אלימות פוליטית ומחאת החרדים

אוטובוס שרוף בהפגנת חרדים בבני ברק, צילום מסך מסרטון טוויטר של חיים גולדברג מכיכר השבת
אוטובוס שרוף בהפגנת חרדים בבני ברק, צילום מסך מסרטון טוויטר של חיים גולדברג מכיכר השבת

כמו ביחס להודו, ולהבדיל, ביחס לתקופת נשיאותו של דונלד טראמפ בארה"ב – ההתנגשויות האלימות החמורות בין החרדים לבין המשטרה על רקע אכיפת תקנות הקורונה בבני ברק, ירושלים, בית שמש ואשדוד מהתקופה האחרונה – לא משאירות אותנו אדישות ואדישים.

לכולנו יש מה לומר בנושא, וקלה הנטייה לתפוס מיידית צד ברור – בעד המשטרה (קומץ חרדים רדיקלי מפעיל אלימות קשה וברוטלית נגד המשטרה ומשלהב את ההמון); או בעד החרדים (המשטרה פועלת באלימות קשה כלפי החרדים, וכלפי מגזרים אחרים לא מפעילה כוח ואמצעים דומים); נגד הממשלה (שמוּנעת כביכול ממניעים אישיים ופוליטיים, ולא אוכפת את התקנות בחיידרים, בכוללים ובחתונות של חרדים); או נגד האופוזיציה (הביקורת כלפי רוה"מ מתעלמת מן ההצלחות היחסיות שבהתמודדות עם המשבר, התעמולה של מפלגות חילוניות כמו ישראל ביתנו וליברליות כמו מר"צ נגד החרדים גובלת באנטישמיות).

אך בשונה מהרגש הבסיסי, הנוטה לחלק את העולם דיכוטומית לבעד ולנגד, המציאות היא כנראה מורכבת יותר ויש בה מקום למגוון מן הטענות האלה, ולעוד כמה אחרות.

לכולנו נטיה לתפוס מיד צד ברור. אך בשונה מהרגש הבסיסי, הנוטה לחלק את העולם דיכוטומית לבעד ולנגד, המציאות היא כנראה מורכבת יותר ויש בה מקום למגוון טענות

זירת המחאה של המגזר החרדי מוכרת בעיקר בעקבות מספר רב של התנגשויות אלימות לאורך השנים עם המשטרה ונציגי השלטון, במחאות נגד הצעת חוק הגיוס לצבא, תקצוב בחורי ישיבות, מכירת חמץ, סגירת צירי תחבורה ציבורית ופתיחת מרוכלים בשבת.

כאזרחיות ואזרחים בעלי מודעות חברתית-פוליטית, הנטייה המיידית שלנו היא לשפוט מקרים של אלימות פוליטית בצורה אמוציונלית, והדברים נכון במיוחד בקשר למחאת החרדים. במאמר זה אבקש לנתח בקצרה את מחאת החרדים באמצעות מושגים מתחום שיח המחאה החברתית, על מנת להציג את המשקעים הארוכים והמורכבויות הנובעים מהן.

אלימות פוליטית היא מאבק על העקרונות המארגנים של החברה, ותכליתה לא פעם לשנות עקרונות אלה. היא מופעלת בהקשר פוליטי, דהיינו למטרות השפעה על המדינה, מחאה נגד המדינה והגנה על המדינה. היא מכילה אלימות של מתנגדי המדינה, תומכי המדינה ונציגי השלטון עצמם – סוכני החוק אשר הנם חלק בלתי נפרד מהמנגנון המדינתי. בשל כך, אלימות פוליטית היא ביטוי אחד מיני רבים לעימות עם המדינה, אשר יכול לפעול בו זמנית במספר מישורים.

אלימות פוליטית נמצאת על קו רצף המתחיל באלימות מילולית, דרך הסתה, נזק לרכוש, פגיעה גופנית מתונה, ומסתיים בפגיעה קטלנית. היא יכולה להיות יזומה (הפעלה מתוכננת מראש של אלימות) או תגובתית (הנוצרת מתוקף נסיבות בדרך כלל מתוך אבדן שליטה בהפגנה, בתגובה לאלימות משטרה, הגנה עצמית וכדומה). במקרה של מחאת החרדים, הרכיב היזום של אלימות החרדים הוא ברור ומודגש. בלי להתעלם מאלימות המשטרה שבמקרים רבים היתה מוגזמת וחמורה במיוחד, המתפרעים החרדים – גם אם היו אלה רק קומץ (בעיקר מקרב פלגים קיצוניים, כמו הפלג הירושלמי הליטאי וחסידויות העדה החרדית) – שרפו פחי אשפה, רגמו באבנים שוטרים, תקפו כתבי חדשות ואזרחים, וגם שרפו אוטובוס בלב רמת גן ותקפו את הנהג במכות.

המתפרעים החרדים – גם אם היו אלה רק קומץ – שרפו פחי אשפה, רגמו באבנים שוטרים, תקפו כתבי חדשות ואזרחים, וגם שרפו אוטובוס בלב רמת גן ותקפו את הנהג במכות

לגיטימיות היא הכרה מתוך הסכמה בסמכות. לגיטימיות נתפסת מצד אזרחים אפשר לשייך למדינה כמכלול, למשטרה כגוף באופן פרטני, וגם לשלטון הנוכחי, כלומר לחברי הכנסת ובעיקר לממשלה המובילה את המדינה.

במקרה של מחאת החרדים ברורה התפיסה המערערת על לגיטימיות המדינה והמשטרה. אמנם, וזאת חשוב להדגיש שוב, מחאת החרדים מוסתת ומשולהבת על ידי קומץ אלים וקיצוני שאיננו מייצג את מרבית האוכלוסייה החרדית, אך בתצורתה הנוכחית היא מובלת על ידי קבוצות אנטי ציוניות המתנגדות למדינה ולערכיה החילוניים.

בימים אלה ניתן להשוות את מחאת החרדים לשתי מחאות אחרות – המחאה נגד מותו של אהוביה סנדק במהלך מרדף משטרתי בשומרון והמחאה נגד ראש הממשלה בבלפור. בשני מקרים אלה אין ערעור על לגיטימיות המדינה כמכלול, בעוד יש ערעור מודגש על לגיטימיות השלטון הנוכחי ועל מהלכיו.

מכאן ברור איך בחזית ערעור הלגיטימיות המדינתית של מחאת החרדים עומדים הרכיבים הזדהות ואמון. הזדהות ערכית עם המדינה היא החזקה באמונות ובערכים משותפים. "העגלה הריקה" – התפיסה המוסרית החילונית – לתפיסת הפעילים החרדים ראויה לזלזול והוקאה. מנגד, האלימות המשטרתית המוגברת כלפי אזרחים מפרה באופן ברור את האמון במדינה, וכך גם הדוגמה האישית הקלוקלת של אנשי ציבור, רבנים ופוליטיקאים במגזר החרדי שמפרים שוב ושוב את הנחיות הקורונה.

צדק תהליכי הוא אולי הרכיב המעניין ביותר בכל הנושא של ניתוח מחאות אזרחיות. צדק תהליכי הוא התפיסה לפיה התהליכים המתקיימים בנוגע לקריטריונים מסוימים מיושמים בצורה הוגנת וראויה ביחס לקבוצות שונות. כלומר, זוהי הערכה של האזרחים לפיה חוקים, תקנות, נהלים והנחיות מיושמים בפועל על ידי השלטונות בצורה הוגנת (או לא), וראויה לציות (או לא).

תפיסות של ערעור על צדק תהליכי מעניינות במיוחד כיוון שכמעט כל קבוצת מחאה נוטה לטעון שהיחס של הגוף כלפיו הם מוחים (המדינה, השלטון, המשטרה) אל קבוצתם הוא מפלה לרעה ביחס לקבוצות אחרות. כך ניתן לראות שאפילו קבוצות בעלות כוח והשפעה פוליטית-חברתית טועים בדבר חוסר צדק תהליכי לגביהם.

לגבי החרדים, גם כאן ברורה הטענה בדבר אי-צדק תהליכי של המדינה והמשטרה – בעיקר ביחס לאלימות המשטרתית המוגברת כלפיהם, אך טענות אלה לא מביאות בחשבון את כוחה הפרלמנטרי והמיניסטריאלי החזק של נציגי החרדים בפוליטיקה הישראלית.

כמעט כל קבוצת מחאה נוטה לטעון שהיחס של הגוף כלפיו הם מוחים אל קבוצתם מפלה לרעה ביחס לקבוצות אחרות. אפילו קבוצות בעלות כוח והשפעה פוליטית-חברתית טועים בדבר חוסר צדק תהליכי לגביהם

לסיכום, למחאה ולהתנגשויות האלימות בין הפלגים הקיצוניים של החרדים לבין המשטרה והמדינה לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל, אחראים גורמים שונים, ואל לנו למהר להיות שיפוטיים. מצד אחד, הן ההימנעות של החרדים משיתוף פעולה עם המדינה והמפעל הציוני, והן ביטולם של הרבנים והמנהיגים את חוקי המדינה והנחיותיה. מן הצד השני, ניתן להצביע על שיטור היתר והאלימות המופרזת בהפעלת כוח בהפגנות המגזר החרדי.

הניתוק של הפלגים החרדים הקיצוניים מהמדינה נובע אם כך לא רק מריחוק אידיאולוגי ומתפיסה של חוסר חוקיות של המדינה. תורמים להם גם התנהלות המדינה ומנהיגה אשר לא מקיימים אכיפה שוויונית על המוסדות החרדיים בכל הקשור לתקנות הקורונה, ומתן ההכרה לפלגים חרדיים שונים כזכאים לפטור מדרישות אזרחיות כמו שירות צבאי והשתתפות בשוק העבודה.

כנראה שדוד בן גוריון, אשר בנה את הסטטוס-קוו של החברה והמדינה עם החרדים, לא ייחל למראות של אלימות, הרס ואש ברחובות הערים המרכזיות של ישראל. אך חשוב מכך, הדמוקרטיה הישראלית ההטרוגנית חייבת לדעת להכיל ולהתמודד עם המגוון הרחב של האוכלוסיות המכילות אותה, על צבעיה ומאפייניה, ועל קולות המחאה השונים שעולים ממנה.

ד"ר יאיר יאסָן הוא מרצה בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. חוקר מחאות והתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה, בדגש על מערכות היחסים בין קבוצות מיעוט לבין המשטרה. מאמר שלו פורסם לאחרונה בכתב העת Social Movement Studies. מאמין בג'ון לנון כי החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכנונים אחרים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 964 מילים
סגירה