דני עבודי
הזמן של
דני עבודי

דני עבודי הוא מנהל מרכז ק.מ.ה באורנים. הוא בוגר תכנית מנדל למנהיגות חינוכית במסגרתה חקר את נושא המצויינות כערך ופיתוח אישי כמנוף לשינוי חברתי. הקים וניהל את חברת ההייטק "שארפ מינד סולושנס" לפיתוח יכולות חשיבה. בהמשך פנה לחינוך, והקים מיזמים חינוכיים וטכנולוגיים לקידום החינוך הציבורי על בסיס מקומי. עבודי בוגר הפקולטה להנדסה, בעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר באבן יהודה, נשוי ואב לשניים.

כדי לחנך ילד צריך כפר שלם. לא משרד פוליטי

כשהחיים נותנים לך לימונים – עשה לימונדה. דומה שמאחורי המשפט הזה, שכל כך נשחק מאז תחילת הקורונה, מסתתרת הדוקטרינה של החינוך הפורמלי: תגיד תודה על מה שיש, תפיק מה שניתן, לפי אלגוריתם פשוט וברור, שתחילתו התניה וסופו בפעולה ברורה ומוגדרת.

כשהחיים נותנים לך לימונים – עשה לימונדה. דומה שמאחורי המשפט הזה, שכ"כ נשחק מתחילת הקורונה, מסתתרת דוקטרינת החינוך הפורמלי: תגיד תודה על מה שיש, תפיק מה שניתן

כך לימדו אותנו אודות כל מיני סוגי לימונים ומה קורה להם בכל מיני מצבים: מה קורה כשלימון גדול מתנגש בלימון קטן? כמה שווה לימון בריבוע? אילו לימונים צפויים ליפול על ראשו של העם החוטא? איך לימון שטני עם שפם קטן השמיד ששה מיליון מבני עמנו, ולימון אחר עם שפם יותר גדול אחראי לרצח העם הגדול בהיסטוריה? איך עמדנו מעטים מול לימונים רבים? וכן הלאה.

עם פחות או יותר סוכר, זו תהיה תמיד לימונדה. גם אם היא מטאפורית. זהו פתרון מאוד נוח כי התוצאה ידועה מראש ואין מקום לפרשנויות או דרכי פעולה אחרות.

הס מלשאול מי נתן לנו לימונים? למה? והאם לימונדה היא באמת הדבר הרצוי? וגם אם כן – האם הלימונדה שלך צריכה להיות כמו הלימונדה שלי?

מה שבטוח – אם לא מוסיפים הרבה סוכר, העדר החינוך לחשיבה ביקורתית משאיר טעם חמוץ בפה.

ולא מדובר רק בהעדר החינוך לחשיבה ביקורתית. בשנים האחרונות חוזק מאוד מקום ההישגים במערכת החינוך. השיח הערכי פינה את מקומו פעמים רבות להכנות בתי הספר למבחני מיצ"ב ולשיפור הזכאות לבגרות.

מגפת הקורונה חושפת במערומיו את החינוך הפורמלי שהלך והתבסס במערכת החינוך הישראלית. במשך שנים רבות עסוקה מערכת זו הרבה יותר בשליטה מרכזית ומנגנוני פיקוח ופחות בחינוך ערכי, ביצירת ערבות הדדית, אמון ושותפויות. מהחינוך הפורמלי נעדרים נושאים שהיו בעבר: טיפוח הקהילה, נושאי רוח ותרבות, חשיבה ביקורתית ויחסי הגומלין בין אדם-חברה.

ולא מדובר רק בהעדר החינוך לחשיבה ביקורתית. בשנים האחרונות חוזק מאוד מקום ההישגים במערכת החינוך. השיח הערכי פינה את מקומו פעמים רבות להכנות בתי הספר למבחני מיצ"ב ולשיפור הזכאות לבגרות

השיטה הנוכחית – הלינארית, לא התיישרה עם המציאות העמומה וחסרת התקדים שנחתה עלינו. כל מה שיש לה להציע זו לימונדה תפלה שלא מספקת את צרכי החניכים והתלמידים לידע ולקשר ואינה מספקת מצע להתפתחות וגדילה. כשניכר שאין בידה להציע תשובות מסודרות להמשיך את שיגרת הלימודים בתנאים המוזרים שאנו נמצאים בהם, עברה האחריות לכתפי ההורים, המורים, המנהלים והרשויות המקומיות.

הסגרים הרבים והארכתם הולכים ומייתרים את בית הספר כמרכז חינוכי ומעבירים את החינוך לקהילה המורחבת, שלמעשה כבר אינה צריכה את בית הספר כמרכז או מוסד יחיד כדי לגדל ולחנך את הילדים.

במקביל, ניכר כי הקהילה מתחזקת מהתהליך ומסתדרת בכוחות היצירתיים שקמים בתוכה. בעיקר בתחום החינוך, נוצרו קהילות מקומיות אשר מציעות לחבריהן וחברותיהן מסלולים עוקפי מערכת ובלבד שניתן יהיה לשמור על חינוך הילדים ושפיות כולם, בעוד ברמה הארצית אנו חיים כבר שנים במציאות שבה נבחנים מחדש ערכי לאומיות וחברה. החינוך מתנהל על פי אינטרסים סקטוריאליים וללא יד אחראית ומכוונת לשמירה על שגרת היומיום.

מול מציאות זו עולות וצצות תובנות המדברות על שייכות, קהילה, אחריות קהילתית ועל מקומה של היזמות העצמאית והמקומית. בגדול, הציבור הבין ש-״אם אין אני לי מי לי״ ובחר לחדש את החוזה שלו עם עצמו, עם הקהילה הקרובה וגם עם צוות החינוך המוכר מבתי הספר, שהבין בתורו, שהדרך היחידה לתפעל את מערכת החינוך ולשמור על נורמליות יחסית היא לפעול יחד עם ההורים ולבנות ביחד מציאות חדשה ויצירתית.

מסתבר שזה עובד ואף מצליח: החינוך חזר הביתה, למעורבות הורית גבוהה, באמצעות כלים דיגיטליים, תוך מציאת נקודת איזון חדשה בין בית לעבודה. הבית משתלב בלימודים, הלמידה נעשית בקבוצות קטנות ברדיוסים גאוגרפים מצומצמים, ותכנית הלימודים אינה צמודה בקנאות לתכתיבי משרד החינוך.

היזמים – ההורים וצוות החינוך, מעשירים את הלימודים בתכנים חינוכיים, פעולות התנדבות, יחס ותכנים נוספים. דברים שהילד לא הצליח לקבל בבית הספר, שנמצא תחת הלחץ של המערכת המרכזית לעמוד במרוץ אחר הצלחה במבחני פיזה והמיצ״ב, בזכאות לבגרויות ובשיעור המתגייסים לשירות צבאי משמעותי.

הסגרים הרבים והארכתם הולכים ומייתרים את בית הספר כמרכז חינוכי ומעבירים את החינוך לקהילה המורחבת, שלמעשה כבר אינה צריכה את בית הספר כמרכז או מוסד יחיד כדי לגדל ולחנך את הילדים

השותפות עם ההורים היא בשורה מרגשת ומרעננת לאחר כל כך הרבה מחנאות ועוינות שנוצרו בין אלו לאלו. המורים, שפועלים לא פעם בין הפטיש של משרד החינוך לסדן של ההורים, יוצרים לעצמם מעמד מחודש, בו הם סמכות פדגוגית חינוכית בשיתוף עם ההורים ויוצרים מציאות חינוכית המקובלת על כולם. במקום בית, חינוך בלתי פורמלי ובית ספר, אנו עדים לניצנים של חינוך תוך ערבות הדדית בין מסגרות.

החינוך והיזמות חרגו רבות מעבר ללימודים עצמם. האכפתיות וראיית הפרט מעניקות ערוץ התמודדות גם עם המצוקה הרגשית שחווים לא מעט ילדים באינטראקציות החברתיות הקשות של בית הספר, כשלא פעם אין מי שיראה את מצוקתם ויגיש להם עזרה אמתית.

והנה, במרחב הידידותי של הבית והקהילה שנוצרה, ניתן לבחון את הדברים באחד על אחד, לפרגן לילדים ולילדות יוזמות של זמן איכות, ואף לציין ימי הולדת עם סיירות ימי הולדת, המשמיעות מוסיקה ומפריחות בלונים מחוץ לבית הילד או הילדה. החינוך קורה בכל מקום ויכול להתנהל במישור משועשע ואישי בלי להידרש להתיישר לחוקים נוקשים עם מורים בתפקיד שוטרים.

תושבים יקרים,???? חוגגים יום הולדת גם בסגר ????גם היום הצלחנו להגיע ולשמח את ילדי היישוב שחוגגים יום הולדת.אליי הצטרפו ד"…

Posted by ‎אבי הררי‎ on Tuesday, January 26, 2021

מה שהתקבל למעשה הוא כל מה שהיה צריך בית הספר להיות, בניגוד לבית ספר שהפך עם הזמן, כמו בשיר של פינק פלויד, לבית חרושת לייצור מסיימי כיתות ובגרויות, בשירותם של שרי חינוך מתחלפים ואמביציוזיים החולשים על מערכת היררכית ודורסנית כלפי שליחיה – המנהלים והמורים.

כדי להיות גורם חינוכי משמעותי, בית הספר חייב לחזור ולהיות מוסד חינוכי המחנך לקהילתיות, לאנושיות, לחיבור לערכים, המפתח את הקהילתיות המקומית והרחבה, ויוצר מיומנויות חברתיות קהילתיות. לא רק הישגיות בכל מחיר.

במציאות טרום הקורונה, בית הספר הפך למערכת לשליטה במורים ובמנהלים ועיקר מהם את חדוות החינוך, ההוראה והיצירה והפך אותם לסטטיסטים במערכת חינוך כוחנית וחסרת נשמה, הפועלת תחת הנחתות של ממשלות לא יציבות ומשרד חינוך שנשלט בידי שרים שאינם באמת מבינים בחינוך.

מה שהתקבל הוא כל מה שביה"ס היה צריך להיות, בניגוד למה שהפך, כמו בשיר של פינק פלויד – בית חרושת לייצור מסיימי כיתות ובגרויות, בשירות שרי חינוך מתחלפים החולשים על מערכת היררכית ודורסנית למנהליה ומוריה

כשתחזור השגרה, כולי תקווה כי השטח יכתיב את המציאות החדשה.

לכן אני קורא לכל צוותי ההוראה לגייס את ההורים לצדם ולצאת כנגד הכוחנות של משרד החינוך, שבראשו אולי יעמוד שוב שר או שרת חינוך חסרי כל רקע והבנה בתחום, המתאימים לתפקיד כמו נעל הזכוכית לאחותה החורגת של סינדרלה, אותה הם ינסו להתאים לרגלם הגסה.

ההורים וצוות ההוראה, צריכים להוביל את המציאות החדשה שתקום ולעצב ולכתוב מחדש את החוזה בין הציבור לבין מוסדות החינוך של ילדיו.

הדבר בידינו.

אנחנו האנשים להם חיכינו.

Posted by ‎המרכז לקהילה מנהיגות והשראה במכללת אורנים- קמה.‎ on Sunday, January 24, 2021

דני עבודי הוא מנהל מרכז ק.מ.ה באורנים. הוא בוגר תכנית מנדל למנהיגות חינוכית במסגרתה חקר את נושא המצויינות כערך ופיתוח אישי כמנוף לשינוי חברתי. הקים וניהל את חברת ההייטק "שארפ מינד סולושנס" לפיתוח יכולות חשיבה. בהמשך פנה לחינוך, והקים מיזמים חינוכיים וטכנולוגיים לקידום החינוך הציבורי על בסיס מקומי. עבודי בוגר הפקולטה להנדסה, בעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר באבן יהודה, נשוי ואב לשניים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,000 מילים

והילד ההוא - הוא כמוני – על חינוך לכבוד לאדם בספרות ילדים

לאחרונה הוזמן מנהל ביה"ס הריאלי בחיפה לשימוע במשרד החינוך מפני שערך כנס בהשתתפות ארגון חוקי בעל עמדות שנויות במחלוקת.

הרשתות גועשות בדיון האם זו זכותו או חובתו של שר החינוך כגורם חינוכי למנוע אירועים כאלה או האם יש כאן אינדוקטרינציה פוליטית. אבל אולי את פירות הביאושים שאנו קוצרים כיום שתלנו כבר לפני 50 שנה? האם השנאה כגורם מאחד היא תוצר של ספרי הילדים שקראנו כשהיינו ילדים?

הבחירות הקרובות יעמידו בפנינו מפלגות פוליטיות שינסו להסביר מה מיוחד בהן, ומה מייחד אותן מהאחרות. כחלק מכך, הן ינסו לשכנע אותנו להצטרף אליהן, תוך שימוש ברקע שלנו, בין אם מדובר על הרקע האתני, התרבותי, הסוציאלי, המגדרי או כל מרכיב זהותי אחר.

אולי את פירות הביאושים שאנו קוצרים כיום שתלנו לפני 50 שנה? האם השנאה כגורם מאחד היא תוצר של ספרי הילדים שקראנו כשהיינו ילדים?

נראה שככל שאנו נכנסים למאה ה-21, הדמוקרטיה עוברת מבחירה של אידאולוגיות לבחירה של קבוצות שייכות וזהות.

מכאן, קרובה הדרך לחיבור, לא על בסיס אידיאולוגיה ולא על בסיס רקע, אלא על בסיס שנאה משותפת. רק לאחרונה איחדה שנאה משותפת בין חבר הכנסת השמרן בצלאל סמוטריץ', ממארגני "מצעד הבהמות" שביזה להט"ב ובין הפעילה החברתית הלסבית שפי פז. פעילותם המשותפת כוונה כנגד אוכלוסייה מוחלשת לא יהודית של פליטים ועובדי זרים, ואיחדה את השניים בברית שנאה ומלחמה באחר. הקורבן הפעם היו ילדים קטנים, שכל חטאם הוא צבע עורם, מוצאם ונסיבות חייהם.

כיצד צומחות שנאה וגזענות המייצרות רצון ופעולה כנגד ילדים קטנים על בסיס אותם רגשות גזענות ושנאה? באופן טבעי נשאלת השאלה: כיצד בני אדם יכולים לנהוג בך? כיצד מתפתחים רגשות, המניעים א.נשים בוגרים לקום ולפעול באלימות כנגד ילדים קטנים, כחלק מפעולות שנאה כלפי אוכלוסיה אליה שייכים הילדים.

אורית קמיר, במאמרה "כבוד", מבחינה בכמה סוגים של כבוד לזולת. שני העיקריים הם ״כבוד סגולי״ שהוא גם כבוד מחיה: כבוד לאדם באשר הוא. לעומתו: ״הדרת כבוד״. זהו כבוד מעמדי: שהוא יחס של כבוד אותו רוחשים לאדם בשל מעמדו החברתי, כלכלי, דתי, פוליטי וכדומה. הדרת הכבוד מחוברת גם לכבוד בעל איצטלה לאומית.

גזענות היא ההפך ממה שכבוד סגולי מייצג. על פי קמיר:

"המנוס מכבוד האדם הולך יד ביד עם אידאליזציה שמרנית של קבוצתיות פרטיקולרית, לוקלית, מתבדלת: משפחתית, שבטית, מפלגתית, לאומית. אידאליזציה שמרנית זו מדגישה את עליונות הקבוצה על פני כל מי שנתפס ומוקע כחיצוני לה ומאיים עליה".

רק לאחרונה איחדה שנאה משותפת בין ח"כ סמוטריץ', ממארגני "מצעד הבהמות" לביזוי להט"ב, ובין הפעילה החברתית הלסבית שפי פז. פעילותם כוונה נגד אוכלוסיה מוחלשת לא יהודית של פליטים ועובדי זרים

יראת הכבוד היא חלק מסוציאליזציה של קבוצות סגורות. אלה מונחות על ידי תפיסות חברתיות שמוטמעת בבני ובנות אותן קבוצות מגיל רך במסרים בעל פה, בחינוך במוסדות החינוך, ובספרי הקריאה המשמשים כגורם החיברות.

ספרי הקריאה הינם מכונני תודעה לילדים מגיל רך מאוד. המסרים הנקראים בהם מהווים בסיס לעיצוב תפיסת עולמם וזהותם האישית.

רבים מספרי הילדים שפורסמו בארץ, בעיקר עד שנות ה-70 של המאה הקודמת, התבססו על תרגומים של ספרות ילדים אירופית. זו הכילה ייצוג מובהק של חברה לבנה וקולוניאליסטית ותכניה כללו בידול, הנתפס כיום כגזעני, ומציב את עולם המבוגרים, ובמיוחד  את הגברים – במרכז ההוויה הסיפורית.

התכנים באותם ספרים נועדו לחנך את הקוראים הצעירים להפוך למבוגרי-מופת ואת הקוראות הצעירות ללמוד את מקומן ותפקידן בחברה. חינוך הקוראות כלל מודלים כמו ילדה טובה וצייתנית שתמיד עוזרת לזולת, עקרת בית למופת, סגניתו היפה של הגיבור, נסיכה שמחכה לנסיך שיאהב אותה אהבת אמת, או זו שלא כדאי לה להתמרד. גם הספרות העברית של קום המדינה חטאה בכך לא אחת.

גישה אנתרופוצנטרית שכזו יוצרת מצב בו הדרת הכבוד של הגיבור הוא הנורמה, ותפקידם של שאר השחקנים בעלילה הוא לאפשר לכבוד הזה את מרחב המחייה, באמצעות הפיכת כבודם הסגולי למשני או לביטולו.

דוגמה קלאסית דוקא מהספרות המקומית לתפיסה זו מיוצגת על ידי גיבורים כמו אלו של חבורת חסמב"ה. החבורה מספרות הילדים של שנות ה-60 מציירת את דמות הצברים הלוחמים והנועזים הנפגשים במערה החשמלית הממוקמת מתחת לבית קברות מוסלמי בצפון תל אביב. בית הקברות מוזכר כלאחר יד בחוסר כבוד או יחס, כאתר מופקר בצפון תל אביב, שילדים יהודים החיים בישראל הצעירה  יכולים לעשות בו כרצונם.

תכני הספרים נועדו לחנך את הקוראים הצעירים להפוך למבוגרי-מופת ואת הקוראות ללמוד את מקומן בחברה. חינוכן כלל מודלים כמו ילדה טובה וצייתנית שעוזרת לזולת, עקרת בית למופת, סגניתו היפה של הגיבור, נסיכה שמחכה לנסיך

מפקדי חסמב"ה הם הצברים האשכנזים ירון זהבי ותמר ״היפה״ – הסגנית/נערה שלצידו. שאר החבורה זוכים לכינויים ממתגים כמו מנשה התימני, אהוד השמן, הממושקף. הרזה, הקטן, וה״חובשת״ שלמרות היותם כינויים לכאורה לשם זיהוי, יש בהם הקטנה, לעומת הדרת הכבוד המוענקת לירון זהבי ולתמר היפה.
אותו תיוג מקטין מיועד גם לאויבים של חסמב"ה שהם תמיד מכוערים, עילגים, נלעגים, רעי לב, וזרים (לא יהודים או ישראלים).

מדד לבדיקת גזענות בחומרי הקריאה של פעוטות וילדים מוצע על ידי טל בריייר בן מוחא, המפעילה קבוצת פייסבוק בשם ״ספרות שווה״, שמטרתה לפתח מדד המאפשר לקרוא ספר ולהבין את המדד שלו כספרות שווה.

מרכז מרים רות הפועל במרכז לקהילה מנהיגות והשראל (ק.מ.ה) במכללת אורנים, עוקב אחר ספרות ילדים ומאתר ספרים המייצגים שוויון מגדרי, לאומי, גזעי, קבלת השונה והאחר.

כדוגמה יוצאת דופן לזמנה, ניתן להזכיר את הסדרה האלמותית של אסטריד לינדגרן וצילומיה של חנה ריבקין בריק: ״נוריקו סאן הילדה מיפן״, ״אלה קרי הילדה מלפלנד״, ״נואי הילדה מתאילנד״, ״גנט הילדה מאתיופיה״ ועוד שכבשו את ליבם של ילדי שנות ה-50 וה-60 בארץ ובעולם והציגו ילדים מארצות אחרות, שונים בחייהם ותרבותם וזרים בחיצוניותם, אבל ילדים כמותם.

מנהלת המרכז רויטל יהלום מציינת, שהוצאות ספרים רבות מקפידות כיום על ספרות ילדים, המציגה ערכים שוויוניים וכבוד לאדם באשר הוא אדם. היחס השונה לדמות האשה מיוצג למשל בסדרת הספרים ״קטנות גדולות״, שרובה ככולה עוסקת בנשים פורצות דרך בתחומן. רוזה פארקס במאבקה נגד אפליה גזעית, אמלין פנקהרסט הפמיניסטית ומרי קירי המדענית, לצידן של שחקנית, מעצבת אופנה, טייסת, חוקרת שימפנזים ועוד.

הספר: "בטח יש ילד" של אלעד וינגרד, מציג זה לצד זה את חייו של ילד בסין וילד בישראל על כל המשותף ביניהם. הספר זכה להצלחה בינלאומית ואף הפך למחזמר מצליח.

בחזרה לימינו.

המפלגות השונות מפלגות אותנו לקבוצות השתייכות. אולי בגלל אותם ספרי ילדים שקראנו בהיותנו ילדים. הדרך לחינוך פלורליסטי חוצה גבולות, מעמדות ומגדר – עוברת דרך ספרות הילדים.

המפלגות השונות מפלגות אותנו לקבוצות השתייכות. אולי בגלל אותם ספרי ילדים שקראנו בהיותנו ילדים. הדרך לחינוך פלורליסטי חוצה גבולות, מעמדות ומגדר – עוברת דרך ספרות הילדים

תפקידנו כהורים ומחנכים לבחור עבור ילדינו בסיפורי הילדים שמכבדים את הכבוד הסגולי של כל הדמויות, ולדאוג שלא תבנה הדרת כבוד של דמות אחת על חשבון רעותה. כך אולי נוכל לצמצם את הגזענות וחוסר הכבוד לזולת ולבנות תודעה של פתיחות ושוויון.

זה תלוי רק בנו.

אנחנו האנשים להם חיכינו.

דני עבודי הוא מנהל מרכז ק.מ.ה באורנים. הוא בוגר תכנית מנדל למנהיגות חינוכית במסגרתה חקר את נושא המצויינות כערך ופיתוח אישי כמנוף לשינוי חברתי. הקים וניהל את חברת ההייטק "שארפ מינד סולושנס" לפיתוח יכולות חשיבה. בהמשך פנה לחינוך, והקים מיזמים חינוכיים וטכנולוגיים לקידום החינוך הציבורי על בסיס מקומי. עבודי בוגר הפקולטה להנדסה, בעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר באבן יהודה, נשוי ואב לשניים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,006 מילים

בין זום ליוזמה

פריצתה של הקורונה לחיינו חשפה אותנו ביתר שאת, שלא לומר כפתה עלינו, חשיפה לטכנולוגיות תקשורת חדשות. לא שהטכנולוגיות לא היו קיימות לפניה אלא שהמציאות הבידודית מצאה בהן פורקן והן אומצו בחום כמזור האולטימטיבי לכל צרותינו.

פריצת הקורונה לחיינו כפתה עלינו חשיפה לטכנולוגיות תקשורת. לא שהן לא היו קיימות לפניה, אלא שהמציאות הבידודית מצאה בהן פורקן, והן אומצו בחום כמזור האולטימטיבי לצרותינו

סגירת בתי הספר למשל, אחת המכות, חייבה אימוץ מהיר של טכנולוגיה שתוכל להחליף את הכיתה הפיזית בכיתה וירטואלית, ומשרד החינוך עט על הפלטפורמות הזמינות שאפשרו כביכול למידה סינכרונית ומקוונת. זו שעד כה הייתה בגדר קונספציה עתידנית שנכללה בפיילוטים נבחרים אך לא זכתה למימוש מעשי.

וכך, מבלי זמן להיערך, לצחצח את תכניות הלימודים ולהכשיר את המורים בהשתלמויות מתוגמלות, נאלצה מערכת החינוך באחת לחשב מסלול מחדש ולאמץ את ההוראה בטכנולוגיה המקוונת כברירת המחדל. בעוד מערכת החינוך מתברברת בשטח – האחריות לחינוך הילדים נופלת על כתפי המורים וההורים שלקחו את האחריות הזו בשתי הידיים.

לכאורה, כישלון של מערכת החינוך, אך למעשה אין בזה פלא. היישום של הוראה חדשנית, כמוה ככל טכנולוגיה אחרת, תלוי בקהל המשתמשים. בפועל, המנהלים והמורים הם אלה שנותנים את התוקף והמשמעות לטכנולוגיה החדשה. ללא המשתמשים אין משמעות ואין זכות קיום לטכנולוגיה. השאלה הנשאלת איפוא, היא לא היכן נמצאת מערכת החינוך ביחסה לטכנולוגיה, אלא היכן נמצאת מערכת החינוך ביחס למשתמשים.

מערכת החינוך מתרכזת בלוגיסטיקה במקום באסטרטגיה ובשלב זה היא דואגת בעיקר לתשתיות חומריות כמו כלים שונים, שידורים והשאלה של מחשבים לתלמידים נזקקים. כמערכת גדולה, היא אינה מצליחה להתאים את עצמה בזמן קצר לשינויים ומוצאת את עצמה תחת ביקורת מתחזקת כי המשרד הולך והופך ללא-רלוונטי.

בוואקום שנוצר, התהפכה הפירמידה וה״שטח״ הפך להיות חזק מהמערכת. יוזמות מקומיות של מורים החלו לצוץ ומנהלים ורשויות מקומיות החלו ביישום מודלים מקוריים וניסיוניים משלהם המתאימים את תכני הלימוד לטכנולוגיות החדשות ולתנאי הלמידה החדשים.

עיריית גדולות כמו תל אביב פיתחו דרכי למידה חדשניות, מועצות אזוריות אמצו מודלים חינוכיים מבוזרים, מנהלים במקומות אחרים נטלו יוזמה ויצרו מרחבי למידה המערבים כיתות וגילאים שונים באופן יצירתי בעולם בו הכיתות הפיזיות וההסעות כבר אינן מגבלה. המורים, לב ליבה של המערכת, מתוך מחויבות עמוקה לילדים, שלבו בין הוראה, למידה, הערכה וקשר אישי באופנים מגוונים. לרוב – על חשבון זמנם הפרטי.

מבלי זמן להיערך ולהכשיר את המורים, נאלצה מערכת החינוך לאמץ הוראה בטכנולוגיה מקוונת כברירת המחדל. בעוד מערכת החינוך מתברברת בשטח – האחריות לחינוך הילדים נופלת על כתפי המורים וההורים

העת הזו מביאה לפתחנו הזדמנות ל"טכנולוגיה הורסת" (disruptive technology), מונח מעולם הניהול והטכנולוגיה המתייחס לפתרונות שמיתרים דרכי עבודה ותפיסות רווחות ומעמיד תחתן רעיונות חדשניים.

מרכזית לגישה זו, היא סוגיית אופן הקבלה של החדשנות על ידי משתמשי הקצה. מעניין להסתכל בהיבט זה על המחקר של רוג׳רס, שהשתרע על פני כ-40 שנה ובחן את מידת האימוץ של חדשנות, ואשר מפלג את אוכלוסיית המְאמצים לחמש קבוצות:

1

הקבוצה הראשונה היא קומץ קטן (2.5%), אותם מכנה רוג׳רס קבוצת ה״ממציאים״ –  זהו קומץ של אנשים יצירתיים, בעלי יכולת המצאה, הובלה וקבלת החלטות, שיהיו הראשונים לקחת סיכון ולאמץ את החידוש. הם ימצאו את הדרכים להתאים אותו לצרכיהם גם במחיר של כישלון. כיזמים, הם יודעים כיצד לתקשר היטב את החידושים שלהם כך שברגע שצלחו, ניתן יהיה ליישמם במסגרות אחרות שיסכימו לקבל את החידושים שהם מביאים. תוכלו למצוא אותם, למשל, בקבוצות הפייסבוק המובילות, בפסגת החינוך של דה מרקר ובכנסים של ק.מ.ה ואורנים.

2

ה״מְאמצים הראשוניים״ הם הקבוצה השנייה (13.5%) המאפיינת על ידי הזיקה החזקה שלהם לחדשנות. לנמנים על שורותיה יש את הנטייה לקבל חידושים באופן חיובי ובמהירות יחסית ולהתנסות בהם בעצמם. הם ייקחו פחות סיכונים מהקבוצה הראשונה. אחריהם מגיעות שלוש קבוצות:

3

קבוצת ה״רוב המוקדם" (34%) – היא זו שתאמץ חידוש לאחר תקופה ארוכה יותר משתי הקבוצות הראשונות ותתעכב עד שתוכל להוכיח לעצמה את התאמתה לחידוש.

4

קבוצת ״הרוב המאוחר" ( 34%) – שאינה לוקחת סיכונים כלל ותאמץ חידושים רק אחרי שיוכיחו את יעילותם,

5

וקבוצה של ״משתהים" (16%) – שיעדיפו לשַמר את המצב הקיים ויהיו האחרונים לקבל חידוש כלשהו.

בכל אחת מהקבוצות יש גורמים מעכבים שונים וטכניקות אימוץ שונות. מעניין לבחון בהקשר זה היכן נמצא את משרד החינוך? למשרד גופים שמקדמים חדשנות, שיאמצו חדשנות ויעודדו את יישומה בין המערכות השונות מחד, אולם מאידך – אותן המערכות עצמן הן אלה השומרות על המערכת מפני השינויים. בין אם הן פועלות תחת סד של הסכמי שכר קשיחים ובין אם הן אמונות על מנגנוני פיקוח קפדניים מדי. הדינמיקות האלה פועלות כמובן תחת לחצים פוליטיים חיצוניים ופנימיים המקשים על המשרד לוותר על השליטה הריכוזית שלו (ועל הריכוזיות של מוסדות השלטון התבטאו דיים פילוסופים רבים ולא נרחיב על כך כאן).

המחקר של רוג׳רס, שהשתרע על פני כ-40 שנה ובחן את מידת אימוץ החדשנות, מפלג את אוכלוסיית המְאמצים ל-5 קבוצות: הממציאים, המאמצים הראשוניים, הרוב המוקדם, הרוב המאוחר והמשתהים

למרות הלחץ העצום שמשרד החינוך נתון בו כגורם ממסדי להכניס רעיונות חדשים למערכת, הוא אינו יכול לקחת את הסיכונים שייקחו הממציאים והמאמצים הראשונים. כתוצאה מכך, שתי קבוצות אלה פועלות באופן עצמאי, במסלול עוקף, ומוסיפות חדשות לבקרים רעיונות חדשניים, המציפים את האתרים המקצועיים.

אלה הם האנשים שהיו מחדשים וממציאים ממילא בכל מצב, לפני הקורונה ולאחריה, כיוון שהחדשנות טבועה בהווייתם והם הבינו כי נוצר אקו-סיסטם חדש עם מרחבי פעילות וצרכים חדשים המשתנים בתכיפות גבוהה ודורשים התאמה מהירה למציאות, בדרך כלל תוך כניסה לשטחים אפורים שנוצרים בתהליך הקליטה של הטכנולוגיות החדשות.

אם כן, כיצד מרחיבים את אותה קבוצה קטנה של ממציאים ומובילים? איך ניתן להגיע לאותו ״זנב ארוך״ של מורים ומנהלים, שלא נמצאים בשתי הקבוצות הראשונות ולא ממהרים לקחת את היוזמה לידיים, אלא מעדיפים לחכות להוכחת ההצלחה של היוזמות שינהיגו הקבוצות הראשונות?

כיצד ניתן לחבר בין מנהיגי הדעה הנמצאים בשתי הקבוצות הראשונות לבין שאר הקבוצות שיש להם נטייה הולכת ופוחתת בהדרגה לאמץ חידושים או לחולל אותם? כיצד ניתן לצרף את הזנב הארוך לתוך האקו-סיסטם? כלום אין גם בקרבם כאלו שיעזו לצאת מהמסגרת ולחולל שינויים קטנים, מקומיים? ברמה של פרקטיקה אישית? או של יוזמות שמתאימות לנישה החינוכית בה הם פועלים? האם לא ראוי שגם קולם ישמע?

קבוצות הרוב, המוקדם והמאוחר, הן רוב המסה הקריטית של המנהלים, המורים, אנשי המקצוע והציבור. יש להניח, כי דווקא בקרב הזנב הארוך הזה של ציבור המחנכים יימצאו רעיונות ברמת המיקרו, טובים לא פחות מאלו של הקבוצות המובילות, גם אם לא יזכו לפרסום ולהפצה של רעיונות המקרו המהפכניים המאפיינים את הקבוצות בראש הדירוג. רק כאשר אותם הממציאים ״השקטים״ ייכנסו למעגל הפעילים ויעברו לקבוצה שמעליהם, נוכל להבחין שהספינה עוזבת את מסלולה המוכר ונעה לעבר מחוזות חדשים.

המעבר הזה יקרה בשלב בו מערכת החינוך תמתן את ריכוזיותה ושליטתה האבסולוטית, לא תצטרך להמציא, אלא להיות המערכת, המבוגרת האחראית, המתכללת, המתווכת, המאפשרת את הלא-מוכר והמעודדת את הצמיחה. זו המתמקדת באנשים שבה במקום לכפות טכנולוגיות חדשות על שיטות ישנות.

המעבר יקרה כשמערכת החינוך תמתן את ריכוזיותה ושליטתה, ולא תצטרך להמציא, אלא להיות המבוגרת האחראית המעודדת את הצמיחה. זו המתמקדת באנשים במקום לכפות טכנולוגיות חדשות על שיטות ישנות

זו יכולה להיות האג׳נדה הבאה של מערכת החינוך.
זו חייבת להיות האג'נדה של מערכת החינוך.
אבל היא מתחילה בנו.
אנחנו האנשים להם חיכינו.

דני עבודי הוא מנהל מרכז ק.מ.ה באורנים. הוא בוגר תכנית מנדל למנהיגות חינוכית במסגרתה חקר את נושא המצויינות כערך ופיתוח אישי כמנוף לשינוי חברתי. הקים וניהל את חברת ההייטק "שארפ מינד סולושנס" לפיתוח יכולות חשיבה. בהמשך פנה לחינוך, והקים מיזמים חינוכיים וטכנולוגיים לקידום החינוך הציבורי על בסיס מקומי. עבודי בוגר הפקולטה להנדסה, בעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר באבן יהודה, נשוי ואב לשניים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,062 מילים

לא רק בשביל התואר

לקמפוסים האקדמיים מגיעים מדי שנה אלפי צעירות וצעירים מלאי אופטימיות. הלימודים והמחקר ממלאים אותם ביטחון כי עתידם מובטח. רובם ככולם נפרדים מתקופת הנעורים, חלקם אחרי צבא וכולם פונים לשלב הבוגר והעצמאי של חייהם.

תקופת הלימודים באוניברסיטה היא גם הזדמנות לעורר חשיבה עצמאית ובקורתית: אך טבעי הוא שהבאים בכותלי האקדמיות, אלו שמרד הנעורים עוד זכור להם, יהיו אלו שישאלו שאלות מעוררות ומנערות את המציאות והשיגרה ואולי אפילו יהיו מכונניה של התחדשות תודעתית וסדר חברתי חדש.

במאה ה-20 היה זה ציבור סטודנטים שהוביל מחאות משמעותיות: ב-1968 יצא ציבור הסטודנטים והסטודנטיות הצרפתי בהובלת דני האדום (דני בנדיקט) בהפגנות כנגד המשטר הגוליסטי השמרני. בשנת 1969 הצית עצמו הסטודנט יאן פאלאך בכיכר ואצלאב בפראג כמחאה על הפלישה הרוסית לצ'כוסלובקיה, ואחריו עשו זאת סטודנטים אחרים. בשנת 1989 ביצע השלטון הסיני טבח בסטודנטים וסטודנטיות שיצאו לכיכר טיינאנמן במחאות לא אלימות בדרישה לערוך רפורמות דמוקרטיות במדינה. מחאות "האביב הערבי" החלו בתוניסיה ב-2010, בהפגנות סטודנטים לאחר התאבדותו של רוכל רחוב אשר נציגת הממסד השפילה אותו. מחאות אלו הובילו למחאות בארצות ערב רבות ולערעור על המשטר.

במאה ה-20 היה זה ציבור סטודנטים שהוביל מחאות משמעותיות: הפגנות הסטודנטים בצרפת ב-1968 בהובלת דני האדום, הסטודנט יאן פאלאך שהצית עצמו בפראג, טבח הסטודנטים בכיכר טיינאנמן ועוד

כמובן שאיני ממליץ חלילה לאף אחד לסכן עצמו. אולם לא מפתיע כלל שהיו אלו סטודנטים אשר חרפו את נפשם ויצאו להילחם על המציאות במדינתם. זהו השלב שבו תקופת הנעורים עדיין קרובה וזכורה היטב לצעירים הצועדים אל עתידם. יש יותר פניות רגשית וסיכוי לחשיבה חדשנית. זהו הציבור שממנו ייצא דור ההמשך של המנהיגות וההובלה. אך טבעי שדור זה ירצה לראות את טביעת האצבע שלו על המציאות, ולייצר שינוי בסדרי העולם הישן, שאכזבו ואיבדו תוקף.

את המומנטום הזה צריכה האקדמיה לגייס, לצד ההשכלה, כדי להיות רלוונטית לתקופה הנוכחית.

הצורך הזה מתחדד במציאות הנוכחית של הקורונה, כשהעולם כולו מתמודד מול נגיף לא ברור ולא ידוע. זוהי מציאות vuca – מציאות של תנודתיות, חוסר וודאות, מורכבות ועמימות, שהאנושות מנסה למצוא את הדרך הנכונה להתמודד איתה בזמן אמת. זוהי העת שבה הקרקע עלולה להשמט מתחת לרגליהם של דורות הצעירים הממלאים את האקדמיות כדי ליצור שם את עתידם, אך מוצאים עצמם מול סימן שאלה גדול שאיש לא יודע לתת עליו תשובה.

ההשכלה והאקדמיה חוללו שינוי עצום בתולדות האנושות. האקדמיה הקלאסית התבססה על אחדות המחקר וההוראה, האקדמיה המודרנית התבססה על אחדות המחקר, ההוראה והיישום המעשי. מה תפקידה של האוניברסיטה של ​​המאה ה -21?

זה מקומה של האקדמיה לחשב מסלול מחדש!

אוטו שארמר במאמרו: "אוריינות אנכית – לדמיין מחדש את האוניברסיטאות של המאה ה-21" (Vertical Literacy: Reimagining the 21st-Century University), מחדד את הצורך בהסתכלות מחודשת על תפקידן של האוניברסיטאות והאקדמיות – מעבר להקניית ידע. לדבריו: הלמידה והמחקר האקדמיים ממשיכים להצית את התשוקה לידע וגילוי של מי שממילא זו שאיפתם. אולם במה זה שונה מהאוניברסיטה של המאה שעברה? האם האקדמיות באמת תורמות לשינוי חברתי מהותי?

האוניברסיטה של המאה ה-21 חייבת למצוא את מקומה. בנוסף להיותה מוקד של מחקר, הוראה ופרקטיקה, עליה לקחת על עצמה גם את משימת השינוי החברתי.

אנו כבר בתחילת העשור השלישי של המאה ה-21. התרומה הנוכחית של האקדמיות לשינוי חברתי נותרה מינורית ולא ברורה. ברור כיום כי ידע ומחקר אינם הזרז והכוח המניע ליצירת שינוי חברתי רחב ומשמעותי. אלו צריכים להיות מחוברים לתודעה חברתית, הרואה את התמונה הרחבה ואת החיבורים הפרטיים אליה. להכרה בכוחו של היחיד להוביל מהלכים, הפוטנציאל העצום בחיבורים החברתיים המפעילים את התודעה והרגש ממצב של "אני-אגו" למצב של "יחיד, חברה, סביבה-אקו". העברת התודעה מאגו לאקו – זו צריכה להיות המשימה של האקדמיות במאה הנוכחית.

בתחילת העשור ה-3 של המאה ה-21 תרומת האקדמיות לשינוי חברתי נותרה מינורית ולא ברורה. ברור כיום כי ידע ומחקר אינם הזרז ליצירת שינוי חברתי רחב ומשמעותי. אלו צריכים להיות מחוברים לתודעה חברתית

במאה ה-21, זו חובתה של האקדמיה להוביל את ערוץ העשייה החברתית. לנתץ את המושג: "מגדל השן של האקדמיה", לצאת אל השטח ולהתחבר אליו. להפוך את ההון של ההשכלה והמחקר לתובנות חברתיות, משפיעות ויוצרות שינוי, המחלחלות אל כלל השכבות של החברה ומערכות השלטון. מנערות אותן מאבק של  ארכאיות, קיבעון ואי רלבנטיות ומקדמות רעיונות חדשים לטובת הכלל: החברה והסביבה.

אנחנו האנשים להם חיכינו.

דני עבודי הוא מנהל מרכז ק.מ.ה באורנים. הוא בוגר תכנית מנדל למנהיגות חינוכית במסגרתה חקר את נושא המצויינות כערך ופיתוח אישי כמנוף לשינוי חברתי. הקים וניהל את חברת ההייטק "שארפ מינד סולושנס" לפיתוח יכולות חשיבה. בהמשך פנה לחינוך, והקים מיזמים חינוכיים וטכנולוגיים לקידום החינוך הציבורי על בסיס מקומי. עבודי בוגר הפקולטה להנדסה, בעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר באבן יהודה, נשוי ואב לשניים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 633 מילים
כל הזמן // יום שני, 22 בפברואר 2021
מה שחשוב ומעניין עכשיו

למקרה שפיספסת

שלב ההוכחות במשפט נתניהו יתחיל ב-5 באפריל

המשפט ייערך שלוש פעמים בשבוע ● השופטים קבעו כי נפל פגם בהתנהלות מנדלבליט ● פרשת ילדי תימן: הממשלה אישרה פיצוי כספי והכרה רשמית למשפחות ● הרמטכ״ל וצמרת צה״ל השתתפו באירוע שנערך בניגוד להנחיות קורונה ● תחקיר צה״ל: הצעירה שחצתה לסוריה טיפסה על הגדר ללא הפרעה ● סער על מגעי פטין מולא עם אש״ף: על נתניהו לפטר אותו אם לא פעל בשליחותו

עוד 47 עדכונים

מילון תכנית החלל של האמירויות

מילון המושגים הקצר הבא אולי ייכנס לאוצר המילים השגור בשפה הערבית של העתיד? ימים יגידו. הוא כבר בשימוש כיום באמירויות, חלוצת פרויקט החלל של העולם הערבי. למרבה הצער, עדיין הרבה יותר נפוץ בתקשורת הערבית אוצר המילים הקשור לנשק ומלחמות, למחאה ודיכוי, לעוני ואבטלה.

האם מילון המושגים הבא ייכנס לאוצר המילים השגור בערבית העתידית? הוא בשימוש באמירויות, חלוצת פרויקט החלל בעולם הערבי. אך עדיין נפוצות בהרבה בתקשורת הערבית מילים הקשורות לנשק ומלחמות, למחאה ודיכוי, לעוני ואבטלה

האמירויות וסעודיה מקדמות את האזור, איראן הורסת אותו

איחוד האמירויות הפכה למדינה המובילה בעולם הערבי בחקר החלל. כיום שאיפתה להיות המדינה המתקדמת בעולם הערבי בתחום הטכנולוגיה, ולהפחית את התלות בנפט (תַקְלִיל אלִ-אעְתִמַאד עַלַא [אל]נַפְט تقليل الاعتماد على النفط).

האמירויות שלחה לחלל (בערבית: אל-פַדַ'אא الفضاء) גשושית (חללית בלתי מאוישת: מִסְבַּאר مسبار) המכונה "התקווה" (אל-אַמַל الأمل). מדינות המפרץ בכלל והאמירויות בפרט מאד גאות בהתקדמותן הטכנולוגית בשנים האחרונות. יש לזכור, כי אלה מדינות שהיו עד לפני כמה עשורים מדבריות שוממות של חול, בשליטתם של כמה שבטים בדווים שהיו חסרי השכלה.

ההתקדמות המדעית מלמדת על השקעה נכונה של עושר הנפט בחינוך ובמדע. בשנים האחרונות עשירי האמירויות לא רק שולחים את בניהם ללימודים בחו"ל, אלא אף מייסדים אוניברסיטאות מקומיות ומממנים פרויקטים בתחומי המדע בתוך הנסיכויות. תקוות האזרחים, כי היכולת המדעית תתקדם בד בבד עם זכויות האזרח, הסובלנות הדתית ושיפור מעמדה של האישה. ניצני השינוי כבר נראים בשטח.

בנוסף, סעודיה והאמירויות מעוניינות להיראות בעיני העולם כמי שתורמות לקידומו הכלכלי של המזרח התיכון. בכל שנה הן מגישות סיוע כלכלי משמעותי לידידותיהן (מצרים, ירדן וסודאן לדוגמא) במטרה לייצב את משטריהן.

מדינות הנפט הערביות מדגישות את התפקיד ההפוך שממלא המשטר באיראן, בשימוש בטכנולוגיה לפיתוח נשק, ובהרחבת העוני והמצוקה בכל מקום בו הוא מעורב (עיראק, סוריה, לבנון ותימן).

בדרך למאדים

מטרת שיגור הגשושית של האמירויות "התקווה" למסע לחלל (רִחְלַה אִלַא אל-פַדַ'אא رحلة الى الفضاء) היא לחקור את כוכב מאדים (אל-מַרִיח' المريخ) הנקרא גם "הכוכב האדום" (אל-כַּוְּכַּב אל-אַחְַמר الكوكب الأحمر). הגשושית פותחה ע"י מרכז המחקר שייסד מחמד בן ראשד (אמיר דובאי, ראש ממשלת איחוד האמירויות הערביות וסגן נשיאה) בשיתוף עם אוניברסיטת בולדר-קולורדו.

אולי לא במקרה, בין המטרות של הפרויקט עתידה הגשושית לחקור את הטמפרטורות הנמוכות וסופות החול, תופעות הקיימות גם בחצי האי ערב. אחת החידות שינסה הפרויקט לפתור הוא סיבת היעדר מעטפת האוויר.

שיגור הגשושית בוצע מיפן. הוא התאפשר באמצעות טיל (צארוח' صاروخ) רב עוצמה המיוצר בסין. השיגור (אִטְלַאק إطلاق) אירע אחרי ספירה לאחור (אל-עַד [אל]תַנַאזֻלִי العد التنازلي) בשפה הערבית לראשונה בהיסטוריה, כדי להדגיש שזהו הישג (אִנְגַ'אז إنجاز) של האומה הערבית.

בין מטרות הפרויקט: חקר הטמפרטורות הנמוכות וסופות החול, תופעות הקיימות גם בחצי האי ערב. השיגור אירע אחרי ספירה לאחור בשפה הערבית לראשונה בהיסטוריה, כדי להדגיש שזהו הישג של האומה הערבית

המסע בחלל תוכנן לשבעה חודשים, כך שהגשושית תצלם את מאדים בפברואר, ביום ציון 50 שנה לייסוד האמירויות, תוך כדי הקפה סביב הכוכב (דַוַּרַאן חַוְּלַ אל-כַּוְּכַּבּ دوران حول الكوكب). בזמן כתיבת שורות אלה נכנסה הגשושית ל-Orbit, המסלול הכבידתי (מַדַאר مدار) של מאדים.

באמירויות מקווים שנחיתה על הכוכב תאפשר צפייה (רַצְד رصد) בכוכב והסקת מסקנות מדעיות. מה שאמור למנוע התרסקות הם מנועי דחף הפוך (מֻחַרִכַּאת לִלְ-דַפְע אל-עַכְּסִי محركات للدفع العكسي) שיאטו את מהירות התקרבותו לקרקע הכוכב.

הישג בינלאומי

לאמירויות יש כיום בחלל 12 לוויינים (בערבית "ירח מלאכותי": קַמַר אצְטִנַאעִי قمر اصطناعي או: קַמַר צְנַאעִי قمر صناعي). היא המדינה החמישית בעולם ששלחה גשושית למאדים. השיח' בן ראשד הסביר כי השם "התקווה" ניתן לגשושית, על מנת לתת השראה לצעירים הערבים ותקווה לעתיד טוב יותר (מֻסְתַקְבַּל אַפְדַ'ל مستقبل أفضل), חשק ללמוד מדעים (עִלְם ר' עֻלוּם علم ج علوم) ובעיקר להצמיח דור של מדעני אסטרונומיה וחלל (עֻלַמַאא אל-פַלַק וַּאל-פַדַ'אא علماء الفلك والفضاء) ערביים.

מסע "התקווה" יימשך 200 יום למרחק של 60 מיליון ק"מ. במאדים תתמקד המשימה בחקר נושאי האקלים (מֻנַאח' مناخ) ושכבות מעטפת האוויר (טַבַּקַאת אל-עִ'לַאף אל-גַ'וִּי طبقات الغلاف الجوي). הגשושית מכילה מצלמות תצפית (כַּאמִירַאת אסְתִכְּשַאף كاميرات استكشاف), ושני מנגנונים לבדיקת חמצן בחלל: מכשיר ספקטרוסקופיה (זיהוי חומרים) אינפרה-אדום (מִטְיַאף אל-אַשִעַה תַחְתַ אל-חַמְרַאא مطياف الأشعة تحت الحمراء), ומכשיר ספקטרוסקופיה אולטרה-סגול (מִטְיַאף אל-אַשִעַה פַוְּקַ אל-בַּנַפְסַגִ'ַיה مطياف الأشعة فوق البنفسجية).

טורקיה הבאה בתור?

פרויקט החלל של האמירויות מעניק השראה (אִלְהַאם إلهام) לעמי הסביבה. טורקיה הצהירה לפני כשבוע על שאיפתה לשגר טיל לירח מאתר שיגור בסומליה למשימות בלתי מאוישות (מֻהִמַאת עַ'יְר מַאְהוּלַה مهمات غير مأهولة). שאיפת טורקיה בשנים הקרובות לנחות על פני הירח (הֻבֻּוּט עלא סַטְח אל-קַמַר هبوط على سطح القمر), תוך שימוש במעבורת חלל (מַכּוּכּ פד'אא مكوك فضاء). לצורך קידום חקר החלל מציעה טורקיה מלגות לחוקרים בתחום האסטרופיזיקה ("פיזיקת הרקיע": פִיזְיַאא פַלַכִּיַה فيزياء فلكية).

העבר והעתיד

בן ראשד, האמיר של דובאי, ציין כי בעבר (הכוונה בימי הביניים) תרמה הציוויליזציה הערבית באופן משמעותי לקידום המדע, וכעת היא ממשיכה בתפקיד זה.

באמירויות גאים בשליחת הטייס הזאע אל-מנצורי (בן 35) לחלל. הוא המריא יחד עם עוד שני אסטרונאוטים מבסיס חלל רוסי בקזחסטאן אל תחנת החלל הבינלאומית (ISS – International Space Station: אל-מַחַטַה אל-פַדַ'אִאיַה [אל]דַוְּלִיַה المحطة الفضائية الدولية) בספטמבר שנה שעברה. אל-מנצורי הוא האסטרונאוט הערבי השלישי בהיסטוריה (בשנות ה-80 נשלחו סעודי בנאס"א וסורי בסוכנות החלל הסובייטית) והראשון שהגיע לתחנת החלל הבינלאומית.

השאיפה (טֻמוּח طموح) של האמירויות בעתיד לשלוח גם חללית (סַפִינַה سفينة) עם אסטרונאוט (מַלַאח פַדַ'אאִי ملاح فضائي או: רַאאִד פַדַ'אא رائد فضاء), לייסד תיירות חלל (סִיַאחַת פַדַ'אא سياحة فضاء) ואף להקים מושבה אנושית (بناء مستوطنة بشرية). אנשאללה

שאיפת האמירויות בעתיד לשלוח גם חללית (סַפִינַה سفينة) עם אסטרונאוט (מַלַאח פַדַ'אאִי ملاح فضائي או: רַאאִד פַדַ'אא رائد فضاء), לייסד תיירות חלל (סִיַאחַת פַדַ'אא سياحة فضاء) ואף להקים מושבה אנושית (بناء مستوطنة بشرية)

אוצר המילים:

אסטרונאוט – רַאאִד פַדַ'אא رائد فضاء או: מַלַאח פַדַ'אאִי ملاح فضائي
אסטרופיזיקה ("פיזיקת הרקיע") – פִיזְיַאא פַלַכִּיַה فيزياء فلكية
אקלים – מֻנַאח' مناخ
בניית מושבה אנושית – بناء مستوطنة بشرية
גשושית "התקווה" – מִסְבַּאר אל-אַמַל مسبارالأمل
הישג – אִנְגַ'אז إنجاز
הפחתת התלות בנפט – תַקְלִיל אלִ-אעְתִמַאד עַלַא [אל]נַפְט تقليل الاعتماد على النفط
הקפה סביב הכוכב – דַוַּרַאן חַוְּלַ אל-כַּוְּכַּבּ دوران حول الكوكب
השראה – אִלְהַאם إلهام
חלל – פַדַ'אא فضاء
חללית – סַפִינַה سفينة
טיל – צארוח' صاروخ
כוכב מאדים – אל-מַרִיח' المريخ או: "הכוכב האדום" – אל-כַּוְּכַּב אל-אַחְַמר الكوكب الأحمر
לוויין – קַמַר אצְטִנַאעִי قمر اصطناعي או: קַמַר צְנַאעִי قمر صناعي
מדע ר' מדעים – עִלְם ר' עֻלוּם علم ج علوم
מדעני אסטרונומיה וחלל – עֻלַמַאא אל-פַלַק וַּאל-פַדַ'אא علماء الفلك والفضاء
מכשיר ספקטרוסקופיה אולטרה-סגול – מִטְיַאף אל-אַשִעַה פַוְּקַ אל-בַּנַפְסַגִ'ַיה مطياف الأشعة فوق البنفسجية
מכשיר ספקטרוסקופיה (זיהוי חומרים) אינפרה-אדום – מִטְיַאף אל-אַשִעַה תַחְתַ אל-חַמְרַאא مطياف الأشعة تحت الحمراء
מנועי דחף הפוך – מֻחַרִכַּאת לִלְ-דַפְע אל-עַכְּסִי محركات للدفع العكسي
מסלול כבידתי, Orbit – מַדַאר مدار
מסע לחלל – רִחְלַה אִלַא אל-פַדַ'אא رحلة الى الفضاء
מצלמות תצפית – כַּאמִירַאת אסְתִכְּשַאף كاميرات استكشاف
נחיתה על פני הירח – הֻבֻּוּט עלא סַטְח אל-קַמַר هبوط على سطح القمر
ספירה לאחור – עַד תַנַאזֻלִי عد تنازلي
עתיד טוב יותר – מֻסְתַקְבַּל אַפְדַ'ל مستقبل أفضل
שאיפה – טֻמוּח طموح
שיגור – אִטְלַאק إطلاق
שכבות מעטפת האוויר – טַבַּקַאת אל-עִ'לַאף אל-גַ'וִּי طبقات الغلاف الجوي
מעבורת חלל – מַכּוּכּ פד'אא مكوك فضاء
משימות בלתי מאוישות – מֻהִמַאת עַ'יְר מַאְהוּלַה مهمات غير مأهولة
תחנת החלל הבינלאומית (ISS – International Space Station) – אל-מַחַטַה אל-פַדַ'אִאיַה [אל]דַוְּלִיַה المحطة الفضائية الدولية
תיירות חלל – סִיַאחַת פַדַ'אא سياحة فضاء.

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,073 מילים

"בפעילויות התו הירוק אין בדיקות על מנת ללחוץ על הציבור להתחסן"

פרסום ראשון התכנון היה להציב עמדות לבדיקה מהירה במאות נקודות כדי לאפשר כניסה לילדים ולבלתי מתחסנים ● אחרי שהתברר שיש מלאי גדול מספיק של בדיקות, התחילו לחשוש במשרד הבריאות שהציבור יאבד מוטיבציה להתחסן, והתוכנית שונתה ● התוצאה: כאוס בשטח ● חלק גדול מהמקומות נותר סגור, עובדים לא מחוסנים רשאים להיכנס, אבל הילדים נשארים בחוץ

עוד 1,001 מילים

תגובות אחרונות

ראיון חינוך הוא התשובה

לבית הספר הוא הגיע רכוב על חמור ● כדי ללמוד בתיכון נאלץ לנדוד הרחק מביתו ● מאז, הפך פרופ' עליאן אלקרינאוי לחוקר בעל שם עולמי, מדליק משואה ומקור השראה אמיתי ● כעת הוא רץ לכנסת ברשימה הכלכלית, במטרה לשנות את המצב אצל הבדואים והערבים ● "האלימות גואה בחברה הערבית, ויש לי תכנית מפורטת איך מטפלים בזה, לא רק זבנג וגמרנו כמו הביקורים של נתניהו"

עוד 2,239 מילים

כלל לא בטוח שהתובע החדש בהאג יעצור את החקירה נגד ישראל

החגיגות מוקדמות מדי? ● הציפייה היא שהתובע החדש קארים חאן ישנה את הגישה של בית המשפט הבינלאומי ● אבל מומחים מסבירים שאין סימנים אמיתיים לכך שייוותר לחלוטין על התיקים נגד ישראל ● "קשה להאמין שהחקירות האלה ייעלמו עכשיו", אומר ד"ר אליאב ליבליך ● אלי בר-און, סגן הפרקליט הצבאי לשעבר: "אני לא רואה איך הוא מחליט שלא לפתוח בחקירה"

עוד 979 מילים

מרוב תעמולה לא מוצאים את העובדות

ראש הממשלה שלנו משוחח רבות עם מנהיגי מדינות שמבקשים לדעת מה מקור ההצלחה במבצע החיסונים. כמובן שראש הממשלה דואג שנדע כל פרט על השיחות המחמיאות בציוצים בטוויטר ובפוסטים בפייסבוק, בטלגרם ואפילו בטיקטוק. כך בכל ציוץ הוא צובר עוד אהדה מהאוהדים שלו ועוד ביקורת מאלה שרוצים שיעזוב את משרתו.

שיטת השיווק הזאת מקובלת בעולם המדיה, אך אסור לשכוח שזה תוכן שיווקי שיש עליו כוכבית. כוכבית שמתריעה בפנינו שהמידע לא נבדק על ידי גורם אובייקטיבי.

שיטת השיווק הזאת מקובלת בעולם המדיה, אך אסור לשכוח שזה תוכן שיווקי שיש עליו כוכבית. כוכבית שמתריעה בפנינו שהמידע לא נבדק על ידי גורם אובייקטיבי

אבל בואו ונצא מנקודת הנחה שהציוצים מדויקים. שראשי מדינה מתקשרים לביבי, מהללים ומשבחים אותו. נשאלת רק השאלה למה הם עושים זאת? מה יוצא להם מזה? התשובה היא פשוטה, הם מחפשים מידע. הם רואים שישראל מתחסנת במהירות, אבל התחלואה לא יורדת באותה המהירות. אני מעריך שאחרי שיחה קצרה עם ביבי הם יוצאים מבולבלים יותר ומתוך נימוס מבטיחים לשמור קשר, כי ממנו הם לא מצליחים ולא יצליחו להבין איך גם ההתחסנות המסיבית לא פותרת את הבעיה.

אין לכם מה לחשוש, התחלואה לא יורדת בקצב הרצוי כי עושים כאן סגר מדומה. לכל מה שסוגרים יש החרגות, כי יש קבוצות לחץ שהפוליטיקאים שלנו חפצים ביקרן במקום באינטרס הציבורי. ההחרגות הללו הורגות אותנו. ההחרגות שאפשרו ומאפשרות כניסה בשערי ישראל תוך וויכוחים על מלונית, בידוד ביתי או אזיק אלקטרוני. החרגות שמעידות על חוסר יכולת לנהל את המאבק במגפה.

ראש הממשלה שלנו, וכך גם חברי ממשלת ישראל, לא מבינים שמבצע החיסונים יהפוך לכישלון טוטלי כשמקדימים חזרה לשגרה ומחלקים דרכון ירוק. כי גם לאחר החיסון השני, הדרך אל החופש עוד ארוכה. לעתים ווירוסים, מוטציות וחיידקים מפתחים חסינות לחיסון.

לפיכך, לצד מבצע ההתחסנות הנרחב חייב להתנהל מתווה ברור של חזרה לשגרה עם מסיכות ושמירה על מרחק, כאילו אין חיסון ברקע. בדרך זו, ניתן להעריך, תקטן ההדבקה בווריאנטים והמחלה תדעך (חבל שלא עשינו זאת ברצינות הראויה כבר בהתחלה).

אסור לשכוח גם שהילדים שלנו עד גיל 16 כלל לא מחוסנים, שדה התעופה לא נעול לחלוטין ויש תנועה, גם אם מינימלית של נוסעים. כבר למדנו שהנגיף זקוק רק לנשא אחד כדי להתפשט הלאה, בדיוק כפי שקרה עם הנגיף המקורי ובדיוק כמו שקרה עם המוטציות הבריטית והדרום אפריקאית.

צריך גם לזכור שמדינת ישראל לא מבודדת מהעולם ועלינו לדעת איך מתנהלים בצורה חכמה, כמי שהזדרזנו ובצדק, להתחסן, מול עולם שנמצא הרחק מחיסון של כל האוכלוסייה. זו תמונת מצב שתקשה מאוד על חזרה לשגרת טיסות לחו"ל וכניסה של תיירים, כפי שמבטיחים לנו ראש הממשלה ושריו וכפי שמצפים גורמים עסקיים לא מעטים בישראל ואזרחים שמחכים לרגע שיוכלו לטוס לחו"ל.

לצד מבצע ההתחסנות הנרחב חייב להתנהל מתווה ברור של חזרה לשגרה עם מסיכות ושמירה על מרחק, כאילו אין חיסון ברקע. בדרך זו, ניתן להעריך, תקטן ההדבקה בווריאנטים והמחלה תדעך

אגב, לא נתפס איך אנחנו כאן בישראל ובמדינות רבות בעולם פתחנו את השערים לכניסת הווירוסים. זה לא היה קורה אילו אזרחי ומנהיגי העולם היו נוהגים, למשל, כמו ראשת ממשלת ניו זילנד, שמובילה כעת את אזרחי להתחסן בלי פניקה, יש שם נכון להיום רק שלושה חולים מתוך אוכלוסייה של חמישה מיליון אזרחים.

התחלנו במסע השיווק של ראש הממשלה, כשמדי יום הוא מספר על המנהיגים שמשבחים את הניהול שלו. לקראת סיום נתמקד בציוצים ובפוסטים שבהם הוא חוזר ומפציר באלה שלא חושבים להתחסן לרוץ ולהתחסן כדי שנוכל לצאת מהמגפה ולחזור לחיים נורמליים.

במילים אחרות, אמנם הוא לא אומר זאת במפורש, אך הדברים מהדהדים: ראש הממשלה מעביר את נטל האשמה אט אט לאלה שאינם מתחסנים מסיבות כאלה ואחרות. זה נשמע כעבודת שיווק, אך בפועל זאת עבודת שיסוי. היא נתפסת ברשתות כאש בשדה קוצים וגם אלה שמתנגדים להתנהלות של נתניהו נרתמים לקמפיין שלו נגד המחוסנים.

בעניין זה, אומר משהו באופן אישי. כן, אני היססתי רבות להתחסן או לא. זהו חיסון חדש למדע ורב הנסתר על הנגלה, מה עוד שבהתחלה ראיתי צפיפות בתורים להתחסנות והחשש שלי היה בעיקר מהדבקות בקורונה בתור לחיסון, מה שאולי קרה לחלק מהמצטופפים בהתחלה. כן, היססתי. הפניות של נתניהו ואנשיו להתחסן גרמו לי תחושות מעורבות. חשתי שהוא מנסה לתלות את גורלו הפוליטי בבריאות האישית שלי, שאתחסן כדי שהוא יזכה בתואר אלוף החיסונים.

למרות כל אלה חיפשתי בעיר מגורי מקום שבו ניתן להתחסן ללא צפיפות ובסופו של דבר מצאתי. כנראה שאני לא יחיד מבני חמישים פלוס שהיסס לקבל את החיסון, אבל כעת, אחרי חיסון ראשון, אני נשמר מכל משמר, שומר על הכללים ויודע שזה מה שצריך לעשות עוד זמן רב, הרבה יותר זמן ממה שנתניהו ואנשיו מדברים עליו.

אמנם הוא לא אומר זאת במפורש, אך הדברים מהדהדים: ראש הממשלה מעביר את נטל האשמה אט אט לאלה שאינם מתחסנים מסיבות כאלה ואחרות. זה נשמע כעבודת שיווק, אך בפועל זאת עבודת שיסוי

ועוד דבר אחד קטן, שלא נשכח את החיסון נגד פוליטיקאים חסרי אחריות, חיסון שאותו כמובן מייצרים האזרחים אשר חייבים לשקול היטב למי להצביע. זה בידיים שלנו, ומוטב שנעשה את הכל כדי לאפשר הקמה ממשלה יציבה שתפעל על בסיס של קוד אתי חדש. קוד לפיו מבטלים חוקים לא מוסריים ולא אתיים וחושבים רק על טובת המדינה ואזרחיה בלי החרגות.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 779 מילים
עודכן אתמול
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

ראיון הרב חיים אמסלם רוצה להציל את הציבור החרדי

כשכיהן כח"כ מטעם ש"ס, התייצב נגד עמדת המפלגה בפרשת הפרדת הנערות האשכנזיות והספרדיות בעמנואל ● הוא ניסה את מזלו בבית היהודי וכמס' 2 של משה פייגלין ב"זהות" ● עכשיו הרב חיים אמסלם רץ שוב - והפעם הוא מתמקד במצוקות החברה החרדית אחרי שנת הקורונה ● בראיון לזמן ישראל הוא אומר: "אני משה רבנו שבא לגאול את העם מסבלותיו" ● סיכוייו אפסיים, אבל המסר שלו חשוב

עוד 1,025 מילים

כמעט כל קו החוף מראש הנקרה ועד עזה נפגע מזיהום הנפט - אסון הטבע הגדול ביותר שפקד את ישראל מזה עשורים ● אולם מרגע שכמויות הזפת העצומות נחתו על קו החוף, הקרב כמעט אבוד ● זיהום כזה צריך לעצור בלב ים, אבל בחסות הסערה והיעדרן של מערכות התראה מתקדמות, הוא התגלה כשכבר היה מאוחר מדי ● החשש האמיתי הוא מהיקף הנזקים שיתברר בימים הקרובים

עוד 1,801 מילים ו-1 תגובות

בדיון בבג"ץ על הסדר ניגוד העניינים של נתניהו התברר כי ראש הממשלה מתבצר בעמדתו ואף מכפיל את ההימור: אם לנתניהו אסור להתערב במינוי פרקליט המדינה, אז הוא ממנה דווקא את אוחנה לטפל בנושא ● ההימור הזה מסוכן לנתניהו: הוא מקדם את הדיון המשפטי אל התובנה הבלתי נמנעת, שנאשם בעבירות שחיתות חמורות אינו יכול להמשיך לנהל את ענייני המדינה ● פרשנות

עוד 994 מילים ו-1 תגובות

ראיון גלעד קריב מציע "חשיבה מחודשת על היחסים בין דת ומדינה"

התקפת החרדים על הרב הרפורמי היתה חריפה במיוחד: "צלם בהיכל", "לא נשב עם קריב בשום קואליציה" ● אבל קריב עצמו היה האחרון להתרגש ממנה ● כשהוא מניף את דגל היהדות הליברלית, מי שצפוי להיות הרב הרפורמי הראשון בכנסת קורא לגישת המקל והגזר ביחס לחרדים ומאמין שהמפלגה שלו תשוב להוביל את מחנה המרכז-שמאל - אם רק "לא נזחל לכל ממשלה שתקום"

עוד 2,044 מילים

אבתיסאם מראענה מגיבה לבקשה לפרישתה: "תתמודדו"

הכנסת תתכנס במיוחד בפגרה לאשר חוק עוקף בג"צ למנוע הקלה בצפיפות בתאי מעצר ● שב"כ סיים לחקור את הצעירה שחזרה מסוריה: "אין חשד לריגול" ● פורום 15 הערים: "נחזיר את תלמידי ז'-י' לבתי הספר ברביעי הקרוב" ● משרד הבריאות: "מלאי חיסוני פייזר יסתיים בתוך כשבועיים" ● פרוייקטור הקורונה אש דורש להטיל עוצר לילי בפורים ● גילה גמליאל על אסון הזפת: "תשע אוניות חשודות"

עוד 54 עדכונים
הקורא בקלפי
הקורא בקלפי
תקשורת, פוליטיקה ושקרים אחרים

מרגרינה קפואה ואיטריות מחוממות בערב שישי

הראיון "הסוער" של אמנון אברמוביץ' עם בני גנץ מיחזר סיסמאות מוכרות בעריכה לא נקייה, והדיון בין פאנל הפרשנים באולפן ביזבז דקות יקרות על האגו של המשתתפים ● אולפן שישי, מהדורת הדגל של חדשות 12, הפכה למחזה סוריאליסטי חסר תוחלת עם מעט ערך עיתונאי ● עדיף כבר לשדר את קטורזה

עוד 1,002 מילים ו-1 תגובות

אלפי חיילי צה"ל יסייעו בניקוי האיזורים שנפגעו מזיהום הזפת

גילה גמליאל: איתרנו 10 אוניות שחלפו לצד כתם הנפט ואחת מהן עשויה להיות האחראית ● גפני: אנחנו הולכים עם הליכוד כי הציבור המסורתי נמצא בליכוד ● בן גביר חולל סערה לאחר שהעלה סרטון תעמולה עם תמונת היטלר ובדיחות שואה, סמוטריץ׳ התנער ● אפליקציית רמזור הושקה - וקרסה ● נתניהו: אף חיסון ישראלי לא עבר לסוריה. הבאנו את הבחורה, ואני לא אוסיף לבקשת רוסיה

עוד 19 עדכונים

ראיון דני דיין מאמין שהוא יכול לשקם את הקשר עם ממשל ביידן

דני דיין, לשעבר קונסול ישראל בניו יורק והיום מקום 11 בתקווה חדשה של סער, מאמין שדווקא מתנחל ונץ כמוהו יכול לשקם את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית אחרי שנתניהו הרס אותם, לדבריו ● "אתה לא יכול להתחבר למפלגה הדמוקרטית של היום אם אתה לא מבין לעומק את הנרטיב האפריקאי-אמריקאי החדש", הוא אומר ● ומודה שהוא מאבד שינה מהשבר עם זרמי יהדות ארה"ב הליברליים

עוד 1,830 מילים ו-1 תגובות

המדען-במקרה ששינה את העולם

הוא נמשך למחקר רק כדי לשרוד את מלחמת וייטנאם ● גילוי מהפכני שלו משמש חצי מהתרופות שמאושרות על ידי ה-FDA ● כולם אמרו לו שיקבל את פרס נובל, אבל הוא חיכה שנים וכבר הפסיק להאמין ● עד שהגיעה השיחה ההיא משטוקהולם ● ד"ר רוברט לפקוביץ' - רופא, מדען, גאון אמיתי - מתעד את חייו בספר חדש

עוד 1,172 מילים

כמו טראמפ, גם ביידן מתכוון לפעול נמרצות על מנת למנוע את הרחבת ההשפעה הרוסית באזור, וקודם כל - במצרים ● בלוב מציינים עשור לאביב הערבי ותוהים אם לא היה טוב יותר לפני המהפכה ● לריאד נמאס מחברות זרות שמשתקעות במפרציות ● תוניסיה סוערת בעקבות ריקוד מושחת ● ובטורקיה מציינים עשור למעצרו של המנהיג של המחתרת הכורדים ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזה"ת

עוד 854 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה