כשהחיים נותנים לך לימונים – עשה לימונדה. דומה שמאחורי המשפט הזה, שכל כך נשחק מאז תחילת הקורונה, מסתתרת הדוקטרינה של החינוך הפורמלי: תגיד תודה על מה שיש, תפיק מה שניתן, לפי אלגוריתם פשוט וברור, שתחילתו התניה וסופו בפעולה ברורה ומוגדרת.

כשהחיים נותנים לך לימונים – עשה לימונדה. דומה שמאחורי המשפט הזה, שכ"כ נשחק מתחילת הקורונה, מסתתרת דוקטרינת החינוך הפורמלי: תגיד תודה על מה שיש, תפיק מה שניתן

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כך לימדו אותנו אודות כל מיני סוגי לימונים ומה קורה להם בכל מיני מצבים: מה קורה כשלימון גדול מתנגש בלימון קטן? כמה שווה לימון בריבוע? אילו לימונים צפויים ליפול על ראשו של העם החוטא? איך לימון שטני עם שפם קטן השמיד ששה מיליון מבני עמנו, ולימון אחר עם שפם יותר גדול אחראי לרצח העם הגדול בהיסטוריה? איך עמדנו מעטים מול לימונים רבים? וכן הלאה.

עם פחות או יותר סוכר, זו תהיה תמיד לימונדה. גם אם היא מטאפורית. זהו פתרון מאוד נוח כי התוצאה ידועה מראש ואין מקום לפרשנויות או דרכי פעולה אחרות.

הס מלשאול מי נתן לנו לימונים? למה? והאם לימונדה היא באמת הדבר הרצוי? וגם אם כן – האם הלימונדה שלך צריכה להיות כמו הלימונדה שלי?

מה שבטוח – אם לא מוסיפים הרבה סוכר, העדר החינוך לחשיבה ביקורתית משאיר טעם חמוץ בפה.

ולא מדובר רק בהעדר החינוך לחשיבה ביקורתית. בשנים האחרונות חוזק מאוד מקום ההישגים במערכת החינוך. השיח הערכי פינה את מקומו פעמים רבות להכנות בתי הספר למבחני מיצ"ב ולשיפור הזכאות לבגרות.

מגפת הקורונה חושפת במערומיו את החינוך הפורמלי שהלך והתבסס במערכת החינוך הישראלית. במשך שנים רבות עסוקה מערכת זו הרבה יותר בשליטה מרכזית ומנגנוני פיקוח ופחות בחינוך ערכי, ביצירת ערבות הדדית, אמון ושותפויות. מהחינוך הפורמלי נעדרים נושאים שהיו בעבר: טיפוח הקהילה, נושאי רוח ותרבות, חשיבה ביקורתית ויחסי הגומלין בין אדם-חברה.

ולא מדובר רק בהעדר החינוך לחשיבה ביקורתית. בשנים האחרונות חוזק מאוד מקום ההישגים במערכת החינוך. השיח הערכי פינה את מקומו פעמים רבות להכנות בתי הספר למבחני מיצ"ב ולשיפור הזכאות לבגרות

השיטה הנוכחית – הלינארית, לא התיישרה עם המציאות העמומה וחסרת התקדים שנחתה עלינו. כל מה שיש לה להציע זו לימונדה תפלה שלא מספקת את צרכי החניכים והתלמידים לידע ולקשר ואינה מספקת מצע להתפתחות וגדילה. כשניכר שאין בידה להציע תשובות מסודרות להמשיך את שיגרת הלימודים בתנאים המוזרים שאנו נמצאים בהם, עברה האחריות לכתפי ההורים, המורים, המנהלים והרשויות המקומיות.

הסגרים הרבים והארכתם הולכים ומייתרים את בית הספר כמרכז חינוכי ומעבירים את החינוך לקהילה המורחבת, שלמעשה כבר אינה צריכה את בית הספר כמרכז או מוסד יחיד כדי לגדל ולחנך את הילדים.

במקביל, ניכר כי הקהילה מתחזקת מהתהליך ומסתדרת בכוחות היצירתיים שקמים בתוכה. בעיקר בתחום החינוך, נוצרו קהילות מקומיות אשר מציעות לחבריהן וחברותיהן מסלולים עוקפי מערכת ובלבד שניתן יהיה לשמור על חינוך הילדים ושפיות כולם, בעוד ברמה הארצית אנו חיים כבר שנים במציאות שבה נבחנים מחדש ערכי לאומיות וחברה. החינוך מתנהל על פי אינטרסים סקטוריאליים וללא יד אחראית ומכוונת לשמירה על שגרת היומיום.

מול מציאות זו עולות וצצות תובנות המדברות על שייכות, קהילה, אחריות קהילתית ועל מקומה של היזמות העצמאית והמקומית. בגדול, הציבור הבין ש-"אם אין אני לי מי לי" ובחר לחדש את החוזה שלו עם עצמו, עם הקהילה הקרובה וגם עם צוות החינוך המוכר מבתי הספר, שהבין בתורו, שהדרך היחידה לתפעל את מערכת החינוך ולשמור על נורמליות יחסית היא לפעול יחד עם ההורים ולבנות ביחד מציאות חדשה ויצירתית.

מסתבר שזה עובד ואף מצליח: החינוך חזר הביתה, למעורבות הורית גבוהה, באמצעות כלים דיגיטליים, תוך מציאת נקודת איזון חדשה בין בית לעבודה. הבית משתלב בלימודים, הלמידה נעשית בקבוצות קטנות ברדיוסים גאוגרפים מצומצמים, ותכנית הלימודים אינה צמודה בקנאות לתכתיבי משרד החינוך.

