זה יקח אלף, אולי אלפיים שנה, אבל מבחן הבגרות של תלמידי ישראל ואולי של אזרחי המדינה כולם, יכיל את השאלה על תקופת נתניהו. כיצד גרם שלטונו של מנהיג אחד, שעמד בראש המדינה, להרס הדמוקרטיה ולחורבן המדינה.

כיצד אזרחי המדינה בחרו בו שוב ושוב למרות שהביא עליהם אסונות ומכות ודאג לעצמו ולמשפחתו. כיצד אמרו לסוקרים שהוא המתאים ביותר לעמוד בראש מדינתם למרות שהיה מושחת, נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים, למרות שבגד בביטחון המדינה וחירב את מוסדותיה הדמוקרטיים. כיצד תושבי המדינה, זו שתהיה כאן בעוד אלף או אלפיים שנה, אם תהיה, לא השכילו להוריד את המנהיג הזה מהשלטון.

זה יקח אלף, אולי אלפיים שנה, אבל מבחן הבגרות של תלמידי ישראל ואולי של כל אזרחי המדינה, יכיל את השאלה על תקופת נתניהו. כיצד גרם שלטון מנהיג אחד שעמד בראש המדינה, להרס הדמוקרטיה ולחורבן המדינה

נדמה לי שהתשובה העיקרית לאירועים הללו אינה טמונה בהיסטוריה של המדינה אלא דווקא במערכת החינוך שלה. ההיסטוריה הוכיחה שהאבות המייסדים אכן התכוונו לדמוקרטיה. בנו מערכת משפטית, הסתמכו על ניסיון וידע של עמים אחרים, כוננו בית משפט עליון ובתי משפט ברחבי הארץ והקימו משטרה ומערכת חקיקה.

אלא שהאנשים שמילאו את התפקידים במערכות המדינה לא ידעו לעמוד על העקרונות הבסיסיים, או לא אזרו אומץ לעצור את התהליכים שהוביל אותו מנהיג.

אלה מביניהם שניסו הורחקו משולחן מקבלי ההחלטות, מהפרלמנט ומתפקידיהם הציבורים. אחרים נרתעו.

מוסדות המפלגה שהחזיקה בשלטון היו נאמנים באופן לא דמוקרטי למנהיג והרחיקו כל מי שהימרה את פיו, או הציג אלטרנטיבה וכפר בדבריו או במעשיו של המנהיג.

דור חדש של מצביעים כבר לא הבין כלל מהי דמוקרטיה. שטיפת המוח בכלי התקשורת ההמוניים פעלה את פעולתה וסיסמאות המנהיג שטפו את מוחם של מיליונים שוב ושוב. השקר הפך לאמת, וכאשר המציאות הכתה בפרצופם של האזרחים כבר היה מאוחר מידי.

אילו התודעה הדמוקרטית הייתה מונחלת לתרבותה של המדינה יומיום, אילו חברי הפרלמנט היו מקדשים את חוקי הדמוקרטיה ומכוננים חוקה ששומרת על הדמוקרטיה, אילו ערכי השוויון, כבוד האדם, חיי אדם, ציות לחוק, היו נשמרים כמו חוקי הדת של אותה מדינה, ומקבלים תקציבים וייצוג בפרלמנט כמו אותן מפלגות דתיות, שהדת ועסקניה ורק הם בראש מעיניהן, אילו בתי הספר היו מעבירים שיעורים בנושאי הדמוקרטיה כבר מכיתה אלף, אילו הדמוקרטיה היתה נושא לימוד חובה לאורך כל שנות הלימוד ואף באוניברסיטאות, אילו אירועי דמוקרטיה המוניים היו נערכים כל שבוע – אולי ניתן היה למנוע את קריסת המדינה מידיו של מנהיג אחד. אדם אחד בשר ודם. לא כוח עליון. לא אל ולא מכונה.

דור חדש של מצביעים כבר לא הבין כלל מהי דמוקרטיה. שטיפת המוח בכלי התקשורת ההמוניים פעלה את פעולתה וסיסמאות המנהיג שטפו את מוחם של מיליונים שוב ושוב. השקר הפך לאמת

הדוגמאות בהיסטוריה של העם שאיכלס את המדינה לפני החורבן, רבות.
אלא שהחורבן של תקופת נתניהו לא הגיע מכוחה של אימפריה כובשת, אלא חולשת הדעת של ציבור רחב, שהדמוקרטיה לא טבועה צרובה בתרבותו ובחיי היומיום שלו.

ההפגנות ההמוניות כיום בבלפור וברחבי הארץ העירו את הנושא הזה וחשיבותו. הן מצביעות עליו בזרקור ממוקד, אך עדיין ציבור גדול מידי ממשיך להאמין לאותו מנהיג. ממשיך לתמוך בו ולסמוך עליו. ממשיך ללכת כעיוור לתהום.

רשימת האנשים שהדמוקרטיה הייתה קרובה לליבם והורחקו בידי המנהיג ארוכה ומכעיסה. יש בהם כאלה שהפוליטיקה הפנימית במפלגת השלטון הרחיקה אותם ויש בהם כאלה שלא יכולים היו עוד לסבול את השחתת ערכי המדינה:
דן מרידור, דוד לוי, רוני מילוא, זאב בנימין בגין, אביגדור ליברמן, עוזי לנדאו, מיכאל איתן, משה בוגי יעלון, מאיר שטרית, משה כחלון, גדעון סער, אריאל שרון, זאב אלקין, מיכל שיר, שרן השכל, ראובן ריבלין, ועוד.

רשימת האישים שלקחו חלק בתפקידם הממלכתי כמשרתי ציבור, בתפקידים הבכירים ביותר כרמטכ"לים או ראשי מוסד, שב"כ ואמ"ן, וראו וחוו את ההרס -ארוכה לא פחות: אהוד ברק, עוזי ערד, אמנון ליפקין שחק, בוגי יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ, גדי איזנקוט, דן חלוץ, שאול מופז. עמי איילון, כרמי גילון, יובל דיסקין, יעקב פרי, עמוס ידלין, תמיר פרדו, מאיר דגן, אפרים הלוי, שבתאי שביט, דני יתום ועוד רבים אחרים.

כיצד הצליח אדם אחד לעמוד מול כל בעלי התפקידים הללו? מול כל חברי הפרלמנט ששירתו מטעם הציבור את המדינה ונכנעו לגחמותיו ותעלוליו?

התשובה תוביל את השואלים אל מערכת החינוך. החינוך והתרבות. אל מרכזי המפלגה שחזרו והצביעו בעד אותו מועמד. אל רוב חברי המפלגה בפרלמנט שהלכו אחריו ולא אחרי מי שסימן את הדרך הדמוקרטית ואת הניסיון לדבוק בערכים דמוקרטיים.

שם, במקום שבו הרוב היה צריך להצביע ולהכריע בעד או נגד מנהיג מושחת ומשחית, כושל, שקרן, נהנתן, כשלו מערכות המדינה הפוליטיות והמשפטיות בעצירתו. בבלימת מסע ההרס. אלה שמרדו בו ונאבקו בו היו מיעוט. לא הצליחו לשכנע את חבריהם שהערכים הללו חשובים יותר מהשלטון. שהמנהיג שוטף את מוחם של אזרחיו בשקרים. שהמציאות היא הפוכה לזו שהוא מציג ערב ערב בטלוויזיה.

כיצד הצליח אדם אחד לעמוד מול כל בעלי התפקידים הללו? מול כל חברי הפרלמנט ששירתו מטעם הציבור את המדינה ונכנעו לגחמותיו ותעלוליו? התשובה תוביל את השואלים אל מערכת החינוך

הם היו במיעוט כי הרוב היה חסר תודעה דמוקרטית. תרבות דמוקרטית ומחוייבות לדמוקרטיה מהבית מדורות של הורים וסבים וסבתות, שמגיל צעיר היו צריכים להחדיר בו את ערכי הדמוקרטיה כמו את התנ"ך וכמו את תפילותיהם לציון ולירושלים.

בעוד אלף או אלפיים שנה יתקיים מבחן בגרות בנושא הזה – תקופת נתניהו. התשובות נכתבות בימים אלה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.