ההורים שלי עלו מאיראן. הרבה לפני שהחומייניזם השתלט על המדינה. בתקופת מלוכת השאה של איראן (דיקטטור לא קטן בפני עצמו) הייתה פרס אימפריה תרבותית משגשגת, ועשיריה היו שולחים את ילדיהם ללמוד באוניברסיטאות החשובות בעולם. מאז, כידוע, הרבה רעלות שחורות כיסו את המדינה וחושך בא עליהם.

את יריב שלי פגשו אבא אהרון ז"ל ואמא שרה, תיבדל לחיים ארוכים, כשהיו כבר בגיל הפנסיה שלהם. זה לא היה קל עבורם. לקח להם זמן לא מבוטל להכיל ולקבל. מאחורי הקלעים הם בכו. בסוף הם חיבקו. אבא היה נוהג להתקשר כל יום שישי להזמין אותנו ואת ילדינו רואי ויאן לקידוש.

יאן, מבחינה ביולוגית, מבן זוגי. אני זוכר מקרה שנחרט אצלי לעולם. זה היה כשהגעתי לבקר את ההורים עם יאן. אבא, חודשים לפני ששם קץ לחייו, נשאל על ידי בתי יאן, שהיתה אז בת שלוש בערך, אם הוא סבא שלה. אבא הרים אותה על ברכיו, חיבק, נישק, ואמר: "כן אני סבא שלך". אני מתגעגע אליו.

אני מגיע ממשפחה דתית מסורתית שחלק מבניה חזרו בתשובה והפכו חרדים. יש לי אח רב. רבי שלום אליאסי. הוא מלמד תלמידי חכמים תורה בכולל. הוא ואחיי הדתיים האחרים אוהבים אותי, מקבלים אותי, ומחבקים את המשפחה שבניתי. יש לי מזל שיש לי כזו משפחה.

לא לכולם יש כזו משפחה. יש שמנדים את הילדים שלהם ועושים עליהם קריעה ומתאבלים. יש כאלה שזורקים את הילדים שלה מהבית רק כי הם אוהבים את בני מינם.

קבלה והכלה מתחילים בחינוך. קבלת האחר והשונה – משל היה כמוך. גם אני הייתי תלמיד ישיבה. כשהייתי בגיל המצווה שלחו אותי הוריי ל"קרית נוער" הנחשב למקום טוב. פנימיה/ישיבה לילדים מוצלחים.

ברחתי משם אחרי שלושה חודשים. שם ראיתי את הנערים האחרים שלא יכלו לפרוק את ההורמונים אלא בחושך, מחתחת לשמיכה, לפעמים ביחד.

בשנים באחרונות שפר עליהם גורלם של ההומואים הצעירים וקמו גופים המנסים לתת מענה לצרכים שלהם כמו: אוזן קשבת, מקום מחסה, כתף תומכת ואוהבת. גופים כמו "איגי" לנוער החילוני ו"חברותא" לצעירים הומואים דתיים.

זה טוב, זה חשוב, זה אף פעם לא מספיק. הגופים מתקיימים בעיקר מתרומות. משרד החינוך עוזר במעט. מעט מאוד.

אני לא יצאתי מהארון. חייתי כמו שרציתי. לא כולם יכולים לחיות כפי שרציתי. לפני עשרים שנים כשרחוב שינקין היה הומה, להסתובב עם בן זוגי ועגלה היה מחזה נדיר.

היום שני גברים ועגלה עדיין מחזה נדיר בטח בבית שמש, נתיבות, ויתר הערים שמחוץ למדינת תל אביב. הרבה לא השתנה מאז.

אז יש לנו שר הומו. אז מה. שלושים שנים עברו מ-1988, כששולמית אלוני חוקקה את החוק בו משכב זכר (כן, היו יכלו להכניס אנשים לבית סוהר בגלל אהבה) לא נחשב עבירה, ומאז לא ממש חוקקו כאן חוקים שיווניים לטובת הומואים. גם האליטה המייצגת את ההומואים לא ממש השתנתה. היא עדיין נשלטת על ידי האליטה הישנה. ארחיב על כך בעתיד.

אני זוכר מערכת בחירות, כשחברי הבית היהודי (ינון מגל עדיין היה שם) הגיעו לתיכון בו למד בני. הוא עמד שם מולם, מול כל הבית ספר, ומאוחר יותר מול כל המדינה, כשחשף את חולצתו המפורסמת עם הכיתוב: "יש לי שני אבות ואני לא מתנצל".

הזמן רץ, האנשים מתחלפים, הזוועה אותה זוועה.

האמירה של רפי פרץ (שר החינוך של ישראל) לא מפתיעה אותי. דבריו ("אפשר לבצע טיפולי המרה בהומואים ולסביות. אני עשיתי זאת בעבר"). לא הוצאו מהקשרם. איש לא שם את המילים בפיו, זו האמת שלו. זו המציאות שלו. זה החינוך שקיבל. זה שר החינוך של ילדנו. עצוב.

יותר קשה לקבל את המילים של בני גנץ המסרב לפיטורי פרץ: "אוהב אותו, סטה סטייה חמורה". בני, סוטים זה אנחנו, על פי אותם גורמים גזעניים, חשוכים וקיצוניים.

חשוב שידעו שהדברים נאמרו לפני מערכת בחירות ונועדו לקושש קולות. ולא מקומץ. הרבה מאוד אנשים בישראל חושבים כמוהו. יותר מדי.

צר לי על הדור הזה – שזהו שר החינוך שלו. צר לי על ראש ממשלה ששם את ילדנו תחת אנשים כמו רפי פרץ ודומיו. שאלוהים יעשה להם המרה. שימיר אותם להיות אנשים טובים.

כל הקישקוש הזה על טיפולי המרה להומואים צעירים היה תמיד. גם אחותי שאלה אותי כשהייתי צעיר אם לא כדאי שאלך לטיפול פסיכולוגי. הומואים לא בוחרים להיות הומואים. הומואים, לסביות, בי וטרנס נולדים בדרך כלל לזוגות הטרוסקסואלים. אנחנו לא בוחרים מי להיות. תנו לנו להיות מי שאנחנו. אנחנו שלמים עם עצמנו, חיים בשלום עם מי שאנחנו ואוהבים. תאהבו גם אתם. אני בחרתי לאהוב. תנסו,זה חינם.

הלוואי שאבי היה חי. הייתי מציע לרפי פרץ ללמוד ממנו משהו חשוב על אהבת האדם ועל קבלת האחר והשונה. אבא שלי היה איש דתי ומאמין, אך הוא גם האמין שצריך לקבל את הילדים כפי שהם. לאהוב ולחבק. העיקר שנהיה מאושרים.

אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.