בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה בעל תקופת הכהונה הארוכה ביותר בתולדות ישראל. לאורך כל כהונותיו, ובמספר רב של פרשיות אישיות, ציבוריות, פליליות וביטחוניות – ליווה אותו משפט אחד: "לא ידעתי".

מפרשת בר-און-חברון ב-1997, דרך תיק 4000 ואסון מירון, פרשת הצוללות, הכישלון המודיעיני והצבאי שהוביל ל-7 באוקטובר ועד פרשת קטארגייט, נתניהו חוזר שוב ושוב על אותו קו בתעמולה ובהגנה המשפטית: הוא טוען ש"לא ידע", "לא עודכן", לא משכו בדש בגדו – ולכן, כביכול, לשיטתו, אינו אחראי לתוצאה.

יורם כץ הוא מהנדס מחשבים, יוצא תעשיית ההיי-טק הישראלית וכן בוגר החוגים לפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית

בספטמבר 2020 עמד בנימין נתניהו על מרפסת הבית הלבן וחתם על הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות. הנרטיב שהתקבע מאז מייחס לו הובלה אישית של המהלך. אך שחזור כרונולוגי של אירועי היוזמה, המשא ומתן והחתימה מצביע על תמונה אחרת.

הרעיון עלה לראשונה מצד השגריר האמירתי בוושינגטון יוסף אל-עותייבה, המשא ומתן בפועל נוהל בידי אנשי הנשיא דונלד טראמפ – ג'ארד קושנר ואבי ברקוביץ' – ואילו התנאי המרכזי לעסקה, השעיית הסיפוח בגדה, הוצב על ידי האמירויות ולא על ידי ישראל.

במשך שנים בנה לעצמו בנימין נתניהו דמות ציבורית של דיפלומט מ"ליגה אחרת", שמנווט את מדיניות החוץ של ישראל, מצטלם עם שועי עולם וזוכה מהם לכבוד וליוקרה.

אלא שמדיניות החוץ של נתניהו, כמו כמעט כל תחום אחר שבו נגע, הייתה רצף של תקלות אסטרטגיות שהובילו את ישראל לשפל היסטורי ביחסי החוץ שלה. נראה שלנתניהו אין אסטרטגיה – לא מול איראן, לא מול לבנון וסוריה, לא מול מדינות אירופה ולא מול ארה"ב.

יורם כץ הוא מהנדס מחשבים, יוצא תעשיית ההיי-טק הישראלית וכן בוגר החוגים לפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית