מעטים, אם בכלל, מנהיגי המדינה שקרובים יותר לנשיא האמריקאי המושפל דונלד טראמפ, שהסית למתקפה האלימה בשבוע שעבר על גבעת הקפיטול בוושינגטון ועל הדמוקרטיה האמריקאית, מאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו.
מעטים, אם בכלל, האומות שמחשיבות את עצמן כמי שנהנו יותר מהמדיניות של טראמפ מאשר ישראל, למרות שהישראלים נותרו שנויים במחלוקת בנוגע לאדם שכעת מסיים את כהונתו בבית הלבן בחרפה שכזאת.
ההשלכות של שתי העובדות האלה כבר מורגשות, וימשיכו להדהד בימים, בשבועות, בחודשים ובשנים שעוד יבואו. ולא לטובה.
מהרגע הראשון, נתניהו טיפח את יחסיו עם טראמפ, כשהוא חוגג את השינוי המבורך מממשל הנשיא שכה תיעב, ברק אובמה.
ראש הממשלה נאבק באובמה בגלוי, כל הדרך עד להשתלחות נגדו על בימת הקונגרס, בניסיון כושל למנוע את אקט הפיוס שהובילה ארה"ב כלפי איראן, הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין שנחתם ב-2015. הוא התנגד לניסיונות של אובמה לחייב את ישראל לוותר על השליטה הביטחונית שלה בגדה המערבית.
בניגוד מוחלט, המאמצים המשותפים של נתניהו, אנשי מפתח בסביבתו וגורמים אמפטיים עם עמדות דומות בממשל טראמפ סייעו להבטיח שהנשיא האמריקאי ה-45 – שתפקידו הישיר והאינטרס שלו בכל זה פתוחים לדיון – פרש מעסקת איראן והציג חזון לשלום ישראלי-פלסטיני, חזון נוח יותר מכל מה שישראל הייתה מעזה לדמיין.
טראמפ העניק עוד רצף בלתי נלאה של מתנות דיפלומטיות – הוא הכיר בירושלים כבירת ישראל והעביר אליה את השגרירות האמריקאית מתל אביב; הוא הכיר בריבונות ישראלית על הגולן; הוא שם קץ לתיוג האוטומטי של התנחלויות כבלתי-חוקיות ולסימון של סחורות שמקורן בהתנחלויות; הוא תיווך שורה מדהימה של הסכמי נורמליזציה ותהליכים דיפלומטיים עם איחוד האמירויות הערביות, עם בחריין, סודן ומרוקו.
עמדותיו של ממשל טראמפ ביחס לירושלים, לפלסטינים ולגולן זכו לתמיכה רחבה בישראל. עמדתו ביחס לאיראן זכתה אף היא לתמיכה רחבה. עמדותיו בנוגע להתנחלויות נהנו גם הן מתמיכה בקרב מחנה הימין. תהליכי הנורמליזציה עם המדינות הערביות היו מקור לעונג לאומי ממש.
מדיניות הממשל ביחס לישראל סייעה להשאיר את נתניהו בשלטון – עם מספר מהלכים משמעותיים שהגיעו בתזמון מרשים במהלך מערכות הבחירות האינסופיות בישראל – ויצרו מציאות מורכבת שבתוכה הישראלים הפכו מאוחדים או כמעט מאוחדים בתמיכתם במגוון מהלכים מדיניים שנקבעו על ידי אדם שעורר בחלקם חוסר אמון ובאחרים אף תחושת זעזוע אישית.
החל מרביעי האחרון, כשטראמפ הסית למתקפה על הבירה האמריקאית והמשיך לקדם אותה למרות שהתבהרו השלכותיה הקטלניות, המציאות המורכבת הפכה בעייתית בהרבה. שותפה של ישראל בבית הלבן הפך למקור בושה, וכל אלה שחגגו את הקשר איתו נמצאים בסכנה שגם הם יוכתמו.
נתניהו היה זהיר מספיק לחמוק מהמלכודת שטראמפ הציב לו בשיחת טלפון באוקטובר מהחדר הסגלגל, שידור טלוויזיוני סוריאליסטי "שקורה עכשיו" ובו נשיא ארה"ב, ראש הממשלה ומנהיג סודן הכריזו על נורמליזציה.
"אתה חושב שסליפי ג'ו היה יכול לסגור עסקה כזאת? איכשהו, לא נראה לי", שאל הנשיא את ראש הממשלה באותה שיחה. נתניהו הנבוך, שביקש להימנע מתשובה שתצדד בטראמפ, ענה בזהירות, "ובכן, אדוני הנשיא, יש דבר אחד שאני יכול לומר לך. אנחנו מעריכים עזרה למען השלום מכל אחד באמריקה, ואנחנו מאוד מעריכים את מה שעשית".
אבל באמריקה, שבה עצם האפשרות לשיתוף פעולה חוצה מפלגות נמוגה במהירות בארבע השנים האחרונות, הנשיא האמריקאי וראש הממשלה הרשו לישראל להפוך למחלוקת בין-מפלגתית – מדינה שזוכה שוב ושוב לחיבוק מהנשיא הרפובליקאי, אחרי שזכתה לביקורת אינסופית מקודמו הדמוקרטי, שינוי שהודגש בשמחה על ידי נתניהו, המנהיג הישראלי היחיד שזוכה ליחס משמעותי בארה"ב.
בהינתן השהות הממושכת שלו בתפקיד, מעטים יודעים טוב יותר מנתניהו שהמטוטלת הפוליטית באמריקה מתנדנדת. ובכל זאת נדמה שראש הממשלה לא הקדיש מחשבה להשלכות השותפות החמה הזאת – ההשלכות על יחסיו העתידיים עם ממשלים דמוקרטיים, ההשלכות של התמיכה העל-מפלגתית ההולכת ופוחתת, ההשלכות על הקשרים עם הקהילה היהודית בארה"ב, שלמעלה משני שליש ממנה נותרו דמוקרטים נאמנים.
יכול להיות שעד יום רביעי נתניהו האמין שהוא יכול להציל את המצב. יכול להיות שהוא הימר על כהונה שנייה של טראמפ, אבל הוא כנראה גם העריך שיוכל ליצור יחסי עבודה עם ג'ו ביידן, אדם פייסני בהרבה מאובמה.
יכול להיות שעד יום רביעי נתניהו האמין שהוא יכול להציל את המצב. יכול להיות שהוא הימר על כהונה שנייה של טראמפ, אבל הוא כנראה גם העריך שיוכל ליצור יחסי עבודה עם ג'ו ביידן, אדם פייסני בהרבה מאובמה
נדמה שהנשיא הנבחר סובל הרבה פחות מהעיוורון העיקש של אובמה לגבי הסכנה שברצון לפייס ולשחד את האייתוללות, ויש לו הבנה רחבה יותר בנוגע למורכבות של תהליך השלום עם הפלסטינים.
אבל ניסיון ההתקוממות – בעידודו של טראמפ – בגבעת הקפיטול הותירה את נתניהו כמעט קפוא. ייתכן שהוא עדיין חיכה להתקפה אמריקאית על איראן, או להסכמי נורמליזציה נוספים. ובנוסף, תשומת הלב שלו בכלל התמקדה במקום אחר.
נתניהו עסוק בפיקוח על מאמצי החיסון של ישראל, שמובילים את אלה של העולם כולו – פרויקט שקופות החולים ועובדי מערכת הבריאות מוציאים לפועל ביעילות יוצאת דופן; פרויקט שראש הממשלה מאמין שיוכל להוביל אותו לניצחון מוחלט בבחירות במרץ, אחרי שלושה סיבובים שבהם כמעט הפסיד.
והוא עדיין מסרב במפגיע ולו לרמוז על ריחוק שלו עצמו או של ישראל מהשותף הידוע לשמצה.
ראש הממשלה, שהמתין שעות ארוכות לפני שבירך את ביידן כשהוכרז המנצח בבחירות לנשיאות לפני כחודשיים – ואז עשה את זה בלי לציין בדיוק על מה הוא מברך את ביידן – המתין שעות ארוכות גם בשבוע שעבר לפני שגינה את "ההסתערות המחפירה" בוושינגטון, ועשה זאת בלי להתייחס לנסיבות שבמסגרתן אירעה.
ולא רק שלא התייחס לתפקידו של טראמפ במאורעות, אלא שבהערות שפרסם משרדו בהודעה שנייה לתקשורת, זמן קצר אחר כך, הוא גם הקפיד להלל את טראמפ "על כל מה שעשית וממשיך לעשות" למען השלום באזורנו.
לא רק שנתניהו לא התייחס לתפקידו של טראמפ במאורעות, אלא שבהערות שפרסם משרדו בהודעה לתקשורת, זמן קצר אחר כך, הוא גם הקפיד להלל את טראמפ "על כל מה שעשית וממשיך לעשות" למען השלום באזורנו
יריביו של נתניהו מזהירים שהוא מסתכן בדרדור ישראל במורד אותה הדרך שבה טראמפ הוביל את האמריקאים. זה לא חדש שאנשים כמו יאיר לפיד, בצד המרכז-שמאל של המפה הפוליטית, טוענים שנתניהו הורס את הדמוקרטיה הישראלית. החידוש הוא שגם עמיתיו לשעבר נוטשים את מפלגת הליכוד שלו כדי לקרוא עליו תיגר בגלל ההתנהגות הזו בדיוק.
