"אף פעם לא הייתי מעריצה גדולה של סרטים ביוגרפיים, אני פשוט לא אוהבת את המתכונת הזאת", אומרת ג'ודי פוסטר על התפקידים הקולנועיים שבחרה בקריירה שלה.

"אני באמת מעדיפה לעשות סרטים על רעיונות, ואז להיות מסוגלת לעצב את הדמות ואת הסיפור. אני נוטה שלא לעשות סרטים ביוגרפיים כי אני מרגישה שיש דברים שאני רוצה לשנות, ודמויות אמיתיות יכולות לתסכל אותך כי את לא יכולה לגרום להן לעשות דברים שהן לא היו עושות באופן רגיל".

הסרט החדש של פוסטר, "המאוריטני", הוא יוצא דופן. הסרט, בבימויו של קווין מקדונלד, מבוסס על סיפורו האמיתי של מוחמדו אולד סלאחי, אזרח מאוריטניה, שנחשד בטרור והוחזק 15 שנה במפרץ גואנטנמו ללא אישום. פוסטר מגלמת את ננסי הולנדר, הסנגורית שנחושה להעניק לו הגנה מלאה.

היא ממהרת לציין שבקריירה שלה, המתפרשת על פני כמעט חצי מאה, היא גילמה רק תפקיד אחד שהיה מבוסס על דמות אמיתית, בסרט "אנה והמלך" משנת 2000. "אבל אנה כבר לא בחיים יותר ממאה שנה, והיא הייתה שקרנית גדולה, אז היה לי קל להמציא מי היא הייתה", פוסטר אומרת בחיוך.

אבל המקרה של מוחמדו היה "כל כך מעניין, וזה סיפור יוצא דופן שבנוי בצורה כל כך טובה, כמו סרט דרמה אמיתי, שהוא משך אותי לחלוטין. 'המאוריטני' פתח בפניי עולם שלא ידעתי עליו הרבה".

היו סיבות נוספות שהקלו על ההחלטה הזאת: "קודם כול היה הרקע של קווין מקדונלד ('המלך האחרון של סקוטלנד'), שכבר היה חתום, שהוא מישהו שתמיד רציתי לעבוד איתו. באמת חשבתי שהוא הבמאי הנכון עבור הסרט הספציפי הזה, שיעשה אותו כמו סרט תיעודי, שיביא את הגישה היומיומית, הלא שיפוטית שלו, ואת הדרך הספציפית שבה הוא מנווט כאיש קולנוע".

בנוסף, כשהיא שמעה שהשחקן הבריטי עטור השבחים בנדיקט קמברבאץ' ("שרלוק") כבר לוהק לצוות, "זה הפך את ההחלטה שלי לדי קלה".

בנדיקט קמברבאץ' בסרט "המאוריטני" (צילום: Graham Bartholomew/STXfilms)

"אני חייבת לציין שננסי הולנדר היא באמת אדם חביב, בעוד שננסי הולנדר שלי היא קצת יותר מרושעת, ולא כל כך מנומסת. ננסי הולנדר האמיתית מדברת בקול רך ומאוד רגוע ויש בה חמימות.

"אבל חשבתי שחשוב ליצור דמות שמקצינה באופנים מסוימים כמה צדדים שלה ומעדנת צדדים אחרים שלה. אני מגלמת אותה כמאופקת יותר מבחינת הקשרים האישיים שלה עם הלקוחות, כי היא יודעת שהיא נמצאת שם למטרה מאוד מסוימת. אבל זה היה תיק מיוחד בשבילה, שהיא לעולם לא תשכח. אפילו שאני מתלבשת כמוה בסרט, ואנחנו נראות קצת דומה, ננסי האמיתית הרבה יותר נחמדה מהננסי שלי.

"לננסי יש את שיער השיבה המוקדם הזה במשך חלק גדול מחייה, והיא תמיד מורחת אודם אדום, גם כשהיא הלכה לגואנטנמו, והציפורניים האלה. היא הייתה סוג של סתירה. היא אוהבת לנהוג במכוניות מירוץ, והיא אוהבת להאזין למוזיקת קאנטרי מערבית ולרקוד סטפס.

"זה היה נפלא לתת זה כבוד, כי אני חושבת שבאופן רגיל, אם אתה יוצר דמות כזאת אתה בחיים לא תוסיף לה ציפורניים כאלה או שיער כזה או שום דבר מהדברים האלה.

עורכת הדין ננסי הולנדר האמיתית, ב-2005 (צילום: AP Photo/Kevin Wolf)

"אבל הסיפור הזה הוא כזה בעל משמעות, שבאמת רציתי להיות חלק מהבאתו של מוחמדו אל המסך. רציתי שאנשים יאהבו אותו ויכירו את הגבר המוסלמי הזה שצוייר כדמות מפחידה וטרוריסטית, שיראו אותו כאדם אמיתי שמסוגל להפגין חיבה, ושיש בו פגמים. עדיין יש בו כל כך הרבה אנושיות, יכולת לסלוח לשוביו, זה באמת סיפור מדהים להביא לקהל העולמי".

לדבריה, "הסרט הזה עוסק הרבה באסון התאומים, בפחד ובטרור שהנחו את תגובת הממשל האמריקאי. החלטנו לעצור התקפת טרור נוספת בכל האמצעים הדרושים, אפילו אם זה אומר להכניס אלפי אנשים תמימים למאסר, רק כדי להרחיק את הערבים מהרחובות.

"הסרט הזה עוסק הרבה באסון התאומים, בפחד ובטרור שהנחו את תגובת הממשל. החלטנו לעצור התקפת טרור נוספת בכל האמצעים הדרושים, אפילו אם זה אומר להכניס אלפי אנשים תמימים למאסר"

"כלומר, זה מה שהם עשו בעיקרו של דבר, והם שחררו כמעט את כל העצירים בגואנטנמו אחרי עשר שנים או כמה שנים שזה לא יהיה. אבל הם עשו את זה בידיעה שזה לא חוקי, שזה מנוגד לאמנת ז'נבה, שהם פשוט זרקו אותה מהחלון כי הם היו כל כך מפוחדים.

"יש פרקים אפלים בהיסטוריה שלנו, כמו מחנות המעצר של היפנים (במלחמת העולם השנייה), שהם חלק ממי שאנחנו, ואנחנו צריכים לבחון אותם ובאמת להבין את החלק שלנו בזה, כמו שעשינו אחרי תקופת השיקום ממלחמת האזרחים עם הדרום של חוקי ג'ים קרואו. היינו צריכים להתבונן בזה ולהבין איזה נזק עשינו".

ג'ודי פוסטר בסרט "המאוריטני" (צילום: Graham Bartholomew/STXfilms)

טראומת אסון התאומים

פוסטר החלה את הקריירה שלה כילדה דוגמנית לפני שהשתתפה בסרטים כמו "נהג מונית" של סקורסזה מ-1976, שבו גילמה את דמותה של זונה קטינה, תפקיד שזיכה אותה במועמדות הראשונה שלה לאוסקר.

מאז, היא השתתפה בכמה מהסרטים האיקוניים ביותר של שלושת העשורים האחרונים: "הנאשמים" מ-1988, שעליו קיבלה את האוסקר הראשון שלה לשחקנית הטובה ביותר, ו"שתיקת הכבשים" של ג'ונתן דמי, שגרף את פרסי האוסקר בכל הקטגוריות העיקריות ב-1991, בכלל זאת האוסקר השני של פוסטר כשחקנית הטובה ביותר.

ג'ודי פוסטר ואנתוני הופקינס ב-2003 (צילום: AP Photo/Ric Francis)

במהלך שני העשורים האחרונים, קריירת המשחק שלה האטה ממגוון סיבות, יש מיעוט תפקידים עם בשר עבור נשים בגילה (היא בת 58), והיא נהייתה בררנית יותר.

פוסטר למדה להפריד בין חייה המקצועיים לחיי הבית שלה: "זו מיומנות שסיגלתי עם השנים. מה שאני סוחבת איתי הוא האובססיה לרעיון, אני מדברת הרבה על המחקר והספרים שאני קוראת כהכנה לתפקיד. כדי להיות מחויב לתפקיד לחלוטין אתה חייב להיות אובססיבי, אז אני די מביאה את האובססיה שלי הביתה, אבל אני לא מביאה את הדמות שלי הביתה".

הסרט החדש מעורר הן זיכרונות כואבים והן זיכרונות שמחים מהפיגוע הטראומתי של ה-11 בספטמבר 2001: "אני אמריקאית, והייתי בסביבה ב-11 בספטמבר. הייתי הרה אז, שכבתי במיטה בשמירת היריון, והייתי אמורה ללדת תוך כמה ימים. זה היה רגע מאוד ייחודי בחיים האישיים שלי".

פוסטר מציינת את העובדה ש"הסרט שלנו עוסק, אולי בצורה עקיפה, בהשפעה המתמשכת של המשמעות שהייתה ל-11 בספטמבר עבור האמריקאים ובמה שהפכנו להיות בעקבותיו. זו דרך לעבד את הטרנספורמציה המשונה הזאת שהמדינה שלנו חוותה כשעברנו מלהיות תמימים בנוגע להשפעה שלנו מעבר לים לרגע הטרגי הזה שהוביל ל'מלחמה בטרור', סוג של מלחמה פוליטית שניהלנו נגד כל מי שהחלטנו שעומד לאיים עלינו".

מוחמדו אולד סלאחי (צילום: International Committee of the Red Cross)

הסיפור הזה מסופר דרך החוויות של בחור אחד, מוחמדו, עציר בגואנטנמו שנכלא בשוגג, ומה שקורה לו שם. הוא נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, והקשר המקרי שלו לעולם הזה הוביל לחטיפתו ולגזילת 15 שנה מחייו ללא סיבה.

"אני לא אוהבת סרטים פוליטיים אלא אם הם יוצרים חיבור רגשי, ואני חושבת שהסרט הזה בהחלט שייך לתחום הזה כי הוא על המסע המדהים של מוחמדו, מי שהוא היה לפני שהגיע לשם, מי שהוא הפך להיות בזמן המאסר שלו ואיך הוא יצא משם. הוא כתב ספרים בגואנטנמו, אחד מהם הוא ספר הזיכרונות שהסרט מבוסס עליו, אז הסרט שלנו הוא עדות למוחמדו ולאמונה שלו.

"כשאתה במצב כזה, ואין לך שום דבר אחר, האמונה היא מה שמונע ממך להפוך לאני הגרוע ביותר שלך. הוא הפך לאני הטוב ביותר שלו. כשאתה פוגש אותו אתה רואה איש מצחיק, ולמרות כל הטרגדיה שהוא חווה, חוש ההומור שלו יוצא דופן, וזה מאפשר לו להתגבר על הנסיבות האיומות האלה.

"כשאתה במצב כזה, האמונה היא מה שמונע ממך להפוך לאני הגרוע ביותר שלך. הוא הפך לאני הטוב ביותר שלו. כשאתה פוגש אותו אתה רואה איש מצחיק, ולמרות כל הטרגדיה שהוא חווה, חוש ההומור שלו יוצא דופן"

"בהתחלה, ניהלנו הרבה שיחות בסקייפ ובזום, והוא היה מצטרף אלינו. קווין הצליח לטוס למאוריטניה כדי להיפגש איתו. ואז, באורח פלא, ממשלת דרום אפריקה אמרה כאילו, 'בסדר, ניתן לך ויזה'. הוא פשוט הופיע, ולא ידענו עד אולי יומיים לפני שהוא הגיע לשם".

פוסטר פגשה אותו באופן אישי, כשהוא ביקר על סט הצילומים: "לא חשבנו שהוא יוכל לבוא לדרום אפריקה, איפה שצילמנו, כי אחרי שהוא שוחרר החרימו את הדרכון שלו. הוא לא היה יכול לצאת ממאוריטניה, אפילו כדי לטוס לגרמניה לבקר את בנו התינוק, במשך כמעט שנתיים.

בתוך מתקן המעצר והעינויים במפרץ גאוטנמו, קובה, 30 במרץ 2010 (צילום: AP Photo/Brennan Linsley)

"הוא מאוד נהנה בדרום אפריקה, לננסי הייתה הזדמנות לבלות איתו שם, והם התנהגו כמו זוג נשוי ותיק. הם טיילו כמו תיירים ברחבי קייפטאון, וזכינו לבלות קצת בחברתם.

"ב-2010 היא כתבה מאמר לניו יורק טיימס, שבו היא הסבירה למה היא רואה זאת כחובתה להגן על אנשים שהואשמו בטרור. היא ספגה ביקורת על כך שעזרה לעצירים כמו מוחמדו לממש את הזכות הזאת.

"מפרץ גואנטנמו הוא לא בית סוהר; הוא לא מחנה מעצר. העצירים היו סתם אנשים שהוסגרו על ידי אנשים בקהילות שלהם שהשיבו למודעה שפירסמה ממשלת ארצות הברית, שלפיה 'אם אתם חושדים במישהו בפעילות טרור, תתקשרו למספר הזה'. זה הכול, זה כל מה שהיה להם.

"מבחינתי, הטעם היחיד לשחק עכשיו הוא לספר סיפורים בעלי משמעות. עשיתי את זה במשך הרבה זמן, ואני בררנית לגבי הדברים שאני בוחרת לבזבז עליהם את הזמן שלי, מכיוון שאני מבוגרת יותר ויש עוד דברים בחיים שאני רוצה לעשות. ככל שצורת האמנות הזאת עוצמתית, אני רוצה לעשות אותה רק כשזה משהו בעל משמעות.

עצור בגואטנמו, 4 בדצמבר 2006 (צילום: AP Photo/Brennan Llinsley)

"בסרט הזה, למרות שהייתה שם אחריות אמיתית, אמרתי לה, 'תראי, אני יכולה לעשות חיקוי שלך, אבל אני לא חושבת שזה יהיה מעניין'. אני חושבת שזה יותר מעניין להציג את אותן עובדות לגביה שחשובות לסיפור, שבסופו של דבר הוא הסיפור של מוחמדו. יש דברים על ננסי שלא כלולים בסרט, שהם בהחלט מרתקים, על מי שהיא, והם יכולים להיות נהדרים לסרט אחר, אבל לא לזה.

"אחד הדברים הכי יצירתיים שאתה עושה כשאתה מצלם סרטים הוא לסנן את מה שלא חיוני ולהבין מה מארג הסיפור שאתה רוצה לספר, בייחוד בסרט באורך שעה וחצי. אם זו סדרה באורך שמונה שעות, זה דורש רגישויות אחרות. אבל כדי לספר סיפור בצורה טובה צריך להשמיט דברים.

על השחקן המוכשר שמככב לצדה בתפקיד מוחמדו היא אומרת: "טאהר רחים כל כך טהור, ויש לו את האנרגיה הנהדרת הזאת שהוא מביא לסט. כשאנשים שואלים אותי מה אני אוהבת בלשחק בסרטים עכשיו, זה לשבת בחדר עם בחור כמוהו ולהיות מסוגלת לצפות ולתמוך במישהו שנותן את ההופעה של החיים שלו.

"אני מרגישה כאילו זה לא הזמן שלי; זה הזמן שלי לתמוך בו. זה כל כך מרגש לסיים את היום ולחזור לחדר המלון שלי ולזכור מה הוא הביא לסצנות באותו היום".

ג'ודי פוסטר טאהר רחים בסרט "המאוריטני" (צילום: STXfilms)

הצילומים היו קשים עבור רחים, היא מספרת, היות שבת הזוג שלו ילדה במהלך הצילומים: "הוא היה מסיים סצנה ועולה על מטוס ומבלה אולי עשרה ימים עם התינוק, והוא היה צריך להשיל 7 קילוגרמים ולחזור לצלם את סצנות העינויים. אנגלית היא לא שפת האם שלו, למרות שהוא מדבר אנגלית טובה, והוא לא מדבר ערבית בכלל.

"ואז היו צריכים לשנות את לוח הזמנים שלו כי הוא חלה מאוד – הייתה לו שפעת איומה – ופתאום היו לו כל המונולוגים האלה שהוא היה צריך לעשות. הבחור המסכן קיבל כל קלף גרוע".

נראה שפוסטר מקבלת את תרבות הסרטים החדשה כמציאות: "כאמנים, אנחנו עושים מה שאנחנו עושים בכל פורמט, בין אם זה על מסך האייפון או על מסך הקולנוע. לא ממש אכפת לי, אם זה עדיין מאפשר לי להתבטא כשחקנית.

"הקורונה הייתה, והיא עדיין, מכה רצינית. אבל צריך לשחרר כמה תפיסות נוסטלגיות שיש לנו לגבי סרטים. בשבילי, סרטים זה ללכת לקולנוע, כמו שעשיתי עם אמא שלי, ולקחת חטיף, ואולי לראות שתי הקרנות במבצע. כל זה הולך להשתנות עכשיו, וזה בסדר".

לפוסטר יש שני בנים, קיט ברנרד פוסטר, 19, וצ'רלס ברנרד פוסטר, 17, יחד עם בת זוגה לשעבר סידני ברנרד, ולדבריה "הסרט החדש רלוונטי מאוד לילדים שלי היום".

ג'ודי פוסטר (צילום: AP Photo/Thibault Camus)

"הסיפור של מוחמדו קורה כשאתה משליך את שלטון החוק, את החוקה, את היסודות המכוננים של הדמוקרטיה שלנו, כדי לרדוף אחר נקמה. בארבע השנים האחרונות חיינו עם ממשל חסר חוק, שזלזל בנורמות חוקתיות ובדמוקרטיה".

לסיכום היא אומרת: "הסרט שלנו הוא נדיר, מפני שהוא מתייחס למוסלמי בצורה הומנית. אתה מתאהב בו כדמות ראשית, ועבורי, זו סיבה מספיק טובה לעשות את הסרט. זאת תחושה מספקת להרגיש שאנחנו הופכים את העולם לטוב יותר על ידי שיתוף הסיפורים האלה".