אחרי מות הוריי, התחלתי לעבור על התמונות שתיעדו אותם כשהיו פליטים בגרמניה אחרי המלחמה. התמונות האלה מתמיהות: המשפחות של ההורים שלי נרצחו בפולין בידי הגרמנים, עננים קודרים כיסו את עתידם, אבל בצילומים הם נראים כאילו יצאו לחופשה. הם מחייכים, שרועים בבגדי ים, שותים בירה בבתי קפה. ביחד עם צאצאים של ניצולים נוספים, ניסיתי להבין מה קרה בתקופה ההיא, ימים שההורים שלנו בקושי דיברו עליהם.
בשנים 1949-1946 כ-250 אלף ניצולי שואה מצאו מקלט בגרמניה, שהייתה נתונה לכיבוש אמריקאי. אחרי שנמלטו מאנטישמיות ומקומוניזם, הם קיוו שמחנות העקורים ישמשו להם כשער אל המדינה היהודית המתהווה או אל המערב.
כשהבריטים מנעו את כניסתם למולדת היהודית, ואחרי שארצות הברית, קנדה ומדינות אחרות סירבו להכניס אותם, התחילה תקופת המתנה ממושכת. בזכות משלוחי מזון והלבשה שהגיעו מארגוני ההצלה היהודים באמריקה, מחנות העקורים היו עדים לבייבי בום אדיר.
שבעה עשורים אחר כך, התינוקות האלה מתחברים זה לזה באמצעות קבוצות פייסבוק ופגישות מחזור. בפעם הקודמת הם נפגשו כששכבו עדיין בעגלות תינוק.
דבר אחד שיש לרבים מאיתנו במשותף הוא ירושה של תמונות רבות מהתקופה במחנה העקורים – תמונות שהשאירו הורינו, שסיפוריהם על השואה נטו להאפיל על זיכרונותיהם מהתקופה שהגיעה אחריה.
אדמה מובסת
בשנים האחרונות ילדיהם של העקורים, שחיו בבאד רייכנהל, פלדאפינג, אייכשטאט, פרנוואלד, סנט אוטיליין ושאר עיירות בוואריות נפגשו – בגרמניה או בזום – כדי להרכיב יחד את פסיפס החיים של התקופה ההיא.
רבות מהתמונות שהועברו לבנים ולבנות של הניצולים מציגות את אותה אווירה חסרת דאגות שמתועדת בצילומי ההורים שלי. בפגישה בסנט אוטיליין, אחד המשתתפים אפילו ציטט את הוריו כשתיארו את הימים האלה כשמחים ביותר בחייהם.
ב-1949-1946 כ-250 אלף ניצולים מצאו מקלט בגרמניה, שהייתה נתונה לכיבוש אמריקאי. אחרי שנמלטו מאנטישמיות ומקומוניזם, הם קיוו שמחנות העקורים ישמשו להם כשער לישראל או למערב
"הם היו אנשים צעירים שעכשיו היה להם, סוף סוף, מקום בטוח להיות בו", אומר ברט רוצ'לסון, רופא אמריקאי, שאביו הגיע לסנט אוטיליין ביחד עם קבוצה של יהודים ליטאים שברחו מרכבת מופגזת. "הם לא שקעו בעבר. הם היו אנושיים. סוף סוף הייתה להם הזדמנות ליהנות, והם בהחלט התכוונו לנצל אותה".
אייב מצליח זוכר שהתחושה הזאת, הרצון לא להביט לאחור, באה לידי ביטוי גם בסיפורים של אביו על הזמן שבילה בפלאדפינג. "כשאבא שלי היה בדרכו לפלאדפינג, קצין מהצבא האמריקאי אמר לו לנסות לשכוח את מה שקרה ולהתחיל חיים חדשים", מספר מצליח. "זאת הסיבה שאתה יכול לראות כל כך הרבה רגעים מאושרים בתמונות האלה".
מצליח, מומחה אמריקאי למחשבים, מציין שאחד ההיבטים המרגשים ביותר של שיתוף התמונות היה למצוא את הוריו בצילומים של צאצאים אחרים. "שנים אחרי שהם נפטרו, פתאום ראיתי את אבא שלי מצולם כחלק מתזמורת בפלאדפינג, עם ניצולים יוונים נוספים מסלוניקי".
אינספור חתונות ולידות התרחשו במחנות, ותמונות רבות מתעדות את האירועים האלה. ואכן, באחת התמונות הוריי מציגים לראווה את אחותי שזה עתה נולדה, דינה.
ועדיין, בשנים שבאו אחר כך הם נזכרו לעיתים קרובות בסבל ובייסורים שהתלוו לרגעי האושר האלה. "כמעט בכל סיפור ששמעתי על חתונה במחנה העקורים, מישהו היה מספר שהיה רגע עצוב גם בתוך השמחה, שבו הם הבינו שאמא ואבא שלהם לא שם", מספרת אטינה גרוסמן, היסטוריונית שמציינת שייתכן שהניצולים היו נבוכים לדבר על התקופה הזאת בהמשך. "זאת הייתה תקופה אמביוולנטית עבורם. הם יכלו לקפוץ לאגם ולשחות בנוף הגרמני היפה כל כך. האדמה הייתה ספוגה בדם, אבל זאת הייתה אדמה מובסת".
גרוסמן מבדילה בין שני סוגי צילומים: אלה שמופיעים בארכיונים הציבוריים, ותמונות פרטיות שהניצולים צילמו ושמרו לעצמם. היא מסבירה שהצילומים הארכיוניים, שהם אלה שמשמשים כדי ללמד על ההיסטוריה של מחנות העקורים, צולמו בדרך כלל על ידי ארגונים לגיוס כספים, כמו הג'וינט. "הג'וינט רצה להראות את היהודים הניצולים עובדים קשה בסדנאות כמוסכניקים או חייטים או לומדים חקלאות. הם לא רצו להראות זוגות צעירים מפלרטטים בהרים", אומרת גרוסמן.
"הם היו אנשים צעירים שעכשיו היה להם, סוף סוף, מקום בטוח להיות בו", אומר ברט רוצ'לסון, שאביו הגיע לסנט אוטיליין. "הם לא שקעו בעבר. סוף סוף הייתה להם הזדמנות ליהנות, והם בהחלט התכוונו לנצל אותה"
היא משערת שתמונות כמו אלה של הוריי נועדו למזכרת, למרות שאולי שימשו גם למטרה נוספת. "יכול להיות שהם ניסו לשלוח מסר לקרובים רחוקים, לספר שהם צעירים וחזקים ולא סובלים מטראומה – גם אם כן סבלו", אומרת גרוסמן.
במקרה של ההורים שלי, התמונות נשלחו לקרובי משפחה בטורונטו ובניו יורק, שניסו להסדיר את הגירתם לקנדה או לארצות הברית. המכתבים שהתלוו לתמונות נשלחו על ידי אבי, כדי להבהיר שהוא ואמי לא מתכוונים להפוך לנטל. מספר הפעמים שהוא חוזר במכתביו על הטענה הזאת הובילו אותי לחשוב שייתכן וקרובי המשפחה האלה הזדקקו לשכנוע.
"ליהדות צפון אמריקה היה קל יותר לתרום כסף מאשר להכניס את הניצולים לבתיהם", אומר ההיסטוריון תום שגב, כשאני שואל אותו אם הקהילה היהודית בצפון אמריקה אימצה את הגישה השלילית של מנהיגי היישוב היהודי טרום הקמת המדינה, שעליה כתב בהרחבה.
"מנהיגי הסוכנות היהודית, החל מדוד בן גוריון, פחדו מאיך הניצולים יהיו. הם היו חשדניים לגבי האופן שבו הם הצליחו לשרוד", אומר שגב, שמציין בספרו "המיליון השביעי" שמשלחת שנשלחה למחנות העקורים טענה שהגעת הניצולים תהפוך את המדינה היהודית ל"בית משוגעים אחד גדול". "אנשים רבים פשוט לא רצו לחיות בבניין עם אנשים שיש להם מספר ממחנה ריכוז מקועקע על היד", מוסיף שגב.
"בלי קשר לרגשות של מנהיגי היישוב", מדגיש שגב, "המדיניות שהם יישמו ברגע שישראל הפכה למדינה עצמאית הייתה מאוד ברורה. החל מה-15 במאי 1948, ישראל הפכה למדינה היחידה בעולם שהסכימה לקבל את כל הניצולים, בלי קשר למצבם".
למרות הבושה
כשטיילתי בגרמניה המשכתי לנסות להבין למה התקופה במחנות העקורים זוכה להתעלמות בדרך כלל, ואף ביקרתי במקום שבו שהו הוריי בבאד רייכנהל. מהר מאוד גיליתי שמחנות העקורים לא היו הדבר היחיד בתקופה ההיא שלא מדברים עליו.
"אלה היו זמנים קשים, והיינו אסירי תודה אם חייל אמריקאי היה נותן לנו בננה", נזכר גבר מבוגר בבית הקברות הצבאי הגרמני. הוא לבוש בתלבושת בווארית מסורתית עם נוצה בכובע, ומציין שבניגוד לפליטים היהודים, אף אחד לא סיפק מזון לגרמנים, בתקופה שבה היה קשה להשיג אוכל.
כפי שגרוסמן מציינת בספרה "יהודים, גרמנים ובעלות הברית", העבודות היחידות שהיו זמינות לרבים מהגרמנים היו במחנות העקורים, ואלה היו משרות נחותות למדי. לא יכולתי להתעלם מהאירוניה ההיסטורית: שנים בודדות אחרי שהמנהיגים הגרמנים תיארו את היהודים כטפילים, גרמנים רבים מצאו עצמם מכבסים את בגדי היהודים ומצחצחים את חדרי השירותים שלהם.
"מנהיגי הסוכנות היהודית פחדו מאיך הניצולים יהיו. הם היו חשדניים לגבי האופן שבו הצליחו לשרוד", אומר תום שגב. "רבים פשוט לא רצו לחיות בבניין עם אנשים שיש להם מספר ממחנה ריכוז מקועקע על היד"
למרות הבושה שחשו גרמנים רבים באותם ימים, חלק מהצאצאים שלהם מאמינים שחשוב לחשוב על התקופה ההיא. במאי האחרון העיירה פלדאפינג תכננה לקיים אירוע זיכרון לציון 75 שנים להקמת מחנה העקורים.
"היה קשה לגייס תמיכה מקומית, כי אנשים ממש נמנעו מלדבר על הימים האלה, אבל בסוף הצלחנו", מספרת קלאודיה סק, פסלת גרמנית, שאביה הועסק במחנה פלדאפינג. היא, ביחד עם ראש המועצה המקומית, סייעו לתכנן את האירוע. "למרבה הצער, מגפת הקורונה הובילה אותנו לבטל את האירוע, שאמור היה לארח עקורים לשעבר שהגיעו מחו"ל".
סיבה נוספת לכך שתופעת מחנות העקורים נעלמת לרוב לתוך הרקע, קשורה לשלב המאוחר יחסית בחייהם של הניצולים, כששאר העולם התחיל להתעניין בהם. במהלך שנות ה-50 וה-60, הניצולים האלה דיברו על החוויות שלהם, אך לרוב מצאו אוזניים קשובות רק בקרב בני המשפחה שלהם או במעגלים יהודיים קטנים. זה בהחלט מה שקרה להוריי ולחבריהם הניצולים בקנדה, שם גרו אחרי שהיגרו אליה ב-1949.
נקודת המפנה הייתה סדרת הטלוויזיה האמריקאית, שואה, ששודרה בשנות ה-70, ביחד עם סרטו של קלוד לנצמן, שואה, בשנות ה-80, וסרטו של סטיבן שפילברג, רשימת שינדלר, בשנות ה-90 – כולם אבני דרך ששמו את השואה על מפת העולם. המודעות החדשה הגיעה לשיאה ב-2005, כשהאו"ם הכריז על יום זיכרון בינלאומי לשואה. רק אז, עשורים אחרי השואה, התחילו בתי הספר לחפש ניצולים שיספרו את סיפורם, קהילות התחילו להקים אנדרטאות לשואה ומוזיאונים התחילו לצוץ ברחבי העולם.
לא יכולתי להתעלם מהאירוניה ההיסטורית: שנים בודדות אחרי שהמנהיגים הגרמנים תיארו את היהודים כטפילים, גרמנים רבים מצאו עצמם מכבסים את בגדי היהודים ומצחצחים את חדרי השירותים שלהם
כתוצאה מכך, כשהגיע הרגע שבו זכו הניצולים להכרה, אנשים רצו לשמוע את סיפורי השואה שלהם. מעטים שאלו על הימים במחנות העקורים, והיפוך האירועים של התקופה, שהחליף בין הקורבנות והרוצחים, לא התאים לנרטיב של רצח העם.
כשאני מסתכל בתמונות פעם נוספת, אפילו אחרי כל ההסברים וההנחות, במובנים מסוימים האמת לגבי התקופה הזאת ממשיכה לחמוק ממני. אך כמו שמצליח אומר, "עכשיו, כשההורים שלנו כבר לא פה לספר את הסיפורים שלהם, הדור שלנו מחויב להעביר הלאה את כל מה שאנחנו יכולים".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם