נושא
קולנוע

קולנוע עידן הקרח

אחרי 40 שנה של צילום תת-ימי, לעמוס נחום נשאר חלום אחד להגשים ● סרט תיעודי חדש מתעד את המרדף המרהיב והמסוכן שלו אחרי דוב הקוטב הענק ● "האמת היא שמעולם לא נכשלתי בניסיון לראות חיה, לבוא במגע עם החיה"

עוד 889 מילים

פצצת צחוק הבמאי של "תל אביב על האש" מנפץ סטראוטיפים

"בהתחלה המפיצים לא רצו לקחת את הסרט, משום שהוא היה בין לבין: לא אמנותי לגמרי, אבל גם לא רק בידור, ולא היו בו כוכבים" ● "ואז הגיע פסטיבל ונציה: 1,500 איש באולם, וכולם צוחקים" ● הבמאי הערבי-ישראלי סאמח זועבי הפך את הכיבוש לקומדיה של טעויות

עוד 1,012 מילים

ראיון בתפקיד סוכן המוסד השרמנטי: קפטן אמריקה

השחקן ההוליוודי כריס אוונס מככב בסרטו החדש של גידי רף, "אתר הצלילה בים האדום", העוסק במבצע החשאי להעלאת יהודי אתיופה מסודן ● לקראת עליית הסרט לנטפליקס, ביום רביעי, מספר רף על הצילומים המאתגרים באפריקה ועל תמיכתו במחאת יוצאי אתיופיה

אין מחסור בסיפורים ישראליים, אבל יש סיפורים שטרם הוצגו. חלקם עתיקים, אחרים התרחשו בשנות ה-80. מהקבוצה השנייה מגיע הסיפור על "אתר הצלילה בים האדום" (Red Sea Diving Resort), מלון מזויף לחופה של פורט סודן.

במיקום הזה, לפני מספר עשורים, הפעיל המוסד בסיס שארגן את העלאת אלפי יהודים ממוצא אתיופי לישראל – יהודים שנמלטו ממלחמת האזרחים באתיופיה.

התכנית הייתה משוגעת מספיק בשביל לעבוד, מסוג הדברים שאומרים עליו "מישהו צריך לעשות מזה סרט". וכך נולד "אתר הצלילה בים האדום", של נטפליקס. גידי רף, יוצר הסדרה "חטופים" (שהפכה ל"הומלנד") אסף צוות שחקנים מרשים כדי להוציא את הסיפור הזה לאור (החל ב-31 ביולי בנטפליקס).

השחקן הראשי הוא כריס אוונס ("קפטן אמריקה" מהסרטים של מארוול), ולצדו משחקים (בתור סוכנים ישראלים) היילי בנט, אלסנדרו ניבולה ומיכיל האוסמן.

מייקל קיי. וויליאמס הוא איש הקשר שלהם בתוך הקהילה האתיופית וגרג קיניר הוא איש ה-CIA המועיל בתוך סודאן. בן קינגסלי מגלם שם את ראש המוסד.

אוונס מגלם מעין קאובוי חמום מוח טיפוסי שמביא תוצאות בזמן שהוא מסכן את עצמו, וזה סרט מהנה, אבל גם נוגע, במיוחד כשהוא מראה את הייאוש של הפליטים. ועל אף שהסיפור מתרחש לפני 40 שנה, הוא נותר רלוונטי למדי לימינו.

"הכרתי את העליות מאתיופיה בשנות ה-80 וה-90 שהגיעו במטוסים", מספר הבמאי רף, "ואני זוכר את התמונות המרגשות, אבל לא ידעתי על המלון הזה עד שהמפיקה אלכסנדרה (מילצ'ן, בתו של ארנון מילצ'ן), הביאה אותו לתשומת ליבי.

גידי רף (צילום: פיל מקרטן\ Invision for Fox\ AP)
גידי רף (צילום: פיל מקרטן\ Invision for Fox\ AP)

"במהלך העבודה על הסרט נפגשתי עם חלק מסוכני המוסד שהיו מעורבים במבצע, כמו גם עם ישראלים רבים שעשו את המסע מאתיופיה דרך סודאן.

"הצילומים עצמם מאוד מאתגרים. היינו במקומות כמו אפינגטון ופלה בדרום אפריקה, ואז ליד לידריץ בנמיביה, ובאמצע המדבר. כשחוצים נהרות שם אתה עומד בפני דברים שאתה לא עומד בפניהם בדרך כלל. כמו להביא מישהו שיוודא כי אין היפופוטמים ותנינים במים. ויש בבונים בצד השני של הנהר שנובחים עלינו במשך כל הזמן. היו עקרבים שעקבו אחרי הצל שלנו, משום שהיה כל כך חם, עד שהם רצו ליהנות מהצל של הגוף שלנו. היו דברים שלא ציפינו להם.

"כשצילמנו את הסצנה הראשונה שלנו בכפר האתיופי, הרגשתי את הצורך לחפש שדה תירס. אז נכנסתי לשדה תירס כדי לבדוק אותו ואחד מהסיירים המקומיים רץ אליי ואמר לי שאני נכנס לאזור של נחשי הבלאק ממבה. אבל האתגרים הגדולים ביותר היו עבור השחקנים. היה כל כך חם, ואז הנהר קפא".

היה לכם את כריס אוונס בתפקיד הראשי, שנהנה מתנאים נוחים במיוחד, אני מניח, באולפנים של מארוול בארצות הברית. איך הוא הסתדר עם זה?

"הוא נכנס לעניין ועשה כל מה שנדרש לו. הוא השחקן הכי פחות מפונק שאי פעם עבדתי איתו".

כריס אוונס בקפטן אמריקה (צילום: יח"צ, MARVEL ENTERTAINMENT)
כריס אוונס בקפטן אמריקה (צילום: יח"צ, MARVEL ENTERTAINMENT)

הוא נראה בחור כייפי! אבל אנחנו מכירים אותו בתור קפטן אמריקה, ופחות מסרטים רציניים על פליטים, או סרטים עם קצת יותר כובד.

"הוא היה מאוד נלהב לעשות את הסרט הזה. הוא קרא את התסריט ופנה אליי. הוא השקיע בו כל דקה במשך היום, עבד קשה מאוד כדי להרים את התפקיד שכתבתי.

מפתיע בימים אלו שמישהו עם כזה פרופיל ציבורי משחק גיבור ישראלי. יש תגובת-נגד אוטומטית מחלקים מסוימים בחברה בכל הנוגע למשהו שהוא אפילו קצת ישראלי.

"כריס הבין שמדובר בסיפור על האנושות, על אנשים המתאחדים, על משפחות המתאחדות מחדש. הסרט הזה מכיר בכך שכולנו שווים. יש לנו משבר פליטים עכשיו בעולם וחשוב לספר סיפורים מעוררים ומלאי תקווה על אנשים מתאחדים, עושים את הדבר הנכון והופכים את העולם למקום טוב יותר".

האם הראיתם לשחקנים ולצוות סרטים דומים?

"לא ממש, אבל הצלם שלי רוברטו שיפר ואני דנו על הרבה מותחנים על המלחמה הקרה משנות ה-70, סרטים כמו "איש המרתון", "השיחה", ו"גורקי פארק" ואפילו "חיים של אחרים". אבל באשר למעברים הוויזואליים, דיברנו על סרטי שנות ה-80 והשפה הזו שהשתנתה בזמן שהעולם עבר מהאנאלוגי לדיגיטלי".

אתר הצלילה בים האדום (צילום: נטפליקס)
אתר הצלילה בים האדום (צילום: נטפליקס)

סרטים הרגילו אותנו לקלישאות מסוימות. כשרואים בתחילת הסרט של כריס אוונס והיילי בנט חושבים "הם בטוח יתחברו בהמשך", אבל זה לא סיפור מהסוג הזה. האם היה לחץ לשלב זווית רומנטית?

"לא, בכלל לא. היו דברים אחרים שירדו בעריכה. האתגר הגדול ביותר של הסרט היתה לדחוס חמש שנים של מבצע לשעתיים, ומקביל לתת את הכבוד לקהילה האתיופית בתור הגיבורה של הסיפור. הם היו אלו שהתחילו את הכל, והיו פעילים בדיוק כמו סוכני המוסד בחילוץ שלהם".

האם יהיו לכם הקרנות לקהילת יוצאי אתיופה בישראל?

"עשינו כבר כמה כאלה, במיוחד לאלו שעזרו וייעצו לנו".

יש בתקופה האחרונה מתחים בקרב קהילת יוצאי אתיופיה בישראל. האם הסרט יכול להזכיר לאנשים על אחדות?

"אני מקווה. הקהילה האתיופית בישראל נלחמת עבור צדק, לסיום האפליה ולשוויון. וזה הנושא של הסרט – חמלה, אחדות עם השכנים שלכם ובני האנוש האחרים. למרבה הצער, האתיופים עוברים תקופה קשה היום, אבל הם מנהלים מאבק צודק".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 695 מילים

הכל אודות מריאן הסיפור שמאחורי שיר הפרידה היפה בעולם

בגיל 20, הבמאי ניק ברומפילד ניהל רומן עם מריאן אילן, אהובתו המיתולוגית של הזמר היהודי-קנדי לאונרד כהן ● עכשיו, אחרי שכהן ואילן הלכו לעולמם בזה אחר זה, הוא יצא למסע קולנועי מרגש בעקבות סיפור אהבתם

עוד 1,297 מילים

עבדול חוסיין סרדארי הציל אלפי יהודים מהנאצים בצרפת באמצעות דרכונים מזויפים ● אחרי שאחיינו, ראש הממשלה, נרצח במהפכה באיראן - הוא גלה ללונדון ומת שם בנסיבות מסתוריות ● יד ושם: "לא מצאנו מספיק תיעוד כדי להעניק לו את התואר חסיד אומות עולם"

עוד 1,071 מילים

אנה פרנק ואני החיים הסודיים של אודרי הפבורן

הוריה היו מיודדים עם היטלר, דודה נרצח ע"י הנאצים והיא עצמה הצילה יהודים בתקופת השואה ● ביוגרפיה חדשה שופכת אור על השנים האבודות של אודרי הפבורן, כנערה הולנדית במלחמת העולם השנייה

עוד 1,189 מילים

איך אפשר לשכוח?

לא קל אמנם להתעמת עם מחלות נפש ובטח שלא עם הפרעות אכילה, אך אני מקווה שזה לא ירתיע אתכם מלראות את הסרט החדש "אל תשכחי אותי", שעוסק בנושאים הללו ברגישות יתרה ואף בהומור.

הסרט מגולל את סיפורו של גבר צעיר בעל הפרעה נפשית הפוגש באופן מקרי אישה צעירה הסובלת מהפרעת אכילה ומאושפזת במחלקה סגורה. יחד הם מצליחים, ולו לזמן מה, להתעלות על מצוקותיהם האישיות ולצאת להרפתקה רומנטית יוצאת דופן, שטרם נראתה כמותה בנופי הקולנוע הישראלי.

את הסרט, פרי עטו של השחקן הראשי ניתאי גבירץ, ביים זוכה האקדמיה רם נהרי, שביים בעבר גם את "אמאלה" ואת "אהבה זה כואב". הכתיבה והבימוי מצוינים. הכתיבה של גבירץ שנונה ורגישה כאחד – מצחיקה ברגעים שמצפים שיכאבו, ומכאיבה ברגעים לא קלישאתיים.

ואילו בחירות הבימוי האמיצות של נהרי מעידות על שנות הניסיון הרבות שלו בלימוד והכשרת שחקנים, שללא ספק הפכו אותו לאחד הבמאים המצטיינים בארץ ביכולתם להוציא משחקניו הופעה במיטבה. בדיוק רב ובניואנסים חדים, מצליחים שחקני הסרט הראשיים והמשניים כאחד להתיק במשחקם את לבבות הצופים ממקומם.

את הדמות הראשית של תום מגלמת מון שביט. תום היא דמות שבקלות הייתה יכולה להפוך לקלישאה של נערה דיכאונית עם הפרעות אכילה ושאלות אקזסטנציאליסטיות על מהות הקיום.

במקום זאת, מצליחה שביט לקלף בעדינות את השכבות של תום ואף לתת ביטוי גם לצדדים הוורודים והחיוביים שבה. שביט מקרינה החוצה את חדוות החיים שיש לתום, זאת שאפילו תהומות המחלה לא הצליחו לשדוד ממנה.

גם גבירץ מתמסר לחלוטין לדמותו של ניל ומתעלה על עצמו כאן במה שמסתמן כתפקיד חייו. לא רק שהוא למד לדבר הולנדית שוצפת בשביל התפקיד, הוא אף למד לנגן טובה בצורה משכנעת ומקצועית.

אין ספק מצפייה בסרט שגבירץ חקר לעומק את הנדבכים השונים המתקיימים במקביל בקרב אדם החי בצל מחלת נפש. בקלות היה יכול לשחק דמות שרק מגבלותיה הן שמגדירות אותה, אך במקום זאת נמנע גבירץ כשחקן מלבקר או לשפוט את דמותו של ניל ומצא בלבו את שבאמת מניע אותו – התמימות והתשוקה העזה להתחלה חדשה ולמוזיקה, וחלומו להצטרף כנגן להקה לסיבוב הופעות באירופה החופשית והרחוקה. קצת כמו דון קישוט, ניל נלחם בתחנות רוח תוך התמודדות לא רק עם אתגרי החיים היומיומיים של כולנו, אלא גם עם אתגרים מנטליים.

תום יער בולטת בתור ההפתעה של הסרט, בתפקיד משנה דרמטי יוצא דופן. יער, המשחקת אנורקסית המאושפזת במחלקה יחד עם תום, מצליחה למגנט את הצופה בכל סצנה בה היא מופיעה. ייתכן וסרט זה יהווה נקודת מפנה בקריירת המשחק שלה ואף יסלול את דרכה לתפקידים דרמטיים איכותיים נוספים בעתיד.

נדיר שנותנים את הדעת על הנושא הסבוך של מחלות נפש והפרעות אכילה  בתרבות הישראלית ככלל ובקולנוע הישראלי בפרט, והגיע הזמן שיעשה סרט שעוסק בנושא, ועוד באופן כה רגיש. חייהם של ישראלים רבים בצל תופעות אלו הם קשים ומאתגרים מספיק גם ללא הסטיגמות הנלוות אליהן ומוסיפות לעומס הנפשי והרוחני.

אז לכו לראות את הסרט המקסים והמרגש הזה, וספרו עליו גם לחבריכם. כי רק אם נדבר על נושאים אלו ונמשיך ליצור ולעודד אומנות העוסקת בהם ומעלה את המודעות כלפיהם בחברה, נצליח אולי למגר את הסטיגמות, שהן לא יותר מתולדה של בורות והתנכרות.

סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 466 מילים

הבחורה שאמרה לא לרנן שור, הנערה שראתה, וקורט קוביין

ייתכן שאם לא הייתה לי היכרות אישית עם תלמיד לשעבר בסם שפיגל, לא הייתי שם לב לתקרית שבה הילה כהן – תלמידה בסם שפיגל – ענתה לרנן שור מול ועדה שבחנה את התסריט שלה.

אחרי שהמנהל האגדי של המוסד מזה 30 שנה אמר לה "אין לי יותר זמן לבזבז עליך, חצופה", היא לא התקפלה, אלא ענתה לו: אתה לא תתייחס לאף תלמיד שלך כמו לעדר של פרות.

שור השתולל, כך מספרים אנשים שהיו בחדר (לפי כתבה ב"הארץ"), האדים וצרח "עופי מפה". כהן כינתה אותו "חצוף", והוא ענה לה: "בטח שחצוף, בגלל זה, זה בית הספר הטוב בישראל".

לפני כמה שנים, בן של מכרים שלי למד בסם שפיגל, ואמר לי כי הוא סובל מיחס מעליב, מזלזל ומשפיל משור. החלטתי  אז לנסות להתערב, ודיברתי עם מורה בכיר בבית הספר, וגם עם רנן שור.

שור אמר לי אז בפירוש שהסיבה שזה בית הספר הטוב ביותר לקולנוע בארץ, זאת הקשיחות שלו ושל הצוות שלו. קשיחות מצדו – וחוויה של אלימות מילולית בצד של התלמיד. בסופו של דבר, המלצתי לבחור לעבור למחלקת הקולנוע באוניברסיטת תל אביב, והוא מצדו פרח שם, וסיים בהצלחה.

רנן שור פרש מתפקידו קצת אחרי האירוע מול הילה כהן, שהייתה כנראה הראשונה בהיסטוריה של בית הספר שנעמדה מולו בפומבי ולא הסכימה לקבל את היחס המשפיל שהופנה אליה. פתאום קמה בחורה ואומרת לא.

יתכן שהפרישה של שור קשורה או לא להתקוממות של הילה האמיצה. בכל מקרה הילה, אם את קוראת את הקטע הזה, רציתי להגיד לך כל הכבוד לך!

עשית את מה שהרבה לפניך פחדו לעשות, סירבת לקבל יחס משפיל בשם קדושת האומנות כביכול. האומנות לא קדושה, ואין לה נביאים או משיחים שלהם מותר הכל.

תלמידה אחרת בעיר

תלמידה אחרת בעיר אחרת (שאני מנוע מלחשוף את קשרי המשפחה שלה ושלי) שמה לב למנקי הרחובות מאז שהייתה ילדה קטנה.

אמא שלה לימדה אותה להגיד להם שלום ולתת להם מים ויחס כל פעם שחלפה על פניהם. היא שמה לב שהם שקופים, מכונות אנושיות שמנקות את הלכלוך של האנשים המהוגנים.

לפני כמה חודשים היא כתבה מכתב לראש העיר שלה, והעלתה הצעה ליום אחד בשנה, שבו תלמידי בית הספר ינקו את הרחובות כדי להרגיש את מה שאלו מרגישים כל השנה. אתמול זה קרה. הילדים ניקו, והמנקים קיבלו מהם – בטקס צנוע שלא זכה לחשיפה תקשורתית – ארוחה חגיגית, עוגות ותודות.

הנערה הזו התחילה משהו שאני מאמין שתהיה לו המשכיות במקומות נוספים בארץ. היא לא רוצה חשיפה, ולא רוצה הכרה, היא רוצה את השינוי.

לפני 25 שנים

לפני 25 שנים מת כוכב הרוק הגדול בעולם שהיה גם פעיל למען זכויות נשים ולהט"בים, קורט קוביין.

קוביין, שכתב שירים כמו Rape ME ו-All apologies, הופיע בהתנדבות באירועים למען זכויות של להט"בים, היה פמיניסט מוצהר, והפך למודל אחר של כוכב רוק. כוכב אנושי, מכיר בחולשותיו ובמגבלותיו.

אני מאמין שיש לקורט, שהיה נערץ על ידי המוני בני נוער ברחבי העולם, חלק גדול בעליה במודעות לזכויות מיעוטים וקבוצות מוחלשות בחברה.

הילה – שעמדה מול המנהל המפחיד ולא פחדה לענות לו, והנערה – ששמה לב למנקים השקופים ברחוב, ממשיכות היום את מה שהוא התחיל אז.

ואם לא נפחד, ונמשיך ללכת בראש זקוף לקראת עולם שיווני יותר, אלים פחות, אולי נגיע למקום שפוי יותר.

מקליט ומופיע משנת 1987. דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע - יהודית רביץ, מפנה מקום - ברי סחרוף, ביום של הפצצה - רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים. מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 481 מילים

מלחמה פרטית לגמרי – ביקורת על הסרט "מלחמה פרטית"

למה אנחנו צריכים לדעת את האמת? למישהו יש תשובה? למישהי יש רעיון? למה אנחנו צריכים לדעת את האמת על מה שקורה בעולם, על המלחמות, על ההרג, על הקושי, על הרוע, על האומללות, על חוסר האונים, על הצער, על הדם.

מה רע לנו בד' אמותינו? למי אכפת שההם שם הורגים אחד את השני? למי זה מפריע? לא פעם אנחנו מאחלים "הצלחה לכל הצדדים". זה לא מרוע, רק אדישות. כשההם שם נלחמים אחד בשני, אין להם כוח להילחם כאן נגדנו. כשההם שם נלחמים אחד בשני, הם מחלישים אחד את השני וזה טוב לנו. כשההם שם נלחמים אחד נגד השני, זו הזדמנות מצויינת למכור נשק לשני הצדדים. נפלא.

אתה יושב בבית במטבח. קפה של בוקר מקפסולה תואמת נספרסו. עוגה שנשארה מאתמול. עיתון. ובעיתון כתבה על המלחמה הנוראית שמתרחשת בסוריה/באפריקה/במזרח הרחוק/במזרח התיכון. סיפורים קורעי לב כתובים שם. 'זה נורא' אתה מסנן לעצמך לאחר סריקת הכותרת ומדפדף הלאה. שתיים וחצי שניות עברו ואתה כבר לא שם.

"אני רואה את זה כדי שאתם לא תצטרכו", אומרת מארי לעורך שלה. לנו. היא חווה את המלחמה עבורנו, כדי שאנחנו נוכל להמשיך לשבת בבית ליד השולחן עם הקפה והעיתון ולדפדף הלאה.

הסרט "מלחמה פרטית" מספר את סיפורה של עיתונאית המלחמות מארי קולווין (Marie Colvin) דמות מרתקת שסיפורה האישי מצדיק סרט עלילתי על חייה. הסרט מתמקד במלחמות ובאיזורים בהם שהתה ומהם דיווחה. מדובר על התקופה שבין מלחמת האזרחים בסרי לנקה ב 2001, שם איבדה את עינה שמאלית בפיצוץ רימון, ועד מלחמת האזרחים בסוריה ב 2012.

Embed from Getty Images

אנחנו לא יודעים דבר על ארבעים שנותיה הראשונות של קולווין. איך הגיעה עיתונאית אמריקאית שגדלה במזרח ארה"ב לעבוד בשביל ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני. מה היה מסלול חייה שהניע אותה להגיע שוב ושוב לאיזורי הקרבות.

"אני רוצה שאנשים יכירו את הסיפור שלך" היא אומרת לאחת הנשים באחד מאיזורי המלחמה. וזו תמציתה של העיתונות כפי שקולווין הבינה. לספר את הסיפור של האחרים. לתת קול לאלה שאין להם קול. לתת למסכנים את התקווה שמישהו שם שומע, רואה וקורא את הסיפור שלהם. ואולי יבוא ויציל אותם.

החלום של קולווין היה לשנות את העולם. להפסיק את המלחמות. הגישה הנאיבית שלה התרסקה פעם אחר פעם על קרקע המציאות והאדישות. אפשר לזהות אצלה תמימות אמריקאית של "טובים ורעים" של ערכי מוסר של טוב ורע שעל פיהם היא מצפה שהעולם יפעל. הראיון שלה עם קדאפי, בה היא מתריסה כלפיו שאלפי אזרחים עלולים למות, זוכה לבוז גלוי מצידו. היא מסרבת לקלוט שזה בכלל לא מזיז לו מאות ואלפי הרוגים אזרחים. להיפך, הוא אף יוזם את המוות שלהם.

ההכרה ברוע שמתבטא במלחמות חסרות תוחלת, גובה ממנה מחיר נפשי כבד. ככל שהסרט מתקדם, אנחנו עדים למצבה הנפשי שהולך ומתדרדר. המלחמה עבורה היא כמו סם ממכר. מצד אחד מעוררת אותה לחיים ומוציאה ממנה יצירתיות וויטאליות מצד שני דוחפת אותה עמוק יותר לתוך הדכאון, הקושי וההרס העצמי.

קולווין בזה לשררה. היא מתעבת את מוקדי הכוח ואת הממשלות שאחראיות למלחמות. במהותה היא אנרכיסטית. סולדת מפקודות והוראות. היא לא מוכנה להצטרף לסיורים המסודרים של צבא ארה"ב. את הסיפור היא רוצה להשיג לבד בעזרת אנשי קשר מקומיים. לא פעם תוך סיכון חייהם. היא לא מוכנה והיכנע לתכתיבים ולא משרתת שום אינטרס. הדבר היחיד שמחזיק אותה ושעל פיו היא פועלת הוא עמוד שדרה מוסרי. ברור לה מה נכון ומה לא נכון. היא רואה את העוול והסבל ולא מסוגלת לעמוד בצד ולעצום עיניים. לדפדף. היא חייבת להיות שם, להרגיש ולדווח.

הסרט מעלה שאלות אתיות תקשורתיות חשובות לימינו אנו. את מי התקשורת משרתת? כמה פייק ניוז היא מפיצה ובעבור מי ולמה? קולווין מייצגת עיתונות שאיננה מונעת מאינטרסים של רייטינג, של בעלי מניות, של גופים כלכליים חזקים, של מלחמות אגו, של פוליטיקה. היא עיתונאית שמגלמת בתוכה את האימרה של אורי אבנרי: "ללא מורא וללא משוא פנים".

וכאן המקום לחזור לשאלת הפתיחה "למה אנחנו צריכים לדעת את האמת?". מה שינתה קולווין בדיווחיה מהחזית? מה קרה אחרת? הנהרגו פחות אנשים בזכות המאמרים שלה?

לא יותר פשוט להתמסר לפייק ניוז ולהשתלב בתלם? האם כל המרדף אחר ה"אמת" לא נידון לכישלון? וגם אם משיגים את האמת, את מי היא באמת מעניינת?

אנו חיים בתקופה שכל אחד צורך את החדשות שהוא רוצה לראות. יש המעדיפים את ערוץ 20, יש המעדיפים את חשבון הפייסבוק של ראש הממשלה. יש את המנויים על עיתון "הארץ" ויש את קוראי "זמן ישראל" (באשר הם). הפרסונליזציה של החדשות, שכל אחד מקבל מה שהוא אוהב, לא היה קיים אצל מארי קולווין. מבחינתה החדשות החשובות באמת הן אלה שעוסקות ברוע של בני האדם ובסבל שהם גורמים.

בעידן הנוכחי של פייק ניוז ועיתונות מגוייסת, חשוב לראות שאפשר לעשות גם עיתונות אחרת. ללא מורא וללא משוא פנים.

הציון שלי לסרט: 3.5 מתוך 5.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כאוהד מושבע של "פורמולה 1" משלם גם לאתר "Autosport". כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. חצי מרתון כבר מאחוריו, ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 707 מילים
נוסטלגיה: כך השתלטו השחקניות היהודיות על בוליווד

"הן היו חצופות, אמיצות וחסרות גבולות"

בימיו הראשונים של הקולנוע ההודי, נשים יהודיות ניצלו את האיסור על הופעת שחקניות מוסלמיות והינדיות - והפכו לגיבורות תרבות

עוד 1,244 מילים
סגירה