זה יקח אלף, אולי אלפיים שנה, אבל מבחן הבגרות של תלמידי ישראל ואולי של אזרחי המדינה כולם, יכיל את השאלה על תקופת נתניהו. כיצד גרם שלטונו של מנהיג אחד, שעמד בראש המדינה, להרס הדמוקרטיה ולחורבן המדינה.

כיצד אזרחי המדינה בחרו בו שוב ושוב למרות שהביא עליהם אסונות ומכות ודאג לעצמו ולמשפחתו. כיצד אמרו לסוקרים שהוא המתאים ביותר לעמוד בראש מדינתם למרות שהיה מושחת, נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים, למרות שבגד בביטחון המדינה וחירב את מוסדותיה הדמוקרטיים. כיצד תושבי המדינה, זו שתהיה כאן בעוד אלף או אלפיים שנה, אם תהיה, לא השכילו להוריד את המנהיג הזה מהשלטון.

זה יקח אלף, אולי אלפיים שנה, אבל מבחן הבגרות של תלמידי ישראל ואולי של כל אזרחי המדינה, יכיל את השאלה על תקופת נתניהו. כיצד גרם שלטון מנהיג אחד שעמד בראש המדינה, להרס הדמוקרטיה ולחורבן המדינה

נדמה לי שהתשובה העיקרית לאירועים הללו אינה טמונה בהיסטוריה של המדינה אלא דווקא במערכת החינוך שלה. ההיסטוריה הוכיחה שהאבות המייסדים אכן התכוונו לדמוקרטיה. בנו מערכת משפטית, הסתמכו על ניסיון וידע של עמים אחרים, כוננו בית משפט עליון ובתי משפט ברחבי הארץ והקימו משטרה ומערכת חקיקה.

אלא שהאנשים שמילאו את התפקידים במערכות המדינה לא ידעו לעמוד על העקרונות הבסיסיים, או לא אזרו אומץ לעצור את התהליכים שהוביל אותו מנהיג.

אלה מביניהם שניסו הורחקו משולחן מקבלי ההחלטות, מהפרלמנט ומתפקידיהם הציבורים. אחרים נרתעו.

מוסדות המפלגה שהחזיקה בשלטון היו נאמנים באופן לא דמוקרטי למנהיג והרחיקו כל מי שהימרה את פיו, או הציג אלטרנטיבה וכפר בדבריו או במעשיו של המנהיג.

דור חדש של מצביעים כבר לא הבין כלל מהי דמוקרטיה. שטיפת המוח בכלי התקשורת ההמוניים פעלה את פעולתה וסיסמאות המנהיג שטפו את מוחם של מיליונים שוב ושוב. השקר הפך לאמת, וכאשר המציאות הכתה בפרצופם של האזרחים כבר היה מאוחר מידי.

אילו התודעה הדמוקרטית הייתה מונחלת לתרבותה של המדינה יומיום, אילו חברי הפרלמנט היו מקדשים את חוקי הדמוקרטיה ומכוננים חוקה ששומרת על הדמוקרטיה, אילו ערכי השוויון, כבוד האדם, חיי אדם, ציות לחוק, היו נשמרים כמו חוקי הדת של אותה מדינה, ומקבלים תקציבים וייצוג בפרלמנט כמו אותן מפלגות דתיות, שהדת ועסקניה ורק הם בראש מעיניהן, אילו בתי הספר היו מעבירים שיעורים בנושאי הדמוקרטיה כבר מכיתה אלף, אילו הדמוקרטיה היתה נושא לימוד חובה לאורך כל שנות הלימוד ואף באוניברסיטאות, אילו אירועי דמוקרטיה המוניים היו נערכים כל שבוע – אולי ניתן היה למנוע את קריסת המדינה מידיו של מנהיג אחד. אדם אחד בשר ודם. לא כוח עליון. לא אל ולא מכונה.

דור חדש של מצביעים כבר לא הבין כלל מהי דמוקרטיה. שטיפת המוח בכלי התקשורת ההמוניים פעלה את פעולתה וסיסמאות המנהיג שטפו את מוחם של מיליונים שוב ושוב. השקר הפך לאמת

הדוגמאות בהיסטוריה של העם שאיכלס את המדינה לפני החורבן, רבות.
אלא שהחורבן של תקופת נתניהו לא הגיע מכוחה של אימפריה כובשת, אלא חולשת הדעת של ציבור רחב, שהדמוקרטיה לא טבועה צרובה בתרבותו ובחיי היומיום שלו.

ההפגנות ההמוניות כיום בבלפור וברחבי הארץ העירו את הנושא הזה וחשיבותו. הן מצביעות עליו בזרקור ממוקד, אך עדיין ציבור גדול מידי ממשיך להאמין לאותו מנהיג. ממשיך לתמוך בו ולסמוך עליו. ממשיך ללכת כעיוור לתהום.

רשימת האנשים שהדמוקרטיה הייתה קרובה לליבם והורחקו בידי המנהיג ארוכה ומכעיסה. יש בהם כאלה שהפוליטיקה הפנימית במפלגת השלטון הרחיקה אותם ויש בהם כאלה שלא יכולים היו עוד לסבול את השחתת ערכי המדינה:
דן מרידור, דוד לוי, רוני מילוא, זאב בנימין בגין, אביגדור ליברמן, עוזי לנדאו, מיכאל איתן, משה בוגי יעלון, מאיר שטרית, משה כחלון, גדעון סער, אריאל שרון, זאב אלקין, מיכל שיר, שרן השכל, ראובן ריבלין, ועוד.

רשימת האישים שלקחו חלק בתפקידם הממלכתי כמשרתי ציבור, בתפקידים הבכירים ביותר כרמטכ"לים או ראשי מוסד, שב"כ ואמ"ן, וראו וחוו את ההרס -ארוכה לא פחות: אהוד ברק, עוזי ערד, אמנון ליפקין שחק, בוגי יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ, גדי איזנקוט, דן חלוץ, שאול מופז. עמי איילון, כרמי גילון, יובל דיסקין, יעקב פרי, עמוס ידלין, תמיר פרדו, מאיר דגן, אפרים הלוי, שבתאי שביט, דני יתום ועוד רבים אחרים.

כיצד הצליח אדם אחד לעמוד מול כל בעלי התפקידים הללו? מול כל חברי הפרלמנט ששירתו מטעם הציבור את המדינה ונכנעו לגחמותיו ותעלוליו?

התשובה תוביל את השואלים אל מערכת החינוך. החינוך והתרבות. אל מרכזי המפלגה שחזרו והצביעו בעד אותו מועמד. אל רוב חברי המפלגה בפרלמנט שהלכו אחריו ולא אחרי מי שסימן את הדרך הדמוקרטית ואת הניסיון לדבוק בערכים דמוקרטיים.

שם, במקום שבו הרוב היה צריך להצביע ולהכריע בעד או נגד מנהיג מושחת ומשחית, כושל, שקרן, נהנתן, כשלו מערכות המדינה הפוליטיות והמשפטיות בעצירתו. בבלימת מסע ההרס. אלה שמרדו בו ונאבקו בו היו מיעוט. לא הצליחו לשכנע את חבריהם שהערכים הללו חשובים יותר מהשלטון. שהמנהיג שוטף את מוחם של אזרחיו בשקרים. שהמציאות היא הפוכה לזו שהוא מציג ערב ערב בטלוויזיה.

כיצד הצליח אדם אחד לעמוד מול כל בעלי התפקידים הללו? מול כל חברי הפרלמנט ששירתו מטעם הציבור את המדינה ונכנעו לגחמותיו ותעלוליו? התשובה תוביל את השואלים אל מערכת החינוך

הם היו במיעוט כי הרוב היה חסר תודעה דמוקרטית. תרבות דמוקרטית ומחוייבות לדמוקרטיה מהבית מדורות של הורים וסבים וסבתות, שמגיל צעיר היו צריכים להחדיר בו את ערכי הדמוקרטיה כמו את התנ"ך וכמו את תפילותיהם לציון ולירושלים.

בעוד אלף או אלפיים שנה יתקיים מבחן בגרות בנושא הזה – תקופת נתניהו. התשובות נכתבות בימים אלה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

המראות המחרידים מבית הנבחרים האמריקאי ממשיכים להדהד ברחבי העולם, ואת אדוות הגלים עוד ימשיכו להרגיש לאורך שנים בפוליטיקה האמריקאית והגלובלית. אבל בישראל כמו בישראל, הכול מועבר דרך הפריזמה המקומית הצרה, וכל מחנה מנסה להראות את דמיוננו לאמריקה לפי פרשנות המתאימה לו ולפי הפוזיציה הרלוונטית.

בבלפור מיהרו לפברק ספין נלעג, כאילו דיירי המעון היו אלה הנתונים למתקפת המון אלים, ואילו מצד מחנה 'רק לא ביבי' התפרסמו עשרות פרשנויות על איך זה יכול לקרות גם כאן, או שכבר בעצם כבר קרה כאן, וכיוצא באלה השוואות.

אלא שביבי איננו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי שהפוליטיקאים שלנו ילמדו מהמאורעות בוושינגטון, אבל כל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים אותם בהשוואותיהם הבעייתיות.

אלא שביבי אינו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי ללמוד מהמאורעות בוושינגטון, אבל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים

הקרבה היתרה בין ביבי לטראמפ מבחינה פוליטית-מדינית ואישית, והעובדה שמדובר בשני מנהיגים פופוליסטיים, גרמו לפרשנים רבים להתריע על קווי הדמיון שעלולים להוביל – לדעת אותם פרשנים, באופן כמעט וודאי – למראות דומים ברחובות ירושלים. גם פסיכולוגים ושאר מומחים לנפש התגייסו לנתח את תכונות האישיות הדומות בין המנהיגים. אלו ניתוחים שגויים.

למרות מאפייני המנהיגות הפופוליסטית המשותפים לשניהם – הכריזמה, הדמגוגיה והשימוש בחלוקת העולם ל"אנחנו" מול "הם" ובעיקר בהסתה – השוני בין טראמפ לביבי רב על הדמיון. טראמפ הוא בור, מגלומן, אנטי-פוליטיקאי הן בתדמיתו הציבורית והן בפועל, ואין לו כל עניין בעשייה פוליטית ממשית. נתניהו הוא ההיפך המוחלט בכל התכונות הללו, למעט – אולי – שגעון הגדלות (וגם זה נובע אצלו ממקורות אחרים). יתרה מכך, נתניהו מתוחכם עשרות מונים מטראמפ, שממשיך גם ממושב נשיאותו לנהוג ככוכב ריאליטי, ולחלופין כבריון שכונתי, כפי שהוכיחו שיחות הטלפון המוקלטות שלו (עם מזכיר מדינת ג'ורג'יה, למשל. אך גם זו עם נתניהו, לאחר חתימת ההסכם עם סודן, שבה ניסה טראמפ בגסות מביכה לגרום לנתניהו להטיל דופי בביידן. נתניהו לא נפל בפח). כך נהג הנשיא גם בנאומו מול קהל תומכיו בעצרת בשבוע שעבר.

תומכי הנשיא טראמפ אף הם שונים עד מאוד מקהל הביביסטים, וגם כאן ההשוואה הנפוצה ביניהם חוטאת למציאות. בגרעין הקשה של המכונים טראמפיסטים ישנה תנועה עממית בעלת שורשים עמוקים ויכולות ארגון מוכחות. תנועה זו, המאכלסת את הימין הקיצוני האמריקאי, הקדימה את טראמפ, ובמידה רבה היא זו שבראה אותו. אף שבתקשורת מצטייר תדיר כאילו טראמפ הוא הגורם שסחף את ההמון, נכון יותר לומר שהוא רכב על הגל הפופוליסטי אל הבית הלבן.

אותם גורמי ימין קיצוני וסהרורי הם בעלי מסורת של ארגון ושימוש באלימות פוליטית. מהשנים האחרונות אפשר להזכיר את המצעד בשארלוטסוויל ואת תוכניות החטיפה של מושלת מדינת מישיגן. מבחינה זו, הגורם המקביל בישראל הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים.

גורמי הימין הסהרורי בארה"ב בעלי מסורת ארגון ושימוש באלימות פוליטית. כמו במצעד בשארלוטסוויל ותוכניות חטיפת מושלת מישיגן. הגורם המקביל כאן הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים

אלה האחרונים מושפעים ואולי אף סרים למרותו ופקודתו של המנהיג הפופוליסטי, אבל הגרעין הקשה שלהם מונה ככל הנראה מאות ספורות של אנשים אם לא פחות, לא עשרות אלפים. ואפילו אם אלה בגרעין הקשה לא יבחלו בנקיטת אלימות בתגובה לשיסוי – למשל, נגד ערבים או (עיתונאים) שמאלנים – זו כנראה לא תופנה כלפי סמלי שלטון או כוחות הביטחון.

מעורבותם של כוחות הביטחון בהתקוממות היא הנקודה האחרונה להבחנה בין ישראל לארצות הברית. המחדל האבטחתי בגבעת הקפיטול עדיין נחקר, וימים יגידו אם הייתה זו רשלנות נפשעת בלבד שגרמה לכך שקהל המתקוממים פרץ בקלות יחסית למתחמים המאובטחים של בית הנבחרים, או שהיה שיתוף-פעולה של ממש מבפנים. כך או כך, אין ספק שברקע להצלחת ההתקוממות עומדת ההטייה הימנית המוכחת של המשטרה האמריקאית. גם כאן, הקשר בין כוחות השיטור לבין תנועת העליונות הלבנה הוא קשר היסטורי, ובשנים האחרונות גורמי ימין קיצוני אמריקאי עושים מאמצים מכוונים להשתלב בכוחות הביטחון.

בישראל, גם אם ישנה הטייה ימנית ואפילו ביביסטית בקרב שוטרים – ואולי גם בקרב מפקדיהם, בעקבות הפוליטיזציה שהכנס נתניהו למשרד לביטחון פנים – עדיין אין מדובר במגמה רווחת ומסוכנת כמו בארצות הברית. נוסף על כך, ישנו שוני בין ישראל לארה"ב גם בשרשרות ההיררכיה בקרב כוחות הביטחון השונים.  בארצות-הברית, כוחות המשמר הלאומי של וושינגטון הבירה כפופים ישירות לנשיא – וגם משום כך, פחותים הסיכויים לחזות בירושלים בתמונות כגון אלה שנראו בוושינגטון.

לפיכך, כל הפרשנויות השונות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה הרווחת והבעייתית בישראל לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. עם זאת, ישנו לקח אחד חשוב שהאירועים בארצות הברית מלמדים, והוא הדבר המרכזי עליו יש לחזור באוזני הפוליטיקאים שלנו, ובפרט פוליטיקאי מסויים: כאשר משלהבים את ההמונים בהסתה ובליבוי יצרים, קשה לשלוט בגובה הלהבות.

הפרשנויות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. אבל יש לקח חשוב: כשמשלהבים את ההמונים קשה לשלוט בגובה הלהבות

גם אם תמונות דומות של פריצה למוסד שלטון ישראלי אינן תרחיש סביר, אי-אפשר לדעת מה תהיה התוצאה של התפרעות של המון משולהב או של בודדים בעלי כוונות הרס. זהו לקח שמלווה את ישראל ואת נתניהו ספציפית כבר 25 שנים. עם זאת, דומה שהוא עדיין לא נלמד.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית

אם ברקו "סטייק", אז מה נתניהו? לקושש קולות מהמגזר הערבי ישראלי – סעיף מס' 1 ברשימת הזיגזוגים. אני לא היחיד שמחזיק ברשימת הזיגזוגים של נתניהו. הרשימה ארוכה וכוללת את הזיגזוגים והתהפוכות בכל כהונותיו. מצהיר ומסית ואז פועל בניגוד מוחלט להצהרותיו.

אני לא היחיד שמחזיק ברשימת הזיגזוגים של נתניהו. הרשימה ארוכה וכוללת את הזיגזוגים והתהפוכות בכל כהונותיו. מצהיר ומסית ואז פועל בניגוד מוחלט להצהרותיו

מסע הזיגזוגים של נתניהו החל בראיון ל"ידיעות אחרונות", ב-3 לספטמבר 1995 שם קבע:

"מי בעולם מאמין לערפאת? רק יצחק רבין ושמעון פרס מאמינים לו ונותנים לו להקים בסיס 15 דקות מירושלים. הוא הרי הארכי שקרן של דורנו".

לאחר מכן הכריז בתכנית המעגל של דן שילון שלא ייפגש עם ערפאת. כידוע, לא רק שנפגש עמו לאחר מכן, אלא אף חתם איתו על הסכמי וואי וחברון.

בהסכם וואי הבטיח כי במסגרת הפעימה הראשונה והשנייה של הסכם אוסלו (שהבטיח שלא יישם), לא ימסור לפלסטינים שטח מעל ל-10%. לבסוף, בשל לחץ אמריקאי העביר 13% משטח C ביהודה ושומרון השטח לפלסטינים, וקבע כי מתוכם 3% יהוו שמורת טבע. כך נתניהו נסוג משטחים לאחר שהאשים ומאשים עד היום את "השמאל" בכך שהוא יודע לעשות שלום רק תמורת שטחים.

• נתניהו הצהיר – לא מדינה פלסטינית, לאחר מכן הצהיר כן למדינה פלסטינית.
• כן למע"מ על פירות וירקות, ולאחר מכן לא.
• כן בנייה בהתנחלויות, לא בנייה.
• כן מגנומטרים, לא מגנומטרים.
• כן הסכם עם אריתריאה על מבקשי המקלט ואז לא.
• אותה התנהלות חוזרת על עצמה גם במשבר הקורונה, בו הוא מתגאה באופן ניהולו ומבקש "תשמרו על ההנחיות", לא שומר עליהן בעצמו, ואז מנחה "תעשו חיים", ומאשים את העם בתוצאות אותה עשיית חיים. שלא נדבר על הסתירות בהגבלות ובאכיפה.

וזה רק קומץ דוגמאות. ישנם עשרות זגזוגים ותהפוכות ואמיתות לשעתן לאורך כל שנות שלטון נתניהו – אולם ביחסו למגזר הערבי, השבוע נתניהו התעלה אפילו על עצמו.

וזה רק קומץ דוגמאות. ישנם עשרות זגזוגים ותהפוכות ואמיתות לשעתן לאורך כל שנות שלטון נתניהו – אולם ביחסו למגזר הערבי, השבוע נתניהו התעלה אפילו על עצמו

הרי במשך כל מערכת הבחירות האחרונה נתניהו האשים את גנץ וכחול לבן שוב ושוב בהאשמה הנוראה, לפיה אחרי הבחירות הם יקימו ממשלה בתמיכת הערבים, בתמיכת הרשימה המשותפת, בטענה שמדובר בתומכי טרור.

ומה עשה נתניהו מאז? שיתף פעולה עם ח"כ מנסור עבאס מהמשותפת, ועוד מהפלג האיסלמי הקיצוני בתוכה. עתה אין גבול לציניות, ליכולת הזיגזוג ובעיקר לבושה.

לאחר שפלרטט עם ח"כ עבאס, נתניהו מחזר אחרי הציבור הערבי כדי לקושש את הקולות שיפצו על אלו שהלכו ליריביו מימין סער ובנט, כשהוא מבין כי השניים עלולים לגזול ממנו מנדטים שיעשו את ההבדל ויאפשרו לו להימנע או לדחות את המשפט.

השרה מירי רגב האשימה את ברקוביץ' שהוא מתהפך בדעותיו כמו סטייק. מדוע השרה רגב לא פונה לנתניהו ומאשימה גם אותו על כך שהוא מתהפך כסטייק, כשהוא מנסה להתחבר למי שעד לא מזמן עשה הכל כדי להסית נגדו ולהדיר מהציבוריות הישראלית.

אוהו. חתיכת עימות בין השרה מירי רגב לאיל ברקוביץ׳ בתוכנית היום: ״כל עוד לא תתנצל בפני הליכודניקים לעולם לא תהיה מאמן נבחרת. יא חתיכת סטייק. איפה גנץ המשיח שלך?״ pic.twitter.com/taKfES82OC

— Raz Shechnik (@RazShechnik) October 9, 2020

אם נתניהו מחליט לשנות את יחסו למגזר זה, לאחר שהסית נגדם כה רבות, מדוע שלא ישנה את יחסו לשמאל, לאחר שהסית נגדם פעמים רבות אפילו יותר?

האם יש מי שיכול לקבוע ברצינות כי הניסיון של נתניהו לגייס את תמיכת המגזר הערבי אינו ניסיון נואש ובוודאי לא אותנטי, המתבסס על מניעים פוליטיים צרים בלבד? ממתי אזרחי המגזר הערבי ישראלי חשובים לו? מה, מה פתאום? אילו לא היינו מכירים את רשימת תופעות הלוואי של החיסון, היינו חושבים שמדובר באחת מהן.

האם יש מי שיכול לקבוע ברצינות כי הניסיון של נתניהו לגייס את תמיכת המגזר הערבי אינו ניסיון נואש ובוודאי לא אותנטי, המתבסס על מניעים פוליטיים צרים בלבד? ממתי אזרחי המגזר הערבי ישראלי חשובים לו?

בימים אלה התקיימה הפגנת ענק בנצרת של תושבי האזור מהמגזר הערבי.
נתניהו מוביל לתסיסה בציבור, שעלולה להוביל למקרי אלימות בקרב הציבור שגם כך סובל מאלימות.

הסטייקים של נתניהו עלולים לשרוף את המדינה ופלא שאינם שורפים אותו כמועמד אמין בקרב תומכיו.

עיתונאי, בעל תואר B.A בממשל ודיפלומטיה ותואר MA במדיניות ציבורית מאוניברסיטת ת"א. עוסק בקידום נושאי סביבה וקיימות וממשל פתוח, שקיפות, ממשל מקוון ושיתוף ציבור. מאמין בהשפעת התקשורת על חיזוק הדמוקרטיה וחקר האמת