לא פעם הוזמנתי להרצות בפורומים אקדמיים באינדונזיה, אך בהיעדר יחסים דיפלומטיים עמה, הדבר לא צלח. שלטונות אינדונזיה לא מונעים מחברות אינדונזיות פרטיות סחר עם ישראל, וכך אנשי עסקים ישראלים פוקדים את הארכיפלג האינדונזי. אך אין דין פעילות עסקית כדין פעילות אקדמית – במיוחד הרצאה של ישראלי בקמפוס באינדונזיה.

במקרה שלי האתגר גדול במיוחד ודומה להליכה על חבל דק, שכן נושאי מחקרי מכוונים לנושאים פוליטיים פנימיים כמו המערכת הפוליטית האינדונזית, מהמורות בתהליך בניית הדמוקרטיה שם, מדיניות החוץ – השלובה במדיניות הפנים – בדגש על זו המזרח תיכונית, וכן המפגש בין מגמות אסלאמיות מקומיות מתונות לרוחות קיצוניות מהמזרח התיכון.

לא פעם הוזמנתי להרצות בפורומים אקדמיים באינדונזיה, אך בהיעדר יחסים דיפלומטיים עמה, הדבר לא צלח. במקרה שלי האתגר גדול במיוחד ודומה להליכה על חבל דק, שכן נושאי מחקרי מכוונים לנושאים פוליטיים פנימיים

והנה, עידן הקורונה הציע הזדמנות ש"המציאות הנורמלית" לא הובילה אליה. בעקבות מאמר שפרסמתי בבמה מרכזית בסינגפור, שכנתה הקטנה של אינדונזיה, ואשר הצביע על תגובתה המשתהה, הזהירה והעמומה משהו של אינדונזיה בנושא ההסכמים שנחתמו בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות ובחריין,  הוזמנתי באוקטובר האחרון לשמש כדובר ראשון מבין שניים בוובינר (Webinar), שנערך ביוזמת התאחדות הסטודנטים של המחלקה ליחסים בינלאומיים ב–Universitas Islam Indonesia ("האוניברסיטה האסלאמית של אינדונזיה", UII). לזו שורשים עמוקים בהיסטוריה הלאומית של המדינה והיא ממוקמת בעיר ג'וגג'קרטה, שבמרכז האי ג'אווה, הידועה כמרכז למוסדות להשכלה גבוהה. נושא הוובינר, "נרמול היחסים בין מדינות ערביות לבין ישראל; אינטרס פוליטי והסטטוס של פלשתינה", הינו נושא טעון במיוחד, שהרי קשה לנתק את נושא נרמול היחסים, ודאי מנקודת מבט אינדונזית, מהנושא הפלסטיני.

באינדונזיה, כמדינה וכחברה אזרחית, ההזדהות עם מה שמוגדר כמאבק העם הפלסטיני לזכויותיו, רבה מאוד ונוגעת בנימים מרכזיים:

1. האחד, הלאומי, בבחינת מאבק אנטי-קולוניאלי, תפיסה ששורשיה מובילים למאבק אינדונזיה לעצמאות מההולנדים וכן לתנועת המדינות הבלתי מזדהות, שאינדונזיה הייתה בין מחולליה בשנות ה-50.
2. השני, נוגע בעיקרו לרוב המוסלמי הדומיננטי במדינה, והניזון מתחושה חזקה של סולידריות עם כלל האומה האסלאמית. המאבק הפלסטיני נתפס בקרבו גם כמאבקו של העולם המוסלמי.

עיון בהזמנה לכנס ובשאלות המנחות לקראתו הצביעו על האתגר הצפוי בהתבטאות בנושא במרחב האינדונזי. מרחב שהנרטיב הישראלי בסכסוך זר לו, בלשון המעטה. כך למשל, בדף פתיחה לדיון נאמר:

"כעת כאשר אנו רואים נרמול יחסים בין מדינות ערביות וישראל, יהיה מעניין לדון האם זהו שינוי שחל באינטרסים פוליטיים מצד מדינות אלה או שקיימת מזימה [קונספירציה] אחרת מאחורי הנרמול".

למרבה השמחה, המפגש עבר בשלום ובהצלחה. השתדלתי שלא להוביל לפולמוס, שבכל מקרה לא היה מוליך לשום מקום מלבד לסגירת הדלת שנפתחה. עם זאת, מצאתי צורך לומר, בחיוך, כי מה שנתפס על ידם כ"מזימה", כ"הפרה" של קונצנזוס ערבי, הוא בבחינת החלטה של מדינות ערביות עצמאיות, במציאות משתנה. מדינות המונעות אומנם מאינטרסים, אך גם מהבנתן כי הדבר עשוי לסייע לאזור כולו, ואף לקדם דווקא מימוש זכויות הפלסטינים.

המפגש עבר בשלום ובהצלחה. השתדלתי לא להוביל לפולמוס, שלא היה מוליך לדבר מלבד לסגירת הדלת שנפתחה. עם זאת, מצאתי צורך לומר, בחיוך, כי מה שנתפס על ידם כ"מזימה", כ"הפרה" של קונצנזוס ערבי, הוא בבחינת החלטה של מדינות ערביות עצמאיות

אך את עיקר דבריי כיוונתי לשאלה המורכבת, שיש לי בה יתרון מחקרי, והיא יחסי אינדונזיה ישראל – נושא שלא ממש עולה לדיון אקדמי וציבורי עד כה באינדונזיה.

יאמר, אינדונזיה מתנה באופן עקבי יחסים דיפלומטיים עם ישראל במהלך מקדים של כינון מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל. מהטעם הזה, כאמור, התמהמהה בתגובתה להסכמי נרמול היחסים וגילתה זהירות ניסוחית. אולי גם תוך העברת מסר משתמע בצורך שלה להמתין ולראות להיכן יתפתחו הדברים, בעיקר בכל הקשור להשלכות הפנימיות באשר לקידום הנושא הפלסטיני.

במסגרת סוגיה כבדת משקל זו, הצגתי מערכת טעונים המובילה למסקנה שאולי הגיעה העת שאינדונזיה תשקול מחדש את עמדתה. זאת, בין היתר, מהטעם שלתהליך נרמול היחסים עם ישראל שותפות מדינות ערביות סוניות מתונות, כמוה, החולקות עמה תפיסה בדבר קידום סובלנות דתית ומאבק בהקצנה דתית.

ברור גם כי מערכת האינטרסים הכלכלית של אינדונזיה מובילה באופן מובהק למדינות המפרץ הערביות. ובנוסף, כתובנה היסטורית, העיקרון המוביל במדיניות החוץ האינדונזית, שנקבע על ידי האבות המייסדים, בדבר "עצמאות ואקטיביזם" (bebas dan aktif) מכיל בתוכו גם הכרה בצורך להתאים מדיניות חוץ למציאות משתנה.

למערכת השיקולים מתווסף גם עניינה של אינדונזיה במעורבות בזירה המזרח-תיכונית כשחקנית פעילה בתהליכי פתרון סכסוכים ובניית שלום, גם כמענה לאיום של גלישת קיצוניות מהמזרח התיכון לתחומה היא.

אומנם קשה עתה קשה לצפות לתזוזה כלשהי בעמדה האינדונזית בנושא כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, בהיעדר התקדמות ממשית לפתרון הסכסוך  הישראלי פלסטיני, לרבות הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. עם זאת, יש עניין במציאות הנוכחית להפיק את המרב מפעילות במרחב קשרי "אנשים  לאנשים" (people-to-people), בין ישראל לאינדונזיה, בדיוק כפי שנעשה בוובינר שבו השתתפתי.

למערכת השיקולים מתווסף גם עניינה של אינדונזיה במעורבות בזירה המזרח-תיכונית כשחקנית פעילה בתהליכי פתרון סכסוכים ובניית שלום, גם כמענה לאיום של גלישת קיצוניות מהמזרח התיכון לתחומה היא

וברמה האישית, מפגש הוובינר היווה חוויה מיוחדת משני טעמים עיקריים.  ראשית, לשוב לאחר למעלה משני עשורים לעיר המופלאה ג'וגג'קרטה –  גם אם הפעם, בשונה מהעבר, מדובר במסע וירטואלי בלבד. ג'וגג'קרטה משמשת לב לתרבות הג'אוונית, המקרינה על כל הארכיפלג האינדונזי. למעשה, העיר היא גם עיר מלכותית, שכן בתוך שטחה משתרעת הסולטנות רבת השנים של ג'וגג'קרטה ובמרכזה ארמון הסולטן; לא כאתר היסטורי אלא כמציאות חיה.

והטעם השני – היחשפות נוספת, והפעם ייחודית משהו, למעגלי  משכילים צעירים אינדונזים, המובילים בארצם רעיונות מתקדמים כמו סובלנות, פלורליזם, דמוקרטיה, שוויון מגדרי, דיאלוג בין דתי ופתרון סכסוכים בדרכי שלום. כך מפגש וובינר זה היווה עבורי עוד ציון דרך בניסיון לתרום במשהו לבנית גשרים לעולם שבעיקרו זר לנו ושאנו, במידה רבה בשל זרות הנרטיב שלנו בסכסוך באזורנו, נתפסים בו במושגים שליליים.

מהטעם הזה הזדרזתי עתה לצרף חוקר אינדונזי למחקר עליו אני שוקד. חרף המרחק, במובן הרחב של המושג, כדאי לנסות וליצור שיח עם מעגלי משכילים במדינה זו, המהווה בית לאוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם. שיח העשוי אולי לתרום לטווח הרחוק יותר לקירוב בין עמים ואולי אף לקידום אווירת פיוס באזורנו.

ד"ר גיורא אלירז הינו עמית נלווה במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן.