ישנם פוליטיקאים, בעיקר מרשימות שאינן זוכות לתמיכה רחבה, המנסים לגרור אותנו תדיר למריבות על "דמותה היהודית של המדינה". החיכוכים המלאכותיים שהם יוצרים מסייעים להם לקושש תמיכה מסוימת בקלפי, בעיקר של אזרחים מודאגים ומפוחדים. כאלה שבטוחים שאנחנו קרובים ל"מדינת הלכה" יותר מאשר לפצצה האיראנית ולעומתם אחרים החוששים שישראל נמצאת כפסע מלחדול להיות מדינה יהודית.
שני תסריטי הפנטזיה הללו חסרי כל אחיזה במציאות, ובכל זאת אזרחים בעלי שיקול דעת סביר בוחרים באלה, שלדעתם יקבעו את "דמותה של המדינה" לפני אחרים, שאולי ישפיעו לטובה על איכות חיינו בתחומים הקריטיים באמת.
ישנם פוליטיקאים שמנסים לקושש תמיכה מאזרחים מפוחדים, הבטוחים שאנו קרובים ל"מדינת הלכה" יותר מאשר לפצצה האיראנית, או מכאלה החוששים שישראל כפסע מלחדול להיות מדינה יהודית
לא זו בלבד שלפחדים שמנסות מפלגות השוליים להעצים אין אחיזה במציאות אלא אף הטענה שיוכלו כחברי כנסת להשפיע על דמות המדינה נשענת על טעות רווחת כאילו "דמות המדינה" נקבעת בבית המחוקקים. אשליה זו מקבלת חיזוק מיוזמות חקיקה, בדרך כלל הצהרתיות ללא השלכה מעשית, שמלבות את המריבה הציבורית ואינן מובילות להכרעה.
התוצאה המעשית היחידה של הצהרות והבטחות הצדדים הניצים על דמותה של המדינה כביכול, היא המשך המריבה העקרה והסחת-דעת מהבעיות האמתיות והקשות אתם מתמודדים אזרחי ישראל.
דמותה של המדינה היא תבנית נוף אזרחיה, השתקפות של האנשים החיים בתוכה. רוב אזרחי המדינה, כשלושה רבעים, הם יהודים. קבוצת הרוב היא מגוונת. יהדותה אינה הומוגנית ואין לנו דרך לבחור זהות תרבותית יהודית אחת ולשרטט על פיה בלבד את דמות המדינה.
אבל למרות הגיוון הרב והשוני העמוק בין קבוצות ותתי-קבוצות יהודיות, מרכיבי התרבות והזהות היהודית הכלליים והמשותפים אינם כלואים במסגרות קהילתיות אלא נוכחים דומיננטיים בכל תחומי הזירה הציבורית. השפעתם של ביטויים אלה בתרבות היהודית אינה מוגבלת לחברת-הרוב אלא משפיעה גם על המיעוטים הלא-יהודים במדינה. דמותה של החברה בישראל היא יהודית, כפועל יוצא מהעובדה הדמוגרפית היבשה שרוב ניכר מאזרחיה הם יהודים. כל עוד תהיה עובדה זו בתוקף אין כל חשש לעתידה של מדינת הלאום.
אין צפי לשינוי דמוגרפי קיצוני שיוביל לצמצום הרוב היהודי. אבל גם אם נדמיין תרחיש כזה, לצורך הדיון, יעברו עוד שנים רבות מאוד, אולי כמה דורות, עד שהדבר יתבטא, אם בכלל, בזהות התרבותית של החברה בישראל. אשר להשלכות הפוליטיות בתרחיש מדומיין כזה, אין מי שיכול היום לנבא אם ומה יהיו השינויים. לחקיקה הצהרתית מסכסכת ומפלגת לא יכולה להיות כל השפעה על תהליכים דמוגרפיים והיא כמובן לא תתאים למציאות בעתיד הרחוק וסביר להניח שיימצא הרוב להסירה מספר החוקים.
