כך הרבה מאמץ וכסף בלוודא שישראל לא תבצע סיפוח בגדה המערבית, ואפילו בקניית קבוצת הכדורגל ששמה קשור יותר מכל אחת אחרת במדינה בגזענות אנטי-ערבית. אלו השקעות שמטרתן להפוך את הישראלים לקלים יותר לעיכול בעולם הערבי.
"אתה חושב שלכם יש חוצפה? לנו יש חוצפה", אמר הנציג האמירתי באותה שיחת וידיאו לאחרונה.
מה יש לשתי המדינות להרוויח מהשלום? נשאל. הוא ענה: "יש לנו אוכלוסייה צעירה מאוד. יש לנו הרבה אנשים שמעוניינים ללמוד מהקשרים האלה".
האם מדינות האזור יצליחו לשכפל את עוצמותיה של ישראל? ישראלים בעצמם מתקשים להסביר את מקורות החוזקות האלה. מה חלקו של משטר דמוקרטי בעוצמה הזו? האם מדינה מלוכנית יכולה לייבא ממדינה דמוקרטית את תרבות החדשנות שלה, בלי לעשות התאמות בסדר הפוליטי שלה?
האמירתים מהמרים שהם יכולים, כפי שלמדו משתתפי השיחה כשנציג ישראלי שאל, "מה חשבו אמירתים פשוטים על ישראלים לפני היחסים החדשים האלה?"
הגורם האמירתי ענה: "אנחנו מדינה שרוחשת כבוד רב למנהיגיה, שתפקידם להוביל אותנו. העם שלנו סומך על המנהיגים שלו. אז כשהחלטנו לעשות שלום עם ישראל, כולם באמת ובתמים התרגשו מזה".
"אנחנו מדינה שרוחשת כבוד רב למנהיגיה, שתפקידם להוביל אותנו. העם שלנו סומך על המנהיגים שלו. אז כשהחלטנו לעשות שלום עם ישראל, כולם באמת ובתמים התרגשו מזה"
יש שתי דרכים להתגונן מפני איראן גדולה, אגרסיבית וקרובה אל הבית. אפשר לסמוך על חברים חזקים יותר שיבואו לעזור, ואפשר להפוך בעצמך לחבר החזק.
מבקרים ישראלים בדובאי ואבו דאבי שמעו שוב ושוב מפי מארחיהם בשבועות האחרונים שעליהם לראות באיחוד האמירויות את "ביתם השני". הם מתכוונים לזה יותר ממה שהמבקרים הישראלים מבינים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם