זה זמן מה בוחרים פוליטיקאים להצהיר הצהרות ("לכנס מסיבת עיתונאים" קוראים לזה, הגם שכבר מזמן זו ממש לא מסיבה – בוודאי לא בשביל העיתונאים) ולתזמן זאת לשעה שמונה בערב וקצת, בערך.

המילה בערך חשובה כאן מאוד, כי עם מיומנות מספקת – ופתאות מספקת של גופי התקשורת – אפשר למשוך את נוכחות המסך של אותם פוליטיקאים הרבה מעבר לנוכחות הפיזית שלהם (שגם היא ארוכה מדי לטעמי, אבל ייתכן שאחרים יאמרו שהם זקוקים לה): "הנה, מיד תתחיל מסיבת העיתונאים, בינתיים אליך כתבנו", ובהמשך: "אנחנו ממתינים לכניסתו של ….", ובינתיים נשאר כולנו במתח מתאים, וכן הלאה.

ברוב מוחלט של המקרים לא מדובר במשהו שהוא דחוף, או שמתרחש באותה נקודת זמן. זה לא שברגע זה נוצר איזשהו צורך ליידע את אזרחי ישראל במשהו דרמטי. הדבר היחיד שקורה בדיוק במקרה באותה שעה, זה שמשודרות בה מהדורות חדשות הערב של הערוצים השונים.

ברוב מוחלט של המקרים לא מדובר במשהו דחוף, או מתרחש באותה נקודת זמן. זה לא שבדיוק נוצר צורך ליידע את אזרחי ישראל במשהו דרמטי. הדבר היחיד שקורה, במקרה, בדיוק באותה שעה, הן מהדורות חדשות הערב

זה התחיל בהודעות ממלכתיות וכאילו-ממלכתיות של ראש הממשלה, בהן הוא "נאלץ" להשתלט על תשומת הלב שלנו, לצרכים ממלכתיים-לאומיים (ולא חלילה מטעמים פוליטיים), אבל ממשחק-הנדמה-לי הזה, עברנו כבר לכך שהדבר נהפך לנורמה. כל פוליטיקאי שרוצה תשומת לב, משתמש בנו, צופי המהדורות, כלקוח-שבוי שלו.

כאן עולה וצומחת הבקשה – ואולי כבר הזעקה – אנא, הפסיקו ללהק אותנו לקרקס הזה. ימסור הפוליטיקאי את מסריו למאזיניו, והעורכים באולפן יחליטו אם יש בהם עניין לאיזכור ארוך או קצר במהדורה. לא עוד שידורי תעמולה ופרסום-עצמי ישירות לתוך מהדורת החדשות, אלא כאשר יעברו סינון של אנשי החדשות.

פוליטיקאים (גם אלו המכהנים בתפקידים ציבוריים וממלכתיים), החושבים שהמסר שלהם חשוב מאוד, מורשים לשכור דקות שידור מהערוצים השונים. בדיוק כמו שעושות כל חברות הפרסום האחרות.

יליד ישראל. קורא מזה 60 שנה בערך לא מזוהה פוליטית (= נגד כולם, אם נרצה לדייק). מעוניין להמנע מיצירת או ליבוי שסעים בעמישראל.