היזמים – ההורים וצוות החינוך, מעשירים את הלימודים בתכנים חינוכיים, פעולות התנדבות, יחס ותכנים נוספים. דברים שהילד לא הצליח לקבל בבית הספר, שנמצא תחת הלחץ של המערכת המרכזית לעמוד במרוץ אחר הצלחה במבחני פיזה והמיצ"ב, בזכאות לבגרויות ובשיעור המתגייסים לשירות צבאי משמעותי.

הסגרים הרבים והארכתם הולכים ומייתרים את בית הספר כמרכז חינוכי ומעבירים את החינוך לקהילה המורחבת, שלמעשה כבר אינה צריכה את בית הספר כמרכז או מוסד יחיד כדי לגדל ולחנך את הילדים

השותפות עם ההורים היא בשורה מרגשת ומרעננת לאחר כל כך הרבה מחנאות ועוינות שנוצרו בין אלו לאלו. המורים, שפועלים לא פעם בין הפטיש של משרד החינוך לסדן של ההורים, יוצרים לעצמם מעמד מחודש, בו הם סמכות פדגוגית חינוכית בשיתוף עם ההורים ויוצרים מציאות חינוכית המקובלת על כולם. במקום בית, חינוך בלתי פורמלי ובית ספר, אנו עדים לניצנים של חינוך תוך ערבות הדדית בין מסגרות.

החינוך והיזמות חרגו רבות מעבר ללימודים עצמם. האכפתיות וראיית הפרט מעניקות ערוץ התמודדות גם עם המצוקה הרגשית שחווים לא מעט ילדים באינטראקציות החברתיות הקשות של בית הספר, כשלא פעם אין מי שיראה את מצוקתם ויגיש להם עזרה אמתית.

והנה, במרחב הידידותי של הבית והקהילה שנוצרה, ניתן לבחון את הדברים באחד על אחד, לפרגן לילדים ולילדות יוזמות של זמן איכות, ואף לציין ימי הולדת עם סיירות ימי הולדת, המשמיעות מוסיקה ומפריחות בלונים מחוץ לבית הילד או הילדה. החינוך קורה בכל מקום ויכול להתנהל במישור משועשע ואישי בלי להידרש להתיישר לחוקים נוקשים עם מורים בתפקיד שוטרים.

מה שהתקבל למעשה הוא כל מה שהיה צריך בית הספר להיות, בניגוד לבית ספר שהפך עם הזמן, כמו בשיר של פינק פלויד, לבית חרושת לייצור מסיימי כיתות ובגרויות, בשירותם של שרי חינוך מתחלפים ואמביציוזיים החולשים על מערכת היררכית ודורסנית כלפי שליחיה – המנהלים והמורים.

כדי להיות גורם חינוכי משמעותי, בית הספר חייב לחזור ולהיות מוסד חינוכי המחנך לקהילתיות, לאנושיות, לחיבור לערכים, המפתח את הקהילתיות המקומית והרחבה, ויוצר מיומנויות חברתיות קהילתיות. לא רק הישגיות בכל מחיר.

במציאות טרום הקורונה, בית הספר הפך למערכת לשליטה במורים ובמנהלים ועיקר מהם את חדוות החינוך, ההוראה והיצירה והפך אותם לסטטיסטים במערכת חינוך כוחנית וחסרת נשמה, הפועלת תחת הנחתות של ממשלות לא יציבות ומשרד חינוך שנשלט בידי שרים שאינם באמת מבינים בחינוך.

מה שהתקבל הוא כל מה שביה"ס היה צריך להיות, בניגוד למה שהפך, כמו בשיר של פינק פלויד – בית חרושת לייצור מסיימי כיתות ובגרויות, בשירות שרי חינוך מתחלפים החולשים על מערכת היררכית ודורסנית למנהליה ומוריה

כשתחזור השגרה, כולי תקווה כי השטח יכתיב את המציאות החדשה.

לכן אני קורא לכל צוותי ההוראה לגייס את ההורים לצדם ולצאת כנגד הכוחנות של משרד החינוך, שבראשו אולי יעמוד שוב שר או שרת חינוך חסרי כל רקע והבנה בתחום, המתאימים לתפקיד כמו נעל הזכוכית לאחותה החורגת של סינדרלה, אותה הם ינסו להתאים לרגלם הגסה.

ההורים וצוות ההוראה, צריכים להוביל את המציאות החדשה שתקום ולעצב ולכתוב מחדש את החוזה בין הציבור לבין מוסדות החינוך של ילדיו.

הדבר בידינו.

אנחנו האנשים להם חיכינו.

דני עבודי הוא מנהל מרכז ק.מ.ה באורנים. הוא בוגר תכנית מנדל למנהיגות חינוכית במסגרתה חקר את נושא המצויינות כערך ופיתוח אישי כמנוף לשינוי חברתי. הקים וניהל את חברת ההייטק "שארפ מינד סולושנס" לפיתוח יכולות חשיבה. בהמשך פנה לחינוך, והקים מיזמים חינוכיים וטכנולוגיים לקידום החינוך הציבורי על בסיס מקומי. עבודי בוגר הפקולטה להנדסה, בעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר באבן יהודה, נשוי ואב לשניים.