תמיכה ברשימה שתעמולת הבחירות שלה מבטיחה לנו מאבק על "דמותה היהודית של המדינה" היא תמיכה בערעור הזהות התרבותית היהודית של כלל החברה בישראל והחלשתה של מדינת הלאום. זו תעמולה שהפחד הוא בן-בריתה. במקום "הם מפחדים" הסיסמה היא: "אנחנו מפחדים ורוצים שכמה שיותר מכם, האזרחים תפחדו אתנו (ותבטאו זאת בקלפי)".
תמיכה ברשימה שתעמולתה מבטיחה מאבק על "דמותה היהודית של המדינה", היא תמיכה בערעור הזהות התרבותית היהודית של כלל החברה בישראל והחלשת מדינת הלאום. תעמולה שהפחד הוא בן-בריתה
מרכיב מרכזי בתעמולה זו הוא דה-לגיטימציה של ביטויי התרבות היהודית של רוב אזרחי המדינה. לא רק הלחישה הרועמת הידועה ש"השמאל שכח מה זה הלהיות יהודים" אלא מצג שיקרי כאילו יש "כרסום גדל והולך של הזהות היהודית" בחברה ובמדינה ו"רק הרשימה שלנו יכולה להיות זאת שתדאג לזהות היהודית".
תעמולת הפחד יעילה להעלים את העובדות: הפריחה של התרבות היהודית בישראל. התפתחות עולם התורה ואהבת תורה ומצוות בקרב הציבור הרחב במדינה. העמקת הזהות היהודית בקרב חלקים נרחבים בציבור, שהתנתקו ממנה במודע בעשרות השנים הראשונות למדינה.
השלב הראשון של הפחדת הציבור היהודי הרחב הוא לגרום לו להפסיק להאמין בעצמו. התוצאה של רוב מעורער או רוב שאינו חש כרוב היא התנכלות למיעוט. ואמנם, השלב השני הוא להעצים את הפחדים של קבוצת הרוב מהמיעוט. זו נקודת מוצא מסוכנת של תנועה המתחזה לתנועה לאומית. הלאומנות אינה לאומיות-יתר אלא ההפך ממנה.
עמידה על זכויות למיעוט, על שוויון לכל אזרח מחזקת את הרוב וממילא את מדינת הלאום.
רוב מוחלש מופשט מזהותו, רוב המפחד מגיוון ושוני, פחד ממיעוטים, כל אלה הם דרך בטוחה לערעור מדינת הלאום. מדינת לאום חזקה דואגת לכל אזרחיה בשלום ובשוויון.
עבור אזרחים מקבוצת הרוב בישראל, שהם או אבותיהם חוו את חולשת-המיעוט בארצות מוצאם, מאפשרת מדינת הלאום (בדרך כלל) תחושת ביטחון. כוחה של מדינת הלאום ומידת הדמוקרטיות שלה נבחנים במעמדם של מיעוטים בתוכה. הלאומיות אינה פוחדת מריבוי גוונים, מביקורת וחופש ביטוי כי היא בטוחה בכוחה הנשען על הרוב הלאומי. חבר כנסת ערבי (וגם יהודי), המשמיע ביקורת חריפה ואף התנגדות, עושה זאת מכוח היותו חבר במוסד ששמו ומספר חבריו נשען על מסורת יהודית עתיקה כשמאחוריו סמל המנורה ודגל הטלית.
רוב שאינו חש כרוב יתנכל למיעוט. השלב השני הוא העצמת הפחדים של קבוצת הרוב מהמיעוט. זו נקודת מוצא מסוכנת של תנועה המתחזה ללאומית. הלאומנות אינה לאומיות-יתר אלא ההפך ממנה
דמותה היהודית של המדינה מושרשת ואיתנה בזכות העובדה שהזהות היהודית והלאומית חשובה לרוב אזרחי ישראל. החברה בישראל אינה זקוקה לפוליטיקאים ולחוקים הצהרתיים ופופוליסטים כדי להמשיך ולעצב באופן מייצג ודינמי את דמותה של מדינת ישראל.
הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם