אחת התופעות העכשוויות היא תופעת "הפייק ניוז" ו"העובדות האלטרנטיביות". לא רק שיריבים פוליטיים ותרבותיים אינם מסכימים על ערכים וסדרי עדיפויות, אלא נדמה שהם חיים ביקומים שונים, המאופיינים במערכות עובדתיות שונות ואף הפוכות. כ-82% מהרפובליקאים, למשל, מאמינים שג'ו ביידן זכה בבחירות בארה"ב באמצעות זיופים ומרמה. ואולם, קיומן של עובדות "אובייקטיביות" כביכול, המוסכמות על כלל החברה, אינו מצב טבעי או מובן מאליו (למרות שכך נדמה לנו), אלא מצב שהופיע בזמן נתון בהיסטוריה.

כ-82% מהרפובליקאים, למשל, מאמינים שג'ו ביידן זכה בבחירות בארה"ב באמצעות זיופים ומרמה. ואולם, קיומן של עובדות "אובייקטיביות" כביכול, המוסכמות על כלל החברה, אינו מצב טבעי או מובן מאליו

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

תפיסתם הקלאסית של אריסטו וממשיכיו בימי הביניים היתה, שהעובדות הן בו-זמניות מדעיות, מוסריות ודתיות. קיומו של אלוהים כמניע ראשון – Primum Mobile – שמניע את הגלגלים ומאפשר לארץ להתקיים, היה לא רק עובדה דתית אלא גם עובדה מדעית. וכך, עבור הרמב"ם או תומאס מאקווינו, האמיתות – היהודית או הנוצרית – היו במידה רבה "מדעיות" או "עובדתיות" ולא רק דתיות או אמוניות (שהם למעשה מושגים מודרניים). בעולם כזה ברור שליהדות, לנצרות ולאסלאם יש בהתאמה "עובדות אלטרנטיביות".

תנועת הנאורות של המאה ה-18 אפשרה את התפיסה שיש עובדות אובייקטיביות או נייטרליות, היינו – שיכולות להיות משותפות לבני דת ואמונה שונים.

אחד הגורמים המכריעים בכינון המצב הזה הוא ההפרדה בין עובדות ובין ערכים, שכונן הפילוסוף בן המאה ה-18, דויד יום. במהלך זה, הפך יום ערכים שהיו מבוססים במציאות לסובייקטיביים, לעניין של "דעה" ולא ידע. בעולם החדש הזה, על עובדות צריך להסכים. בעוד שביחס לערכים תיתכן מחלוקת.

מצב זה שרר עד לאחרונה. בעשורים האחרונים, כפי שמציינת ההוגה הפוליטית שאנטל מוף, התפתח במערב מצב של "פוסט-פוליטיקה". קרי, מצב של הסכמה בין האליטות מימין ("קפיטליסטיות") ומשמאל ("סוציאל דמוקרטיות") סביב השאלה כיצד צריך להתנהל הסדר הפוליטי-כלכלי – דמוקרטיה ליברלית בשילוב עם כלכלה חופשית מוכוונת שוק (ניאו-ליברלית), המשתלב בגלובליזציה ובסדר עולמי ליברלי.

במערב (במיוחד באירופה) סדר זה ניצב מעבר לוויכוח הפוליטי, בזכות ההסכמה בין כלל האליטות והמפלגות. הוא נתפס כתוצאה הבלתי נמנעת של מחשבה רציונלית אודות הסדר הפוליטי-כלכלי. לכן, במיוחד באירופה, הפקידו את ניהולו בידי טכנוקרטים ולא פוליטיקאים. מכיוון שהוויכוח העקרוני הפוליטי לא קיים (לפחות במערב), מה שנשאר הוא שהסדר הרציונלי היחיד ינוהל בידי אנשי המקצוע.

במערב, סדר זה של דמוקרטיה ליברלית עם כלכלה ניאו-ליברלית ניצב מעבר לוויכוח הפוליטי, בזכות ההסכמה בין כלל האליטות והמפלגות. הוא נתפס כתוצאה הבלתי נמנעת של מחשבה רציונלית אודות הסדר הפוליטי-כלכלי

כפי שמציינת מוף, המפלגות והמנהיגים הפופוליסטיים קראו תיגר על הסדר המוסכם הזה. תנועות אלו מייצגות פלחים נרחבים של האוכלוסייה במערב שאינם מרגישים בנוח עם הסדר הקפיטליסטי–גלובלי-ליברלי; מבחינה תרבותית וכלכלית. בגלל שהסדר הקפיטליסטי-דמוקרטי–ליברלי/ ניאו-ליברלי לא הציג את עצמו כאלטרנטיבה בין מספר חלופות אלא כ"מערכת" – כלומר המצב הרציונלי היחיד האפשרי – תנועות פופוליסטיות היו חייבות לקבל אופי אנטי מערכתי (anti-system), היינו לאתגר הנחות יסוד בסיסיות.

בין ההנחות הללו, קיומן של עובדות אובייקטיביות. אם "המערכת" מדברת בשם העובדות והרציונליות, ותומכיה טוענים לגבי המדיניות שלה שאין חלופה אחרת  (There is no alternative – TINA) –ושהמדיניות אינה נתונה לוויכוח פוליטי, באים הפופוליסטים ומאתגרים את עצם הרעיון שיש עובדות ושניתן לבנות עליהן קווי מדיניות רציונליים. במקום זה הם טוענים שהעובדות, כפי שהן מכונות בידי האליטה, הם בעצם שקרים שמשמשים את האליטות כדי לנצל אותם – את האנשים הפשוטים.

אחת הבעיות, אפוא, של עמדת האליטות היא שהיא מדברת בשם ה"עובדות" והרציונליות האובייקטיבית, מעבר לעמדות סובייקטיביות ואף מעבר לפוליטיקה.

על מנת לתקן זאת יש לאמץ את עמדתם של הוגים פרגמטיסטים שהחיו את הרעיון, שאכן יש קשר בין עובדות ובין ערכים (כנגד יום) בצורה אחרת. שטוענים שהערכים מובנים בעצם השפה והמחשבה האנושית. היינו, שאנחנו כבני אדם לא יכולים לתאר "עובדות" בצורה נקייה ואובייקטיבית בלי הערכה ושיפוט. גם משפטי חיווי ותיאור עובדות לכאורה, רוויים הערכה ושיפוט. למשל: "היא רגישה", "הוא מתנשא", "הם נוטים להתחמק".

אם "המערכת" מדברת בשם העובדות והרציונליות, ותומכיה טוענים שמדיניותה אינה נתונה לוויכוח פוליטי ואין לה חלופות – באים הפופוליסטים ומאתגרים את עצם רעיון העובדות וביסוס קווי מדיניות רציונליים עליהן

הגדרה של בעיה או הצעה למדיניות אינה יכולה להיות אובייקטיבית ומעבר לפוליטיקה. בעיות והצעות  מדיניות, בעצם מהותן, מבוססות על ערכים ואידאולוגיה פוליטית. אם נחשוף ערכים אלה, ולא נסגור ונגדע את הדיון בטענה של "אין ברירה אחרת" (TINA) כי אז תתנהל הספירה הציבורית בצורה בריאה וחופשית יותר.

ד"ר שלמה פישר הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ועמית במכון שחרית. תחומי המחקר שלו הם בצומת שבין דת, פוליטיקה ומעמד וכן בקשר שבין דת, דמוקרטיה ואזרחות בחינוך. לימד סוציולוגיה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטאות נוספות, פרסם מחקרים רבים אודות הציונות הדתית ותנועת ש"ס ועבד כ-30 שנה בשדה החינוך. הוא בין המייסדים והמנהלים של יסודות – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, המתמקד בחינוך לדמוקרטיה בחינוך הממלכתי-דתי. (צילום: מכון שחרית)