אלי עמר
הזמן של
אלי עמר

מנהל חברת תוכנה המתמחה ברישום לכנסים ואירועים

בארצות הברית מעל 50 אחוז מהנפטרים לא נקברים אלא נשרפים, הסיבה לכך הם עלויות הקבורה הגדולות. בימי המנשה לא ריבדו קרקע יקרה לטובת קברים, אלא קברו במערות קבורה. יצא לי לקרוא על קבורת קומפ... המשך קריאה
בארצות הברית מעל 50 אחוז מהנפטרים לא נקברים אלא נשרפים, הסיבה לכך הם עלויות הקבורה הגדולות. בימי המנשה לא ריבדו קרקע יקרה לטובת קברים, אלא קברו במערות קבורה. יצא לי לקרוא על קבורת קומפוסט ... לוקחים את הגופה ובתהליך מואץ מייצרים מהגוף קומפוסט .... הייתי שמח להיות חלק מהגינה שלי גם.

יום אחד נהפוך לעץ

קבורה אורגנית. אילוסטרציה (צילום: istockphoto)
istockphoto
קבורה אורגנית. אילוסטרציה

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.

(בראשית ג׳, י״ט)

מכל סוגי המסיבות והטקסים למיניהם שאליהם אני מוזמן מעת לעת, מסיבות וטקסים שהמציאו בני האדם לציין אירועים חגיגיים המלווים אדם בדרכו הארוכה מעפר לעפר – ברית מילה, ימי הולדת, בר מצווה, חתונה וכיוצא באלה – החביב עלי מכולם הוא אירוע הלוויה.

יש משהו דוחה בעיני בכורח להיות שמח בשאר האירועים שמניתי כאן, שכן אינני מוצא את החיים כאירוע מלא שמחה כך או כך, בוודאי איני מוצא כעליז במיוחד את היום שבו אדם נזרק מתוך גן-העדן שברחם ונולד אל תוכם – ולזה כבר הקדשתי פוסט בפני עצמו – או את היום שבו אדם מגיע לגיל שבו נאמר לו שמעכשיו נוספו על כתפיו עוד מטלות ואחריות וציפיות וגם מבשרים לו על כניסתו בעול תורה ומצוות, או את היום שבו שני בני אדם שכל רצונם היה לבלות קצת זמן איכות האחד עם השנייה וליהנות זה מחברתו של זה מגלים שהכניסו עצמם למסגרת שכולה חובות מעיקים – כולל חובות כספיים, מן הסתם – בקיצור, תמיד התקשיתי להבין על מה מצפים ממני לגלות עליצות רבה ולהפגין שמחה באירועים הקשים הללו.

בלוויות, לעומת זאת, אני מרגיש בנוח.

יש איזו רצינות נינוחה ששורה על כל האירוע, ואם אתם ממש רוצים גם לצחוק קצת, תמיד פתוחה בפניכם הדרך להצטרף למעגל החיצוני של ההתקהלות השקטה, שם מתקבצים בדרך כלל הליצנים שבחבורה וזורקים זה לזה בדיחות והלצות בקול חרישי וצחוק חנוק – בדיחות טובות בדרך-כלל, על פי ניסיוני.

ניתן כאן, בלוויה, לדבר איש עם רעהו בקול חרישי ואפילו ניתן לשמוע האחד את השני, שכן אין בנמצא מוזיקה אימתנית המזעזעת את אמות הסיפים ומחרישה כל אוזן שבנמצא, ולא פעם אתה פוגש באנשים שלא פגשת מאז ילדותך או נעוריך.

אין צורך להצטופף לאורך תורים אינסופיים עם צלחת ביד ובטן מקרקרת ולהמתין להגיע אל מיני תקרובת שונה ומשונה, וכאן המקום לציין גם בונוס נוסף, קטן אבל משמעותי – אפשר להגיע ללוויה בלי צ'ק ביד.

שלא לדבר על כך שאיש לא מתקשר אליכם שבוע לפני הלוויה לשאול האם תגיעו ואם כן כמה – בדרך כלל משום ששבוע לפני הלוויה איש עדיין לא יודע על קיומו העתידי של האירוע. כך שאינכם באמת מחויבים לכלום, מלבד למנוח שלא ממש מוטרד מהשאלה אם תגיעו או לא.

ביני לבינכם: מכל האירועים שמניתי למעלה, לוויה היא האירוע היחיד שיש בו איזושהי שמחה אמיתית למנוח עצמו, כי מדובר במישהו שנפטר מעמק הבכא הזה וסיבלותיו, ומצא לעצמו סוף-סוף באמת מנוחה נכונה. מי שנכונו לו מכאן והלאה הסבל והצער הוא מי שנשאר.

והלוא ידוע הדבר.

ואף על פי כן, ולמרות כל מה שציינתי כאן, ולכאורה בניגוד לכל מה שכתבתי למעלה, אני שונא את טקס הלוויה ומשמעויותיו וסולד ממנו סלידה רבה.

הסיבה לכך היא שהלוויה היא בעיניי אירוע וטקס פרימיטיבי לחלוטין, בזבזני, מטופש, וסופו ותוצאתו – בית עלמין כעור וצחיח מכוסה בטון ושיש – היא מהדברים הנואלים והמטופשים שמצאו בני האדם לעשות ושאותם יצרו על פני האדמה.

"נלבישך שלמת בטון ושיש".

טבעם של החיים, החל בקטן שבמיקרו אורגניזמים ועד הגדול שבין בעלי החיים, שהם מצויים ומתנהלים בזרימה מתמדת – צורת חיים אחת מתחלפת בשנייה, תהליכים כימיים הופכים לביולוגיים ולהיפך, חומר מתמזג עם חומר וחומר נפרד מחומר, התפוח נופל מהעץ ונרקב והופך חומר דשן לשורשי העץ ומזין חיים אחרים, האיילה נטרפת ע"י האריה והופכת בחלקה להשלמה לתאי גופו ולאנרגיה שבו, ובחלקה נעשית לצואה המופרשת על פני הקרקע ומדשנת חיים מסוג אחר, וכולם-כולם לוקחים חלק בחגיגת המחזוריות הזו – חוץ מבני האדם.

כי בשלב מסוים, דהיינו – השלב שבו החלטנו שהסתיימו חיי האדם כפי שאנו מכירים אותם או כפי שאנו מכירים בהם – אנו לוקחים את גופת הנפטר וזורקים אותה אל מתחת לאבן ולשיש ומוציאים אותה ממעגל הזרימה הטבעית, בבחינת – זהו, נגמר.

בתפיסתי הקבורה היא המוות האמיתי. הסופי באמת.

שלא לדבר על הבזבוז האינסופי.

עשיתם פעם חשבון כמה חומר אורגני טוב אנחנו מוציאים באמצעות הקבורה ממעגל הזרימה של הטבע?

לפי Worldometers, עומד מספר המתים בשנה בעולם על קצת יותר מ-25 מיליון. אם נניח משקל גוף ממוצע של 75 ק"ג, אנו מגיעים לסדר גודל של כמעט שני מיליון טון חומר אורגני טוב שיוצא כל שנה ממחזור הקיום בטבע והופך לדמוי-פלסטיק – למשהו שהטבע אינו יודע לעשות בו שימוש.

שמעו:

ב-20 בינואר 1917 נהרג אבשלום פיינברג בחולות צפון-סיני כשניסה לחצות את מעבר הגבול הלא ברור בין השטח העותמאני לשטח הבריטי. אבשלום פיינברג היה מייסד מחתרת ניל"י. הוא נורה בידי הטורקים ונקבר בחולות.

הדקל שצמח במקום מותו של אבשלום פיינברג (צילום: בנימין רן)
הדקל שצמח במקום מותו של אבשלום פיינברג (צילום: בנימין רן)

בעת שנורה ונקבר היו בכיסו גלעיני תמרים, ואחד מאותם גלעינים ניצל את הסביבה הפוריה שסיפק לו גופו של פיינברג ושגשג וצמח ונעשה לדקל פורח, בלב חולות המדבר. הגופה שימשה לגלעין ואחר כך לעץ הדקל מקור לדשן מזין.

בזכות הדקל הזה נמצאה גופתו של פיינברג לאחר מלחמת ששת הימים – שטח צפון-סיני עבר לשליטת ישראל, ובין שאר הדברים שקרו החלו בחיפושים למציאת גופתו.

הגם שיש איזושהי הגזמה באמירה "גופתו" – עצמותיו הן שנמצאו בין שורשי הדקל.

קברו של אבשלום פיינברג בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. במאי 2009 ניטע במקום חוטר מהדקל שצמח מגלעין התמר שהיה בכיסו בעת שנרצח (צילום: ד״ר אבישי טייכר)
קברו של אבשלום פיינברג בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. במאי 2009 ניטע במקום חוטר מהדקל שצמח מגלעין התמר שהיה בכיסו בעת שנרצח (צילום: ד״ר אבישי טייכר)

הייתי אז בן 13, פחות או יותר, כשנמצאו עצמותיו בין השורשים וכשהסיפור התפרסם, ואני זוכר כמה הרשים אותי סיפור הדקל שצמח מתוך כיסו וגופו של אבשלום פיינברג, ויותר מכל הציקה לי שאלה אחת – למה רק אבשלום פיינברג? למה בעצם לא לעשות כך עם כולם?

למה לא לעשות את זה עם כל מי שנפטר?

והרי זה כל כך פשוט ומתבקש – קוברים את הגופה, שכבר איננה האיש/אישה שהיה/הייתה, אלא היא חומר אורגני נטו, חומר איכותי שיכול לקבל חיים מסוג אחר לחלוטין – אבל עדיין חיים! – ומעליה שותלים עץ מכל סוג שהוא, ובתוך שנים מספר במקום מדבר צחיח של שיש ואבן עומדת במקום חורשה מדהימה ביופיה, ללא ספק. "מדהימה ביופיה" אני אומר, משום שהיא תיזון מדשן איכותי.
אפשר אפילו שתהיה זו חורשת עצי פרי, כלומר מטע מניב.

אנחנו נוהגים לבלבל בין הנפטר לבין החומר האורגני ששימש אותו בימי חייו כגוף. את הגוף הזה נהגנו לראות כאילו היה המנוח עצמו, משום שבגוף הזה פעל לב פועם ומוח מתפקד, ובמוח הזה נאצר כל מה שעשה את המנוח להוא-עצמו בימי חייו – בתוספת אי-אלו הורמונים למיניהם וכיוצא בזה הפרשה פנימית.

עקב הבלבול בין הנפטר לבין גופו, אנחנו מדברים על קדושת המת וכבוד המת ומיני מוזרויות מסוג זה המייחסות לחומר האורגני הנותר תכונות שהיו שייכות למת וכבר אינן, ואז אנחנו נסחפים לשרשרת של מעשים מוזרים ומשונים, כמו לעשות את כל המאמץ הכרוך בהבאת גופות לארץ לקבורה, כאשר בני המשפחה האומללים משוכנעים שבגופה נותר משהו מיקירם, כשהאמת חייבת להיאמר – אין בגופה המדוברת שמץ ממנו, ודאי לא יותר מאשר בכל גופה אחרת או נתח אורגני אחר מבית-המטבחיים הקרוב.

זו אינה אמירה קשה או אכזרית – זו אמת פשוטה.

ועל כן, אין כל סיבה שנמשיך לזרוק את החומר האורגני המשובח והאיכותי הזה אל מתחת לגוש אבן או שיש ונקיף אותו בבטון – שני מיליון טון בשנה!

בבית העלמין "ירקון" בשולי פתח-תקווה ישנה מצבה שעליה כתוב – "דבורה וצבי בן-עמר", ותאריכים וכו'. מתחת למצבה הזו מתבזבז חומר אורגני טוב שיכול היה לשמש במקום אחר, אבל הוא קבור שם.

החומר הזה פעם, לפני שנים, שימש את הוריי בתור גוף שבו שכן המוח שהכיל את אישיותם, יחד עם עוד כמה עזרים ביולוגיים רלוונטיים.

עכשיו כבר לא.

כשאמי נפטרה, אבי התעקש על רכישת חלקת הקבר הזו – בסכומי עתק, כי קבר זוגי נחשב כבר אז למותרות – ובה קבר את החומר האורגני שנשאר ממנה, והשביע אותי "לקבור אותו לידה".

הוא התכוון כמובן לומר "לקבור את החומר האורגני ששימש אותו בימי חייו – ליד מה שנשאר מהחומר האורגני ששימש אותה".

אז עשיתי את זה.

אין לחלקה הזו שום משמעות בעיני. היא זרה לי לחלוטין. כשאבי עדיין היה בחיים נהגנו לבקר שם מעת לעת כי אבי רצה לספר לאמי כל מיני דברים, אבל תמיד הייתה לי הרגשה מוזרה שהיא לא הקשיבה ולא ממש הייתה בעניין. כשאבי נפטר שנה אחריה, חדלתי מלבקר שם ואני לא זוכר איפה החלקה נמצאת.

לפעמים אני חושב איזה שני עצים יפהפיים יכלו לצמוח מהגופות שלהם, אבל אבא שלי לא היה אדם חדשני ופורץ-דרך והרעיון זעזע אותו.

גם הוא חשב שיש קשר בין החומר האורגני הנשאר אחרי מותו של אדם לבין האדם שהחומר האורגני הזה שימש בימי חייו.

לפעמים כשאני מביט בראי או עולה על המשקל, אני חושב לעצמי – שאני אדשן עץ אחד?? נפלתם על הראש?? אכלתי יפה בימי חיי ויש בי מספיק חומר אורגני לדשן מטע אבוקדו שלם!

אם פעולות שכמה ממכריי ואני נוקטים לאחרונה מול המוסדות הרלוונטיים – ולא ארחיב על כך את הדיבור כדי שלא להכשיל את המהלך – יישאו בסופו של דבר פרי (ואני מעריך מהיכרותי את המוסדות האמורים ואת התהליכים שמדובר בהליך בירוקרטי של עשר שנים, פחות או יותר, אם בכלל יש לו היתכנות), מאוד ייתכן שיום אחד, בעתיד הרחוק, אחזור אליכם בצורת נקטרינה או תפוח-עץ.

היה ואכן זה יקרה, אני משביע אתכם כאן ועכשיו שלא להסכים לשלם עבורי סכומים של 29.90 ש״ח לקילו, כי מדובר במחירים מטורפים ובלתי שפויים בעליל, ועדיף שתשאירו אותי להירקב על המדף עד שמי שעושק אתכם ילמד לקח ויוריד את המחירים לתחום השפיות.

ומה יהיה אתי, אם אישאר להירקב על המדף, אתם שואלים? אין לכם כל סיבה לדאוג – יזרקו אותי לאשפה האורגנית, אעבור קומפוסטציה, אמצא את עצמי מזין עץ או צמח אחר ויום אחד תעברו על פניו ותגידו: "וואו, איזה יפה העץ הזה!"

ואני אראה בזה מחמאה.

פוסט מקסים ,,,אבל היית יכול לאמלק אותו בכמה משפטים :)

לאמלק את התורה - מחשבות לחג השבועות תשע"ט

חוג תנ"ך בבית ראש הממשלה, 2012 (צילום: Marc Israel Sellem/POOL/Flash90)
Marc Israel Sellem/POOL/Flash90

כשכתבתי את הכותרת של המאמר הזה, תוכנת הוורד שמה לי קו אדום מתחת לפועל "לאמלק" כדי להתריע שמילה כזו איננה מוכרת לה. ויתכן שהיא אינה מוכרת גם לכם. אז דבר ראשון – צריך להסביר מה זה "לאמלק".

אמלק היא מילה המורכבת מראשי תיבות (צריך לכתוב אמל"ק) שמשמעותם "ארוך מדי, לא קראתי". בעולם הרשתות החברתיות, הגולשים מחפשים גרסת "אמלק" למאמרים, לפוסטים ארוכים, לכתבות.

כלומר הבקשה "תאמלק לי את זה" היא – תן לי גרסה מקוצרת של הכתבה, כי אין לי כוח להיכנס לכתבה ולקרוא את הכל.

יש כאן גם מעין מלחמה בפיתיונות הקלקה – כותרות כדוגמת "לא תאמינו מה עשתה האשה כשהיא פגשה חייזר במרתף ביתה" – פיתיונות שלרוב מובילים לתוכן זבלי – ועל כן ישנם אתרים ש"שוכבים על הגדר" בשביל כל השאר – נכנסים לכתבה ומנסחים את גרסת האמלק לתוכן מסוים.

ועכשיו – לתורה. חמשת חומשי התורה שהעם היהודי קיבל, על פי המסורת, בחג השבועות הבא עלינו לטובה, אשר מהווים את הבסיס הראשוני לתרבות היהודית (ושעליהם נוספה התורה שבעל פה) מלאים בסיפורים, חוקים והוראות.

יהודי אשר נטוע במאה ה21 ועם זאת מחובר בכל נימי נפשו לטקסט העתיק, מוצא עצמו לעתים במבוכה. התורה היא כה רב גונית, עם ז'אנרים שונים של טקסט – סיפורים, שירה, מצוות, נבואות. והטקסט עצמו מייצג ערכים אשר לעתים נדמים סותרים.

אנחנו מתרגשים מסיפורי יוסף, תוהים על גנבת הברכות של יעקב, נעצבים אל ליבינו על הרצח הראשון בעולם; מזדהים עם החתירה לחירות של בני ישראל במצריים, קצת מתכווצים מהעונש הקולקטיבי של מכת בכורות. אנחנו מבינים את גודל המעמד של עשרת הדברות בפרשת יתרו, אך פחות מתחברים לחוקים המופיעים בפרשה הצמודה אליה, משפטים, המפרטים את הלכות עבד עברי (אם אדוניו ייתן לא אשה וילדה לו בנים או בנות, האישה וילדיה יהיו לאדוניה והוא יצא לחופשי – באמת?).

לחלקינו מאוד לא נוח עם הקנאות של סקילת מחללי שבת, או עונש מוות ליחסים הומוסקסואלים. אנחנו אוהבים את "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", "ואהבת לרעך כמוך", "לפני עוור לא תיתן מכשול", וחוקים סוציאליים לגבי התנהגות עם בעל חוב, ריבית ומשכון, אבל כשמשה כועס על בני ישראל שלא הרגו את כל המדיינים (כולל תינוקות) אנחנו מנסים לתרץ לעצמינו שמדובר במוסר של העולם העתיק שהשתנה מאז.

בתקופה זו שלאחר בחירות ולפני בחירות, אנו זוכרים כי כל מפלגה (מלבד המפלגות הערביות) מתהדרת בערכים יהודים אמתיים; חוק הלאום המנסה לקבע את האופי היהודי של ישראל; משמעותה של ארץ ישראל, מעמד הלהט"בים, מעמד הנשים – מה כן יהודי, מה לא יהודי, מה חשוב ומה טפל? מהי המהות של היהדות? של ההלכה? הרבה פעמים אנשים אומרים משפטים כמו "על פי היהדות נשים כל כבודן בבית" או "על פי ההלכה לא ניתן לשמוע שירת נשים".

אבל אין דבר כזה ה-יהדות בה"א הידיעה, או ה-הלכה. היהדות וההלכה מפתחים ומשתנים, ומכילים בתוכן השקפות שונות על החיים הראויים. אם כן, האם לא היה זה יותר פשוט אם היינו יכולים לאמלק את התורה? אם מישהו היה יכול לומר לנו – מהן אבני התשתית העומדות בבסיס התורה? או אולי אפילו נצליח לזקק את האמלוק לערך אחד שעומד בבסיס הכל?

כן אני רואה כבר את ההתנגדות – אתם תגידו לי שכל רעיון ה"אמלק" הזה מעיד על רדידות הדור העכשווי, שאין לו כוח לקרוא מאמרים ארוכים וטקסטים מורכבים, שחי ברשתות החברתיות וצריך כל הזמן קיצורים ואמלוקים. אבל אני רוצה להציע כאן זווית אחרת: יש משהו טוב ב"אמלק". הרצון לאמלק מייצג את החתירה להגיע ללוז של הדברים. לאמת המסתתרת בתוכם. לטענה העיקרית, הרעיון המרכזי, העיקר ולא הטפל, המהות שבבסיס כל המילים והמשפטים בטקסט כלשהו.

עדיין הרעיון של לאמלק את התורה נראה לכם אבסורדי? אבל האמת, שלא אני המצאתי אותו. הראשון שביקש לאמלק את התורה הוא אותו גר שסיפורו מופיע בתלמוד. הוא בא לשמאי ואמר לו: תאמלק לי את התורה, או בשפת התלמוד: למדני את כל התורה על רגל אחת.

שמאי ראה ברצון לאמלוק את כל ההיבטים השליליים שלו – עצלנות, רדידות, קיצור דרך לא הגיוני, אולי אפילו חוצפה. ועל כן הוא כל כך כעס עד שדחף את הגר בבוז – "דחפו באמת הבניין שבידו" (בנוסף לכל, הגר הפריע לשמאי באמצע עבודתו כקבלן בניין).

הגר לא התייאש והלך לחכם מוביל אחר – הלל שמו, וביקש ממנו לאמלק את התורה. ואז קרה דבר מופלא, שאנחנו מתפללים שיקרה תמיד באינטראקציה עם מחנכים ומורים – הלל הביט עמוק אל תוך נפשו של הגר וראה שם תום, סקרנות, רצינות. הוא ראה שבקשתו (אולי אף דרישתו) אינה באה כלל ממקום של קנטרנות, אלא יש כאן שאלה אמיתית, שנובעת ממבוכה, אולי חשש וחרדה מפני כניסה למשהו שהמהות שלו מעורפלת, לא ברורה. ומה עשה הלל? הלל אמלק את התורה. ולא לאוסף של חוקים, או לרשימת מכולת של עקרונות, אלא לערך אחד ויחיד: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך – זוהי כל התורה כולה". זהו. והוסיף על כך: ואידך זיל גמור, כלומר ועכשיו את השאר לך למד – מה שאמרתי לך לא מחליף את הלימוד – אבל אני אמלקתי עבורך את התורה.

הלל אמלק את התורה עבור אותו הגר – אבל גם עבורנו. כשבחר משפט שיסכם, יתמצת ויזקק את המהות של התורה והיהדות, הוא לא אמר "שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד"; הוא גם לא ציטט את עשרת הדיברות. הוא עשה מעשה שיש בו אמירה לגבי מה העיקר. מה חשוב. מהו הבסיס.

אבל עולה בנו השאלה – מה הקשר בין משפט הסיכום של התורה שהלל השתמש בו, לשלל הנושאים שאנחנו קושרים ליהדות ול"דת היהודית"? כשרות? מעמד הרבנות? תחבורה ציבורית בשבת?

הלל במשפט שלו מציג גישה אחרת מזו המפרידה בין מצוות בין אדם למקום (כלומר בין אדם לאלוהים) למצוות בין אדם לחברו. גישה שונה מזו האומרת "דרך ארץ קדמה לתורה". גישה האומרת שההוראה החשובה ביותר של היהדות מתחילה ביחס לאחר. והלל לא רק דיבר – הוא גם הדגים. בכך שראה מולו את האחר שבא משולי החברה – והתייחס אליו בכבוד תוך יישום הכלל המסכם עבור הלל את כל התורה כולה.

מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך – האם זו לא הייתה יכולה להיות שורה ראשונה במצע של המפלגה החביבה עליכם?

בהצלחה ...
עדיין ישראלים מתלהבים מגוגל ושאר חברות האינטרנט ולא מבינות שההכנסות שלן באות על חשבון חברות מקומיות. ככה זה כשחברת כנסת ששולחת דיוור ממניל צימפ ולא מחברה ישראלית והיא לא מבינה מה הבעיה ... המשך קריאה
עדיין ישראלים מתלהבים מגוגל ושאר חברות האינטרנט ולא מבינות שההכנסות שלן באות על חשבון חברות מקומיות. ככה זה כשחברת כנסת ששולחת דיוור ממניל צימפ ולא מחברה ישראלית והיא לא מבינה מה הבעיה עם זה.
מחאה נגד תשלומי המס הנמוכים של גוגל בצרפת, ינואר 2019
חברות הענק של האינטרנט לא משלמות מס אמת בישראל

גוגל, פייסבוק ותכנון המס היצירתי

אחרי שנים שבהן פייסבוק וגוגל התחמקו מתשלום מס אמת בישראל, הבטיחה המדינה לבג"ץ לשים סוף לחגיגה ● הכותרות בעיתונים בישרו על גביית מסים מתוכננת בגובה מיליארדי שקלים, אבל בפועל שום דבר לא השתנה ● בדיקת "זמן ישראל" מגלה: כך מצליחות חברות האינטרנט הבינלאומית להשיג רווחי ענק בישראל - מבלי להכניס את היד לכיס

לפני כמה חודשים ראיין אותי סטודנט למנהל עסקים ושאל איך הייתי מגדיר את התפקיד שלי כמנכל ... דבר ראשון שרידות של החברה.. אחר כך התבססות בנישה ולבסוף צמיחה. זה מוזר הוא ענה כל המנכלים אמ... המשך קריאה
לפני כמה חודשים ראיין אותי סטודנט למנהל עסקים ושאל איך הייתי מגדיר את התפקיד שלי כמנכל ... דבר ראשון שרידות של החברה.. אחר כך התבססות בנישה ולבסוף צמיחה. זה מוזר הוא ענה כל המנכלים אמרו צמיחה צמיחה צמיחה. מתברר שההנהלה הקודמת הלכה על צמיחה בלבד ללא הכנה לימים קשים. עד כדי כך קשים שניתן לומר שעתיד החברה בסכנה.

בתוך שלושה שבועות איבדה מניית טבע שליש מערכה

טבע כבר אינה החברה הגדולה ביותר בבורסת ת"א ● מניית טבע צוללת במסחר בתל-אביב ב-8% ● "מניית העם" איבדה כ-32% מאז שהוגשה נגד החברה תביעה בגין תיאום מחירים ● החברה כבר אינה הגדולה ביותר בבורסת ת"א והיא מחקה למשקיעים בחודש האחרון יותר מ-4 מיליארד דולר

משרדי חברת טבע בירושלים (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
Yonatan Sindel/Flash90
משרדי חברת טבע בירושלים
יפה, אוהב לקרוא את הפוסטים שלך ...תמשיכי

שירת השרמוטה

צעדת השרמוטות בירושלים, ב-24 במאי 2019 (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)
יונתן סינדל/פלאש90
צעדת השרמוטות בירושלים, ב-24 במאי 2019

בטח שמעתם על שובו של מצעד השרמוטות. גם אני, שרמוטה מצויה, שמחתי בשנה הראשונה של המצעד המתריס שבא לנער מאובנים ותפיסות עבשות והפך על הראש את 'כל כבודה בת מלך פנימה' עם קצת מיניות בריאה ולא מתנצלת בראש חוצות.

לא שצעדתי אתמול לחגוג את נשיותי – בעדה שלי חוגגים אותה בבית, אם אני רוצה לשמור על קשר עם הילדים שלי – אבל שמרתי לעצמי כמה סטיקרים ורודים של 'כל אישה ובת מדליקה'.

סתם, לא היה כזה סטיקר, אבל אודה בצניעות אופיינית שיש פה רעיון מעניין בניחוח מסורתי שיכול להחליף את קריאת הגבר החילוני 'כוסית', את 'שיקסעעע' החרדית או 'קול באישה ערווה' המחדשת ימיה כקדם בחסות צה"ל ומשרד החינוק.

השנה, איך לומר, לא התחברתי. זה לא שאין מטרה. המאבק על חירות האישה לא ייתם כנראה, לגברים יש יותר מדי נכסים להפסיד. ובכל זאת, השטיק הממזרי של מצעד השרמוטות מיצה את עצמו ועל המחאה להתקדם. יש לאן. הפרדה מגדרית במחוזות חילוניים, למשל, שירת נשים, הדרת מדריכות בצבא, משטור אורך מכנסי בנות בבתי ספר, ועוד לא הגעתי לדבר על מעונות יום במחיר שפוי, אבל אני לא רוצה לייאש את הצועדות. איפה אתן?

כשהבת שלי היתה בת שנתיים, היא קרעה אותנו מצחוק במשפט שהפך קאלט במשפחה: 'שקו לי בתחת בארץ ישראל', משפט גאוני שרקחה משירי ילדים שטחנתי לה (יובל המבולבל היה אז תינוק ונאלצתי לחנך אותה באלה הידיים) ועם 'שקו לי בתחת' שקלטה מהאוויר. אני לא קדושה.

לו אך הייתה בי תבונה יכולתי להציע את 'שקו לי בתחת בארץ ישראל' כסלוגן בלעדי ל'גוש אמונים', שהיה אז אוסף של תמהונים בסנדלים עם גרביים ולא המפלצת שהולידה את תג מחיר, בן גביר וסמוטריץ'. אלא שלא ראיתי את זה בא ועכשיו כולנו מנשקים ובוכים.

ואחרי כל זה אני לא יודעת איך לחבר את כל מה שכתבתי פה למצעד השרמוטות שזה נושא הפוסט. בחיי שאני שרמוטה.

טוב, אולי רק זה שגם הבת שלי לא נחה על זרי התהילה של הסלוגן ההוא עם 'שקו לי בתחת בארץ ישראל'. ככה זה בחיים: מי שלא מתקדם, נשאר לצעוד במקום.

מאמר חשוב מאין כמוהו אם כי ישראל תמיד מסתפקת בפתרון של כאן ועכשיו ולא בפתרון ארוך טווח
חרדים בהר מירון, ל״ג בעומר 2019 (צילום: דויד כהן/פלאש90)
דויד כהן/פלאש90

דת ומדינה מחשבים מסלול מחדש

ליברמן צודק במחאה נגד כפיית החרדים, אבל הבחירות החוזרות שכפה על ישראל לא יעזרו ● ישראל זקוקה לשינוי מהיסוד במערכת היחסים בין החרדים לבין שאר אזרחי המדינה ● זו משימה הדורשת תכנון אסטרטגי ורגישות, לא אופורטוניזם וחוסר סבלנות ● פרשנות

שלוש ארבע ולעבודה

הקמת אסם בקיהלת האימייש (צילום: Photo by Randy Fath on Unsplash)
Photo by Randy Fath on Unsplash
הקמת אסם בקיהלת האימייש

אוי איזה ברוך! מפלגת העבודה שוב נתפסה עם המכנסיים למטה, לא מוכנה למצב שהתפתח. אבל האמת היא שמה שקרה בימין הוא נס, ומפלגת העבודה צריכה לחבק אותו ולאמץ כמה שינויים מהותיים ולהתנער כמו עוף החול.

אפשר לחזור ולנתח את הכישלונות שהביאו לתוצאות הבחירות הקודמות או לעשות ריסטארט ולהתניע את המהלכים מחדש.

אז מה המפלגה צריכה לעשות?

בראש ובראשונה צריך להחליף את היו"ר אבי גבאי. האיש לא ראוי להשאר יום נוסף בתפקיד, ואם היתה לו מעט יושרה הוא היה שם את המפתחות והולך כבר בעת פרסום תוצאות המדגמים של בחירות אפריל 2019. הפיאסקו האחרון והדיאלוג עם בנימין נתניהו הוכיחו כי לאיש אין מושג באיזו זירה הוא משחק. כל יום שעובר זה הפסד של זמן התארגנות וההערכות.

גבאי לא צריך לחשוב על למנות יורש, זה לא במנדט שלו. אני לא מכיר את יאיר גולן, אבל מהראיון עימו בתוכנית ״עובדה״ התרשמתי מאומץ ליבו, היכולת להציע חזון ציוני וערכי.

היכולות של תנועה להתנער ולהשתקם תלויות בחיוניות של האנשים שמובילים והיכולת שלהם לעבוד ביחד כדבוקה, כקאדר של מנהיגים שיסחפו אחריה אנשים. אז מי יכול להוביל את המחנה? לדעתי לאף אחד מחברי הכנסת הנוכחיים אין את השילוב המתבקש של כריזמה, חזון, ויכולת גיבוש רעיונות לכדי חזון. בכל אחד ואחת מחברי התנועה יש יכולות וחוזקות אולם לאף אחד מהם אין את השילוב הנדרש להיות הקפטן של הקבוצה.

הבעיה שאני רואה לכל אורך התקופה היא חוסר היכולת לעבוד יחדיו כצוות, כארגון. גם לאחרונה, אני רואה ומקבל הזמנות לפעילות אישית של פעיל זה או חבר אחר. חבורה של אטומים בודדים ולא של צוות מגובש.

עמיר פרץ הוא איש כלבבי. הראיה שלו היא שמאל אמיתי, יש לו אומץ לומר דברים בקול צלול, אבל הוא חסר כריזמה בעיני הדור הצעיר. הוא לא יכול להוביל אם הוא יתמודד ולא יהיו אחרים אצביע עבורו.

מרצ או כחול לבן – לי אין ספק שהחיבור צריך להיות עם מרצ. תבדקו מי שהצביע עבורכם ותפנימו: מפלגת העבודה היום היא מפלגת שמאל. הבחורים שלה מזמן בשמאל. בחיבור עם מרצ, מפלגת העבודה תהיה דומיננטית ומשפיעה. בחיבור עם כחול לבן, חברי הכנסת יטמעו כמיעוט במפלגת הסופרמרקט. כחול לבן זה ימין מרכז, זה לא מפלגת העבודה.

למרות שאני חבר מפלגת העבודה וממשיך לשלם את דמי החבר, אני בבחירות האחרונות לא יכולתי להצביע למפלגה. דרך הפרידה מציפי לבני הוכיחה לי שלגבאי יש חוסר ניסיון בסיסי בניהול יחסי אנוש ולשאר החברים חסר עמוד שידרה שיצא כנגד הצורה שבה זה נעשה. זו לא תופעה יחידה.

כאשר היה צריך לבחור מועמד לנשיא המדינה, רק לשלי יחימוביץ היה האומץ לסרב לחתום לפואד. אומץ לב אזרחי הוא מצרך נדיר בכנסת וגם במפלגה, ומזכיר את האמרה של ביסמרק לרוברט ואן קודל: Courage on the battlefield is commonplace among us, but you not rarely you will find that quite respectable people lack civil courage.

כדי להצליח בבחירות הבאות, צריך לחשוב אסטרטגית: לחבור למרצ בלי לפחד ממה יאמרו. אני שמאל גאה, לא מתבייש בזה ולא מסתיר זאת. שמאל זה ערכים, שמאל זה סולידריות, שמאל זה חברתי. להכין חזון, ואפשר להשתמש במכון ובית ברל, בארגונים כמו מולד, המכון הישראלי לדמוקרטיה.

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 469 מילים. מחכים לתגובתך.
סגירה