ההתלבטות בין עץ אשוח ועץ הזית (צילום: אירה טולצ'ין אימרגליק)
אירה טולצ'ין אימרגליק

נובי גוד בברית המועצות היה החג האהוב על כל הילדים, נטול הקשר דתי כלשהו ● עבור העולים ממדינות בריה"מ לשעבר, החג הפך גם לקשר ישיר אל ילדותם ואל המשפחה שנותרה מאחור ● בישראל, הם נתקלו בדעות קדומות וסלידה ממה שנתפס כסממן נוצרי וזר ● בשנים האחרונות, העולים דורשים בחזרה את חג ילדותם - עם העץ והקישוטים, הרגל הקרושה והסלט הסובייטי ● טור אישי

יש אמרה ברוסית: "שנחיה את השנה החדשה באותו האופן שבו נקבל את פניה". ואולי זו אפילו אמונה טפלה שעליה גדלנו בברית המועצות והיא נחרטה עמוק בתודעה הקולקטיבית של הדור שלי. ואולי זו הסיבה שבכל שנה אני מתכננת את ערב השנה החדשה, נובי גוד, בקפידה, ונוהגת להעביר אותו עם האנשים הקרובים אלי ביותר.

כמו בכל שנה, כבר בתחילת דצמבר התחילו השיחות והתכנונים בין החברות שאיתן עליתי לארץ – "אצל מי ניפגש?", "מה כל אחת מכינה מהמאכלים הרוסיים המלאים במיונז?" ו"מי קונה את השמפניה?".

השנה התווספו גם שאלות כמו "אבל מה נעשה אם אחת מאיתנו תיכנס לבידוד?" שקצת העיבו על אווירת החג שכבר החלה להיווצר, אבל היינו אופטימיות. כולנו אימהות לילדים קטנים, אז בתוכנית ארוחת ערב ושיחות חולין עד חצות.

ארוחת נובי גוד מסורתית (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
ארוחת נובי גוד מסורתית (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

כבר כמה שנים טובות שהפקקים, המסעדות והמולת המועדונים של מה שקרוי בארץ "סילבסטר" לא עושים לנו את זה. אז גם בתקופה שמקומות הבילוי סגורים, הקורונה לא הייתה אמורה להרוס לנו את תחושת הביחד והמשפחה של מה שהחג הזה מסמל עבורנו. כולנו עלינו לארץ בלי הורים, אז אנחנו "המשפחה המורחבת" אחת של השנייה ונובי גוד זו המסורת המשפחתית שיצרנו.

הקורונה לא הייתה אמורה להרוס לנו את תחושת הביחד והמשפחה של מה שהחג הזה מסמל עבורנו. כולנו עלינו לארץ בלי הורים, אז אנחנו "המשפחה המורחבת" אחת של השנייה ונובי גוד זו המסורת המשפחתית שיצרנו

הידיעה על הסגר הגיעה בהפתעה, הרי עברנו כבר את חנוכה והיה נדמה שפנינו לעידן חדש בעקבות החיסון. אבל עד מהרה התברר שלא יהיה חג. והשתתקו הדיבורים בקבוצות. ונפסקו התכנונים. ואוירת החג נעלמה כלא הייתה. כל אחת התכנסה בתוך שגרת חייה. ואני, שחיה לבדי, התחלתי להפנים שבערב ה-31 בדצמבר אני ושנת 2021 נצטרך להיפגש לראשונה בארבע עיניים.

מפחיד מאוד למי שמאמינה מהילדות שזו תהיה גם הדרך שבה אבלה את כל השנה.

מאכלי נובי גוד
מאכלי נובי גוד

ילדות נשכחת

התחושה שמשהו יקר נלקח ממני השנה בגלל הסגר לא ייחודית רק לי. הפיד שלי ברשתות החברתיות גועש בניסיונות של חבריי דוברי הרוסית לייצר מצב רוח חגיגי ולחלוק אותו עם הסובבים. שרשור "סרטים ומוזיקה לנובי גוד" בקבוצת "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן", ובה 40 אלף צעירות וצעירים דוברי רוסית, משך לי את העין.

קראתי מאות תגובות נוסטלגיות והפניות לסרטים שהיו משודרים בטלוויזיה הסובייטית רק בערב השנה החדשה בשנות ה-80 וה-90. הפניות לשירי החג שכולנו למדנו בגן הילדים ושרנו עם המשפחות. הכרתי את כולם, מן הסתם. כל שיר, כל סרט הוא זיכרון לבית של אמא ואבא, לרגע קסום של ילדות.

אירה טולצ'ין אימרגליק חוגגת נובי גוד בגיל 5, ב-1985 (צילום: האלבום המשפחתי)
אירה טולצ'ין אימרגליק חוגגת נובי גוד בגיל 5, ב-1985 (צילום: האלבום המשפחתי)

ראיתי גם שרשור תמונות ילדות עם עץ אשוח. אין ילד או ילדה שגדלו בברית המועצות ולא צולמו עם העץ המקושט לבושים בגדים לבנים, מחופשים לפתיתי שלג. נזכרתי שגם לי היו בגדים כאלה. התקשרתי לאמא שלי, שמתגוררת בחברובסק הרחוקה שברוסיה, וביקשתי ממנה לחפש תמונה כזו.

"כמובן", היא אמרה לי וסרקה את התמונה שלי בשחור לבן משנת 1985 ואף הגדילה ומצאה גם את שלה מ-1954 – תמונה שלא ראיתי עד היום. מהתבוננות בשתי התמונות עולה שדבר לא השתנה בברית המועצות ב-30 השנים שהפרידו בינינו. אותה איכות צילום, אותו עץ…

והנה עוד שרשור – "מאכלי החג המסורתיים". תמונות של רגל קרושה, סלט תפוחי אדמה במיונז וקוויאר אדום. עבור דוברי רוסית בני הדור שלי, ישראלים שהגיעו לכאן בגיל הילדות, המאכלים האלה שמורים רק לערב אחד בשנה: 31 בדצמבר.

כל הסממנים האלה למנהגי התרבות הופכים את נובי גוד בשבילי ל"חג הגעגוע". געגוע לילדות, למשפחה שלי שנותרה ברוסיה ולתרבות שבה גדלתי.

אמה של אירה טולצ'ין אימרגליק חוגגת נובי גוד בגיל 3 (צילום: האלבום המשפחתי)
אמה של אירה טולצ'ין אימרגליק חוגגת נובי גוד בגיל 3 (צילום: האלבום המשפחתי)

הילדה שנשארה ערה עד חצות

נובי גוד בברית המועצות היה החג האהוב על כל הילדים, נטול הקשר דתי כלשהו. לראשונה נחגגו חגיגות השנה החדשה ברוסיה הצארית במאה ה-18 בתקופתו של פטר הגדול (על שמו קרויה העיר סנט פטרסבורג) שהיה כידוע הצאר הראשון שהכניס מנהגים מערביים לאימפריה המסוגרת.

אחד המנהגים שהצאר אימץ, הוא את לוח השנה הגריגוריאני הנוצרי והוציא פקודה לחגיגת השנה החדשה ב 1 לינואר. בפקודה הוזכר מנהג קישוטי עצים באופן כללי ולאו דווקא עץ אשוח, שהפך למנהג מאוחר יותר. העצים קושטו באמצעות אגוזים ופירות.

החגיגה לציון השנה ה-1700 נערכה לראשונה בנפרד מחגיגות לידת ישו (הכריסמס) ולא בטקס דתי בכנסייה אלא בחגיגות עממיות בכיכר האדומה במוסקבה ולוותה ביריות תותחים ולראשונה ברוסיה – בזיקוקים.

נובי גוד בכיכר האדומה במוסקה,רוסיה, ב-2019 (צילום: Aleksandra Nigmatulina/iStock)
נובי גוד בכיכר האדומה במוסקה,רוסיה, ב-2019 (צילום: Aleksandra Nigmatulina/iStock)

עם כינונה של ברית המועצות בתחילת המאה ה-20, בוטלו חגיגות השנה החדשה ביחד עם חגיגות הכריסמס כי היו דומים וסמוכים, והשלטון הסובייטי אסר כידוע כל זיקה וכל סממן לדת במדינה. אולם בשנת 1935, הופיעה בעיתון "פראבדה" כתבה עם יוזמה אזרחית לשמח את הילדים לכבוד השנה החדשה בעץ אשוח מקושט ובמתנות. מהר מאוד היוזמה הפכה למנהג בלתי נפרד מהתרבות הסובייטית.

אולי בגלל הדמיון הרב לחג המולד ואולי בגלל החשיבה הסטריאוטיפית בישראל, החג עבר כאן דה-לגיטימציה מוחלטת.

הידיעה על שריפת עץ אשוח אמש (רביעי), אשר היה מוצב במרכז מסחרי בערד לכבוד ראש השנה האזרחי, ציערה אותי עד עמקי נשמתי. בעיר מתגוררת קהילה גדולה של דוברי רוסית לצד האוכלוסיות הדתית והחרדיות. הצבת עץ אשוח הייתה יכולה להוות מפגן של סובלנות.

במקום זאת, הדבר התפרש מייד כפגיעה ברגשות הציבור – כפי שעולה מהמכתב שנשלח על ידי ח"כ אופיר סופר (ימינה) לראש עיריית ערד, ובו בקשת הבקשה להוריד את העץ בטענה כי הוא עלול ללבות שנאה ופילוג בין התושבים.

עץ אשוח ענק בנצרת, מוקדם יותר החודש (צילום: פלאש90)
עץ אשוח ענק בנצרת, מוקדם יותר החודש (צילום: פלאש90)

כבר באותו הערב, כאמור, נשרף העץ – ואיתו גם אולי התקווה לכבוד שהחג הזה, והקהילה שלנו שחוגגת אותו, יכול לקבל במדינת היהודים.

 

לא רק בערד המסורתית, בכל מקום שבו גדלתי והתחנכתי בישראל, בסביבת אנשים נאורים ככל שיהיו – יטבתה ותל אביב – תמיד קלטתי את המסר שכל סממני החג שייכים לעבר ושוללים ממני את היכולת להשתלב כאן כישראלית לכל דבר.

בכל מקום שבו גדלתי והתחנכתי בישראל, בסביבת אנשים נאורים ככל שיהיו, תמיד קלטתי את המסר שכל סממני החג שייכים לעבר ושוללים ממני את היכולת להשתלב כאן כישראלית לכל דבר

מכיוון שזו הייתה המשימה שלקחתי על עצמי ברצינות רבה (להיות ישראלית לכל דבר), אף פעם לא קניתי עץ אשוח הביתה ולא העברתי את המסורת לילדיי. לא סיפורי ילדות ולא הסברים על החג. היינו נוסעים לחגיגות השנה החדשה אצל החברות שלי, אוכלים טוב ושם זה היה נגמר מבחינתם.

סלט סלק לכבוד נובי גוד
סלט סלק לכבוד נובי גוד

השנה החלטתי לנקוט במעשה ולרגל כתיבת שורות אלה יצאתי לרחוב הרצל ברמת גן כדי לקנות את העץ המיוחל.

בכל שנה הרחוב הזה, רווי בחנויות ספרים ברוסית ומעדניות המזוהות עם קהילת דוברי השפה, לובש חג וניתן לראות עצי אשוח מבצבצים בחלונות הראווה. מאז ותמיד הם נמכרו שם בכל מקום, אפילו בסניף של טיב טעם ברחוב. אבל השנה לא היה. לאור הסגר כולם ויתרו ככל הנראה על החג.

לבסוף ראיתי אורות מהבהבים בקונדיטוריה קטנה וצבעונית, הסמוכה לחנות של כלי בית, ושם הצלחתי להשיג את העץ האחרון שנותר. גודלו 60 ס"מ והוא היה שמור ללקוח שלא הגיע לאסוף אותו כבר כמה ימים – אולי גם הוא ויתר. אבל אני הרווחתי וקניתי גם קישוטים שהכי מזכירים לי את הילדות.

חנות מקושטת לכבוד נובי גוד בראשון לציון ב-2011 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)
חנות מקושטת לכבוד נובי גוד בראשון לציון ב-2011 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)

אתמול שיתפתי את הילדים שלי בקישוט העץ ותוך כדי סיפרתי להם, לראשונה, על איך זה היה כשהייתי ילדה בברית המועצות. סיפרתי שבתור ילדה תמיד הייתי מתעקשת להישאר ערה עד חצות, והם מיד קפצו על המציאה (טוב נו.. רק הלילה). הם הקשיבו בסקרנות לכל הסיפורים, שאלו שאלות ומדי פעם התבלבלו וקראו לזה "כריסמס".

אבל אני התעקשתי: "נובי גוד".

עוד 1,070 מילים
סגירה