גדעון סער, היריב המרכזי של נתניהו לפי הסקרים, הזהיר בראיון במוצאי שבת שכאשר מנהיגים מפקפקים בתוצאות הבחירות ותוקפים את מוסדות המדינה ומחפשים לפגוע בכל מוסד – החל מהנשיא, דרך רשויות החוק ועד ועדת הבחירות המרכזית, כפי שסער טען כי נתניהו עושה שוב ושוב – אנשים מסיקים מסקנות מסוכנות והדמוקרטיה בסכנה.
נתניהו אולי יצליח להדוף את יריביו המתרבים ב-23 במרץ, או שאולי יובס. אך נדמה שהבחירה שלנו תהיה בין אדם שחובט באופן סדרתי בדמוקרטיה הישראלית, לבין נצים כמו סער ונפתלי בנט, שנשבעים להגן על הדמוקרטיה אבל יחתרו תחתה באמצעים אחרים, כמו סיפוח שטחים ו"רפורמה" במערכת המשפטית.
נתניהו מזמן מיצב את עצמו כמנהיג לא רק של המדינה היהודית אלא של העם היהודי, ראש מדינת הלאום שחזר לחיים בדרך נס כמעט ופיתח את הכוח והעוצמה שהיה חסר כל כך ליהודים לפני 80 שנה. שוב ושוב, הוא העלה את זכר השואה בהכרזות בפני מנהיגות העולם שנרדמה על משמרתה כנגד השאיפות של האייתוללות באיראן, ונשבע להשתמש בכל האמצעים הדרושים כדי לסכל אותן.
אבל אחרי המראות הגדושים באנטישמים חסרי בושה, כולל דימויים וסמלים גלויים; אחרי אירועים שנחגגו על ידי אויבי החירות ברחבי העולם – וגם על ידי אויבי ישראל, שהריחו הזדמנות בתוך החולשה של מעצמת העל – נתניהו, אדם רהוט בדרך כלל, הצליח לשחרר רק גינוי מעורפל ודאגה שוות נפש.
דווקא ארנולד שוורצנגר, יליד אוסטריה ובנו של מתנדב במפלגה הנאצית, היה זה שפירסם את האזהרה המצמררת ביותר בעקבות הזוועות שאירעו בוושינגטון בשבוע שעבר. המושל הרפובליקאי לשעבר של קליפורניה תיאר את ארועי יום רביעי שעבר כ"ליל הבדולח פה, בארצות הברית", ונזכר בכך שעליית הנאצים "התחילה עם שקרים, שקרים, ועוד שקרים, וחוסר סובלנות".
המושל הרפובליקאי לשעבר של קליפורניה תיאר את ארועי שיום רביי שעבר כ"ליל הבדולח פה, בארצות הברית", ונזכר בכך שעליית הנאצים "התחילה עם שקרים, שקרים, ועוד שקרים, וחוסר סובלנות"
שוורצנגר קרא לאמריקה לתקן את עצמה, הפציר בה לגלות סובלנות, להאזין להדי העבר. נתניהו, שהספיד את אביו שלו בכך שתיאר איך בנציון נתניהו זיהה את השואה מתקרבת אבל לא היה בכוחו למנוע אותה, הוסיף אז: "אתה לימדת אותי, אבא, להסתכל נכוחה אל המציאות, להבין מה היא טומנת בחובה ולהסיק את המסקנות הנדרשות".
My message to my fellow Americans and friends around the world following this week's attack on the Capitol. pic.twitter.com/blOy35LWJ5
— Arnold (@Schwarzenegger) January 10, 2021
לנתניהו הזה לא היה שום דבר משמעותי לומר על התמונות מוושינגטון. ראש ממשלת ישראל, המנהיג בעיני עצמו של העם היהודי, העסיק את עצמו בדברים אחרים, מוגבל על ידי השותפות שלו עם נשיא שמעולם לא העז לאתגר, לא כל שכן לגנות.
ואנחנו, כאומה, שהיינו שותפים במשך ארבע שנים במערכת יחסים מורכבת עם נשיא שאהבנו או תיעבנו בלהט, וממנו אנו סבורים באופן גורף שהפקנו תועלת – גם אנחנו מושתקים מעט. פגועים יותר. חזקים פחות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם