יש ויכוח בקרב אנשים עם זמן עודף בסוגיה – האם העשור מסתיים ב-2019 או ב-2020. אני בוחר באפשרות אחרונה, גם כי אני פדנט אך בעיקר מכיוון שזה מאפשר לי להמנע מגינוי קלישאתי של השנה היוצאת בלבד. אני מגנה את העשור המסתיים כולו.
חטאי 2020 ברורים לכל: כמעט 2 מיליון מתי קורונה בעולם, אבטלה המונית, סגרים וריחוק חברתי, מעט מדי חיי לילה ויותר מדי טלוויזיה. טוב שדונלד טראמפ סולק, אבל זה לא מאזן את השנה וקללותיה.
חטאי 2020 ברורים לכל: כמעט 2 מיליון מתי קורונה בעולם, אבטלה המונית, סגרים וריחוק חברתי, מעט מדי חיי לילה ויותר מדי טלוויזיה. טוב שדונלד טראמפ סולק, אבל זה לא מאזן את השנה וקללותיה
עם זאת, 2020 סיפקה סוג של שיא ראוי לעשור דפוק במיוחד – אם מבינים שבלוח השנה הגרגוריאני הספירה מתחילה מ-1 ולא מאפס. זה עניין מתמטי לטרחנים – אך גם האמת לאמיתה.
העשור היוצא הביא לעולם את עלייתה ונפילתה של הח'ליפות המרושעת של המדינה האיסלאמית והתעללויות באויגורים של סין וברוהינגים של מיאנמר – זוועות מהסוג שהאנושות טרם למדה למנוע. ישראל נקלעה לשלטון סמכותני של פוליטיקאי מחונן ואסטרטג מאותגר שכנראה הפך את מיזוגה עם הפלסטינים לבלתי הפיך – טרגדיה מקומית. אבל קורה גם משהו רחב ועמוק יותר – תסיסה נוראית בתרבות "המערבית", המסומנת על ידי אי הסכמות מוזרות על דברים לכאורה בסיסיים כמו חופש, עובדות ואמת.
פופוליסטים חטפו את הימין
האנושות זקוקה לתנועה שמרנית שפויה כדי להזכיר לכולם ששינוי הוא לא תמיד דבר נפלא. אנו זקוקים להתקדמות, אך גם לקולה של הזהירות הנבונה המקדשת את ערך המיתולוגיות והמסורות היוצרות תחושה של שותפות גורל והופכת בכך את החיים לנסבלים עבור רוב האנשים.
שנות העשרה של המאה ה-21 הן העשור שבו תנועות שמרניות במדינות מפתח – באופן ההרסני ביותר ארצות הברית, אך גם בברזיל ומקומות אחרים – הפכו לאספסוף זועם של לאומנים קיצוניים, ספקני מדע וסוחרי תיאוריות קונספירציה.
בראיה אחרת, קבוצה צינית של עשירים האוהבים מיסים נמוכים ושונאים רגולציה השתלטו על המפלגה הרפובליקנית בארה"ב והבינו כיצד לגרום להמונים להצביע נגד האינטרסים הכלכליים של עצמם – על ידי הרעלת מחשבותיהם בפרופגנדה זהותית ודתית והשנאת ה"מומחים" הליברליים וה"אליטות".
זה העשור שבו תנועות שמרניות במדינות מפתח – באופן ההרסני ביותר ארה"ב, אך גם בברזיל ומקומות אחרים – הפכו לאספסוף זועם של לאומנים קיצוניים, ספקני מדע וסוחרי תיאוריות קונספירציה
התוצאה היא שרוב המצביעים הרפובליקנים, במקום לחוש מבוכה על מעשיו הנפשעים של טראמפ, מאמצים את שקריו המגוחכים על הבחירות הכביכול גנובות. זה מהפכני, לא שמרני. זה גרוע, ולא נראה שזה ייגמר בקרוב.
הפרוגרסיבים הרחיקו לכת בשמאל
האנושות זקוקה גם לתנועה פרוגרסיבית שדוחפת אותנו להיות טובים יותר. אנו נוטים לשכוח בשאננות שעד לפני מאה שנה לא הייתה זכות בחירה לנשים בשום מקום (למעט ניו זילנד). החוקה האמריקאית, שרבים הפכו אותה לדת חילונית, ראתה שחורים כפחות אנושיים, ומעשים הומוסקסואליים היו בלתי חוקיים בחלק גדול מארצות הברית עד לאחרונה. זוועות נמשכות כל הזמו ברחבי תבל.
אנחנו זקוקים לשמאל האמיתי כדי להזכיר כל הזמן כמה אנחנו עדיין רחוקים מחברה צודקת. אבל בארה"ב במיוחד התנועה הפרוגרסיבית בשנות העשרה של המאה ה-21 חרגה בצורה קשה (ונטולת הומור) מגבולות גזרת הסבירות.
לא נרוויח דבר מהפיכת האוניברסיטאות ל"מרחבים בטוחים" שלא מאתגרים את הרגשות העדינים של GEN Z. לא ראוי לרדוף אנשים עד חורמה על אמירות מטופשות ואי עמידה בתו תקן דרקוני של פוליטיקלי קורקט. תרבות ה"ביטול" הבלתי סלחנית מאיימת על תעשיות שלמות, החל בתקשורת, שאמורה להיות מעוז של חופש הביטוי. לא כל מחמאה היא הטרדה, לא כל הטרדה היא מינית, ולא כל בדיחת קרש היא גזענית. אלימות משטרתית נגד מיעוטים לא תתוקן על ידי "ביטול" המשטרה כמאמר הרדיקלים בארה"ב. המישיגעס הזה עוזר לימין, מכיוון שרוב תושבי כדור הארץ אינם חושבים שמגדר הוא המצאה של הפטריארכיה; הם עסוקים מדי בללדת ילדים.
תמונות של חיות מחמד הובילו לפוסט-אמת
מהפכת המדיה החברתית התחילה טוב: אנשים שחולקים תמונות של חיות מחמד, תינוקות וחופשות; חברים ותיקים המחדשים קשרים; שיח בלתי מוגבל על פילוסופיה, בישול ואירועים עכשוויים. ואז הגיעו האלגוריתמים. בשנות העשרה של המאה ה-21 אלה הוציאו מכל הבקבוקים את כל האינסטינקטים האפלים של הטבע האנושי ויותר לא סופרים את ההוגנות ואת העובדות.
זה ערער קשות את החברה הכללית לטובת שבטים ותתי שבטים שלא מסכימים על שום דבר כבר, כולל מה אמת ומה שקר. גרוע מכך, המדיה החברתית מסייעת לשקרנים, מכיוון ששקרים מעניינים יותר.
מהפכת המדיה החברתית התחילה טוב: אנשים שחולקים תמונות של חיות מחמד, תינוקות וחופשות; חברים ותיקים המחדשים קשרים; שיח בלתי מוגבל על פילוסופיה, בישול ואירועים עכשוויים. ואז הגיעו האלגוריתמים
המדיה החברתית מאפשרת מניפולציה המונית מכיוון שהסביבה הדיגיטלית יוצרת מונופולים בהיקף חסר תקדים. פעם זה עזר למתקוממים נגד רודנים אבל היום זה יותר מסייע לרודנים לעקוב אחר מתנגדיהם. אם להיטלר היו רשתות חברתיות, השקר הגדול יכול להיות גדול אפילו יותר.
הדמוקרטיה מתה באור השמש
שנות ה-20 של המאה העשרים החלו עם האביב הערבי, וקל לשכוח שלא היה שום דבר סרקסטי במונח. בין השאר בגלל הרשתות החברתיות, חוסני מובארק נפל במצרים, מועמר קדאפי הגרוע יותר הוצא להורג בלוב וכסאו של בשאר אסד התנדנד בסוריה. עשור לאחר מכן אין לנו דמוקרטיה כמעט בשום מקום באזור והמלחמה נמשכת בסוריה, בלוב ובתימן. במערב, לעומת זאת, דמוקרטיה הניבה מבול של החלטות מטופשות, והצעירים בורחים ממנה בהמוניהם. רבים מסתכלים כיום על סין עם הקפיטליזם הדיקטטורי של המפלגה הקומוניסטית כסוג של מודל, וזו עוד טעות מרה. שלושים שנה לאחר "סוף ההיסטוריה" של פרנסיס פוקיאמה, המצב מייאש, מביך ומביש.
פוסט לאומיות קמלה באירופה
זה אולי אופנתי לכסח את האיחוד האירופי, אבל זה לא הופך את הדבר לחכם. האיחוד האירופי עשה טעויות כמו מתן זכות וטו לכל מדינונת ואיחוד מוניטרי ללא איחוד פיסקלי. יתר על כן, היה זה פרויקט של אליטות שעשה מעט מדי נפשות בקרב אירופאים רגילים. אז ההמונים די שכחו שהמשימה של האיחוד האירופי – בה הצליח – הייתה להבטיח את השלום אחרי שתי מלחמות עולם (וגם לתת לאירופה כלכלה מאוחדת בקנה מידה שווה לסין ולארצות הברית המתחרות).
ההמונים די שכחו שמשימת האיחוד האירופי – בה הצליח – היתה להבטיח את השלום אחרי שתי מלחמות עולם (וגם לתת לאירופה כלכלה מאוחדת בקנה מידה שווה לסין ולארצות הברית המתחרות)
בשנות האלפיים היו מאמצים כושלים להעביר חוקה ונשיאות עבור האיחוד; בשנות העשרה של המאה ה-21 היו מריבות בין הצפון לדרום על כספים והגירה, נסתם הגולל על הצטרפות טורקיה, וחווינו מרידות פופוליסטיות במדינות קומוניסטיות לשעבר – ולבסוף הברקזיט האומלל.
אותו ברקזיט, עוד שגיאה דמוקרטית שנבנתה במידה רבה על שקרים, הניבה תוצאה שהיא סוג של אמת: מחצית הבריטים, ורוב המבוגרים מביניהם, לא מרגישים אירופאים. זה עצוב, כי עם כל השטויות הביורוקרטיות שלו האיחוד האירופי הוא פרוייקט שמביא הרבה טוב לעולם, גם פרקטית וגם רעיונית.
המוסיקה מחלקת אותנו לשבטים
בימים הישנים והרעים יותר מדי, נקבע הקאנון המוזיקלי על ידי אליטות תרבותיות לאורך מנעד רחב, שכלל ראשי אולפנים ומנהלי רשות השידור ותקליטנים ומו"לים עריצים. זה לא תמיד היה ידידותי למובילי חדשנות וזה הניב המון שטויות ושגיאות וחוסר צדק, והדברים ידועים. אבל לפחות זה איפשר לציבורים ומדינות לפתח נרטיבים משותפים – תהליך שבלעדיו שבטי גאליה וחצי האי האפניני לעולם לא היו הופכים לצרפת ולאיטליה.
זה לא דבר נורא שרוב האנשים של פעם שמעו על הרולינג סטונס או על הסרט הסנדק או על הגשש החיוור. שנות העשרה של המאה ה-21, בהן אפילו שירותי סטרימינג מכילים אלגוריתמים מותאמים אישית, קרעו זאת בצורה נחרצת לרסיסים. נדמה שחלק ניכר מהמוזיקה העכשווית מיוצרת על ידי אלגוריתמים, ורוב השירים האלה יישכחו במהרה (לעומת יצירות דוגמת "הצד האפל של הירח" מימים טובים יותר). לפחות, כאילו בנס, הטלוויזיה (שאיננה ריאליטי) בימינו מפתיעה באיכותה; בזה ננוחם איכשהו.
* * *
מה אפשר לומר? הפוליטיקאים בגדול נכשלו, וההמונים לא עשו מספיק כדי להצדיק את האמונה האופטימית בחוכמתם הקולקטיבית. יש נקודת אור אחת: בעידן של ספקנות לא בריאה לגבי "מומחים", הגיחו אנשי המדע וניטרלו מגיפה עולמית בפחות משנה.
הפוליטיקאים בגדול נכשלו, וההמונים לא עשו מספיק כדי להצדיק את האמונה האופטימית בחוכמתם הקולקטיבית. נקודת האור: בעידן של ספקנות לא בריאה לגבי "מומחים", אנשי המדע ניטרלו מגיפה עולמית בפחות משנה
אולי הצעירים יסיקו מזה שמשפיעי אינסטגרם הם לא בני האדם החשובים ביותר. שמרו על חינוך, ערכים וראש פתוח; נסו לא לעשות יותר מדי שטויות.
מה יביאו שנות ה-20 של המאה ה-21? אף אחד לא יכול להבטיח גן של שושנים. אבל הגיע הזמן; הגיע הזמן ממש.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan
הכותרות הראשיות עכשיו
הסיפור ״מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה״ מאת אקיוקי נוסקה מתאר את יום כניעת יפן במלחמת העולם השנייה מעיני לוויתן עצוב. בילדותו לימדה אותו אמו להיזהר מהחיות החכמות והאכזריות המכונות בני-אדם, שעלולות להטיל צִלצַל ולפגוע בו:
״לא עשינו להם כל רע״, אמרה לו, ״בכל הים הגדול אין יצור שישווה בתבונתו לבני האדם מלבדנו, הלווייתנים. לו רק היו מגלים מעט חביבות כלפינו!״.
לאחרונה קרַב הלוויתן ברישול לסירת בני אדם. להפתעתו במקום לפגוע בו, שמחו האנשים בסיפון לראותו ונופפו לו בחיבה. אחר כך פגש באיש צף על גבי סירה צהובה מגושמת שהביט בו בתחנונים. האנשים בספינה היו חיילים יפנים שהוסעו לקרב על איווג׳ימה וקינאו בלוויתן השלֵו למראה. בסירת ההצלה הצהובה שכב טייס אמריקאי פצוע, שפִּילל להיגרר בידי הלווייתן לחוף מבטחים.
הסיפור ״מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה״ מתאר את יום כניעת יפן במלחמת העולם השנייה מעיני לוויתן עצוב. בילדותו לימדה אותו אמו להיזהר מהחיות החכמות והאכזריות המכונות בני-אדם
ביום כניעת יפן נַדֲמו השמיים כי נעלמו מהם להקות המטוסים שהזכירו לו להקות סרדינים. הוא אהב סרדינים. בגלל תאבונו גדל גופו באופן שהרחיק מעליו נקבות, ולכן נהיה בודד.
והנה, ביום הכניעה פגש בלוויתנית שאִפשרה לו לשהות בקרבתה מבלי להירתע מפניו. למעשה הייתה זו צוללת יפנית שהמתינה במפרץ למשימת התאבדות. אנשיה לא ידעו כיצד לנהוג בלוויתן המוזר שנצמד אליהם. במסירותו לנקבה שהסכימה לקִרבתו ספג במקומה הלווייתן את פצצות העומק שהוטלו עליה. במותו, הציל הלווייתן את הצוללת.
כך באחרית ימיו נחשף הלוויתן לטוּבם ולחביבותם של בני האדם וגם להגיונם, לאכזריותם ולשרירותם. נזכרתי בסיפורו למראה הלוויתן הגדול שהגיע לחוף ניצנים, פה. האם זכה גם הוא לקורטוב של נחת ביומו האחרון בדומה לאחיו מיפן? האם למד דבר-מה על בני האדם? ואולי ראה כלי-שיט משחרר מגופו פסולת שחורה וממשיך הלאה בדרכו כאילו לא ארע דבר? מה קלט מבטו של הלוויתן בחוף ישראל, כיצד נראו הדברים מעיניו?
אולי כבר קרַב בעבר לחופים ולמד לדעת את צבעם וצורתם. על כל פנים, תחנתו האחרונה התגלתה כחוף שחור. מוכר שלגונים המכריז ״אני הולך, אני בא, לא להפעיל עלי לחץ״ נעדר מהחוף; תחתיו התרוצצו בו אנשים שדיברו בהתרגשות למיקרופונים מול עדשות מַצלמות. היו אלו כתבים שסיקרו את הסופה. הכתבים התעלמו מהלוויתן ועסקו בדקלום שבחים על אודות השלג הלבן. הוא התפלא שאינם משגיחים בו: ככל שידע, לוויתנים כמותו לא נראו מעולם בחוף הזה. בנוסף תמה מדוע מדברים על לבן כשהכל סביב נצבע שחור ותהה האם ראייתם של בני-אדם שונה מזו של לוויתנים. כלומר, האם אנשים אינם רואים את מה שניצב מול עיניהם?
בחולשתו התקשה לקבוע האם דמויות נוספות שזיהה אכן התהלכו סביבו או בקעו מתעתועי דמיונו. איש נוקשה למראה הפיק עשן סמיך באמצעות תנור ישן; אדם זה הופקד על איפול האירוע. אחרים הפריכו כזבים מילקוטם לכיוון אנשים שפערו את פיהם ובלעו לתיאבון מבלי למיין ולבדוק. ״אפילו את הפלנקטון שלי הייתי מסנן טוב יותר״, חשב הלווייתן. מרחוק גזר אדם במספריו את האוויר. איש זה הופקד על ניתוק הקשר בין סיבה לתוצאה. אנשים תשושים בסירות שצבאו על החוף בדרישה לשוב ארצה נהדפו חזרה למים בהסבר שרק לזפת מותר להיכנס לארץ כי בניגוד אליהם, היא דבקה במקומה ולכן קלה להשגחה.
ביום הכניעה פגש בלוויתנית שאִפשרה לו לשהות בקרבתה מבלי להירתע מפניו. למעשה הייתה זו צוללת יפנית שהמתינה במפרץ למשימת התאבדות. במסירותו לנקבה שהסכימה לקִרבתו ספג במקומה הלוויתן את פצצות העומק
אדם עולץ וזחוח הזוקף כרס קטנה החווה סביב בידיו והצהיר ״הכל עשיתי אני, הכל בזכותי. תראו, איזה יופי, איזה יופי!״, מורה בגאווה על דברים טובים ויפים לכאורה, אך במקומם נראו רק גושים שחורים צמיגיים שנאחזו בחול ובסלעים.
איש אחֵר, עצוב למראה, גוו שחוח, ניגב בעדינות אגלי רטיבות מפה ומשם בעזרת מגבת רכה. ״מי אתה ומה תפקידך בארץ המשונה הזאת?״ שאל אותו הלווייתן בכוחותיו האחרונים. ״אני תפקידי לנגב לה את הדמעות״, ענה האיש.
פתאום הבחינו בו הכתבים – ״הנה לוויתן!״, אמרו. הם החלו להציג את קיומו באותן מילים דלות עצמן שוב ושוב ושוב, במהדורות כאלו ואחרות. גם בזפת הבחינו לבסוף, אמנם לאחר מכן. אך את זאת הלוויתן כבר לא ראה ולא שמע.
יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
למקרה שפיספסת
צדקה עשה הקב”ה עם ממשלת ישראל, והעמיד לה תירוץ קבוע למחדליה וכשלונותיה – הסכמי אוסלו. ההסכמים הללו – שהיו רק הסכמי ביניים – פקעו אמנם במאי 1999, אבל הצל שלהם עדיין משמש את ממשלת ישראל כדי לכסות על מחדליה. הפעם הם משמשים אותה כדי להתחמק מחובתה ההומניטרית לספק חיסונים נגד קורונה לפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית וברצועת עזה.
צדקה עשה הקב”ה עם ממשלת ישראל, והעמיד לה תירוץ קבוע למחדליה – הסכמי אוסלו. ההסכמים, שהיו רק הסכמי ביניים, פקעו אמנם במאי 99', אבל צילם עדיין משמש את ממשלת ישראל לכיסוי מחדליה
הגדה המערבית נמצאת בשליטתה המלאה של ישראל. שטחי הגדה נחלקים לשלושה חלקים: שטחי סי, שרשמית ישראל שולטת בהם בכל תחום, בטחוני ואזרחי; שטחי בי, שבהם רשמית ישראל מחזיקה רק בסמכות בטחונית; ושטחי איי, שלכאורה נמצאים תחת שליטתה הבלעדית של הרשות הפלסטינית.
דא עקא, שהשליטה הפלסטינית בשטחי איי ובי היא בדיחה גרועה. השטחים הללו הם מובלעות בין שטחים שנמצאים בשליטה ישראלית, וכל מה שהפלסטינים עושים בהם נתון, לכל דבר ועניין, הוא לרצונה של ישראל. הסיבה לכך פשוטה: פלסטינים אינם יכולים לעבור, או להעביר סחורות, בלי לעבור במחסומים שנשלטים על ידי ישראל.
ברצועת עזה ישראל שולטת מרחוק. היא שולטת במרחב האווירי והימי של הרצועה, בתדרים שלה, ובמיוחד במעברים שלה. ישראל שולטת ברישום האוכלוסין הפלסטיני, ועל כן פלסטינים אינם יכולים לצאת מהרצועה או להכנס אליה אלא באישורה של ישראל. הם יכולים, כמובן, להפוך למבריחי גבול – אבל בכך הם הופכים לעבריינים.
מאז שעלה בנימין נתניהו לשלטון, ב-1996, ממשלות ישראל משתמשות בהסכמי אוסלו כשכפ”ץ: כלפי ימין, הממשלה אומרת שמה לעשות, היא לא יכולה לפרק את הרשות הפלסטינית ולספח שטחים; כלפי חוץ, היא טוענת שישראל איננה אחראית לשטחי בי ואיי משום שהרשות שולטת בהם. במקביל, היא עושה הכל כדי למרר את חייהם של הפלסטינים שחיים בשטחי סי כדי ליישם טרנספר מרצון – בעוד שמתנחלים בונים כאוות נפשם, ישראל איננה לוקחת אחריות לחייהם של אנשים שהיא התחייבה לרווחתם בהסכמי אוסלו.
כל זה לא חדש. מה שחדש הוא השטיק שבמסגרתו ישראל מסרבת להעביר לפלסטינים חיסונים, בתואנה שהסכמי אוסלו מונעים זאת. התואנה הזו שקרית על פניה ביחס לשטחי סי, שם ישראל אחראית גם לצד האזרחי ולא רק הבטחוני, אבל, כאמור, המטרה של ממשלת נתניהו שם היא טרנספר מרצון.
חובתה של ממשלת ישראל לדאוג לחיסונים לפלסטינים:
- ראשית בשל הזכות האוניברסלית לבריאות – בדיוק כמו שטענו בנייר "הזכות לחיסון" שפרסמנו במכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם יחד עם רופאים לזכויות אדם.
- בנוסף, רצועת עזה ישראל והגדה המערבית הם שטח אחד לכל דבר. כשישראל מסרבת לחסן את הפלסטינים, היא מסכנת את הישראלים. כולנו מכירים את התמונות של פלסטינים שחוצים לישראל באין מפריע. ראינו גם איך, כשצה”ל רצה בכך, פלסטינים קיבלו אישור בשתיקה להגיע לחופי הים של ישראל.
בנימין נתניהו כלוא בדמות שהוא משחק: הוא לא יכול להיראות בעיני מצביעיו, שאותם לימד לשנוא פלסטינים, כמי ש”מיטיב” איתם; על כן הוא נמנע מלהעביר חיסונים לפלסטינים – שישראל שולטת בכל המעברים שלהם – ומשתמש באוסלו ככיסוי.
מה שחדש הוא השטיק שבמסגרתו ישראל מסרבת להעביר לפלסטינים חיסונים, בתואנה שהסכמי אוסלו מונעים זאת. התואנה הזו שקרית על פניה ביחס לשטחי סי, שם ישראל אחראית גם לצד האזרחי ולא רק הבטחוני
הסכמי אוסלו הם שכפ”צ נוח, כל זמן שאין זכרון ציבורי. אנשים שירחיקו במחשבתם עד ממשלת שרון – מעבר להרי האופל, אני יודעת – יזכרו שהממשלה הכריזה אז שהסכמי אוסלו בטלים. האיש שהכריז על כך שוב ושוב היה שר האוצר, אחד בנימין נתניהו.
לתושבי הארץ המעונה הזו גורל אחד, פלסטינים כיהודים. אנחנו תלויים זה בזה, ואם ניתן לנתניהו לפעול כרצונו, נהיה תלויים זה לצד זה. ישראל חזקה מספיק כדי לאפשר לפלסטינים להתחסן, גם אם זה יפגע בנתניהו בקלפי.
עינת עובדיה היא מנכ"לית מכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם. בעלת תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה וסינית מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני במנהל עסקים מהמכללה למנהל בראשל"צ. בעשור האחרון כיהנה בתפקידי מפתח בפוליטיקה הישראלית בקואליציה ובאופוזיציה. בחמש השנים האחרונות שימשה כמנהלת המטה של יו״ר מרצ לשעבר זהבה גלאון וניהלה קמפיינים פוליטיים רבים למועמדים ורשימות בבחירות הארציות והעירוניות. היא פעילה חברתית בשמאל הישראלי וחברת הנהלת מרצ.
תגובות אחרונות
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם