ג'ודי פוסטר (צילום: Rebecca Cabage/Invision/AP)
"יש פרקים אפלים בהיסטוריה שלנו, ואנחנו צריכים להבין איזה נזק עשינו"

מבחן המציאות של ג'ודי פוסטר

ראיון

במשך חמישה עשורים, ג'ודי פוסטר נמנעה מלשחק נשים מהמציאות, כדי שלא תרגיש מוגבלת בעיצוב ובניית הדמות ● עד שהגיע הסרט "המאוריטני" - סיפורו האמיתי של מוחמדו אולד סלאחי שהיה עצור כ-15 שנה בגואנטנמו ללא כל משפט ● "הסיפור כה בעל משמעות, שבאמת רציתי להיות חלק מהבאתו למסך" ● ראיון על אסון התאומים, בנדיקט קמברבאץ', בחירת תפקידים - והקורונה כמובן

"אף פעם לא הייתי מעריצה גדולה של סרטים ביוגרפיים, אני פשוט לא אוהבת את המתכונת הזאת", אומרת ג'ודי פוסטר על התפקידים הקולנועיים שבחרה בקריירה שלה.

"אני באמת מעדיפה לעשות סרטים על רעיונות, ואז להיות מסוגלת לעצב את הדמות ואת הסיפור. אני נוטה שלא לעשות סרטים ביוגרפיים כי אני מרגישה שיש דברים שאני רוצה לשנות, ודמויות אמיתיות יכולות לתסכל אותך כי את לא יכולה לגרום להן לעשות דברים שהן לא היו עושות באופן רגיל".

הסרט החדש של פוסטר, "המאוריטני", הוא יוצא דופן. הסרט, בבימויו של קווין מקדונלד, מבוסס על סיפורו האמיתי של מוחמדו אולד סלאחי, אזרח מאוריטניה, שנחשד בטרור והוחזק 15 שנה במפרץ גואנטנמו ללא אישום. פוסטר מגלמת את ננסי הולנדר, הסנגורית שנחושה להעניק לו הגנה מלאה.

היא ממהרת לציין שבקריירה שלה, המתפרשת על פני כמעט חצי מאה, היא גילמה רק תפקיד אחד שהיה מבוסס על דמות אמיתית, בסרט "אנה והמלך" משנת 2000. "אבל אנה כבר לא בחיים יותר ממאה שנה, והיא הייתה שקרנית גדולה, אז היה לי קל להמציא מי היא הייתה", פוסטר אומרת בחיוך.

אבל המקרה של מוחמדו היה "כל כך מעניין, וזה סיפור יוצא דופן שבנוי בצורה כל כך טובה, כמו סרט דרמה אמיתי, שהוא משך אותי לחלוטין. 'המאוריטני' פתח בפניי עולם שלא ידעתי עליו הרבה".

היו סיבות נוספות שהקלו על ההחלטה הזאת: "קודם כול היה הרקע של קווין מקדונלד ('המלך האחרון של סקוטלנד'), שכבר היה חתום, שהוא מישהו שתמיד רציתי לעבוד איתו. באמת חשבתי שהוא הבמאי הנכון עבור הסרט הספציפי הזה, שיעשה אותו כמו סרט תיעודי, שיביא את הגישה היומיומית, הלא שיפוטית שלו, ואת הדרך הספציפית שבה הוא מנווט כאיש קולנוע".

בנוסף, כשהיא שמעה שהשחקן הבריטי עטור השבחים בנדיקט קמברבאץ' ("שרלוק") כבר לוהק לצוות, "זה הפך את ההחלטה שלי לדי קלה".

בנדיקט קמברבאץ' בסרט "המאוריטני" (צילום: Graham Bartholomew/STXfilms)
בנדיקט קמברבאץ' בסרט "המאוריטני" (צילום: Graham Bartholomew/STXfilms)

"אני חייבת לציין שננסי הולנדר היא באמת אדם חביב, בעוד שננסי הולנדר שלי היא קצת יותר מרושעת, ולא כל כך מנומסת. ננסי הולנדר האמיתית מדברת בקול רך ומאוד רגוע ויש בה חמימות.

"אבל חשבתי שחשוב ליצור דמות שמקצינה באופנים מסוימים כמה צדדים שלה ומעדנת צדדים אחרים שלה. אני מגלמת אותה כמאופקת יותר מבחינת הקשרים האישיים שלה עם הלקוחות, כי היא יודעת שהיא נמצאת שם למטרה מאוד מסוימת. אבל זה היה תיק מיוחד בשבילה, שהיא לעולם לא תשכח. אפילו שאני מתלבשת כמוה בסרט, ואנחנו נראות קצת דומה, ננסי האמיתית הרבה יותר נחמדה מהננסי שלי.

"לננסי יש את שיער השיבה המוקדם הזה במשך חלק גדול מחייה, והיא תמיד מורחת אודם אדום, גם כשהיא הלכה לגואנטנמו, והציפורניים האלה. היא הייתה סוג של סתירה. היא אוהבת לנהוג במכוניות מירוץ, והיא אוהבת להאזין למוזיקת קאנטרי מערבית ולרקוד סטפס.

"זה היה נפלא לתת זה כבוד, כי אני חושבת שבאופן רגיל, אם אתה יוצר דמות כזאת אתה בחיים לא תוסיף לה ציפורניים כאלה או שיער כזה או שום דבר מהדברים האלה.

עורכת הדין ננסי הולנדר האמיתית, ב-2005 (צילום: AP Photo/Kevin Wolf)
עורכת הדין ננסי הולנדר האמיתית, ב-2005 (צילום: AP Photo/Kevin Wolf)

"אבל הסיפור הזה הוא כזה בעל משמעות, שבאמת רציתי להיות חלק מהבאתו של מוחמדו אל המסך. רציתי שאנשים יאהבו אותו ויכירו את הגבר המוסלמי הזה שצוייר כדמות מפחידה וטרוריסטית, שיראו אותו כאדם אמיתי שמסוגל להפגין חיבה, ושיש בו פגמים. עדיין יש בו כל כך הרבה אנושיות, יכולת לסלוח לשוביו, זה באמת סיפור מדהים להביא לקהל העולמי".

לדבריה, "הסרט הזה עוסק הרבה באסון התאומים, בפחד ובטרור שהנחו את תגובת הממשל האמריקאי. החלטנו לעצור התקפת טרור נוספת בכל האמצעים הדרושים, אפילו אם זה אומר להכניס אלפי אנשים תמימים למאסר, רק כדי להרחיק את הערבים מהרחובות.

"הסרט הזה עוסק הרבה באסון התאומים, בפחד ובטרור שהנחו את תגובת הממשל. החלטנו לעצור התקפת טרור נוספת בכל האמצעים הדרושים, אפילו אם זה אומר להכניס אלפי אנשים תמימים למאסר"

"כלומר, זה מה שהם עשו בעיקרו של דבר, והם שחררו כמעט את כל העצירים בגואנטנמו אחרי עשר שנים או כמה שנים שזה לא יהיה. אבל הם עשו את זה בידיעה שזה לא חוקי, שזה מנוגד לאמנת ז'נבה, שהם פשוט זרקו אותה מהחלון כי הם היו כל כך מפוחדים.

"יש פרקים אפלים בהיסטוריה שלנו, כמו מחנות המעצר של היפנים (במלחמת העולם השנייה), שהם חלק ממי שאנחנו, ואנחנו צריכים לבחון אותם ובאמת להבין את החלק שלנו בזה, כמו שעשינו אחרי תקופת השיקום ממלחמת האזרחים עם הדרום של חוקי ג'ים קרואו. היינו צריכים להתבונן בזה ולהבין איזה נזק עשינו".

ג'ודי פוסטר בסרט "המאוריטני" (צילום: Graham Bartholomew/STXfilms)
ג'ודי פוסטר בסרט "המאוריטני" (צילום: Graham Bartholomew/STXfilms)

טראומת אסון התאומים

פוסטר החלה את הקריירה שלה כילדה דוגמנית לפני שהשתתפה בסרטים כמו "נהג מונית" של סקורסזה מ-1976, שבו גילמה את דמותה של זונה קטינה, תפקיד שזיכה אותה במועמדות הראשונה שלה לאוסקר.

מאז, היא השתתפה בכמה מהסרטים האיקוניים ביותר של שלושת העשורים האחרונים: "הנאשמים" מ-1988, שעליו קיבלה את האוסקר הראשון שלה לשחקנית הטובה ביותר, ו"שתיקת הכבשים" של ג'ונתן דמי, שגרף את פרסי האוסקר בכל הקטגוריות העיקריות ב-1991, בכלל זאת האוסקר השני של פוסטר כשחקנית הטובה ביותר.

ג'ודי פוסטר ואנתוני הופקינס ב-2003 (צילום: AP Photo/Ric Francis)
ג'ודי פוסטר ואנתוני הופקינס ב-2003 (צילום: AP Photo/Ric Francis)

במהלך שני העשורים האחרונים, קריירת המשחק שלה האטה ממגוון סיבות, יש מיעוט תפקידים עם בשר עבור נשים בגילה (היא בת 58), והיא נהייתה בררנית יותר.

פוסטר למדה להפריד בין חייה המקצועיים לחיי הבית שלה: "זו מיומנות שסיגלתי עם השנים. מה שאני סוחבת איתי הוא האובססיה לרעיון, אני מדברת הרבה על המחקר והספרים שאני קוראת כהכנה לתפקיד. כדי להיות מחויב לתפקיד לחלוטין אתה חייב להיות אובססיבי, אז אני די מביאה את האובססיה שלי הביתה, אבל אני לא מביאה את הדמות שלי הביתה".

הסרט החדש מעורר הן זיכרונות כואבים והן זיכרונות שמחים מהפיגוע הטראומתי של ה-11 בספטמבר 2001: "אני אמריקאית, והייתי בסביבה ב-11 בספטמבר. הייתי הרה אז, שכבתי במיטה בשמירת היריון, והייתי אמורה ללדת תוך כמה ימים. זה היה רגע מאוד ייחודי בחיים האישיים שלי".

פוסטר מציינת את העובדה ש"הסרט שלנו עוסק, אולי בצורה עקיפה, בהשפעה המתמשכת של המשמעות שהייתה ל-11 בספטמבר עבור האמריקאים ובמה שהפכנו להיות בעקבותיו. זו דרך לעבד את הטרנספורמציה המשונה הזאת שהמדינה שלנו חוותה כשעברנו מלהיות תמימים בנוגע להשפעה שלנו מעבר לים לרגע הטרגי הזה שהוביל ל'מלחמה בטרור', סוג של מלחמה פוליטית שניהלנו נגד כל מי שהחלטנו שעומד לאיים עלינו".

מוחמדו אולד סלאחי (צילום: International Committee of the Red Cross)
מוחמדו אולד סלאחי (צילום: International Committee of the Red Cross)

הסיפור הזה מסופר דרך החוויות של בחור אחד, מוחמדו, עציר בגואנטנמו שנכלא בשוגג, ומה שקורה לו שם. הוא נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, והקשר המקרי שלו לעולם הזה הוביל לחטיפתו ולגזילת 15 שנה מחייו ללא סיבה.

"אני לא אוהבת סרטים פוליטיים אלא אם הם יוצרים חיבור רגשי, ואני חושבת שהסרט הזה בהחלט שייך לתחום הזה כי הוא על המסע המדהים של מוחמדו, מי שהוא היה לפני שהגיע לשם, מי שהוא הפך להיות בזמן המאסר שלו ואיך הוא יצא משם. הוא כתב ספרים בגואנטנמו, אחד מהם הוא ספר הזיכרונות שהסרט מבוסס עליו, אז הסרט שלנו הוא עדות למוחמדו ולאמונה שלו.

"כשאתה במצב כזה, ואין לך שום דבר אחר, האמונה היא מה שמונע ממך להפוך לאני הגרוע ביותר שלך. הוא הפך לאני הטוב ביותר שלו. כשאתה פוגש אותו אתה רואה איש מצחיק, ולמרות כל הטרגדיה שהוא חווה, חוש ההומור שלו יוצא דופן, וזה מאפשר לו להתגבר על הנסיבות האיומות האלה.

"כשאתה במצב כזה, האמונה היא מה שמונע ממך להפוך לאני הגרוע ביותר שלך. הוא הפך לאני הטוב ביותר שלו. כשאתה פוגש אותו אתה רואה איש מצחיק, ולמרות כל הטרגדיה שהוא חווה, חוש ההומור שלו יוצא דופן"

"בהתחלה, ניהלנו הרבה שיחות בסקייפ ובזום, והוא היה מצטרף אלינו. קווין הצליח לטוס למאוריטניה כדי להיפגש איתו. ואז, באורח פלא, ממשלת דרום אפריקה אמרה כאילו, 'בסדר, ניתן לך ויזה'. הוא פשוט הופיע, ולא ידענו עד אולי יומיים לפני שהוא הגיע לשם".

פוסטר פגשה אותו באופן אישי, כשהוא ביקר על סט הצילומים: "לא חשבנו שהוא יוכל לבוא לדרום אפריקה, איפה שצילמנו, כי אחרי שהוא שוחרר החרימו את הדרכון שלו. הוא לא היה יכול לצאת ממאוריטניה, אפילו כדי לטוס לגרמניה לבקר את בנו התינוק, במשך כמעט שנתיים.

בתוך מתקן המעצר והעינויים במפרץ גאוטנמו, קובה, 30 במרץ 2010 (צילום: AP Photo/Brennan Linsley)
בתוך מתקן המעצר והעינויים במפרץ גאוטנמו, קובה, 30 במרץ 2010 (צילום: AP Photo/Brennan Linsley)

"הוא מאוד נהנה בדרום אפריקה, לננסי הייתה הזדמנות לבלות איתו שם, והם התנהגו כמו זוג נשוי ותיק. הם טיילו כמו תיירים ברחבי קייפטאון, וזכינו לבלות קצת בחברתם.

"ב-2010 היא כתבה מאמר לניו יורק טיימס, שבו היא הסבירה למה היא רואה זאת כחובתה להגן על אנשים שהואשמו בטרור. היא ספגה ביקורת על כך שעזרה לעצירים כמו מוחמדו לממש את הזכות הזאת.

"מפרץ גואנטנמו הוא לא בית סוהר; הוא לא מחנה מעצר. העצירים היו סתם אנשים שהוסגרו על ידי אנשים בקהילות שלהם שהשיבו למודעה שפירסמה ממשלת ארצות הברית, שלפיה 'אם אתם חושדים במישהו בפעילות טרור, תתקשרו למספר הזה'. זה הכול, זה כל מה שהיה להם.

"מבחינתי, הטעם היחיד לשחק עכשיו הוא לספר סיפורים בעלי משמעות. עשיתי את זה במשך הרבה זמן, ואני בררנית לגבי הדברים שאני בוחרת לבזבז עליהם את הזמן שלי, מכיוון שאני מבוגרת יותר ויש עוד דברים בחיים שאני רוצה לעשות. ככל שצורת האמנות הזאת עוצמתית, אני רוצה לעשות אותה רק כשזה משהו בעל משמעות.

עצור בגואטנמו, 4 בדצמבר 2006 (צילום: AP Photo/Brennan Llinsley)
עצור בגואטנמו, 4 בדצמבר 2006 (צילום: AP Photo/Brennan Llinsley)

"בסרט הזה, למרות שהייתה שם אחריות אמיתית, אמרתי לה, 'תראי, אני יכולה לעשות חיקוי שלך, אבל אני לא חושבת שזה יהיה מעניין'. אני חושבת שזה יותר מעניין להציג את אותן עובדות לגביה שחשובות לסיפור, שבסופו של דבר הוא הסיפור של מוחמדו. יש דברים על ננסי שלא כלולים בסרט, שהם בהחלט מרתקים, על מי שהיא, והם יכולים להיות נהדרים לסרט אחר, אבל לא לזה.

"אחד הדברים הכי יצירתיים שאתה עושה כשאתה מצלם סרטים הוא לסנן את מה שלא חיוני ולהבין מה מארג הסיפור שאתה רוצה לספר, בייחוד בסרט באורך שעה וחצי. אם זו סדרה באורך שמונה שעות, זה דורש רגישויות אחרות. אבל כדי לספר סיפור בצורה טובה צריך להשמיט דברים.

על השחקן המוכשר שמככב לצדה בתפקיד מוחמדו היא אומרת: "טאהר רחים כל כך טהור, ויש לו את האנרגיה הנהדרת הזאת שהוא מביא לסט. כשאנשים שואלים אותי מה אני אוהבת בלשחק בסרטים עכשיו, זה לשבת בחדר עם בחור כמוהו ולהיות מסוגלת לצפות ולתמוך במישהו שנותן את ההופעה של החיים שלו.

"אני מרגישה כאילו זה לא הזמן שלי; זה הזמן שלי לתמוך בו. זה כל כך מרגש לסיים את היום ולחזור לחדר המלון שלי ולזכור מה הוא הביא לסצנות באותו היום".

ג'ודי פוסטר טאהר רחים בסרט "המאוריטני" (צילום: STXfilms)
ג'ודי פוסטר טאהר רחים בסרט "המאוריטני" (צילום: STXfilms)

הצילומים היו קשים עבור רחים, היא מספרת, היות שבת הזוג שלו ילדה במהלך הצילומים: "הוא היה מסיים סצנה ועולה על מטוס ומבלה אולי עשרה ימים עם התינוק, והוא היה צריך להשיל 7 קילוגרמים ולחזור לצלם את סצנות העינויים. אנגלית היא לא שפת האם שלו, למרות שהוא מדבר אנגלית טובה, והוא לא מדבר ערבית בכלל.

"ואז היו צריכים לשנות את לוח הזמנים שלו כי הוא חלה מאוד – הייתה לו שפעת איומה – ופתאום היו לו כל המונולוגים האלה שהוא היה צריך לעשות. הבחור המסכן קיבל כל קלף גרוע".

נראה שפוסטר מקבלת את תרבות הסרטים החדשה כמציאות: "כאמנים, אנחנו עושים מה שאנחנו עושים בכל פורמט, בין אם זה על מסך האייפון או על מסך הקולנוע. לא ממש אכפת לי, אם זה עדיין מאפשר לי להתבטא כשחקנית.

"הקורונה הייתה, והיא עדיין, מכה רצינית. אבל צריך לשחרר כמה תפיסות נוסטלגיות שיש לנו לגבי סרטים. בשבילי, סרטים זה ללכת לקולנוע, כמו שעשיתי עם אמא שלי, ולקחת חטיף, ואולי לראות שתי הקרנות במבצע. כל זה הולך להשתנות עכשיו, וזה בסדר".

לפוסטר יש שני בנים, קיט ברנרד פוסטר, 19, וצ'רלס ברנרד פוסטר, 17, יחד עם בת זוגה לשעבר סידני ברנרד, ולדבריה "הסרט החדש רלוונטי מאוד לילדים שלי היום".

ג'ודי פוסטר (צילום: AP Photo/Thibault Camus)
ג'ודי פוסטר (צילום: AP Photo/Thibault Camus)

"הסיפור של מוחמדו קורה כשאתה משליך את שלטון החוק, את החוקה, את היסודות המכוננים של הדמוקרטיה שלנו, כדי לרדוף אחר נקמה. בארבע השנים האחרונות חיינו עם ממשל חסר חוק, שזלזל בנורמות חוקתיות ובדמוקרטיה".

לסיכום היא אומרת: "הסרט שלנו הוא נדיר, מפני שהוא מתייחס למוסלמי בצורה הומנית. אתה מתאהב בו כדמות ראשית, ועבורי, זו סיבה מספיק טובה לעשות את הסרט. זאת תחושה מספקת להרגיש שאנחנו הופכים את העולם לטוב יותר על ידי שיתוף הסיפורים האלה".

עוד 1,752 מילים
כל הזמן // יום ראשון, 18 באפריל 2021
מה שחשוב ומעניין עכשיו

בשנה הבאה אמור להיפתח - באיחור ניכר - המוזאון לסובלנות של מרכז שמעון ויזנטל בירושלים ● מחיר הפרויקט השאפתני כבר חצה את רף הרבע מיליארד דולר, המוסלמים עדיין כועסים על בניית המוזאון על קרקע בית קברות, החברים מ"יד ושם" חשדנים בכוונות המוזאון החדש - והמבנה העצום כבר שינה מהותית את קו הנוף הירושלמי ● אז למה, בעצם, בנו את זה ומה בכלל יהיה שם? ● בדיקת זמן ישראל

עוד 2,211 מילים

אהבתי לסופר מצרי שונא ישראל

מבעד לעשן הסיגריות זיהיתי את עלאא אסוואני מוקף מעריצים בשולחן סמוך ב-GARDEN CITY CLUB בלב קהיר. מזגתי לעצמי וויסקי כפול, לחיזוק. לא כל יום אני פוגש סופר שאני אוהב. כי כמעט כולם מתים.

מבעד לעשן הסיגריות זיהיתי את עלאא אסוואני מוקף מעריצים בשולחן סמוך ב-GARDEN CITY CLUB בלב בקהיר. מזגתי לעצמי וויסקי כפול, לחיזוק. לא כל יום אני פוגש סופר שאני אוהב. כי כמעט כולם מתים

אני אדבר עם כל אחד ברחוב או על הבר, אבל בענייני ספרות קשה להכחיש שאני סנוב. המדפים בביתי נאנקים תחת משקלם המצטבר של צווייג, נבוקוב, מופאסן, סומרסט מוהם, נייפול, הבנתם את הנקודה. מידי פעם אנסה משהו מודרני יותר, ולרוב אתאכזב. אני חש שנגמרו לנו האלמנטים הספרותיים לפני כ-50 שנה, ונותרנו בעיקר עם רכיבים מגושמים המתחברים לכדי בליל משעמם לקריאה.

הספריה בביתו של דן פרי (צילום: דן פרי)
הספריה בביתו של דן פרי (צילום: דן פרי)

מידי פעם לפני נסיעה למקום חדש ומסעיר אשאל איזה מומחה: מהו הרומן על המקום הזה, שעלי לקרוא כדי להבין?

בדרכי להאיטי התשובה היתה: “קרא את הקומיקאים מאת גרהם גרין. הוא אמנם לא היה מקומי, אבל זה הספר". הייתי המום מהיצירה, הזכרתי אותה במאמר שכתבתי ומאז קראתי כמעט כל מה שהאיש הפורה הזה כתב.

לפני כמה שנים נשלחתי לקהיר. "קרא את בניין יקוביאן מאת אסוואני", נאמר לי.

הספר הקסים אותי מיד. לא רק בגלל העלילה. עד כמה שמעניין לקרוא על חיייטים, סנדלרים וסטודנטים משנות השבעים המעניינות מספיק, מה שבאמת שבה את ליבי היה הסגנון. אסוואני עשה מושלם כמה דברים שאני מאוד אוהב.

  1. ראשית, מוטיב הזמן. הפחד ממוות הוא המאיץ הגדול של האנושות. סיפור שעוקב אחר האדם תוך כדי שהוא משתנה, דרך חוויה, למידה או דעיכה, יגע ללב.
  2. שנית, הנרטיבים השזורים זה בזה. לכל אדם שאנחנו פוגשים יש פוטנציאל לשנות את עתידנו. ריבוי נרטיבים יכול להיות תכסיס מגושם, אך בידי אמן זו אומנות (בייחוד כאשר הקשרים מפתיעים).
  3. שלישית, אם סופר מסוגל לבטא את מרכזיות המין בעולמנו ללא וולגריות, זה כבר הישג כביר.
  4. ואחרון חביב, היכולת לשקף איך הכל מקרי ואבסורדי ועם זאת גם נשגב.

אסוואני עשה כל זאת ועוד, כך שמיד קראתי את הרומן השני שלו, שיקגו, וספר סיפורים קצרים; בשנת 2015 הגיע סופסוף הרומן החדש שלו. כתבתי בפייסבוק: "אני קורא את מועדון הרכב של מצרים וכמעט בלתי אפשרי להניח אותו מהידיים".

כעבור ארבעה ימים מצאתי את עצמי צועד לעבר שולחנו במועדון.

"ד"ר אסוואני”, אמרתי.

הוא נעמד מייד ולחץ את ידידי בחמימות.

בשנת 2015 הגיע סופסוף הרומן החדש שלו. כתבתי בפייסבוק: "אני קורא את מועדון הרכב של מצרים וכמעט בלתי אפשרי להניח אותו מהידיים". כעבור ארבעה ימים מצאתי את עצמי צועד לעבר שולחנו במועדון

"הספר שפרסמת זה עתה העניק לי אושר עצום, כפי שעשו כל ספריך", אמרתי תוך ויתור מסויים על נייטרליות עיתונאית. "בבקשה רק תמשיך לכתוב, ודע שיש לך אוהד".

התכוננתי ללכת, אבל הוא התעקש: "תצטרף אלינו לשולחן". כנראה שהיה עדיף להסס ולו במעט. אבל הסכמתי מייד.

השיחה בשולחנו של אסוואני עברה לאנגלית. ואז חל שינוי מסויים. המפגש החל כמפגן של הערצה, אבל עברתי די מהר לדפוס של עיתונאי חוקר. שמעתי פעם שמועה זדונית לפיה אסוואני, רופא שיניים במקצועו, הוא לא יותר מאשר כיסוי עבור אשתו – שהיא כותבת הכל בסתר מכיוון שבתור מוסלמית אדוקה עליה להתנזר מתהילה. החלטתי לבחון את הסוגייה.

"ד"ר אסווני, אם יורשה לי: מהן ההשפעות ספרותיות שמהן אתה מקבל השראה ליצירתך?".

אסוואני ענה: "הו, ההשפעות רבות, וכל אחת נשגבת בדרכה. אבל מבחינתי, בסופו של דבר, הסגנון הלטינו-אמריקאי הוא שמעניק לי התעלות".

"האם ישנו סופר מסוים מאסכולה זו שהוא אהוב עליך במיוחד?"

"תיאורטית יש רבים, אבל במציאות, כפי שאתה חייב לדעת, זה יכול להיות רק גרסיה מרקס. באופן טבעי".

כמובן! כמו אסוואני, מרקס הוא אמן הנרטיבים המשתלבים וענייני חלוף הזמן! הם חולקים גם נגיעות בריאליזם קסום. זה היה ברור, לגיטימי ומשכנע לחלוטין. אבל המשכתי בשלי.

"איזה מספריו אתה זוכר לטובה?"

אסוואני הביט בי כמו שמביטים בפקיד שומה. אך כהרף עין חזרה אליו חביבותו. "אולי היית מצפה ממני לומר מאה שנים של בדידות. אבל אני אפתיע אותך, ידידי היקר. מבחינתי, מכל יצירותיו אני מעדיף את אהבה בימי כולרה".

הבנתי באיחור מה שבזה עלי להסתפק. השפעת הוויסקי התפוגגה והתחלתי להתבייש קצת בחקירה. אבל אני בוחר לזכור רגע קסום של הערכה הדדית החוצה תרבויות.

הבנתי באיחור מה שבזה עלי להסתפק. השפעת הוויסקי התפוגגה והתחלתי להתבייש קצת בחקירה. אבל אני בוחר לזכור רגע קסום של הערכה הדדית החוצה תרבויות

אסוואני מסר לי את כרטיס הביקור שלו מבלי שיתבקש. היה לי חבר חדש! לא חבר אמיתי אמנם, אבל יותר מחבר פייסבוק. נשבעתי לא לנצל זאת לרעה – ועד מהרה עשיתי את זה.

אסוואני הוא ספקן גדול לגבי השלום עם ישראל וסירב בעקשנות לאשר את תרגום ספריו לעברית (אם כי זה נעשה איכשהו לאחרונה). לי בדרך כלל אין סבלנות לאוייבי השלום – אבל במקרה שלו מחלתי על העניין. אמנות גדולה קיימת ביקום מקביל, טוב יותר.

כעבור זמן מה מצאתי את עצמי כותב מאמר על האכזבה הגדולה מה"אביב הערבי" שנגמר במפח נפש קולוסלי ברוב מדינות האזור. נדרשתי לציטוט מטעם מי שעדיין מאמין; התקשרתי לסופר, והוא נענה בשמחה. כיצד אתה עונה לאלה הטוענים שהערבים במדינות האזור פשוט אינם מוכנים לדמוקרטיה, שאלתי. הוא סיפק, כמובן, את הציטוט האידאליסטי הנדרש: "הרעיון שיש אנשים שלא מגיע להם צדק הוא גזעני. זה משקף חוסר כבוד לאנשים. אני בהחלט לא מסכים עם זה".

לא טרחתי לומר לו שאני מתקשר אליו ממלון בראון בתל אביב. גם לא היה לו מושג כלשהו על הקשרים שלי עם ישראל, שם משפחתי התגוררה כל השנים שאני הייתי מבוסס בקהיר. בדיעבד, זה לא היה כל כך הוגן.

אולי הוא כבר התפייס עם הציונים ברוח התקופה – מי יודע.

ד"ר אסוואני, אם אתה קורא את זה במקרה, אנא קבל את התנצלותי. ודע שהזמנתי זה עתה את ספרך החדש: הרפובליקה של אמיתות שווא.

לא טרחתי לומר לו שאני מתקשר אליו ממלון בראון בתל אביב. גם לא היה לו מושג כלשהו על הקשרים שלי עם ישראל, שם משפחתי התגוררה כל השנים שאני הייתי מבוסס בקהיר. בדיעבד, זה לא היה כל כך הוגן

רומן זה, שרבים ציפו לו תקופה ארוכה, מגולל את ארועי מהפכת 2011 מנקודת מבטן של דמויות מהסוג שרק אסוואני יכול להמציא. ברור שהוא יהווה את האמירה האולטימטיבית בנושא.

הספר יצא באנגלית החודש והוא עושה כעת את דרכו לישראל. מעטים הדברים שיסבו לי אושר גדול מזה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 940 מילים

המשבר הפוליטי בישראל מסכן את הקשרים עם העולם הערבי

פחות משנה אחרי החתימה על הסכמי אברהם, מדינות האזור מסתכלות על חוסר היציבות ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" בדאגה גוברת ● מעבר לעובדה שבעלי ברית פוטנציאליים מעדיפים להמתין עד שהמצב הפוליטי בישראל יתבהר, השותפים החדשים לא רואים בעין יפה את השימוש שנתניהו עושה בהן לצרכיו הפוליטיים ● פרשנות

עוד 1,698 מילים

בכיר ברע״ם: לא מגיבים לדברי סמוטריץ׳ כדי לא להרוס מהלכים

סמוטריץ׳ על האפשרות כי ממשלה של בנט - לפיד משרתת את בניית כוחו בציונות הדתית: ״לא הכל פוליטיקה״ ● ח״כ אורית סטרוק: חושבת שזה אפשרי להביא את סער לנתניהו ● מאיר כהן: ״שומע שסער נחוש לא להצטרף לנתניהו, מקווה שבנט שומר על אנשיו״ ● הקבינט המדיני-בטחוני צפוי להתכנס היום לראשונה מאז פברואר ● מאות בהפגנה מול הקריה במחאה על הטיפול בהלומי קרב

עוד 16 עדכונים

למקרה שפיספסת

הצבעה חשאית לנשיאות – לא רצוי ולא מצוי

בשבועות האחרונים, וביתר שאת בימים האחרונים, עולות הצעות וספקולציות – משמאל ומימין – לעסקאות פוליטיות הנוגעות לבחירות לנשיאות אשר הולכות ומתקרבות אלינו בצעדי ענק.

חלק מעסקאות אלה, תיאורטיות ומעשיות, כוללות שינוי של "חוק יסוד: נשיא המדינה", כך שההצבעה תהפוך מחשאית לגלויה. ההצעה כזו, כך נדמה, מתעלמת מצרכיה ומעוגניה הדמוקרטיים של החברה הישראלית. למעשה, היא לא הולמת לא את הרצוי ולא את המצוי.

חלק מהעסקאות, תיאורטיות ומעשיות, כוללות שינוי "חוק יסוד: נשיא המדינה", להפיכת ההצבעה מחשאית לגלויה, תוך התעלמות מצרכיה ומעוגניה הדמוקרטיים של החברה הישראלית. למעשה, היא לא הולמת את הרצוי ולא את המצוי

אין חולק על כך שלממלכתיות הישראלית מספר רגליים, בהן גם כאלה שבהן יחסי רוב ומיעוט משחקים תפקיד רב והכרחי בקבלת החלטות ובקביעת מדיניות. לרוב יש משמעות והשפעה, וטוב שכך. יחד עם זאת, נהוג לראות את ההצבעה החשאית בכנסת כמפלטו הנחוץ והייחודי של החלש.

הצבעה חשאית היא המקום שבו עוצמתו המוצדקת של הרוב מאבדת מעט מכוחה. גם למיעוט – הן מיעוט מספרי והן כזה ששייך לפריפריה של יחסי הכוחות בישראל – יש משמעות, וצריכות להיות לו פלטפורמות השפעה. פלטפורמות ההשפעה של המיעוט הפרלמנטרי קיימות ומוכרות, אבל האימפקט שלהן מוגבל, אפילו מוגבל ביותר.

יש שיגידו שהמציאות הזו בלתי נסבלת, יש שיסברו שאפשר לסבול זאת עד גבול מסויים, אבל כך וכך ברור שיש הצבעות או מוקדים פרלמנטריים שבהם חשוב לייצר גבולות משחק שיאפשרו קצת יותר מרחב, יותר קולות, יותר גוונים של השפעה.

נשיא המדינה ומבקר המדינה הם שני מוסדות שעשייתם עבור המיעוט, החלש או הקטן היא משמעותית ביותר. מוסד הנשיאות הישראלי פעל ופועל דרך קבע להשמעת קולות שלא נשמעים ולמתן מקום ואפילו השפעה לכלל גווניה של החברה ולא רק אלה שבמוקדי הכוח. זה התפקיד שנטלו על עצמם נשיאי ישראל, תפקיד המבוסס על האמון הרב, יחסית, שרוכשים למוסד הנשיאות גם מערכות ומנגנוני המדינה וגם הציבור הישראלי.

מוסד ביקורת המדינה עוסק במקומות בהם מוקדי כוח ושררה פועלים שלא כדין או כהוגן. למעשה שני המוסדות הללו, במהותם, תורמים לחיבורם ההדדי של המדינה וסמליה מזה, וקהלים אשר אינם מיוצגים במוקדי ההשפעה מזה. קיומן של הנשיאות וביקורת המדינה, והידיעה כי השלטון אינו יכול להיות דורסני ללא גבולות, הן בסיס חשוב בקשר ובתחושת השייכות של כלל אזרחי ואזרחיות ישראל, בעיקר כשאינם מוצאים את ייצוגם המשפיע ברשויות אחרות.

ברורה אם כן הסיבה שהצבעה גלויה לנשיאות בישראל אינה רצויה. משום שהיא מאפשרת את דורסנותו הקואליציונית של הרוב – יהא שיוכו הפוליטי אשר יהיה – דווקא בנקודה בה המיעוט יסבול ממנה יותר מכל, בנקודת התורפה של המיעוט. הפיכת ההצבעה לגלויה משמעה הוצאת האוויר מגלגל ההצלה של מיעוטים, ויהא זה מיעוט בכמותו או בהשפעתו. להצבעה החשאית יש משמעות דרמטית, ואכן, ההיסטוריה מראה שהיא הביאה עמה גם הפתעות בבחירות לנשיאות. לא כאלה שפגעו בכוחו של הרוב, אבל בהחלט כאלה שאפשרו למיעוטים להרגיש בני השפעה, ובצדק.

ברורה אם כן הסיבה שהצבעה גלויה לנשיאות בישראל אינה רצויה. משום שהיא מאפשרת את דורסנותו הקואליציונית של הרוב – יהא שיוכו הפוליטי אשר יהיה – דווקא בנקודה בה המיעוט יסבול ממנה יותר מכל

עד כאן הרצוי, ומה בדבר המצוי והאפשרי? ובכן, כמובן שהכול אפשרי בישראל, ועם זאת, ברי לכל שהצבעה חשאית מעניקה כוח למיעוטים מכל הסוגים – כלומר גם לכל מי שנמצא במיעוט פרלמנטרי בשנים האחרונות, וגם לכל מי שנחשב מיעוט זהותי ואפילו אם הוא בקואליציה. כעת, ובהתאמה למקרה הישראלי שבו התפיסה האישית כמיעוט היא החוויה הרווחת, כל מה שנותר לנו זה להמר ולחשב כל אחד ואחת, בחשאי כמובן, מהו המצוי והאפשרי. מה הסיכוי שכלל חברי וחברות הכנסת ששותפים לתחושת המיעוט ירצו לגזול מכוחם שלהם ולהפוך את ההצבעה לנשיאות מחשאית לגלויה.

ינון גוטל-קליין הוא מנהל מרכז הביקורים של בית הנשיא ודוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החוקר זיכרון לאומי ובתי קברות

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 546 מילים
עודכן לפני שעתיים
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תגובות אחרונות

ממשיך להתבצר בעמדתו: סמוטריץ' שב וחזר על התנגדותו לשיתוף פעולה עם רע"ם

לפיד ייפגש השבוע עם ראשי מחנה מתנגדי נתניהו; מחר יקיים מסיבת עיתונאים, שבה ידבר על הניסיונות להקים ממשלה ● שנה אחרי שהתקנה נכנסה לתוקפה - מתבטלת החובה לעטות מסכות בשטחים פתוחים; הפרויקטור אש: ישראל עוד לא הגיעה לחסינות עדר ● אחרי למעלה מחודשיים שבהם לא התכנס - הקבינט הביטחוני יקיים מחר דיון; הרמטכ"ל וראש המוסד צפויים להשתתף בישיבה

עוד 18 עדכונים

ג'וליוס רוזנוולד, בנו של מהגר יהודי מגרמניה, בנה כ-5,000 בתי ספר לשחורים ב-15 מדינות דרומיות בארה"ב בתחילת המאה הקודמת ● בין מאות אלפי התלמידים שלמדו שם הסופרת מאיה אנג'לו והסנאטור ג'ון לואיס ● כשבוטלה ההפרדה בין לבנים ושחורים במערכת החינוך, רשת בתי הספר חדלה לפעול ● הצלם אנדרו פיילר החליט לתעד את המבנים הרעועים כדי לשמר את מורשת הפרויקט המיוחד

עוד 1,362 מילים

מלחמת העולם של נערות הגטו

הן הסתירו אקדחים בדובונים וחומרי נפץ מתחת לבגדים ● רקחו בקבוקי תבערה וזרקו אותם לעבר רכבות גרמניות ● האביסו את הנאצים בוויסקי וירו בהם למוות ● המאבק האמיץ של הנערות היהודיות במהלך השואה הפך לספר חדש ● סטיבן שפילברג כבר רכש את הזכויות לסרט

עוד 1,404 מילים

המהגרים היהודים ששינו לעד את תעשיית המגזינים

הם היגרו מאירופה לארה"ב לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה ● אמנים, צלמים ומעצבים שייבאו איתם אסתטיקה ייחודית, ושינו דרמטית את התפיסה של מגזינים משפיעים כמו ווג והוואניטי פייר ● תערוכה חדשה במוזיאון היהודי בניו יורק מציגה את פועלם

עוד 711 מילים

מי היה מאמין, לפני 73 שנים, שנגיע ליום שבו מדינות ערביות מברכות את ישראל לכבוד יום העצמאות ובלוגרים מהמפרץ ירכינו ראש ביום השואה ויום הזיכרון ● באיראן משחקים שחמט עם שאר העולם ● כצפוי, שיחות הגז עם לבנון לא מתקדמות לשום מקום ● הרמדאן הופך לארוע לעשירים בלבד במדינות ערב ● ומצרים העתיקה ממשיכה להפתיע את האנושות ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 1,213 מילים
הזמן הירוק
הזמן הירוק
סיכום השבוע בסביבה

תראה מה שצבע יכול לעשות

הגלובוס הירוק מוגש השבוע לעיריית כפר סבא שהוכיחה כי אולי אין חגיגה בלי עוגה, אבל בלי זיקוקים אפשר להסתדר לא רע ● ובמישור העולמי לניו זילנד, שהודיעה כי בתוך שנתיים ייאסרו כליל המשלוחים החיים ● הגלובוס השחור מוקדש לקציר הדמים של האופניים והקורקינטים החשמליים ● והטיפ: מה עושים עם שאריות צבע?

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 518 מילים ו-1 תגובות
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
הָאַנְגְּאוֹבֶר 81

ההופעות הטלוויזיוניות של נתניהו הולמות בחושים כמו צ'ייסרים של עראק. במינון מופרז – כמו ביום העצמאות – האפקט שלו על מערכת העצבים של אלה מבין הישראלים שהוא מעורר אצלם בעיקר עצבים, הוא של אלכוהול זול: פוגע בראייה, מנטרל את החושים, מעורר בחילה וגורם לאובדן אוריינטציה ולירידה מהירה ביכולת הריכוז

עוד 1,013 מילים

בין ישראל לאיראן מתנהל בשנה האחרונה דו-שיח מדורג, מתוכנן ושקול, ושני הצדדים שמרו עד כה על גובה הלהבות כדי לא להתדרדר לעימות כולל ● השאלה היא, האם איראן תחרוג מדפוס הפעולה הזה אחרי הפגיעה במתקן בנתנז - וכיצד ישפיעו עליה שיחות הסכם הגרעין עם המעצמות, כמו גם החלטת ביידן לאשר את עסקת הנשק עם איחוד האמירויות ● פרשנות

עוד 551 מילים

"נתניהו יציע לסער לשמש כמ"מ רה"מ ולאלקין - יו"ר הכנסת"

נתניהו לסער: "חזור אלינו, זה הבית שלך" ● לפי דיווח, סער אמר בתגובה "בשביל לחנוק מישהו, קודם פותחים את הידיים" ● בן גביר: "שנתניהו יגיד תודה שמנענו ממנו ממשלה עם עבאס" ● דיווח: רע"ם העבירה דרישות לליכוד ללא דרישה לביטול חוק הלאום ● ניצן הורוביץ: "אנחנו במגעים עם לפיד, סער ובנט" ● מאות הפגינו נגד ההתיישבות היהודית במזרח י-ם, ביניהם ח"כים מהרשימה המשותפת ומרצ ● ארה"ב לישראל: "די לפטפטת בנושא איראן"

עוד 28 עדכונים

שלמה קרעי הציף את הרעיון להקים ממשלת מיעוט עם נתניהו-בנט-סמוטריץ', ולשכנע את תקווה חדשה להימנע ● אבל בכירי הליכוד, שמכירים את סער היטב, מבינים כי אחרי כל ההשפלות שספג מנתניהו, סער לא יימנע בהצבעה ● זה בכלל לא סיפור אידיאולוגי או פוליטי, אלא מסע נקמה ● ובינתיים המו"מ עם בנט מתנהל על ריק ● פרשנות

עוד 433 מילים ו-1 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה