אחת התופעות העכשוויות היא תופעת "הפייק ניוז" ו"העובדות האלטרנטיביות". לא רק שיריבים פוליטיים ותרבותיים אינם מסכימים על ערכים וסדרי עדיפויות, אלא נדמה שהם חיים ביקומים שונים, המאופיינים במערכות עובדתיות שונות ואף הפוכות. כ-82% מהרפובליקאים, למשל, מאמינים שג'ו ביידן זכה בבחירות בארה"ב באמצעות זיופים ומרמה. ואולם, קיומן של עובדות "אובייקטיביות" כביכול, המוסכמות על כלל החברה, אינו מצב טבעי או מובן מאליו (למרות שכך נדמה לנו), אלא מצב שהופיע בזמן נתון בהיסטוריה.

כ-82% מהרפובליקאים, למשל, מאמינים שג'ו ביידן זכה בבחירות בארה"ב באמצעות זיופים ומרמה. ואולם, קיומן של עובדות "אובייקטיביות" כביכול, המוסכמות על כלל החברה, אינו מצב טבעי או מובן מאליו

תפיסתם הקלאסית של אריסטו וממשיכיו בימי הביניים היתה, שהעובדות הן בו-זמניות מדעיות, מוסריות ודתיות. קיומו של אלוהים כמניע ראשון – Primum Mobile – שמניע את הגלגלים ומאפשר לארץ להתקיים, היה לא רק עובדה דתית אלא גם עובדה מדעית. וכך, עבור הרמב"ם או תומאס מאקווינו, האמיתות – היהודית או הנוצרית – היו במידה רבה "מדעיות" או "עובדתיות" ולא רק דתיות או אמוניות (שהם למעשה מושגים מודרניים). בעולם כזה ברור שליהדות, לנצרות ולאסלאם יש בהתאמה "עובדות אלטרנטיביות".

תנועת הנאורות של המאה ה-18 אפשרה את התפיסה שיש עובדות אובייקטיביות או נייטרליות, היינו – שיכולות להיות משותפות לבני דת ואמונה שונים.

אחד הגורמים המכריעים בכינון המצב הזה הוא ההפרדה בין עובדות ובין ערכים, שכונן הפילוסוף בן המאה ה-18, דויד יום. במהלך זה, הפך יום ערכים שהיו מבוססים במציאות לסובייקטיביים, לעניין של "דעה" ולא ידע. בעולם החדש הזה, על עובדות צריך להסכים. בעוד שביחס לערכים תיתכן מחלוקת.

מצב זה שרר עד לאחרונה. בעשורים האחרונים, כפי שמציינת ההוגה הפוליטית שאנטל מוף, התפתח במערב מצב של "פוסט-פוליטיקה". קרי, מצב של הסכמה בין האליטות מימין ("קפיטליסטיות") ומשמאל ("סוציאל דמוקרטיות") סביב השאלה כיצד צריך להתנהל הסדר הפוליטי-כלכלי – דמוקרטיה ליברלית בשילוב עם כלכלה חופשית מוכוונת שוק (ניאו-ליברלית), המשתלב בגלובליזציה ובסדר עולמי ליברלי.

במערב (במיוחד באירופה) סדר זה ניצב מעבר לוויכוח הפוליטי, בזכות ההסכמה בין כלל האליטות והמפלגות. הוא נתפס כתוצאה הבלתי נמנעת של מחשבה רציונלית אודות הסדר הפוליטי-כלכלי. לכן, במיוחד באירופה, הפקידו את ניהולו בידי טכנוקרטים ולא פוליטיקאים. מכיוון שהוויכוח העקרוני הפוליטי לא קיים (לפחות במערב), מה שנשאר הוא שהסדר הרציונלי היחיד ינוהל בידי אנשי המקצוע.

במערב, סדר זה של דמוקרטיה ליברלית עם כלכלה ניאו-ליברלית ניצב מעבר לוויכוח הפוליטי, בזכות ההסכמה בין כלל האליטות והמפלגות. הוא נתפס כתוצאה הבלתי נמנעת של מחשבה רציונלית אודות הסדר הפוליטי-כלכלי

כפי שמציינת מוף, המפלגות והמנהיגים הפופוליסטיים קראו תיגר על הסדר המוסכם הזה. תנועות אלו מייצגות פלחים נרחבים של האוכלוסייה במערב שאינם מרגישים בנוח עם הסדר הקפיטליסטי–גלובלי-ליברלי; מבחינה תרבותית וכלכלית. בגלל שהסדר הקפיטליסטי-דמוקרטי–ליברלי/ ניאו-ליברלי לא הציג את עצמו כאלטרנטיבה בין מספר חלופות אלא כ"מערכת" – כלומר המצב הרציונלי היחיד האפשרי – תנועות פופוליסטיות היו חייבות לקבל אופי אנטי מערכתי (anti-system), היינו לאתגר הנחות יסוד בסיסיות.

בין ההנחות הללו, קיומן של עובדות אובייקטיביות. אם "המערכת" מדברת בשם העובדות והרציונליות, ותומכיה טוענים לגבי המדיניות שלה שאין חלופה אחרת  (There is no alternative – TINA) –ושהמדיניות אינה נתונה לוויכוח פוליטי, באים הפופוליסטים ומאתגרים את עצם הרעיון שיש עובדות ושניתן לבנות עליהן קווי מדיניות רציונליים. במקום זה הם טוענים שהעובדות, כפי שהן מכונות בידי האליטה, הם בעצם שקרים שמשמשים את האליטות כדי לנצל אותם – את האנשים הפשוטים.

אחת הבעיות, אפוא, של עמדת האליטות היא שהיא מדברת בשם ה"עובדות" והרציונליות האובייקטיבית, מעבר לעמדות סובייקטיביות ואף מעבר לפוליטיקה.

על מנת לתקן זאת יש לאמץ את עמדתם של הוגים פרגמטיסטים שהחיו את הרעיון, שאכן יש קשר בין עובדות ובין ערכים (כנגד יום) בצורה אחרת. שטוענים שהערכים מובנים בעצם השפה והמחשבה האנושית. היינו, שאנחנו כבני אדם לא יכולים לתאר "עובדות" בצורה נקייה ואובייקטיבית בלי הערכה ושיפוט. גם משפטי חיווי ותיאור עובדות לכאורה, רוויים הערכה ושיפוט. למשל: "היא רגישה", "הוא מתנשא", "הם נוטים להתחמק".

אם "המערכת" מדברת בשם העובדות והרציונליות, ותומכיה טוענים שמדיניותה אינה נתונה לוויכוח פוליטי ואין לה חלופות – באים הפופוליסטים ומאתגרים את עצם רעיון העובדות וביסוס קווי מדיניות רציונליים עליהן

הגדרה של בעיה או הצעה למדיניות אינה יכולה להיות אובייקטיבית ומעבר לפוליטיקה. בעיות והצעות  מדיניות, בעצם מהותן, מבוססות על ערכים ואידאולוגיה פוליטית. אם נחשוף ערכים אלה, ולא נסגור ונגדע את הדיון בטענה של "אין ברירה אחרת" (TINA) כי אז תתנהל הספירה הציבורית בצורה בריאה וחופשית יותר.

ד"ר שלמה פישר הוא עמית במכון שחרית ועמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי. תחומי המחקר שלו הם בצומת שבין דת, פוליטיקה ומעמד וכן בקשר שבין דת, דמוקרטיה ואזרחות בחינוך. לימד סוציולוגיה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטאות נוספות, פרסם מחקרים רבים אודות הציונות הדתית ותנועת ש"ס ועבד כ-30 שנה בשדה החינוך. הוא בין המייסדים והמנהלים של יסודות – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, המתמקד בחינוך לדמוקרטיה בחינוך הממלכתי-דתי. (צילום: מכון שחרית)

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.

אחת המגמות שאני מזהה היום היא לחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, או להצטרף למפלג/ות ולרוץ במסגרתן, או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה הזאת מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי", כלומר ההאשמה שלמוחים אין אף אג'נדה מלבד סילוקו של הנאשם.

הלחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, להצטרף למפלג/ות או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי" – האשמה שלמוחים אין אג'נדה מלבד סילוק הנאשם

שותפים להאשמה קולות מימין, שתומכים בנאשם בשוחד ומרמה מסיבותיהם שלהם, או כי הם חושבים שהוא אפוד המגן מפני מו"מ מדיני שיסתיים בנסיגות ופינוי יישובים. שותפים נוספים ללעג הזה קולות ותיקים משמאל, שמפריע להם כי למחאה אין דרישה חד משמעית משותפת לסיום הכיבוש, לצדק חברתי, להפרדת דת ממדינה. מפריע להם שהשפה של מפגיני בלפור היא לא השפה הפוליטית שהם התרגלו אליה.

אני שמאלני "ישן". אני בא מהעולם של ה"איזמים" הישנים בעצמי. אני סוציאליסט, ובקונפליקט עם קפיטליסטים. אני מאמין בשיוויון אזרחי, בהפרדת דת ממדינה. אני מאמין שהכיבוש כבר הפך מזמן לאפרטהייד דה-פקטו. אני מאמין במפלגות ובחלוקה ברורה למחנות. אני משוכנע ששראל זקוקה לחוקה חילונית ורפובליקאית היום. אתמול.

שוחחתי עם הפעילים. אין ספק: שפתי אינה שפתם. כשהם מזלזלים, למשל, בחלוקה לימין ושמאל – אני חייב להתאפק לא לצעוק ולדפוק על השולחן (עוד מנהג של הדור הישן). אבל אני מכיר בכך שיש להם שפה אחרת ופרספקטיבה אחרת ויש להן מקום ולגיטימיות. עצם המעורבות הפוליטית הממושכת שלהם היא מבורכת. בתנאים הקשים שבהם הם פועלים, הנחישות שלהם מעוררת הערצה.

צריך להבין: לצד מחאת היחידים ו"חוזה חדש" ("קריים מיניסטר"), רוב גופי המחאה הוקמו בחודשים האחרונים והרוב המוחלט והמוחץ בהם הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה. לטוב ולרע, זאת שפה שונה.

המרחב הדמוקרטי כולל מחאה לא מפלגתית לצד מפלגות, לא המצאנו פה את הגלגל. כמו שהפוליטיקה באיגודים המקצועיים, או ברשויות המקומיות, מתנהלת לפי חוקים אחרים מהקשת המפלגתית שמיוצגת בכנסת. גוש אמונים שלום עכשיו, התנועה לאיכות השלטון – כולן לא מפלגתיות. לכולן יש מקום של כבוד בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית.

הרוב המוחץ במחאה הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה, לטוב ולרע

אם נרחיק למקומות וזמנים אחרים – המחאה נגד מלחמת וייטנאם היתה ברובה על-מפגתית. הפוליטיקה הסביבתית היא לא פעם על-מפלגתית (גם אם מחנה פוליטי חד מזוהה עם פוליטיקה סביבתית הרבה יותר). המחאות שצמחו נגד המשטרים במזרח אירופה לא היו מפלגתיות. גם התנועה נגד מרוץ החימוש הגרעיני. ועוד ועוד.

לגבי הדרישה להדחת נתניהו ומקומה המרכזי, כבר היה בישראל קמפיין כזה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י". אג'נדה לגיטימית לגמרי. גם טוהר המידות זו אג'נדה נורמלית לגמרי להתאחד סביבה, בלי הסכמה על דברים אחרים. טוהר המידות או מלחמה בשחיתות זאת אג'נדה שמקובלת מאוד בתנועות חוץ פרלמנטריות, ולפעמים גם מתגבש מחנה פוליטי סביבה.

הדחתו של ראש מדינה שמסרב לפרוש חרף מחאה ציבורית והליך משפטי על עבירות חמורות זה מכנה משותף סביר בהחלט. נכון שבישראל, שמתחזקת כיבוש 53 שנים, שחלוקת העושר בה בלתי שיוויונית באופן קיצוני, שהמבנה החוקתי שלה הוא שאין חוקה ויש ממסד דתי ששולט בנישואין, בגירושין ובמעמד האזרחי של מהגרים ובני מהגרים – זה נראה מוזר, להעמיד את השחיתות והדחתו של אדם אחד בראש סדר העדיפויות הפוליטי.

אבל השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-1996 נתניהו היה סתם ראש ממשלה ימני מהליכוד. לא כך המצב ב-2021. נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו למשהו שהוא יותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת. כל תזוזה, כל שינוי, כל רפורמה מותנים עכשיו בהדחתו ובפירוק המשטר שהתעצב סביב אישיותו וסביב מקורביו.

השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-2021, נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו ליותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת

אז כן. "רק לא ביבי". האיש חייב לעמוד לדין, וכך גם לא מעט מהמקורבים והדמויות הבכירות במשטר שהתעצב פה. בכל מקרה, אסור להם להישאר בשלטון. אין בכך התנכרות לכ-4.5 מיליון נכבשים, או התעלמות מהחצי-תיאוקרטיה, או אדישות לאי-שיוויון חברתי. להפך. זה תנאי מוקדם הכרחי כדי להתקדם בכל שאר החזיתות.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.